בית יעקב על כתובות· רבי יעקב לורברבוים מליסא
פרק אחד עשר אלמנה ניזונת · דף ק.
בגמרא ומ"ש מהא דתנן האומר לשלוחו צא ותרום. הא דלא מקשה רק על מ"ד דפסק דשליח כאלמנה ולכאורה אף למ"ד שליח כדיינין ג"כ קשה דהא תרומה הוא יותר משתות ואפ"ה קיים ז"א דבתרומה עבידי דטעי ולכך לא מקשה רק למ"ד דס"ל דשליח כאלמנה דאפילו בכ"ש דעביד דטעי ואפ"ה בטיל משא"כ למאן דס"ל כדיינין דהוא בשתות דשתות לא עביד דטעי כלל לא קשה כלל מתרומ' דעביד דטעי ואין להקשות דא"כ לעיל דף צ"ט דמייתי ראי' לדבריו דאמר שליח אפי' בכ"ש דהוא דבר דעביד דטעי מהא דבשליח בטל בא' מעשרים שהוא דבר דליכא למיטעי ביה כלל והאיך מייתי ראיה מדבר דליכא למטעי על דבר דאיכא למטעי ועוד ששם מייתי ראיה דשליח בכ"ש ממשנה זו וכאן מקשה על מ"ד שליח כאלמנה ממשנה זו אבל ז"א קושיא דכבר פירשו התוס' ד"ה ה"ג דממשנה זו מביא רק ראיה להקשות עליה על מה שדימה שליח למצרן דאפי' מנה בר' ע"ש וכה"ג לא עביד למטעי הוא:
בתוס' ד"ה רבא אמר ופי' ר"ת דהכא בשליח דיינין דאלים כחו כו'. וקשה דבשליח דיינין ע"כ א"א בלא שומא וע"כ צ"ל שנעשה בשומת ב"ד דכשמכרו בלי שומא נעשה כטעו בדבר משנה וכיון דהי' בשומת ב"ד מומחין ומה גריעותא דהשליח כיון דכבר נעשה שומת ב"ד מומחין. וע"כ צ"ל דהחילוק הוא דדוקא כשהב"ד בעצמם גמרו הקנין עם הלוקח שהם רבים ואלים כוחייהו. אבל כשהקנין נגמר ע"י שליח ב"ד לא אלים כ"כ. וא"ל בהא דאמר הטעם דשליח כדיינין דאלמנה לדידה הל"ל בפשיטות דאלמנה לאו שליח ב"ד הוא דז"א דאלמנה חשיב כשליח ב"ד כיון דברשות חז"ל שנתנו לה חכמים רשות למכור הוי שליח ב"ד מזה מוכח דאפי' אם שמו לאלמנה וטעו בשומא והאלמנה מכרה קודם שהגבו לה הב"ד ג"כ מכרה בטל כמו בשליח דאפי' מכר אחר ששמו ב"ד וטעו ואפ"ה מכרו בטל כיון שגמר המקח הי' ע"י שליח שהוא יחידי וה"נ באלמנה דקיי"ל שליח כאלמנה:
בתוס' ד"ה בוררין להן חלק יפה. ובענין זה לא בטלה המחלוקת שאם יפול השדה שלישי לחלקו זכו השנים בחלקם הא' כו' ע"ש. וקשה דהא מבואר בח"מ סימן קנ"ד סעיף י"ז ראובן שפתח חלון כו' והתנה עם זה כשיחלוקו ויפול אצל ראובן לא יוכל למחות שאין בתנאו כלום ועיין בסמ"ע שם הטעם דדמי לאומר שדה זו לכשאקחנה קנוי' לך וה"נ כיון דאחין כלקוחות דמי ובשעה שחלקו דמי ממש ג"כ לשדה זו לכשאקחנה ושמואל ס"ל דא"א מקנה דשלב"ל עיין כתובות דף נ"ח וגם ס"ל דאין ברירה בביצה דף ל"ח גבי ב' שקנו בהמה וחביות בשותפות ע"ש:
ברש"י ד"ה וכן ב"ד דזבין שדה יתומים למזון האשה והבנות כו'. והוא תמוה כמו שתמה בס' הפלאה דאמאי לא פי' רש"י כפשוטו דזבין להגבות בכתובתה ועוד דכתב רש"י בד"ה כל דזבין וז"ל לפי שהן מוכרין בהכרזה ואי נימא דלמזוני איירי הא למזוני לא בעי הכרזה. וליישב נראה דרש"י הוכרח לפרש דב"ד דזבין היינו לצורך מזונות דהי' קשה לרש"י אי נפרש דלכתובה דע"כ מיירי שנשאר עוד שדות להיורשים דהא דאחריותא איתמי היינו אקרקעות שנשארו מאביהם ולא אנכסי עצמן וכיון שנשארו עוד שדות קשה למאי נפקא מיניה בין אחריות איתמי או אחריות על האלמנה דאף אם האחריות על האלמנה הא אם יטרפו מהלוקח השדה שמכרה לכתובה שנמצאת שלא יהא שלהן או שיהי' אפותיקי מפורש והאלמנה תצטרך לשלם נמצא שלא גבתה עדיין הכתובה וממילא תלך האלמנה לטרוף הקרקע הנשאר מהיתומים וא"כ מאי נפקא מיניה להיתומים אם אחריות עליהם או עלי' כיון דמ"מ תצא הקרקע מידם ולכך פירש"י דמיירי שמכרה למזונות וע"ז יש נפקותא רבה דאם היתומים מכרו קרקע הנשארת אחר שמכרו ב"ד הקרקע להגבות לה מזונות דאז אם יהי' אחריות הלוקח על האלמנה ותצטרך להחזיר לו הדמים לא תוכל היא לטרוף הקרקע שמכרו היתומים אח"כ דאין מוציאין למזון האשה והבנות מנכסים משועבדים אפי' מה ששיעבדו האחין משא"כ אם אחריות הלוקח איתמי ודאי דהלוקח יכול לטרוף מהקרקע שמכרו היתומים אחר קנייתו דאחריות של הלוקח כתוב וקצוב וטורף הוא ממשעבדי ולכך הוצרך רש"י שפיר לפרש למזון האשה והבנות. ונידון הקושיא הב' דהא אין מכריזין למזונות נראה דרש"י סובר דהא דאמרינן בגמרא לכרגא ולמזוני מזבנינן בלא אכרזתא היינו למי שלוה לצורך הדברים הללו כמו שפי' התוס' בד"ה ולקבורה דף פ"ז ע"ש דדוקא ההכרזה המבוארת בערכין פ' שום היתומים דהוי ס' יום א"צ למי שלוה לדברים הללו אבל מ"מ צריך הכרזה מועטת דהא מבואר בח"מ סי' ק"ג דמנכסי הלוה דג"כ א"צ הכרזה דדוקא ביתומים שנינו הכרזה ומ"מ פסק שם דבעינן הכרזה מועטת אלמא דכל מכירות ב"ד צריכין הכרזה מועטת יום או יומים וכיון דליכא עיכוב בהכרזה זו י"ל אף לדברים הללו בעי הכרזה פעם או פעמים וא"ש דברי רש"י. אך הא קשיא לי בהא שפי' רש"י בנמצאת גזולה דמה"ת לא יהי' ג"כ אחריות על האלמנה דהא מקח טעות הוא דנתברר שלא הי' שלה ובחנם לקחה המעות דהא אפי' למאן דס"ל דלא אמרינן אחריות ט"ס ובנמצאת שאינה שלו חוזר עליו ואפשר כיון דאחריות על היתומים חשוב כאילו פירשה שלא באחריות עלי' ובפירש שלא באחריות אף בנמצאת שאינה שלו אינו חוזר דאמרי להכי זבנה לך שלא באחריות כמבואר בב"ב דף מ"ד: