אור ברסלב
בית יעקב על כתובות פרק אחד עשר אלמנה ניזונת

בית יעקב על כתובות· רבי יעקב לורברבוים מליסא

פרק אחד עשר אלמנה ניזונת

פרק תשיעי הכותב לאשתו

דף צו.

בתוס' ד"ה ת"ש דאמר ר"ז ומה שפי' בקונטרס כו' קשה וכו'. ולפעד"נ לתרץ שהרא"ש פרק מציאת האשה כתב דאפי' באמרה א"נ וא"ע מציאתה לבעלה ונלענ"ד ליתן טעם לשבח לדבריו דהתוס' בד"ה זימנין דף מ"ז כתבו דא"י לומר איני נפדית וא"נ פירות וכתבו הטעם דכשאומרת א"נ וא"ע אינה מפקעת לגמרי התקנה שאם אמרה היום א"נ וא"ע למחר תעשה ותהא נזונית אבל כשאמרה איני נפדית ואיני נותנת פירות הרי מפקעת לגמרי התקנה דפירות של כל ימי' הן תחת פרקונה ומזה כתב הב"ש בסימן ס"ט ס"ק ל"ד דכסות שהוא דבר שאינה מתחלקת ג"כ א"י לומר כך ע"ש ולפ"ז ג"כ במציאה א"י לסלק באמירת א"נ וא"ע דחז"ל תיקנו מציאה של כל ימי' לבעל משום איבה דמזונות דלפרש"י דף מ"ז מציאה ג"כ, משום איבה דמזונות והאיך אפשר שתסלק זכות המציאה של כל ימי' מחמת שאמרה היום א"נ וא"ע למחר תאמר הריני נזונית הא מציאה הוא דבר שאינו מתחלק דהא מחמת זכות ספק מציאה שאפשר שתמצא פ"א בכל ימי' הוא מונע איבה דמזונות של כל ימי' וכשתיטול המציאה פ"א יהי' לה איבה כל ימי' ולכך א"י לומר ולפ"ז א"ש דברי רש"י שהכוונה במ"ש רש"י באינה נזונית דהיינו שאמרה איני נזונית וא"ע דאף דאשה א"י לסלק זכות המציאה באמירת א"נ היינו כיון שהבעל א"י לסלק ממנה חיוב המזונות כל ימי' וכל עת שתרצה יכולה לומר הריני נזונית ולכך תיקנו מציאה של כל ימי' ומש"ה א"י לסלק מהבעל זכות המציאה משא"כ ביורשי' אם הניזונת תנן שהיורשי' יכולים לסלקה מחיוב מזונות בכל יום לא תיקנו מציאה של כל ימי' משום איבה דמזונות וכיון דמזונות אינן ודאי דאפשר שבין היום או מחר יסלקו אותן והא שכתב רש"י דמיירי באינה נזונית הא מטעם זה אפי' בנזונית אין ראיה לתקן מציאה מטעם הנ"ל י"ל דהרא"ש ר"פ מציאת האשה כתב דדוקא מציאה שע"י הדחק חשיב כהעדפה שע"י הדחק דפליגי ר"ע ורבנן אי תקנו משום איבה אבל מציאה שלא ע"י הדחק חשיב כהעדפה שלא ע"י הדחק והעדפה שלא ע"י הדחק כיון דדמי למותר ודאי דתחת מעה תיקנו וממילא דחשיב כמותר וכמו שיכולה לומר במותר היום א"נ מותר וא"נ חלק מהמעה ומחר אני נוטלת מעה ואני נותנת מותר כמו כן יכולה לומר במציאה שלא ע"י הדחק דדמי ממש למותר ולכך הוצרך רש"י לומר דמיירי בא"נ דבנזונית תקשי אי אפילו הניזונת תנן מ"מ אמאי מציאתה שלא ע"י הדחק לעצמה הא דמי ממש למותר שתיקנו תחת מעה וכשניזונת הרי נוטלת מעה ולכך כתב רש"י ז"ל דמיירי בא"נ וממילא שאינה נוטל' מעה ג"כ ולכך כל מציאתה לעצמה דמציאה שלא ע"י הדחק לעצמה כיון שאינה נוטלת מעה ומציאה שע"י הדחק לא תיקנו כלל אי הניזונת תנן משא"כ אי ניזונת תנן שאין היורשים יכולין לסלק אותה כל ימי' ממזונות חשיבא ממש כבעל כמ"ש א"נ אפילו באומרת א"נ וא"ע א"י להפקיע מציאתה שע"י הדחק כמו בבעל ומשני דעיקר תקנת מציאה לא הי' משום איבה דמזונות רק משום איבה דקטטה כמ"ש התוס' בדף מ"ז וביתומים דהוי להו איבה ואפי' לפירש"י בדף מ"ז דאפי' לפי האמת הוא משום איבה דמזונות מ"מ דחי שפיר די"ל דמיירי בא"נ דחכמים לא רצו לתקן מציאה שע"י הדחק שהוא משום איבה דכל ימי' כדי שיהי' להם איבה דמזונות בכל ימיהם ותתבע הכתובה כדי שיתפרדו זה מזה. ובזה יש ליישב מה שהקשו התוס' לעיל בדף מ"ז בד"ה משום איבה דמ"ש מע"י שתקנו גם באלמנה משום איבה ובמציאה לא תקנו. ולפ"ז א"ש דבשלמא מע"י דמזונות של כל יום ויום תחת מע"י של כל יום ושייך שפיר לתקן שבאותו שניזונת לא תהי' לה איבה משא"כ מציאה שגורם איבה לכל ימי' דבר זה לא רצו לתקן באלמנה:

בתוס' ד"ה אלמנה שתפסה וכו' תועיל תפיסת הלוקח שלא באחריות כו'. קשה לי דהא קושיתם היא ע"כ למאן דס"ל דאפי' שלא באחריות בנמצאת שאינה שלו חוזר עליו וכיון דחוזר עליו מה"ת לא תהי' לו דין מלוה בשטר אפ' לטרוף ממשעבדי כמבואר בב"מ בפ' א"נ דף ע"ב דדינו כמלוה בשטר:

בא"ד בתפיסה מחיים ודוקא למזונות אבל לכתובה לא דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים. אין להקשות לשיטת התוס' דף צ"ב ד"ה ראובן שמכר שדה לשמעון באחריות דר"ע דאמר לא מהני תפיסה מטעם שכולן צריכין שבועה ולכך כשאין צריך שבועה מהני תפיסה לאחר מיתה א"נ כיון דקיי"ל בייחד לה מטלטלין ואיתנייהו בעינ' דא"צ שבועה מטעם כיון דאית לה צררי בידה לא מתפיס לה פעם שני צררי א"כ ה"נ כיון שתפסה מחיים ודאי לא מתפיס לה צררי פעם ב' והתוס' כתבו דלא חיישינן לצררי רק סמוך למיתה והיא כבר תפסה וכיון דליכא חשש צררי אינו צריך שבועה א"כ יועיל תפיסה מה שתפסה בידה לאחר מיתה יש לומר דמיירי שתפסה מחיים בלא ידיעת בעלה דאיכא אז חשש צררי סמוך למיתה:

ברא"ש ומוציאין מידה כל המותר על מזונותי' לי"ב חודש וכו' א"נ נראה מה שתפסה אפי' ביותר מי"ב חודש ובלבד שתפסה פחות מכדי כתובתה וכו'. ולכאורה תמוה דמה היתה כוונתו במ"ש אבל אם תפסה יותר מכדי כתובתה שאין סופה לישבע על כתובה לא וכו'. דאי כוונתו דאמרינן לה חוי מה שבידך וצריכה לישבע תיכף דחיישינן שמא תפסה זה לכתובה ואין סופה לישבע לכך תשבע תיכף אבל אם נשבעת אין מוציאין ממנה אפי' תפסה הרבה דא"כ אין תי' להקושיא שהקשה דלא שבקת חיי שתתפוס הכל ותשבע ועוד דמה"ת תהיה צריכ' לישבע כשיש לחוש שתפסה יותר מהשיעבוד כתובה ובפחות א"צ לישבע ואי משום דחיישינן שמא תפסה לכתובה ולא תשבע לבסוף ה"נ במי שהלך למדה"י לחנן דתשבע לבסוף יש לחוש תמיד שמא התפיס צררי אצל בעלה כדי כתובתה לא תבוא לידי שבועה לבסוף וגם הלשון קצת קשה להבין לכך נראה בכוונתו דמ"ש ומוציאין ממנה מה שתפסה יותר מיב"ח וכן מ"ש א"נ מה שיתר על כתובתה היינו ג"כ שמוציאין ממנה מה שיותר על כתובתה דהטעם דיש לחוש שמא תפסיד הנכסים ולא יהיה לה מה לפרוע משא"כ כנגד כתובה אין חשש דאם תפסיד מנכין לה מכתובה וכן הוא בש"מ ובזה תליא ג"כ אם צריכה לישבע כמה שתפסה דאם ידוע שתפסה פחות משיעור כתובה או בפחות מיב"ח לתירוץ קמא א"צ לישבע כמה שתפסה אבל אם יש לחוש שתפסה יותר צריכה לישבע כמה שתפסה כיון דצריכה להחזיר המותר אבל בצררי שמתפיס הבעל לעולם א"צ להחזיר שבעלה התפיס לה שיהיה בידה לזמן שיצטרך בעת שיחסר לה ולכך א"צ לישבע:

שם מה שתפסה תפסה הר"ן כתב דבתפסה מעות מהני אפילו בתפיסה לאחר מיתה ע"ש והוא תמוה דא"כ מה"ט אפילו בבע"ח יועיל תפיסה לאחר מיתה כשתפסה מעות בהדיא אמרינן בכתובות דף צ"ב בראובן שמכר שדה לשמעון באחריות וזקף עליו במלוה דדוקא כשמגבה ארעא ע"ש וכן הוא לקמן דף ק"ו בשנים שהוציאו שט"ח דביתמי בעינן דוקא דמגבי להו ארעא ואמאי הא בלא"ה כיון ששניהם חייבים הוי כתפס מעות ועכצ"ל לדעת הר"ן דדוקא בכתובה מהני תפס מעות מפני שהוא תנאי ב"ד משא"כ בבע"ח וכמו שחילקו התו' לשיטתם:

בתוס' ד"ה יתומים אמרו נתננו אומר ר' דמיירי במזונות שעברו דמוכח מילתא מדשתקה עד השתא דיתומים קושטא קאמרי אבל במזונות דלהבא וכו'. הנה רש"י כתב בהדיא בד"ה נתננו דמי מזונות לשנה הבאה והתוס' לא ציינו עצמם על פירש"י להקשות. לכן נראה דיש לפרש ברש"י ג"כ דס"ל כפי' התוס' דהנה מסברא דמדשתקה לא שייך רק כשאלמנה תובעת מזונות על שנה והיתומים טוענין שנתנו לה מזונות בכל יום או שנתנו בתחילת שנה דמי מזונות לשנה הבאה דאז מוכיחין הדברים שהיתומים אומרים דברים כנים ואמתיים דאי האמת כדבריה למה שתקה עד השתא אבל כשהיתומים טוענין אחר שנה ביום אתמול פרעתיך ליכא ראיה שיתומים קושטא קא אמרי כיון דהיתומים ג"כ מודים ששתקה זמן כזה אפי' לפי טענתם כמ"ש הש"מ בשם רש"י של מהדורא קמא ע"ש. ולזה נראה דרש"י לא הי' רוצה לפרש שתובע מזונות שעברה והיתומים טוענין עכשיו פרעתי לך דבזה ודאי דאין היתומים נאמנים שהטוען אחר מעב"ד לא א"כ דסברא מדשתקה לא שייך בזה כמ"ש ולכך הוצרך רש"י לפרש שהיתומים טוענין שנתנו לה על להבא ובאמת דרש"י ג"כ מודה דמיירי שתובעת מזוני משעה שעברה ורש"י לא מפרש כן רק בטענת יתומים דלכך בעי אי היתומים נאמנים דבטענה כזו מוכח דיתומים קושטא קאמרי דאי כדברי האלמנה אמאי שתקה עד השתא והוכחה זו יכול לסלק הסברא דטוען אחר מעב"ד ולכך בעי אי נכסי בחזקת אלמנה קיימי דאז לא מהני הוכחה זו להוציא דאפי' כשיש הוכחה מכח מיגו לא אמרינן להוציא וממילא האיבעי' שייך ג"כ אפי' בטוענין היתמי עכשיו פרעתיך דאי נאמנים לטעון נתננו על להבא דנכסי בחזקת יתמי קיימי ממילא נאמנין לטעון ג"כ עכשיו פרעתיך במגו דעי בעי היו טוענין נתננו על להבא והיו נאמנין מכח סברא מדשתקה ואי אין נאמנים לטעון נתננו על להבא דנכסי בחזקת אלמנה קיימי פשיטא שא"נ ג"כ לטעון עכשיו פרעתי מטעם הטוען אחר מעב"ד לא"כ כיון דליכא מיגו ופשט שפיר מדלוי דא"נ על שעבר וממילא מוכח דא"נ ג"כ על להבא כלום דאי נאמנים על להבא ממילא נאמנין ג"כ על לשעבר מכח מיגו:

ועוד נ"ל לתרץ קושית התוס' דהוי טוען אחר מעב"ד שיש נ"מ בין אי אינן נאמנים מכח הטוען אחר מעב"ד ובין אי אמרינן מטעם דנכסי בחזקת אלמנה קיימי ואפי' במזונות דלהבא כגון שמכרו היתומים והאלמנה ביחד קרקע והמעות עדיין ביד הלוקח שהיתומים טוענים שאנו מכרנו את הקרקע והמעות נעשו מטלטלין כמ"ש התוס' לקמן דף צ"ז בד"ה וסמך לה רק שמ"מ היתומים חייבים לשלם משלהן ומטעם מזיק שעיבודא וקא משתרשי ל' כמ"ש הש"ך בסי' ק"ז וכיון שהאלמנה א"י לתבוע להיתומים מכח גוף השיעבוד נכסים רק מטעם מזיק שיעבודו ודאי שיכולין לומר נתננו כיון שמעות שביד הלוקח שייך ליתומים דלאו הני זוזי שביק אביהן וכמטלטלין דיתמי דמי והאלמנה טוענת שהיא היתה המוכרת לצורך מזונות והמעות שתחת הלוקח נעשה שלה כיון שנמכר לצורך מזונות והוי כגבתה הקרקע וזה לא נכלל בהטוען אחר מעב"ד כיון שאינה תובעת היורשים רק מטעם מזיק שיעבודא ונאמנין לומר פרענו אף שהן על מזונות דלהבא משא"כ אם נאמר דבחזקת אלמנה קיימי אמרינן מכח חזקה קמייתא שהיא היתה המוכרת לצורך מזונות דכמו שמקודם המכירה היתה שלה גם בשעת המכירה היא שלה וירושתה נמכרה ללוקח. א"נ בעי במקום שיש מיגו להיתומים כגון במקום שאין מכירין דהיו נאמנין במיגו דאין את אשת אבינו כמ"ש בתוס' לעיל דף פ"ט ובב"מ דף י"ז דמטעם הטוען אחר מעב"ד מהני מיגו כמ"ש התוס' בב"מ דף מ"ז ואי אמרינן דבחזקת אלמנה קיימי לא מהני מיגו דחשיב כמיגו להוציא:

דף צו:

תוס' ד"ה נכסי בחזקת אלמנה קיימי ואמאי מהימני יתמי למימר פרענו במלוה ע"פ כו'. והא דלא הקשו בתוס' מיניה גופי' דאמאי מהימן לוה גופיה למימר פרעתי במלוה ע"פ נראה דמיניה י"ל כיון דשיעבוד נכסים הוא רק מטעם ערבות של שיעבוד הגוף וכל היכא שא"י לתבוע שיעבוד גופו אף הערב וכן הנכסים נפטרו כמבואר בח"מ סי' מ"ט גבי יב"ש קנה שדה מיב"ש ע"ש א"כ ה"נ כיון דמלוה ע"פ יכול לטעון פרעתי לפטור נפשי' משיעבוד הגוף גם שיעבוד נכסים פקע משא"כ ביתומים כיון שמת בלא"ה פקע שיעבוד הגוף ומ"מ לא נפקע שיעבוד נכסים מטעם שכתב הסמ"ע בסי' ס"ו ס"ק נ"ה דזהו ענין ערבות כשימות הלוה יהי' ערב נכנס תחתיו בשיעבוד גופי' וכמו כן כשמת הלוה נעשו הנכסים משועבדים ועיקר שיעבוד עלי' כמו בשאר ערב כשמת הלוה ומקשי התוס' שפיר במת הלוה ועדיין לא פרעו תיכף כשמת נכנסו תחתיו בשיעבוד להמלוה ונעשו בחזקת הבע"ח וכשהיורשי' פורעין כקנו יתמי נכסים דמי ומקשי התוס' שפיר אמאי נאמני' לטעון פרעתי להוציא מחזקתו:

בא"ד מיהו היכא דאיכא עדי' שנשרפה וכו'. לכאורה קשה ממ"נ אי נשרפה בפשיעה אין לך ריעותא גדולה מזו ואי נשרף באונס חשוב כעדיין השטר בידו דהא העדים שראו השריפה יכולין לכתוב אחרת כדאמרינן בב"ק גבי השורף שט"ח אי דאיכא עדים ליכתבו ליה שטרא אחרינא ולא קשה כלל די"ל דמיירי שנשרפה בפשיעה תחת בעלה א"נ שהיתומים טוענין שפרעו אחר שידעו ששרף דליכא ריעותא דשטרא ומקשי שפיר דבכה"ג לא יהיו יתומים נאמנים לומר פרעתי משום דנכסים בחזקת אלמנה קיימי. אך קשה לאביי בב"מ דף י"ז דמייתי סייעתא לר"י דאמר הטוען אחר מעב"ד לא"כ ממתני' דהוציאה גט ע"ש. וקשה מנ"ל דילמא בכתובה הטעם משום דנכסי בחזקת אלמנה קיימי ואביי גופיה מוקי למתני' שנשרפה בעדים כמ"ש התוס' בכתובות דף פ"ט הטעם ונהי דליכא למימר דמיירי דנשרפה באונס דליכא ריעותא דא"כ תיקשי מאי קמ"ל הא באונס חשיב כשטר בידה מ"מ קשה דנימא דמיירי בנשרפה בפשיעה תחת בעלה וכו' ולפמ"ש ל"ק דהוציאה גט מיירי אפי' נגד בעל וכשהבעל קיים לא שייך לומר נכסים בחזקתה מטעם שכתבתי לעיל וגם אין להקשות מהא דהוכיח אביי מאלמנה מן אירוסין ופי' התוס' שם שמקשה למה לא תיקנו באלמנה מן אירוסין כתובה כיון דע"כ גם מן הנשואין תיקנו בשביל העיקר למאן דלא ס"ל הטוען אחר מעב"ד ואם נאמר דגם בכתובה נכסים בחזקתה ודאי שאפי' למ"ד אמר כלום לא הוצרכו לתקן כתובה בשביל העיקר משום דנכסים בחזקתה י"ל דמ"מ מקשה שפיר דמכח טעם זה נכסים בחזקתה דלא מהני כשיש ריעותא בשטר י"ל שתיקנו כדי שלא יצטרך הבעל לשמור שוברו דכשלא יהיה הכתובה בידה יהיה נאמן לומר פרוע אבל למאן דס"ל הטוען אחר מעב"ד לא"כ אפי' כשיש ריעותא דשטרא לשיטת תוס' ודאי דלא היה צריך לתקן שטר כיון דאפי' לא יהיה שטר בידה תגבה אפי' כשיש ריעותא דשטרא ע"כ לא תיקנו רק משום תוספות ומקשה שפיר דאי אמר כלום א"כ הוצרכו לתקן גם משום העיקר כמש"ל א"כ אפילו מן האירוסין הוי ליה לתקן כתובה משום העיקר:

בא"ד שאני כתובה דמיד שנפרעה נסתלק וכו'. לכאורה קשה דא"כ לאנשי יהודא דהרשות ביד היתומים לסלק הכתובה ולפטור ממזונותי' א"כ דמי לכתובה אך יש לחלק דבשלמא בכתובה כשכתובתה מנה והנכסים שוים אלף א"א כלל שיהיה מנכסים שלה יותר ממנה משא"כ במזונות אפי' לאנשי יהודא אפשר שיהיה כל הנכסים שלה שאם לא יסלקו לה הכתובה אפשר שתאכל כל הנכסים אך הא קשה דאם לא נשאר רק שדה אחת שאינו שוה אפי' כדי כתובה אפ"ה לא חשיבא מוחזקת ונאמנים היתומים לומר פרענו ובמזונות אם אינו שוה רק כסף המזונות שעברו חשיבא מוחזקת אף שבשניהם כשפורעין דמי שווי השדה נסתלקה ונראה שמזה ראיה שבע"ח יכול לומר ליתומים כשאין השדה שוה דמי החוב לדידי שוה לי כל חובו ולכך בכתובה לא חשיב מוחזקת דמיד כשנפרעה סך כתובה נסתלקה מהשדה משא"כ במזונות א"א להוציא כלל השדה מידה אפילו יתנו לה כמה שהאלמנה יכולה לומר לדידי שויא לי השדה כ"כ ע"ס מזונות של כל ימי חייה:

בתוס' ד"ה נשאת דנתקבלה או דתבעה וכו'. והטעם דכשניסת יצאו לגמרי אף מרשותה אבל בתובעת כתובתה או בנתקבלה דשוב מיד שפרעה נסתלקה מ"מ כיון שלא יצא מרשותה לגמרי שיכולה למכור עדיין שלא בב"ד ומקודם הי' לגמרי בחזקתה לכך חשיבא מוחזקת:

בתוס' ד"ה ור"י סבר והכא לעולם יש ללקוחות לאסוקי אדעתא משום כתובה להניח מבע"ח כשיעור כתובה כו'. לכאורה תמוהין דבריהם דמה בכך שהשאירו שדה כשיעור כתובה הא כשתמכור כל השדות למזונות תחזור עלי' ונראה דכוונתם דודאי כל לוקח קונה באחריות דלא שדי אינש זוזי בכדי וא"כ אין ללוקח הפסד כשישאר שדה שיעור כתובה דאז אפי' תמכור השדה למזונות מ"מ כשתטרוף היא השדה לכתובה ילך הלוקח ויטרוף הקרקע שמכרה למזונות אך מ"מ מקשי התוס' שפיר שאונאה של שקר הוא כיון שבאמת מכרה לכתובה וכבר נפרעת ומן הדין אין לה לטרוף ממנו כלל ומה בכך שהלוקח יכול לטרוף שדה אחר בעד אחריות הלוקח לא ניחא ליה בחלופין שרוצה אדם בקב שלו ולזה כתבו התוס' שפיר דהא דאין טורפין למזונות מלקוחות הוא משום תיקון העולם ששום אדם לא ירצה לקנות שדה שיהא ירא שאשה תטרוף ממנו בעד המזונות ולא יהי' לו על מי לחזור משא"כ הכא שיש לו על מי לחזור כשישאר שדה כדי כתובה שאף אם תמכור למזונות יהי' לה מקום לחזור ולטרוף ולא שייך תיקון העולם ולכך ליכא אונאה

בתוס' ד"ה דר"י סבר נכסי בחזקת יתמי וכן הכא יכולה היא לכתוב וכו'. ולפ"ז א"ש מה שהקשו המפרשים על פירש"י ד"ה מאי לאו כו' דמה בכך שמפרשת למזונות מכרתי היתומי' לא יאמינו למה שתכתוב ולפמ"ש בתוס' א"ש דכשמפרשת דלמזונות מכרה שייך שוב סברא דמה הועילו ונאמנים מטעם הטוען אחר מעב"ד:

דף צז.

רש"י ד"ה אם נטלן במתנה ואת הנמכר לכתובה לא תודיע מפני הלקוחות וכו'. לכאורה תמוה כיון דנכסי בחזקת יתמי קאי טענינן ללקוחות שלכתובה מכרה דהא בשטר כשקיבל פרעון בפני עדים כשאומר סטראי איתרע שטרא כמבואר בסי' נ"ח. וליישב זה נראה וגם ליישב קושית תוס' על רש"י ז"ל ד"ה ור"י סבר נלענ"ד דהא דא"י לטעון סטראי דוקא בחוב שא"י מטעם שכתבו הפוסקי' דהפרעון ודאי והחוב ספק ואין מניחין ודאי מפני הס' וכן בחוב ידוע כתב הרא"ש הטעם דאין אדם פורע החוב שבע"פ קודם לחוב שבשטר וע"ש בתומים בח"מ סי' נ"ח וזה שייך בחובות שחייב לשלם שניהם אמרינן שפרע זה תחילה אבל ביורשים שאין חייבים לשלם רק ממקרקעי שהניח להם אביהם ולפ"ז אם לא הניח להם אביהם רק כדי פרעון אחד ושני חובות הם ידועים מה להן ליורשי' על איזו שקיבלם המלוה והמלוה ודאי שקיבלם על החוב הגרוע ודאי דנאמן המלוה לומר על איזו חוב מקבלם וגם אין שייך לומר מדשתקה נטעון ללקוחות שבודאי פרעו היתומים דלמה הי' להם ליתומים לפרוע כשלא נשאר להם רק כדי חוב אחד וקל וחומר בן בנו של ק"ו מחזקת ת"ז דלא חיישינן לפרעון ולפ"ז אם מכרה האלמנה כל הקרקעות שהניח אביהם השווין מאתים וידוע שהי' מגיע לה כתובה מאתים ובעד מזונות מאתים ודאי שנאמנת לומר שהפרעון ר' שקיבלה מדמי מכירת הקרקעות שקיבלה על פרעון מזונות דלמאי ניחוש לה דאי לשמא פרעו היתומים דמי מזונות וקיבלה הר' מדמי מכירת הקרקעות על הכתובה זה ודאי ליכא למיחש דלמה הי' להן לפרוע מה שאינן חייבי' ודוקא כשנשאר קרקע והיא באה לגבות מהיתומי' הקרקע הנשאר יכולין לומר פרענו לך המזונות משלנו או המטלטלין לפטור הקרקע משיעבוד שלך שיהיה לנו רשות למכור הקרקע ולפ"ז א"ש דברי רש"י כפשוטן שתקנו שמכירתה יהיה תמיד בסתם ושדה הראשונה שמוכרת למזונות כשנשאר עוד שדה לשיעבוד כתובה ותוכל למכור בפני עדים למזונות ושדה האחרונה שמוכר' תמכור בסתם שאם תצטרך המעות למזונות תאמר למזונות מכרתי והכתובה תטרוף ממשעבדי שמכר הבעל דהא יכולה לנתק המעות למזונות ולא טענינן ללקוחות דלמא פרע לך המזונות ולכתובה מכרת שדה שני' כיון שמוחזק לן שלא נשאר מאביהם קרקעות רק אלו שני השדות למה הי' להם לפרוע משלהן דמי מזונות שתמכור השדה לכתובה דהא הן אין חייבים ליתן לה רק אותן הקרקעות שנשארו מאביהן ומה להן ליתומים אם תמכרם לכתובה או למזונות הלא הן א"צ ליתן יותר וזה שסיים רש"י שאותן שתמכור לכתובה לא תודיע כו' כלומר שאותן האחרונים שמוכרת לכתובה לא תודיע כי אולי תמצא לגבות משעבדי דבעל ותנתק המכירה ההיא כיון דליכא חשש פרעון מיתמי ותטרוף ממשעבדי משא"כ בשדה הראשונה שנשאר עדיין שדה כשיעור כתובה נאמנים היורשים לומר ששדה ראשונה מכרה לכתובה והן פרעו לה דמי כל המזונו' שתפטור השני' מן השיעבוד דליהוי כיתומים שגבו קרקע המשועבדת לכך כתב רש"י שצריך עדי' כשמוכרת שדה ראשונה למזונות. ומיושב נמי קושית התוס' דלעיל על פירש"י דלעיל הוי ס"ד דר"י סבר דעל אלמנה להביא ראיה וא"כ הסתם יפה לה בפשיטות שאם יכלו נכסי היתומים דהיינו שישתדפו הנכסים של יתומים שאז ודאי דאם היה נכסי בחזקת יתמי שטענינן ללקוחות אולי פרעו לך היתומים למזונות קודם שנשתדפו השדות לפטור השיעבוד מהקרקעות שהניח להן אביהן וממילא שטענינן ג"כ כך ללקוחות ולזה הוצרך לומר דר"י סבר דנכסי בחזקת אלמנה קיימי ושוב א"א לטעון ללקוחות טענת פרעון ונאמנת לומר למזונות מכרתי ותוכל לטרוף מהן ומכ"ש לענין שתוכל לטרוף ממה ששיעבדו האחין שצריכין לנכסי בחזקת אלמנה קיימי וא"ל דאפי' נכסי בחזקת יתמי קיימי מ"מ יפה הסתם מטעם שכתב רש"י הכא שהאלמנה בעצמה תמכור בכל הנכסים שהניח אביהם דאז נאמנת לומר לכתובה מכרתי מטעם שכתבתי לעיל די"ל דהיה קשה לו קושית התוס' דא"כ הלקוחות יאמרו לה הנחתי והתירוץ שכתבו ד"ה כאשתדיף ב"ח לא היה ידוע בהס"ד והתרצן משני ליה כדאביי קשישא כלומר מאביי קשישא מוכח הך סברא דאפי' אי מכרה בעצמה כל הנכסים למזונות דיכולה לטרוף מהלקוחות כשא"י לטרוף מהנכס' שמכרה בעצמה ד"ה כאשתדיף מדאמר רצה במתנה נוטלין רצה בחובו נוטלין ואם במתנה נוטלין לא כך כחו יפה (ומקודם נפרש דבריו דמה זה שהקדים שרצה בחובו רצה במתנה כיון שכחו יפה רק במתנה הוי ליה למימר שיטלם במתנה וכך כחו יפה. ולזה נראה דלכל א' יש לו מעלה וחסרון דאם יטלם במתנה כשימצא אח"כ אצל היתומים מטלטלין לא יהיה יכול לגבות בחובו מהמטלטלין דיתמי דלא משתעבדי משא"כ אם יטול הקרקעות בחובו יהיה יכול לגבות מהמטלטלים במתנה דמתנת שכ"מ קונה אפילו במטלטלין וכן אם יטול הקרקעות בחובו יש ריעותא שלא יהיה יכול לטרוף ממשעבדי וזהו שאמר אם במתנה נוטלן לא כך כחו יפה כלומר אם יטלם במתנה ג"כ יש צד שכחו יפה לענין משעבדי) וכיון דאמר דכחו יפה שהיה יכול לטרוף ממשעבדי אף שנטל כבר קרקע ומכרו לגבות המתנה ונאמן לומר שקיבל אותו במתנה ולטרוף ממשעבדי ולא חיישינן לפרעון מיתומים כיון שמוחזק לן שלא הניח אביהם נכסים אחריו ואין הלקוחות שלקחו באחריות יכולין לומר כשבאו לטרוף מהן בחובו הנחתי לך מקום לגבות וע"כ הטעם דכיון שמוכר לגבות מתנתו וקיבל עליו אחריות דנפשי' הוי ליה כאשתדיף ויכול לגבות מהן וממילא שנוכל לומר ג"כ כחו יפה אי בחזקת יתמי וכמש"ל:

הרא"ש הביא בשם הירושלמי וז"ל שאם יבא בע"ח בשטר תאמר לכתובה מכרתי ואם בא בע"ח בע"פ תאמר למזונות מכרתי ע"ש והוא תמוה וסוף דברי הירושלמי תמוהין יותר וז"ל הירושלמי בסופו ואפי' בא בע"ח בע"פ מוכרת למזונות וחוזרת וטורפת לשלם כתובה ולא אמרינן חוי זבינך תפתר שהוקר המקח ע"ש. ואין לו ביאור. ולפרש דבריו נראה דהתוס' דף צ"ז ד"ה וסמוך כתבו וז"ל דאם ניסת אחר שמכרה הלוקח לא יתן רק [אחר] ל' יום ולא תוכל לגבות מהן לכתובה דהא מטלטלין נינהו וכו' ע"ש ולפ"ז א"ש דאם יבוא בעה"ש אחר שמכרה והמעות עדיין בידה שאם תאמר שמכרה למזונות שהמעות נעשה מטלטלין בידה ויש בשטר שיעבוד מטלטלין אג"ק שהבע"ח יכול לגבות מהמעות כי הנך זוזי נחשב זוזי דיתמי דהמעות הן רק חוב על היתומים יום ויום ואם תנשא או תתבע כתובה אזי דיתמי אינון הרי הבע"ח שיש לו מטלטלין אגב קרקע ימרפם והיא לא תוכל לטרפם להנך זוזי לכתובה דליכא אגב בכתובה ולכך תאמר לכתובה מכרתי והיא מוקדמת לבע"ח והמעות הן שלה ואם יבא בע"ח בע"פ ויהי' עוד קרקע בני חרי תאמר למזונות מכרתי. ומ"ש בירושלמי שאפי' אם בא מע"פ מוכרת למזונות וחוזרת וטורפת פי' דאפי' בא מלוה ע"פ יכולה להקדים לעצמה ולמכור למזונות וע"ז הקשה הירושלמי ולא אמרינן לה חוי זבינך פי' מה תרויח במה שתמכור כשתמכור למזונו' ממילא יהיה מעות עדיין ביד לוקח וא"כ נהי דתטרוף מלוקח שלקח מבעלה לכתובה מ"מ הלוקח יטרוף מכח אחריות שלו השדה שמכרה למזונות מצד האחריות שלה ובודאי הלוקח שלקח השדה שמכרה למזונות והמעות עדיין ת"י וגבה ארעא בעד מעותיו כדי שיהי' יכול לחזור ולטרוף בעד אחריות שלו כדאמרינן בפ' הכותב דף פ"ח אי פיקח הוא מגבה להו ארעא ליתמי והדר גבה לה מזונות ולא תרויח במה שתמכור למזונות וזהו שאמר בירושלמי חוי זבינך כלומר ראה מקח השדה שמכרת אם תוכל לגבות המעות למזונות דהא ודאי דלא תוכל לגבות מדמי מכירת השדה למזונותיך. ועוד נלענ"ד שאפילו כשיהי' כבר המעות בידה יחזור הלוקח עליה על המעות שת"י ותצטרך להחזיר המעות דהני זוזי דמי מכירת השדה זוזי דיתמי נינהו ובודאי כשיתומים מוכרין השדה של אביהן לצורכן ואח"כ טרפו בע"ח שצריכין להחזיר המעות דלא שייך גבי' למימר מטלטלי דיתמי לא משתעבדי לבע"ח דהני זוזי לא שביק אביהן דודאי דחשיבא כמטלטלין דמיניה דאילו לא מכרו הקרקע והי' הבע"ח טורף הקרקע מהן לא הי' להן מעות הללו שקיבלו מהלוקח. ועוד דחשיב קצת כמקח טעות וממילא שיאמרו לה הב"ד החזר דמי זבינא שלקחת ומשני שפיר תפתר שהוקר המקח פי' כגון שהלוקח קנה מהבעל שדה בעד מנה והוקר ושוה עכשיו אלף וכשתטרוף לכתובה שיש לה על אלף כל השדה לא יהי' יכול לחזור ולטרוף רק על מנה כי התת"ק זהובים שהוקר הן שבח שאין טורף ממשעבדי וגם מהמעות דמי מכירת הקרקע לא יכול לטרוף מצד האחריות דיתומים שמכרו הקרקע המעות מטלטלי הן ולא משעבדי לבע"ח דהמעות מדמי מכירת הקרקע של יתומים נצמח וממילא תרויח זהובים והיינו שתוכל לטרוף הכתובה ממשעבדי ותשאר מקצת הכתובה בידה כדי שתוכל ליקח מעות מהשדה שמוכרת למזונות:

בגמ' מוכרת למזונות מהו שתחזור ותטרוף לכתובה. קשה דתפשוט ליה מדר"י דאמר שהסתם יפה לה והיינו שיכול לטרוף ממשעבדי והקשו התוס' דף צ"ו בד"ה ור"י הא הלקוחות יכולין לומר הנחתי ותירצו דהוי כמו אשתדיף וכו'. ואי אמרת שתוכל לחזור ולטרוף לא חשיב כמו אשתדיף ואי נימא דהסתם יפה לה משום אותן הלקוחות גופיה שתוכל לטרוף מהן כשתאמר למזונות מכרתי זה אינו דנגד אותן הלקוחות שלקחו לכתובה ודאי דחשיב אונאה של שקר דלא שייך תי' התוס' שתי' כיון דמן הדין גם למזונות היה לה לגבות ממשעבדי וכו' ע"ש וכנגד אותן הלקוחות שלקחו ממנה לכתובה ודאי דלא תוכל לטרוף מהן אותה שדה למזונות דהכתובה היא מוקדמת למזונות וכמו שמבואר בח"מ סי' ק"ד במכרו לצורך בע"ח מוקדם ואפ' אי נימא דכתובה ומזוני דמן שוה מ"מ ודאי אם מכרו לצורך ב"ח אחר אין השני אף שזמנו ביום אחד עם אותו שמכרו לצרכו אין יכול לטרוף אותו השדה כיון דזמניהם שוים אם קדם וגבה מה שגבה גבה וצריך לומר דהעיקר כתי' השני שבתוס' שם והתוס' שכתבו תי' ראשון הוא רק להמסקנא ולהסלקא דעתך באמת צ"ל כתי' השני כנלע"ד:

דף צז:

ברש"י ד"ה משום חינא שיהיו בעליהן לחן בעיניהן כו'. אף דארוסה לא תיקנו לה כלל כתובה רק בשכתב לה וחשיב כמתנה בעלמא מ"מ כיון דהוצרכו לתקן באלמנה מן הנשואין במקום שאין לה מזונות שתמכור לכתובה שלא בב"ד משום חינא ובארוסה בשכתב לה ודאי דעל דעת שיהיה דין הכתובה כדין כתובת נשואה כן נראה לי:

ברש"י ד"ה מגורשת ואינה מגורשת ומן האירוסין וכו'. הא דלא פי' רש"י מן הנשואין הוא משום דאי מן הנשואין א"כ מוכח ממילא דגרושה לא תמכור דאי גרושה מוכרת שלא בב"ד לכתובה מכ"ש מגורשת ואינה מגורשת שהיא ספק אלמנה וא"כ סיפא למה לי לכך פירש"י מן האירוסין ואין להקשות דהא מן האירוסין בלא"ה אין לה מזונות די"ל דמיירי בהגיע זמנו ולא נשאה שכבר נתחייב במזונות אח"כ מצאתי בס' הפלאה שכתב כן ואף שמת ואין לך אונס גדול מזה דהא כתבו התוס' לקמן דף ק"ז ד"ה עמד בדין כשחלה קודם שהגיע זמן אבל כשחלה אחר שהגיע הזמן חייב וה"נ במת וכ"ה בר"ן ס"פ נערה גבי הא דבעי ארוסה יש לה מזונות בהדיא דהגיע זמן ומת שהיורשים חייבים וקמ"ל דמגורשת ואינה מגורשת דהיורשין פטורין דסד"א הא דבעלה חייב הוא משום דחשיב כמו ס' פרעון וא"כ היורשים ג"כ חייבים קמ"ל דהא דבעלה חייב הוא משום דמעכב להינשא וממילא כשמת ששוב אינה מעוכבת היורשין פטורין וכן ל"ק דל"ל הא דגרושה לא תמכור הא מוכח מהא דמכרה מקצתה דאפשר לאוקמי דמכרה כתובה ג"כ דאיירי בארוסה שהגיע זמן דל"ל סן והוא רק משום מזונות ולכך במכרה מקצת דל"ל מזונות לא תמכור אבל גרושה מן הנשואין מוכרת משום חן קמ"ל והא דכל שאין לה מזונות אצטריך למגורשת ואינה מגורשת דאין לה מזונות מן היתומים:

בתוס' ד"ה בבתוליה כדרכה אבל בבתולה בלא י' הוי איכא למימר עד דמעטינן וכו'. עיין בדברי אא"ז מהרש"א לפענ"ד דהתוס' סמכו עצמם אתירוצם דבסמוך בד"ה בתולה שלימה שכתבו דבעולת בעל דבעל עושה וכו' דכתיב גבי א"א ונלמוד לקנס ע"ש בדבריהם וא"כ ה"ה דיש ללמוד משם לענין כהן גדול דלא נעשית בעולה בביאה ש"כ מאחר ולפ"ז א"ש בהא דר"א ור"ש ממעטין שלא כדרכה היפוך מר"מ דלר"א ור"ש א"א לומר דבא לרבות שלא כדרכה ולמעט בוגרת שהוא במקום בתולה כמו ר"מ דא"כ לכתוב רק בתולה ונלמד שלא כדרכה מבעולת בעל וכן אי אפשר לומר לפסול הכל דא"כ היו"ד של בתוליה מיותר דלא ה"ל למיכתב רק בבתולה:

בתוס' ד"ה בתולה שלימה אמאי אצטריך למיכתב גבי קנס נערה וכו'. הא דלא מקשי מנערה המאורסה דהוי מצינן למימר דס"ל כהנך תנאי בסנהדרין דף ס"ו דקטנה מאורסה פטור הבעל וא"כ יש לומר דנערה למעוטי קטנה משא"כ בקנס מקשי שפיר דאפי' מאן דפוטר יליף מקרא אחריני לעיל דף מ' מקרא ולא תהיה לאשה במהוה עצמו מקשי שפיר. ולזה מקשי אח"כ מהאי תנא דס"ל דבתולה משמע רק נערה וממעט בוגרת וקטנה קשה הא בכ"מ דהיינו אפי' בנערה מאורסה דכתיב נערה בתולה ל"ל נערה כנ"ל. ובעיקר קושית התוס' יש לתרץ דלעיל דף ט' כתבו התוס' ד"ה האומר פ"פ בשם רב"ח שמפרש הירושלמי דכל בוגרת פתחיהן נעולו' ויש בוגרת שיש להם ג"כ דם הרי מבואר דיש בוגרת שכל הבתולים יש לה ולזה י"ל דממעט הכא לכה"ג לישא בוגרת שכלו בתוליה כלומר דאסור בבוגרת שכלו בתולי' וממילא אסור כה"ג בכל בוגרת דאימר כלו בתולי' ואסורה לכתחילה כיון דרוב בוגרות כלו בתולי' ולזה שפיר אצטריך למעט בוגרת מקנס מקרא דנערה באותה בוגרת שנאנסה וראינו שיש לה כל הבתולים ולא כלו כלל בתוליה ואפ"ה פטור מקרא דנערה וכן גבי נערה המאורסה בעינן קרא דנערה בכה"ג:

דף צח.

בתוס' ד"ה מוכרת שלא בב"ד מדקתני סיפא נמנעו מלהשביעה וכו'. לכאורה קשה דה"ל לדקדק ממתני' דתשבע בסוף דשמואל מוקי לה דף ק"ז בשמעו בו שמת הרי מוכח דאף שיש לה מזונות דהיא מן הנשואין ואפ"ה נשבעת. ולפ"ז נראה דפשיטא להו דכשגובה כתובה דנשבעת להו וכן אחר שגבה אפי' בעצמה יכולין היורשין להטיל שבועה עליה והאיבעיא בש"ס הוא כפי' הרמב"ם אם יכולה למכור חוץ לב"ד כשלא נשבעת עדיין או דילמא שא"א למכור כלל קודם שתשבע ולכך מקשה מאין אלמנה נפרעת דמשמע שא"י לקבל שום פרעון בלא שבועה אפי' חוץ לב"ד ומתרץ דמיירי באלמנה מן אירוסין דזו אינה גובה רק בב"ד ולכך נקט סתמא אין נפרעת:

בא"ד ולא מבעיא ליה במוכרת למזונות דהא לקמן פסק הלכתא וכו' משמע דמשום שבועה אין מזקיקין אותה כו'. ואין להקשות דילמא מבעיא ליה אם יכולין להטיל עליה שבועה זו דשלא גבתה יותר בשעה שנשבעת על צררי בשעת גיבוי כתובתה די"ל דהא פשיטא ליה לתוס' דנשבעת ע"י גילגול וע"כ האיבעיא היא אי יכול להטיל עליה שבועה תיכף והא דלא הוכיחו התוס' משלהי הכותב לחוד די"ל דלאו הלכתא הוא ולכך מקשי דהלכתא היא ומשלהי הכותב לא הביאו רק לראיה שלא נפרע' תשבע בסוף היינו כשבא הבעל וטוען השבעי ולכך מביאין ראיה משלהי הכותב דבסוף היינו בשעת גביית כתובה כשמואל דמוקי לה בדף ק"ז דמיירי בשמעו בו שמת דאפי' לאלמנה אין נזקקין בתחילה לשום שבועה:

בתוס' ד"ה אלא לאו דלא מכריז והואיל וכן א"צ הכרזה וכו'. ע' מהרש"א שהקשה דה"ל להביא בפשיטות דהא לכרגא ולמזוני לא בעי הכרזה וליישב נראה דאף שכתבו התוס' בד"ה א"ל הכרזה לא קמבעיא לי וז"ל דאף דבב"ד בעי הכרזה ע"ש מ"מ י"ל דכשמוכרת לעצמה לא בעי הכרזה מהטעם שכתבו שם. ומ"מ י"ל נמי בהיפוך דדוקא בשנישום בב"ד הכרזה כיון שידוע שווי' ע"פ ב"ד כבר לכך א"צ שום הכרזה. ולפ"ז א"א להוכיח מהא דלכרגא ולמזוני ולקבורה דהיינו למי שלוה ע"ד כמ"ש התוס' לעיל דף פ"ז בד"ה ולקבורה דבזה ודאי דצריך שומת ב"ד דהב"ד אין מוכרין בלא שומא כמש"ל בדף פ"ז ע"ש ולכך א"צ הכרזה משא"כ באלמנה שמוכרת שלא בב"ד מומחין והדיוטות אין מדקדקין בשומא י"ל דצריך הכרזה לכך בעי אי שייך הכרזה משום חינא או לא ולזה מביאין ראיה מהא דא"צ שבועה וע"כ דגם הכרזה א"צ:

סוגיא דאלמנה שהיתה

במשנה אלמנה שהיתה כתובתה מאתים וכו'. בסוגיא זו רבו התמיהות:

א' קשה על הש"ס דפשיט תחילה ממתני' דמעילה ואח"כ ממתני' דהכא:

ב' קשה על הרמב"ם פ"ו דמעיל' שפסק דמוסיף על דבריו הוי ופסק דאין השליח מועיל אא"כ אמר טלו אחת מדעתי:

ג' קושית התוס' ד"ה הא מדסיפא בזולא הא מנין דסיפא דוקא בזולא ורישא בלא זולא דילמא להיפוך:

ד' למה פשיט בבעיא ב' ג"כ תחילה ממתני' דמעילה ואח"כ ממתניתין דהכא:

ה' קשה קושית רש"י ותוס' ד"ה אלא אי אמרת דהא גבי מעילה ליכא אפושי שטרא:

ו' קושית התוס' ד"ה א"ה שליח דהא מעיקרא נמי אין מעילת השליח אלא הטלית:

ז' קושית הב"ש באה"ע סי' ק"ג שפסקו הטור והמחבר בזבין ליה כורא וזבין ליה ליתכא דמעביר על דבריו הוי ובסיפא גבי אלמנה שהיתה הכתובה ד' מאות זוז דלא הזכירו דמיירי בקטיני ובגמרא מוכח דאי מעביר על דבריו הוי דלא הוי מכירת הראשונים מכירה כי אם בקטיני:

ח' קושית התוס' בד"ה אמר לאחד דהא לעיל לא אפשוט בעיין אי חיישינן לאפושי שטרא והיכי פשיט ליה לר"ה ור"ח:

ט' קשה על הרי"ף והרמב"ם שפסקו בבעיא ב' דמעביר על דבריו הוי ופסקו כר"ח דאמר לאחד אפי' לב' ולא חילקו כמו שחילקו התוס':

י' קושית התוס' ד"ה א"ל היכי דטעה השליח דהאיך שייך שאלה זו לכאן:

י"א קושית התוס' הכי גרסינן על רש"י דאמאי אמר והא אמר מר הא ממתניתין היא. ועוד קושיות הרבה בסוגיא זו ויתבארו אי"ה בסמוך. לכן נראה לתרץ דהנה לכאורה תמוה על הא דאיבעיא להו בש"ס בזבין כורא וזבין ליתכא אי קיים המקח ומשמע דבמטלטלין דלא שייך אפושי שטרא המקח קיים הא מבואר בח"מ סי' ר' בהגה סעיף ז' דמכר לו כור בשלושים שיכול לחזור בו אפילו בסאה אחרונה מטעם שכתב הסמ"ע בס"ק י"ז כיון דגילה דעתו ואמר כור אמרינן בודאי צריך הי' לכל המעות וכ"ז שלא נגמר מכירת כל הכור לא נגמר הקנין אפי' עשה משיכה או הגבהה בכל סאה וכיון שיכול המוכר לבטל הקנין מה"ט יכול לבטל ג"כ הקנין שיעשה השליח עם הלוקח במקצת הכור דלא עדיף קנין שעשה השליח עם הלוקח במקצת הכור מהקנין שעשה המוכר בעצמו עם הלוקח כיון שגילה בדעתו שצריך למכירת הכור דוקא ועכצ"ל דשאני שליח דשייך גבי' לומר דטבי לך עבדי לך דהא הר"ן כתב דאין מכירת השליח בלתך קיים כי אם כשיכול למכור ג"כ הלתך הב'. ולפ"ז א"ש דבשלמא כשהוא מוכר בעצמו ע"כ צריך לכוין שלא יהי' לו קנין להלוקח עד שיוגמר מכירת כל הכור דאם יהיה קנין להלוקח בכל סאה חושש הוא שמא יחזור הלוקח באמצ' המקח והוא צריך לדמי כולה דאין לנו לומר שיהי' הקנין ללוקח ע"ת אם ישלים כיון שלא התנה בדין תנאי משא"כ כשהשליח הוא המוכר ודאי ניחא ליה שימכור יד על יד ושיהי' הקנין להלוקח תיכף מטעם האמור בש"ס דטבי לך עבדי לך כיון דאז ממ"נ יהי' לו טובה שאם לא ימצא מי שיקנה הלתך הב' ממילא יתבטל המקח אף מהלתך הא' מטעם שכתב הר"ן דזבין ליה לא מהני רק כשהלוקח רוצה לקנות גם לתך הב' והברירה יהי' ביד המוכר למכור או שלא למכור וע"כ אמרינן דהיתה כוונתו בכל קנין שיעשה במכירה יד על יד כגמר המכירה בכדי שיהי' יכול למכור על יד משא"כ כשמכר בעצמו. ולפ"ז הוצרך הש"ס לומר טיבותא להמשלח ודלא כמ"ש הרא"ש והא שהקשה הרא"ש דא"כ מה פשיט מחלוק וטלית הא שם הוציא כל המעות. ולפמ"ש הר"ן א"ש. דבחלוק ג"כ מיירי שרוצה השליח להביא חלוק בעד הטלית דבלא משכח להשלים ודאי המקח בטל כמ"ש הר"ן גבי מוכר וכיון דע"כ מיירי שהלוקח יכול להשלים המקח וא"כ גבי חלוק שייך לומר דטבא לך עבדי לך וא"ש ג"כ מה דקאמר בש"ס כ"ש דהוי שוי תרתי סרי ופי' רש"י ותוס' דהיינו שיהי' מוזיל יותר וכו' והרוחת הששה הנותרים לא חשיב ליה ריוח. ולפמ"ש הר"ן א"ש דע"כ מיירי שהמוכר רוצה למכור עוד בעד ג' הנשארי' חלוק כראשון דבלא"ה ודאי דהוי שינוי בשליחות כמ"ש גבי זבין ליה כורא וה"נ כן הוא להיפך בשלחו לקנות והמוכר אינו רוצה למכור יותר דהוי שינוי בשליחות ואפי' בקטנית אלא ודאי דהמוכר רוצה ג"כ למכור יותר ויש לו טיבותא להמשלח בשעה שקנה החלוק בג' רק שר"י סובר דמ"מ יש כאן שינוי במה שלקח על יד שאם הי' קונה בששה בפ"א הוי מוזיל גבי' יותר וכ"כ המהר"ם שיף דהטעם הוא דא"ל זיל קח עוד. והא דפשיט מקודם ממתניתין דמעילה ואח"כ ממתניתין דהכא נלפענ"ד ליישב דהנה לכאורה קשה על הא דנקט בבעיא דמוסיף על דבריו הוי דמצי א"ל דטבי לך עבדי לך דמשמע דאילו לא הוי טיבותא להמשלח הוי שינוי בשליחות ובסוף אמר אי מעביר על דבריו הוי משום דלא ניחא ליה לאפושי שטרא משמע דאילו לא הוי גריעותא למשלח לא הוי שינוי בשליחות והדיוקים סתרי אהדדי. לכן נראה דהנה הה"מ פ"א מה' שלוחין ה"ב כתב דאמרינן קפידא אפי' בדבר שלא יקשה זה יותר מזה והיא פלוגתא בב"ב דף קס"ה ובכמה דוכתי אי אמרינן מרא' מקום הוא לו או קפידא אבל כשהיא לשבח ודאי ליכא קפידא ואי איכא ריעותא להמשלח ודאי קפיד ובשוין איכא פלוגתא ע"ש בה"מ (וא"ל על הפוסקים שהביא הה"מ שסוברין דבדבר שלא יקשה זה מזה קיי"ל דקפידא מ"ש מהא דגיטין באמר לו גירשה בימין וגירשה בשמאל דמגורשת וכן מבואר באה"ע סי' קמ"א ע"ש. ונלענ"ד דדוקא במקום דליכא לאשכוחי כלל מקום שיהי' קפידא בשום דבר אז לכ"ע מראה מקום אבל בדבר שיש מקום למצוא איזה קפידא רק שהוא מידי דלא קפדי בי' רובא דאינשי וע"ז היא המחלוקת וקיי"ל קפידא) ולזה תפס בעל האיבעיא האיבעיא לשני מ"ד וכאילו אמר תבעי למ"ד קפידא מ"מ אפשר דהא טיבותא הוא או לא חשיב זה טיבותא ותבעי למ"ד מראה מקום אפשר דהא גריעותא הוא למשלח וקפידא הוא או לא חייש לאפושי שטרא ומראה מקום לו נפשוט מעיקרא גוונא ראשונה דנקיט בהאיבעיא. וא"ש ג"כ הא שהקשו דהא בחלוק וטלית ליכא חשש דאפושי שטרא דמ"מ ופשיט בעיא דבעי למ"ד קפידא דחשיב טיבותא דאי לא חשיב טיבותא קשה למ"ד קפידא ממתני' דמעילה, ועוד דא"כ קשיא הלכתא אהלכתא דהא הלכתא כמשנה דמעילה ואף ר"י לא פליג רק בחלוק משום דחשיב ליה ריעותא ובקטנית דלא שייך ריעותא מודה דמראה מקום הוא ואנן קיי"ל דקפידא הוא אפי' בדבר שלא יקשה זה מזה וא"כ למה מעל בעה"ב. ועוד דברישא שם קתני והביא ממקום אחר משמע דקפידא הוי דלמ"ד מראה מקום אפי' בגט בכה"ג כשר באמר התקבל לי ממקום פ' כמבואר בב"ב שם. ואח"כ רוצה לפשוט האיבעיא דבעי למ"ד מראה מקום דדלמא חשיב גריעותא הא דאפושי שטרא ומוכיח מאלמנה דלא חשיב גריעותא וכמ"ש הריטב"א הובא בש"מ דאי הי' חשיב ריעותא הא דאפושי שטרא לא הית' האלמנה יכולה למכור בכה"ג אף דמוכרת היא ד' וה' פעמים היינו דוקא כשא"צ למכור רק מעט אבל בצריכה למכור הכל ביום א' אסור לה למכור בב' שטרות אלמא דלאו גריעותא הוא וע"ש בריטב"א שכתב תי' הנ"ל על הקושיא דמאי פשיט מאלמנה הא אלמנה לאו בשליחות יתומים קא מזבנה רק בע"כ דיתומים קא מזבנה ע"ש וממילא נפשוט האבעיא דבעי למ"ד דמראה מקום דלמא חשיב גריעותא דממתני' דהכא מוכח דזה לא חשיב גריעותא. ולפ"ז מיושב נמי קושית הפוסקים על הרי"ף שפסק לא' ואפילו לב' ופסק דמעביר על דבריו הוי ולפי הנ"ל מיושב דהרי"ף גרס כהך גירסא דאמר סתמא מאי ובסתמא ודאי לא שייך קפידא כיון שהמשלח אמר סתם לא שינה מדבריו כלל משא"כ בזבין כורא וזבין ליתכא ששינה מדבריו שאמר זבין כורא ויש מקום לומר שיש קפידא בדבריו במה שאמר זבין כורא וא"ש הא דאמר דנפשוט האיבעי' דמע"ד והיינו כמ"ש הרא"ש מדקאמר דיקא נמי דמתני' מיירי בשוה שש בג' ומשמע דשוה ג' בג' הוי מעביר ואף דלא שייך שם אפושי שטרא מ"מ נקרא מעביר כיון דמוכח מדיקא נמי דלא חשיב טיבותא וממילא הוי מעביר דקיי"ל קפידא אף בדבר דלא יקשה זה מזה ולכך נהי דאפושי שטרא לא חשיב ריעותא לשאר אינשי מ"מ כיון דשינה מדבריו ויש מקום קפידא בכה"ג קיי"ל דקפידא הוא ונתבטל השליחות ולא דמי לגירשה בימין וגירשה בשמאל דשם אין בו שום סברא לקפידא משא"כ היכא דיש קפידא לקצת מקפידים אמרינן דקפידא הוא וא"ש נמי הא דבא"ע סימן ק"ג דכיון דאלמנה לא חשיב שליח כמ"ש הריטב"א ומדרב חסדא מוכח דאפושי שטרי לאו ריעותא הוא מכירתה קיימת אפי' בלא קטיני ולא הוצרך לומר דמיירי בקטיני רק להך צד אבעיא למ"ד מראה מקום אי חשיב אפושי שטרא לריעותא ולכך הוצרך לאוקמי בקטיני אבל למאי דקיי"ל דאפושי שטרא לאו ריעותא דהא קיי"ל לא' ואפי' לב' ובשליח בטל המקח מטעם אחר דכשאמר זבין לי כורא וזבין ליתכא שינה מדבריו ובשליח קיי"ל דקפידא משא"כ באלמנה דלא שייך זה כמ"ש הריטב"א ולכך מכירתה קיימת אפילו בלא קטיני וא"ש. ועתה נבוא ליישב קושית המהרמשי"ף ז"ל שהקשה על הרא"ש דמוכח מדיקא נמי דקאמר הש"ס דמע"ד הוי דקתני מודה ר"י בקטיני ומיירי בדאייתי ליה שוה שש בשלש דאי מוסיף על דבריו הוי אפי' אייתי ליה שוה ג' בג' נמי ע"ש וע"ז מקשה המהרמשי"ף דהא י"ל דהדיקא נמי לא קאי רק על הא דקאמר רע בדמים ולעולם דמיירי שוה ג' בג' ומש"ה בטלית מעל דמפסיד מה שהיו נותנין לו יותר כשהי' קונה בו' בב"א משא"כ בקטניות דאינו מפסיד דהקטניות בסלע וכו'. זה אינו קושיא לפענ"ד דודאי דאין הת"ק מודה דלא מעל הבעה"ב דהא כשקונין בו' בב"א נותנין לו חלוק גדול יותר וא"כ יכול הבעה"ב לומר חלוק גדול הייתי מבקש כפי מה שקונין בו' ביחד ועתה שהבאת בג' שהוא חלוק קטן ואף שאקנה עוד בג' מ"מ לא יהי' לי כ"כ חלוק גדול כפי מה שהי' לי בהיותך קונה בו' ביחד אלא ודאי דמיירי בשוה ו' בג' וע"כ השליח שהביא לו הביא כ"כ חלוק כפי מה שנותנין כשקונין בו' בב"א ובהא פליגי ר"י ורבנן דלרבנן כשהביא השליח כל הצורך עשה שליחותו ולא מיקרי שינוי מה שהי' יכול להרויח יותר דלהביא צרכו שלחו ולא להרויח ור"י חשיב ג"כ שינוי מה שמנע ממנו הריוח ובקטניות דליכא ריוח מודה ר"י ומזה הוכיח הרא"ש מדלא קאמר רבותא יותר גדולה דבקטניות אפילו ג' בג' מועלין שניהם בין לרבנן ובין לר"י אלא ודאי דמעביר על דבריו הוי וא"ל לפמ"ש דאפי' בדבר דלית ביה טיבותא ולית ביה ריעותא הוי קפידא א"כ בזבין לי ליתכא וזבין ליה כורא ג"כ הרי שינה ז"א דבשלמא בזבין כורא וזבין ליתכא נעשית המעשה דהא המקח של ליתכא קיימא שינה ממה שאמר המשלח משא"כ בזבין ליתכא וזבין כורא הרי נתקיים המקח מיד כמו שאמר המשלח בלא שום שינוי שלתך היותר דבר בפני עצמו הוא:

בגמרא אנא ארווחנא. קשה לי דהא י"ל דלא מיירי בקטיני וא"כ אם תאמר אנא ארווחנא ולא גבתה אלא מנה היתומים יבטלו המקח משום אפושי שטרא כדאמר הש"ס לקמן וכיון דמיירי הכא בהוקיר כדמפרש בירושלמי וא"כ ממילא יהי' הריוח להיתומים כיון שיתבטל המקח ואפשר שהי' לו דוחק לומר דבסיפא מיירי בקטיני כדמוקי לה לקמן ורישא שלא בקטיני:

בתוס' ד"ה כאן שנה רבי קשיא דר"י אדר"י וכו'. והמגיני שלמה תירץ דהתם שאני דאותו הריוח שנותנין מחמת שמוכרין הרבה ביחד ודאי של המשלח ע"ש שהאריך. ולפענ"ד תמוהין דבריו דע"כ מיירי הא שהביא לו שוה שש בג' דהיינו שהביא לו כל מה שנותנין בעד שש אפי' כשלוקחין בו' בב"א דאל"כ הרי החלוק רע בגופו ולא הי' צריך לומר רע בדמים וא"כ כל מה שהיו נותנין לו אילו הי' קונה השליח בו' בב"א הי' של השליח ולא הי' צריך ליתן להמשלח רק מה שאחרים נותנין כשלוקחין בב"א וסך כזה הביא לו בעד הסל' והמותר הי' שלו וא"כ לא הפסידו מאומה ולפענד"נ ליישב קצת שיטת רש"י די"ל דהא בהא תליא דלר"י דאמר חולקין דמספקא ליה למי נתן המתנה לכך באין לו קצבה ג"כ יש לספק אם נתן לו בעד המקח הוספה או נתן לו במתנה ולר' יוסי דאפי' אי במתנה איכא ספק למי נתן וממילא באין לו קצבה איכא ספק ספיקא להמשלח אימור בשווי המקח נתן ואפי' אי במתנה אימור להמשלח ולכך הכל להמשלח דהא מוציאין ממון מס"ס כמ"ש התוס' בסוגיא דפ"פ והשליח הוא רק מוחזק בספק משא"כ לר' יהודא דס"ל דאי במתנה הכל להשליח דודאי להשליח נתן ממילא בדבר שאין לו קצבה דספיקא הוא כנ"ל חולקין ושפיר מקשה לקמן כיון דהריוח חולקין הרי יש הפסד להמשלח בהחצי כן נראה לי ברור:

בתוס' ד"ה א"ר פפא וטעה נכרי כו'. ובטעות ישראל נראה דאם הוא במקח והוא במקום שאין אונאה חוזר הדין כמו בנכרי אבל בטעות בחשבון או אם הוא בכדי שהדעת טועה שצריך להחזיר כמבואר בב"מ פרק א"נ ואם הוא בכדי שאין הדעת טועה שאין צריך להחזיר מטעם דאמרינן מתנה יהבה או איבלע ליה בחשבון מה שגזלו כמבואר שם ולזה יש חילוק דאם הזכיר לו שם המשלח חולקין שיש ספק למי נתן ואם לא הזכיר לו שם המשלח הכל לשליח דודאי לשליח נתן דהא אינו יודע מי הוא המשלח כנלענ"ד:

בא"ד ועוד דמהדר קא הדר ביה שהרי אמר אני זכיתי בו תמי' לי דהא פועל אינו נאמן לומר שחזר בו ואמר אני זכיתי תחילה כמבואר בב"מ בסוגיא דהי' רוכב שא"נ לומר אני זכיתי תחילה ולרב אשי שם אם לא הראהו ללקט מציאות בלא"ה מציאת פועל לעצמו:

דף צח:

בגמרא ואחת מדעתי. הרמב"ם פסק בה' מעילה דלא מעל השליח כ"א באמר טלי אחת מדעתי כו' ותמה עליו הכ"מ ע"ש ונלענ"ד לתרץ דהנה בלא עשה השליח שליחותו דהשליח מעל היינו דוקא בלא הודיע שהוא שליח אבל בהודיעו שהוא שליח ועבר על דברי המשלח שהמקח בטל כמבואר בח"מ סי' קפ"ב א"כ לא יצאו המעות לחולין ודוקא שכבר נעשה המעשה שנאכל דבר של הקדש שייך לומר כשלא עשה שליחותו דהשליח מעל אבל כשהמעות עדיין קיים והודיע דהמקח בטל והמעות לא יצאו לחולין ודאי דלא מעל השליח וא"כ א"ש דהכא מסתמא מיירי בהא דתן בשר לאורחי' שהודיעו שהוא שליח דבכל מתנה ודאי כשהשליח נותן מדעתו ואינו מודיע שם משלחו ודאי דהוי מע"ד דהא מתנה כמכר מטעם דודאי הי' לו הנאה ממנו. והנה התוס' בקידושין דף מ"ג הקשה מהא דמעל בהנאת חבירו הא זה נהנה וזה מתחייב לא אמר' ותירצו דמדאגבי' קני' למעול כיון שיצא מרשותו ומסופק ר"י אם נתרבה למעילה בשליח לד"ע בנהנה בלא הגבהה כגון שאומר שב על הכר של הקדש ולפ"ז שפיר כתב הרמב"ם דהשליח לא מעל דכיון שהודיעו שהוא שליח א"כ לא קנה האורח החתיכה השני' בלא צווי המשלחו עד שעה שאכלו ואז זה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן והשליח פטור והא דאמר הש"ס א"א מוסיף ע"ד הוי מש"ה בעה"ב מעל משמע שעל השליח אין ס' ול"ק כלל גם על השליח י"ל דבשליח היינו יכולין לתרץ דמיירי שהשליח נהנה ג"כ בהנאת האורחים כדאמרינן בנדרים נטלה להורישה לבנו מעל לפי טובת הנאה שבו ופי' הר"ן דהיינו שנהנה במה שבניו מחזיקין לו טובה. א"נ דבאמת היינו מוכרחים לומר דבמעילה יש שליח לד"ע אפי' בזה נהנה וכמו שמסתפקים התוס' אבל עכשיו שהמתרץ מוקי לה באמר טלי אחת מדעתי שוב אין אנו מוכרחים לכך ומוקמינן הברייתא כפשוטה ובאמת השליח ג"כ לא מעל כשלא אמר טלי אחת מדעתי דזה נהנה וזה מתחייב בכל התורה לא אמרינן אפי' במעילה וכמ"ש התוס' במעילה דף י"ח:

בגמרא ת"ש היתה כתובתה מנה. הא דפשט מקודם ממתני' דמעילה נ"ל דהנה לכאורה קשה בהאבעיא דזבין ליתכא וזבין כורא דמ"ש מהא שכתב הר"ן בשם הרשב"א ר"פ האיש מקדש במוכר שדה ונמצא מקצתה גזולה דהמקח קיים במקצת ועכצ"ל דשאני הכא דאם נאמר דמעביר הוי נתבטל השליחות מכל וכל ולפ"ז א"ש דלא מצי למיפשט מאלמנה דממ"נ אי אמרה האלמנה בשעה שמכרה שכתובתה אינה אלא מנה ומ"מ מכרה במנה ודינר א"כ הויא ממש כאומר טלי אחת מדעתי ולא הוי מעביר ואי אמרה האלמנה שכתובתה מנה ודינר ג"כ ליכא למיפשט ממנה דהא הריטב"א כתב דאלמנה לאו שליח היא דבדידה קא מכרה וא"כ דמי למוכר ונמצא חצי גזולה וכ"כ הריטב"א גופיה לקמן בבעיא שני' דליכא למיפשט מאלמנה דבדידה מכרה ע"ש ולכך פשוט מקודם ממתני' דמעילה וממתני' דהכא לא בעי למיפשט רק להקשות על בעל האיבעיא דהי' פשוט להמקשן דמתני' מיירי שאמרה האלמנה שאין לה כתובה רק מנה דודאי שאין לוקח יקנה ממנה שדה דיתמי עד שתראה כתובתה והי' סובר המקשן דע"כ הטעם הא דמכרה בטל ע"כ לאו משום דמע"ד הוי דהא באלמנה לא שייך זה כמש"ל וע"כ הוא מטעם דס"ל למתני' דקני את וחמור לא קני כלל ולפ"ז מקשה שפיר על בעל האבעיא דהנה לכאורה קשה נהי דמוסיף ע"ד הוי וליכא שינוי בשליחות מ"מ הא בקני את וחמור פליגי ר"נ ור"ה בב"מ ד' קע"ח דר"ה סובר דלא קנה כלל דהקנין כשבטל מקצת בטל כולו וא"כ ה"נ יהי' בטל המקח אף מלתך הראשון דנהי דמשכחת להאיבעיא שלו כשמכר לו בב' קניינים מ"מ מלשון האיבעי' משמע דבעי אפילו כשהי' בקנין אחד ועכצ"ל דהאיבעיא קאי למאן דס"ל קנה מחצה וע"ז מקשה ממתני' על הלשון של בעל האיבעיא דמשמע שמכר כל הכור בקנין אחד דהא ממתני' לפי הס"ד דמיירי בלא אוזיל גבי' וע"כ מוכח דהטעם משום דקני' את וחמור לא קנה כלל ומשני בדאוזיל:

דף צט.

בתוס' ד"ה מדסיפא בזולא הקשו דמנין לנו דסיפא בזולא כמבואר בקושיא ג'. ולפענ"ד נראה ליישב דה"ל הוכחה דסיפא דוקא בדזולא דלפום סברא דהשתא דאפי' בלא זולא המקח בטל ע"כ סיפא בדזולא דהנה לכאורה יש תימה רבה במתניתין כפי מה דמוקי לה לסיפא בדזולא דקתני ולאחרון יפה מנה ודינר במנה של אחרון בטל דכך הי' לו לומר דכשמכרה רק לא' מהן יפה מנה ודינר במנה של אחרון בטל דכיון דמיירי בדאוזיל א"כ לכל מי שהוזיל דינר נתבטל מכירת האחרון דממ"נ אם אוזיל להאחרון ודאי נתבטל המקח כדקתני ואם אוזיל בראשון דינר הרי נתקבלה מכתובתה ק"א דינר ושוב אין לה בשעת מכירתה להאחרון רק צ"ט דינר והיא מכרה שוה מנה במנה והרי כאלו מכרה שוה ק"א בק"א דהמכר בטל ועכצ"ל דאף למאי דס"ל השתא בסברא דזבין ליתכא וזבין כורא דמעביר ע"ד הוי מ"מ הא התוס' כתבו בדיבור זה דה"א דטפי הוי מעביר לא זולא מזולא והיינו משום דבזולא הי' בטעות ולאו מעביר הוא ע"ש ונהי דלפי האמת אף בדאוזיל בטעות המקח בטל מ"מ נראה בזבין לי ליתכא וזבין כורא בטעות כגון שהשליח טעה וסבר שצוה לו למכור כור או שזבין כור בטעות במדה לא הוי מעביר דבטעות לא הוי מעביר דהנה לקמן אמרינן היכא דטעה שליח מאי ואמר מצי אמר לתקוני שדרתיך והנה טעם זה לא שייך רק כשטעה בפיסוק דמים דאם הי' השליח אפילו לעיוות הי' טעות של שליח כטעות של משלח דבפחות משתות נקנה מקח ולכך מצי למימר ליה לתקוני שדרתיך משא"כ בטעות כי האי בזבין ליתכא וזבין כורא בטעות דאין טעות של השליח מזיק להמשלח ולעולם אין המקח קיים רק במה שציוה לו המשלח אף שהתנה עמו בין לעיוות דאפי' המוכר עצמו שטעה במדה הטעות חוזר ואפי' במקצתה גזולה דעת הרשב"א שהביא הר"ן ר"פ האיש מקדש דהמכר קיים במקצתו ודאי דהמכר קיים במה שמכר מה שציוה לו המשלח ושפיר קתני במתניתין דרק בטעותא דאחרון המכר בטל אבל בטעות הראשון המקח קיים אף באחרון. והנה לכאורה קשה במתני' לפום סברא זו דבבא אחת מיירי בזולא ובבא אחת מיירי בלא זולא דלמה נקיט בבבא דסיפא היתה כתובתה ארבע מאות זוז ולא נקיט בגוונא דרישא היתה כתובתה מנה ומכרה שוה מנה ודינר במנה ועכצ"ל דהא קמ"ל כמש"ל דאין המקח בטל רק בטעתה באחרון אבל בראשון המקח קיים ולפ"ז ע"כ צ"ל דסיפא מיירי בדזולא דאי בלא זילי לא משכחת בראשונים כלל דבשווי' יכולה למכור לראשונים עד כדי כל כתובתה וא"כ הדרא קושי' לדוכתה דלמה נקיט בסיפא ת' זוז ולא בגוונא דרישא ומש"ה מוכרח לומר דסיפא דוקא בדזולא כנ"ל נכון:

תוס' ד"ה אלא אי אמרת מעביר ע"ד הוי כו' חשיב לא ניחא ליה כו'. ולכאורה אין שום סברא לדמות זה לזה. לכן נלע"ד דהא כתב הרא"ש והר"ן דע"כ מיירי כשרוצין לקנות עוד הלתך ב' שהשליח יכול להשלים המקח דבלא"ה בודאי בטל השליחות ע"ש וכן צריך לומר ע"כ בחלוק דמיירי שאפשר להשלים המקח כגון שציוה להביא לו ששה אמות פשתן על חלוק בדינר זהב והביא בג' ג' אמות פשתן ובעד ג' טלית והמוכר עדיין רוצה להחליף וליתן בעד הטלית ג' אמות פשתן להשלים ג' אמות להחלוק דבלא"ה ודאי דהבעה"ב לא מעל דהא לא עשה שליחותו. כמ"ש הר"ן א"כ י"ל דהכא מיירי ג"כ כשאותו הלוקח בעצמו רוצה לקנות אותו לתך ולכתוב שטר אחד שלא יהא אפושי שטרא רק דמ"מ בשעה שמכר הלתך הי' החשש דשמא לא ירצה הלוקח זה לקנות עוד הלתך שני דנהי דלהא ליכא למיחש שמא לא ימצאו קונים שוב על הלתך הב' בשויו דהרבה לוקחים ימצא על שדה דאמרי אינשי זבין קנית זבנת אפסדת כמ"ש התוס' דף ק"ו ד"ה ורבנן חברי חברי כו' ע"ש מ"מ חשש זה איכא דשמא לוקח זה לא ירצה לקנות לתך הב' ויצטרך למוכרו לאחר ויהי' אפושי שטרא ולפ"ז פשוט שפיר מחלוק וטלית כיון דשם איכא חשש גדול כשלא ירצה המוכר להשלים החלוק ודאי איכא ריעותא גדולה להמשלח דהוא חלוק קטן ורע ואפ"ה לא נתבטל השליחות כיון דבשעה שעשה השליחות ליכא צד מעליותא גם כן למשלח מטעם שאמרו בש"ס דטבא לך עבדי לך א"כ נפשוט ג"כ האבעיא דבכורא וליתכא דאף דבשעה שעשה השליחות הי' חשש דאפושי שטרא דלא חשוב שינוי כיון דהי' ג"כ צד מעליותא זה הא דטבא לך עבדי לך:

דף צט:

בתוס' ד"ה א"ל אע"ג דטעה ובתוס' ד"ה ה"ג והא מר הוא דאמר כו' ונראה דהא דאמר דטעה השליח כוונתו בהשאלה דהנה לעיל פשוט בזבין לי ליתכא וזבין ליה כורא דמוסיף ע"ד הוי וליתכא מיהא קני ויותר מהליתכא ודאי לא קנה וע"ז בעי באם לא הזכיר לו שום מדת קרקע רק שאמר לו מכור באלף זהובים קרקע ומכר קרקע השוה אלף וק' בסך אלף ולכאורה חשיב כמכר קרקע יותר ממה שציוה לו דבסך אלף זהו' א"צ למכור קרקע כ"כ וע"ז בעי דהתוס' לקמן דף ק' ד"ה רבא אמר כתבו דהא דמצי אמר לתקוני שדרתיך ולא לעוותי הוא רק לענין שצריך להחזיר האונאה אבל מ"מ המקח קיים ולפ"ז בעי אי צריך להחזיר לו האונאה בקרקע דוקא דדמי לזבין ליתכא וזבין כורא כמש"ל דלא קנה יותר מליתכא וא"כ ה"נ צריך להחזיר לו האונאה בקרקע או דילמא דא"צ להחזיר רק מעות והמקח קיים דבשלמא בזבין ליתכא פי' שלא ימכור יותר מלתך ועבר על כל דבריו אבל הכא שאמר לו מכור באלף זוז ואין אונא' לקרקע לא חשיב שינוי בשליחות כיון שיכול לומר בהכי אמדתי קרקע זו רק משום שיכול לומר לתקוני שדרתיך ולא הוי שינוי בשליחות רק טעות בדמים שהוטל במקח והמקח של הלוקח קיים רק שהשליח חייב לתקן המעוות בדמים כמבואר בח"מ סי' קפ"ג ובמכר לשנים האיבעיא הוא ביתר שאת כשאמר לו מכור לי קרקע באלף ומאה אמות קרקע שוה אלף זוז ומכר לא' ק' אמות בתת"ק ולב' עוד עשרה במאה ובזה האיבעיא ביתר שאת אי כלה השליחות כשמכר ק' אמות הראשונים והמקח של הלוקח הב' בטל או דלמא המקח של הלוקח הב' קיים כיון דאין אונאה לקרקעות ולא נחשב שינוי בשליחות כלל שיכול לומר בהכי אמדתי קרקע זו ואמר לו ר"נ דטעה שליח לא קאמינא וצריך להחזיר האונאה בקרקע ומקשה לו שפיר והא מר הוא דאמר אין אונאה לקרקעות ולא הוי מצי להקשות ממתני' דאין אונאה לקרקעות דאמרינן דמתניתין הוא דאין להם דיני אונאה מגזירת הכתוב כלל ופרט וא"כ גבי שליח מ"מ מכירה בטעות הוא ולזה מקשה לו מדר"נ דאמר שם בב"מ גבי מצרן דאמרי נהרדעי דמצי אמר לתקוני שדרתיך ואמר ר"נ שם דאין אונאה לקרקעות ע"ש ושם א"א לומר דאין אונאה לקרקעות היינו דאין לו דין אונאה דנגד הטעם דאמרי נהרדעי לתקוני כו' לא שייך הא דאין אונאה דהא פחות משתות אין לו ג"כ דין אונאה ואפ"ה מצי גבי שליח לומר לו לתקוני שדרתיך אלא ע"כ צ"ל כמ"ש הרא"ש בב"מ שם וז"ל שפעמים אדם קונה קרקע יותר משוי' ע"ש והנה ר"ל דהיינו שאין אונאה כלל בקרקעות כמו שאמר ר"נ בב"מ אין אונאה לספרי' וכן הוא במוכר קרקע בזול דכיון דקרקע לאו בני אמטויי למתא אחריתא הוא מוכרה לפעמים בזול ולפ"ז מקשה שפיר מדר"נ דאמר אין אונאה כלל לקרקעות וא"כ לא חשיב כלל מקח טעות במכירה הב' והא דמחזיר אונאה ובשתות ביטול מקח הוא מטעם שכתב הסמ"ע סי' ק"ט דגבי דיינין הוא מצד תקנת חכמים וה"נ לר"נ דאמר שליח כדיינין ומ"מ לא שייך לומר מכירה בטעות דגבי קרקע לא שייך טעות דבשלמא אי הי' אונאה וטעות הקרקע א"כ כיון שמכר הקרקע השוה אלף זוז כלה השליחות דהא לא עשאו שליח רק למכור קרקע זו השוה אלף וכבר מכרו הקרקע הזה וכלה השליחות משא"כ כשאין אונאה וטעות כלל לקרקע וכשמוכר הקרקע השוה אלף בתת"ק אמרינן דלא הי' שוה רק תת"ק ולא כלה שליחותו עדיין רק שהשליח צריך לתקן העיוות שיחזיר לו במעות המנה ובמוכר לב' וטעה בראשון שאילו הי' מוכרה בב' לא הי' צריך למכור קרקע הב' אף שטעה שאילו הי' יודע המשלח שיש לו לקבל כל האלף מהשליח דהא הדין דמחזיר אונאה כמ"ש התוס' לר"נ דס"ל דקנה ומחזיר אונאה ודאי דלא הי' רוצה למכור קרקע יותר להלוקח הב' מ"מ מחמת זה לא חשיב מכירה הב' בטעות כיון דלא כלה עדיין השליחות אטו אם יפול ירושה להמשלח קודם מכירת השליח והשליח לא ידע וכי נחשב זה לטעות וע"ז תירץ דבשליח חשיב טעות דאפי' כשטעה באומדנ' בעלמא דדוקא בבעה"ב לא שייך טעות בקרקע אבל שליח שטועה באומדנא נחשב לטעות וע"ז מביא ראי' מתרומה דאף גבי בעה"ב לא חשיב טעות כשעלה בידו אחת מעשרים מ"מ שליח שטעה באומדנא חשיב טעות וה"נ במכר חשיב טעות והוי מכירה הב' מקח טעות וחוזר ומתני' דמיירי באוזיל דהמקח בטל לא מצי למיפשט אף דשם ג"כ לא היתה שליח רק למכור במנה ומכרה קרקע השוה ק"א בק' ותנן דהמקח בטל די"ל דשם מיירי שלא הי' בטעות רק שהוזילה במזיד ומכרה קרקע שנישום במנה ודינר ולקחה רק במנה דבזה לא שייך לומר בהכי אמדתי קרקע זו וכנ"ל:

דף ק.

בגמרא ומ"ש מהא דתנן האומר לשלוחו צא ותרום. הא דלא מקשה רק על מ"ד דפסק דשליח כאלמנה ולכאורה אף למ"ד שליח כדיינין ג"כ קשה דהא תרומה הוא יותר משתות ואפ"ה קיים ז"א דבתרומה עבידי דטעי ולכך לא מקשה רק למ"ד דס"ל דשליח כאלמנה דאפילו בכ"ש דעביד דטעי ואפ"ה בטיל משא"כ למאן דס"ל כדיינין דהוא בשתות דשתות לא עביד דטעי כלל לא קשה כלל מתרומ' דעביד דטעי ואין להקשות דא"כ לעיל דף צ"ט דמייתי ראי' לדבריו דאמר שליח אפי' בכ"ש דהוא דבר דעביד דטעי מהא דבשליח בטל בא' מעשרים שהוא דבר דליכא למיטעי ביה כלל והאיך מייתי ראיה מדבר דליכא למטעי על דבר דאיכא למטעי ועוד ששם מייתי ראיה דשליח בכ"ש ממשנה זו וכאן מקשה על מ"ד שליח כאלמנה ממשנה זו אבל ז"א קושיא דכבר פירשו התוס' ד"ה ה"ג דממשנה זו מביא רק ראיה להקשות עליה על מה שדימה שליח למצרן דאפי' מנה בר' ע"ש וכה"ג לא עביד למטעי הוא:

בתוס' ד"ה רבא אמר ופי' ר"ת דהכא בשליח דיינין דאלים כחו כו'. וקשה דבשליח דיינין ע"כ א"א בלא שומא וע"כ צ"ל שנעשה בשומת ב"ד דכשמכרו בלי שומא נעשה כטעו בדבר משנה וכיון דהי' בשומת ב"ד מומחין ומה גריעותא דהשליח כיון דכבר נעשה שומת ב"ד מומחין. וע"כ צ"ל דהחילוק הוא דדוקא כשהב"ד בעצמם גמרו הקנין עם הלוקח שהם רבים ואלים כוחייהו. אבל כשהקנין נגמר ע"י שליח ב"ד לא אלים כ"כ. וא"ל בהא דאמר הטעם דשליח כדיינין דאלמנה לדידה הל"ל בפשיטות דאלמנה לאו שליח ב"ד הוא דז"א דאלמנה חשיב כשליח ב"ד כיון דברשות חז"ל שנתנו לה חכמים רשות למכור הוי שליח ב"ד מזה מוכח דאפי' אם שמו לאלמנה וטעו בשומא והאלמנה מכרה קודם שהגבו לה הב"ד ג"כ מכרה בטל כמו בשליח דאפי' מכר אחר ששמו ב"ד וטעו ואפ"ה מכרו בטל כיון שגמר המקח הי' ע"י שליח שהוא יחידי וה"נ באלמנה דקיי"ל שליח כאלמנה:

בתוס' ד"ה בוררין להן חלק יפה. ובענין זה לא בטלה המחלוקת שאם יפול השדה שלישי לחלקו זכו השנים בחלקם הא' כו' ע"ש. וקשה דהא מבואר בח"מ סימן קנ"ד סעיף י"ז ראובן שפתח חלון כו' והתנה עם זה כשיחלוקו ויפול אצל ראובן לא יוכל למחות שאין בתנאו כלום ועיין בסמ"ע שם הטעם דדמי לאומר שדה זו לכשאקחנה קנוי' לך וה"נ כיון דאחין כלקוחות דמי ובשעה שחלקו דמי ממש ג"כ לשדה זו לכשאקחנה ושמואל ס"ל דא"א מקנה דשלב"ל עיין כתובות דף נ"ח וגם ס"ל דאין ברירה בביצה דף ל"ח גבי ב' שקנו בהמה וחביות בשותפות ע"ש:

ברש"י ד"ה וכן ב"ד דזבין שדה יתומים למזון האשה והבנות כו'. והוא תמוה כמו שתמה בס' הפלאה דאמאי לא פי' רש"י כפשוטו דזבין להגבות בכתובתה ועוד דכתב רש"י בד"ה כל דזבין וז"ל לפי שהן מוכרין בהכרזה ואי נימא דלמזוני איירי הא למזוני לא בעי הכרזה. וליישב נראה דרש"י הוכרח לפרש דב"ד דזבין היינו לצורך מזונות דהי' קשה לרש"י אי נפרש דלכתובה דע"כ מיירי שנשאר עוד שדות להיורשים דהא דאחריותא איתמי היינו אקרקעות שנשארו מאביהם ולא אנכסי עצמן וכיון שנשארו עוד שדות קשה למאי נפקא מיניה בין אחריות איתמי או אחריות על האלמנה דאף אם האחריות על האלמנה הא אם יטרפו מהלוקח השדה שמכרה לכתובה שנמצאת שלא יהא שלהן או שיהי' אפותיקי מפורש והאלמנה תצטרך לשלם נמצא שלא גבתה עדיין הכתובה וממילא תלך האלמנה לטרוף הקרקע הנשאר מהיתומים וא"כ מאי נפקא מיניה להיתומים אם אחריות עליהם או עלי' כיון דמ"מ תצא הקרקע מידם ולכך פירש"י דמיירי שמכרה למזונות וע"ז יש נפקותא רבה דאם היתומים מכרו קרקע הנשארת אחר שמכרו ב"ד הקרקע להגבות לה מזונות דאז אם יהי' אחריות הלוקח על האלמנה ותצטרך להחזיר לו הדמים לא תוכל היא לטרוף הקרקע שמכרו היתומים אח"כ דאין מוציאין למזון האשה והבנות מנכסים משועבדים אפי' מה ששיעבדו האחין משא"כ אם אחריות הלוקח איתמי ודאי דהלוקח יכול לטרוף מהקרקע שמכרו היתומים אחר קנייתו דאחריות של הלוקח כתוב וקצוב וטורף הוא ממשעבדי ולכך הוצרך רש"י שפיר לפרש למזון האשה והבנות. ונידון הקושיא הב' דהא אין מכריזין למזונות נראה דרש"י סובר דהא דאמרינן בגמרא לכרגא ולמזוני מזבנינן בלא אכרזתא היינו למי שלוה לצורך הדברים הללו כמו שפי' התוס' בד"ה ולקבורה דף פ"ז ע"ש דדוקא ההכרזה המבוארת בערכין פ' שום היתומים דהוי ס' יום א"צ למי שלוה לדברים הללו אבל מ"מ צריך הכרזה מועטת דהא מבואר בח"מ סי' ק"ג דמנכסי הלוה דג"כ א"צ הכרזה דדוקא ביתומים שנינו הכרזה ומ"מ פסק שם דבעינן הכרזה מועטת אלמא דכל מכירות ב"ד צריכין הכרזה מועטת יום או יומים וכיון דליכא עיכוב בהכרזה זו י"ל אף לדברים הללו בעי הכרזה פעם או פעמים וא"ש דברי רש"י. אך הא קשיא לי בהא שפי' רש"י בנמצאת גזולה דמה"ת לא יהי' ג"כ אחריות על האלמנה דהא מקח טעות הוא דנתברר שלא הי' שלה ובחנם לקחה המעות דהא אפי' למאן דס"ל דלא אמרינן אחריות ט"ס ובנמצאת שאינה שלו חוזר עליו ואפשר כיון דאחריות על היתומים חשוב כאילו פירשה שלא באחריות עלי' ובפירש שלא באחריות אף בנמצאת שאינה שלו אינו חוזר דאמרי להכי זבנה לך שלא באחריות כמבואר בב"ב דף מ"ד:

דף ק:

בתוס' ד"ה ולא בלאות במקום אחר פירש"י מה שנותר משחקים הבגדים ואומר ר' דא"כ ה"ל למימר וכו'. והנה לקמן דף ק"א בד"ה וקנסו רבנן כתב רש"י וז"ל בלאות דנ"מ שהוצי' שלא ברשות ע"ש מוכח דבלאות שהם בעין שקלי לכן נלפענ"ד דרש"י ס"ל כשיטת הראב"ד הביאו הרא"ש דלר"נ דהלכתא כוותיה מפרש ולא בלאות דקתני במתני' היינו בלאות דנ"מ שהן בעין ע"ש ולכך הכא פירש"י אבלאות נ"מ שהוציא לרב כהנא דס"ל דקרנא הוי וביבמות פירש"י אליבא דר"נ דהלכתא כוותי' דפירי הוי שכתב הראב"ד דאפי' בעין אינו מחזיר וא"ש ול"ק ג"כ מה שהקשו התוס' מהא דאמר בממאנת דאי איתנייהו אידי ואידי שקלא דשם איירי אליבא דרב כהנא וביבמות פירש"י אליבא דר"נ וא"ש:

במשנה אלמנה לכה"ג כו' הנה ביבמות דף פ"ה פליגי רשב"א ורבי בטעמא דמילתא ומעיקרא אמר רשב"א הטעם דכל שהוא פסול והיא פסולה קנסו וע"ש ברש"י ד"ה קנסו אותו כתובה ובתוס' ד"ה וכל שהוא פסול שכתבו דלאו תרווייהו בעי כדאמר בסמוך ממזרת ונתינה א"ב כו' מיהו קשה דאמר בעולה לכה"ג א"ב וכו'. וליישב קושיתם נראה דרש"י מפרש דהא דאמר האי דבר אחר מאן קתני לה א"ר רשב"א קתני לה ומה טעם קאמר מ"ט אמרו הוא פסול והיא פסולה קנסו אותה כתובה מפני שהוא מרגילה כו'. שהדבר אחר דקאמר רשב"א הוא דבר אחר ממה שאמר מקודם ולכן מפרש רש"י לעיל בהא דקאמר קנסו אותו כתובה דהוא שלא תתעכב גבי' ובאלמנה לכה"ג כיון ששניהם פסולים ויהי' קטטה ביניהם וממיל' לא תתעכב גבי' ולטעם זה בעינן דוקא שיהיו שניהם פסולים ובדבר אחר שאמר רשב"א באמת סגי בפסול דידה לחוד ולאיכא דאמרי דרבי קתני לה נשאר טעמא דרשב"א כמו שפי' קודם ובעינן דוקא שיהיו שניהם פסולים וממילא להך לישנא איכא בין רבי לרשב"א ממזרת ונתינה והש"ס דמקשה מה איכא בין רבי לרשב"א לא מקשה רק ללשנ' דאמרי דרשב"א קתני לה הא דמהני שהיא מרגילתו וממיל' תליא רק בפסול דידה ולכך הקשה מאי איכא בין רבי לרשב"א. ולפ"ז יתיישב ג"כ הא דמקשה הב"ש בסי' קט"ו על הרי"ף דפסק ג"כ בחלוצה הא חלוצה דרבנן ומשמע בש"ס דהא ד"א דרשב"א קתני לה ע"ש ולפ"ז הל' יתיישב שפיר דודאי אין סברא כלל לומר דללישנא קמא פליג רבי ארשב"א ועל המתניתין דחלוצה דא"כ לא הי' לו לרבי למינקט בלשונו שנותן טעם אחר רק ה"ל לפלוגי בפירוש על חלוצה לכך נראה דללישנא קמא רבי מודה ג"כ לטעמא דרשב"ג וממילא אף בחלוצה דרבנן כיון שהוא פסול והיא פסולה גם בחלוצה יש לה כתובה רק דפליג על רשב"א דאמר רק טעם זה וממילא בממזרת ונתינה דלא נפסלו לית לה כתובה וע"ז פליג ואמר דכל שהוא ד"ת א"צ חיזוק ויש לה כתובה רק דבדרבנן צריך טעם זה, ולפ"ז יתיישב ג"כ דלא תקשה אהא דמקשה הש"ס התם ולר"א דאמר ה"ז עבד ממזר כו' מאי קשיא ליה דילמא רשב"א לא ס"ל כר' אלעזר. ולפי הנ"ל לא קשה דמקשה מכח ממ"נ דאי לא ס"ל כר' אליעזר א"כ קשיא ללישנא קמא דרשב"א קאמר לה להך בדבר אחר דהיא מרגילתו א"כ ע"כ צריך להיות איזו חילוק בין מה שאמר בראשונה הטעם משום דהוא פסול והיא פסולה ולפי' רש"י צריך שיהיו שניהם פסולים ובין מה שאמר בהדבר אחר דהיא מרגילתו ואם נאמר דס"ל כרבנן דיכולה להכשיר הולד ליכא שום חילוק דהא א"א לומר ממזרת ונתינה לישראל א"ב דהא ללישנא קמא דרשב"א ממזרת ונתינה אין לה כתובה כיון דלא נפסל הבעל ולא היא ולהדבר אחר מפני דהיא אינה מרגילתו ג"כ אין לה כתובה דהא גם בממזרת מרגילתו כיון דיכולה להכשיר הולד ולית לה כתובה וע"כ כר"א ס"ל דאינה יכולה להכשיר הולד ולא מרגילתו ולפ"ז מקשה מאי איכא בין רבי לרשב"א וא"ש:

עוד הקשו בתוס' ביבמות שם בד"ה ולר"ע דכיון דלא תפסו בה קידושין א"כ אינה אשתו ואין שייך לקנסו שיתן כתובה כיון דאפי' גט לא בעי כו'. ויש ליישב קושית התו' די"ל דמיירי בכתב לה כתובה וכיון דהכיר בה וכתב לה דנתחייב דלא גרע משוטה דלא תיקנו לה רבנן נשואין ואפ"ה כשכתב לה חייב כמבואר באה"ע סי' ס"ו רק כשהיא מרגליתו קנסו אותה רבנן וא"ל כיון שאין חייב לה וכתב לה תיהוי כתוספת דאפי' אלמנה לכה"ג נוטלת התוס' דז"א דמנה ור' תמיד יש לו דין עיקר תדע דבארוסה כשכתב לה גובה מנה ור' מן האירוסין ותוס' אינה גובה כמבואר ר"פ אע"פ וכן בשוטה כשכתב לה כנסה בחזקת בתולה ונמצא בעולה דמקח טעות הוא ומפסדת העיקר כתובה ותוספת יש לה כיון דשוטה לא היה לה לגלות ועיקר הטעם במומין דמפסדת התוס' כתב הר"ן משום דהי' לה לגלות וע"כ דמנה ור' לעולם אין דינה רק בעיקר כנ"ל:

תוכן העניינים

בית יעקב על כתובות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה