אור ברסלב
בית יעקב על כתובות פרק תשיעי הכותב לאשתו

בית יעקב על כתובות· רבי יעקב לורברבוים מליסא

פרק תשיעי הכותב לאשתו

פרק שמיני האשה שנפלו

דף פג.

בגמ' תני ר"ח האומר לאשתו. ע' מהרש"א שהקשה דל"ל להביא הא דר"ח. ולפעד"נ דבלא דר"ח לא הוי מצי להקשות מהא דהאומר לחבירו דהא עיקר הקושי' מהא דהאומר לחבירו שמוכיח משם דאין זה לשון מתנה כמ"ש רש"י בד"ה לא אמר כלום ע"ש וא"כ בלא ר"ח הוי מצי למימר דלעולם לשון מתנה היא והא דלא מהני גבי שותף הוא משום דמתנה בעי קנין וקמ"ל דלא נימא כר"ל בברייתא דף ק"ד דס"ל דלשון הפקר הוא דאז הוי מהני באמירה בעלמא דהפקר לא בעי קנין וקמ"ל דלאו לשון הפקר הוא תדע דהא בכריתות ג"כ מוכיח שם מהך ברייתא דלאו לשון הפקר והודאה היא ע"ש וא"כ מצינן למימר דלעולם לשון מתנה היא ולכך לא מהני שם באמירה אבל הכא במתניתין דמיירי שכתב לה מהני דמתנת קרקע נקנה בשטר ולזה מייתי הא דר"ח דתנא האומר לאשתו וע"כ דלאו לשון מתנה היא דלשון מתנה בעי קנין וע"כ דלשון הפקר הוא שמפקיר הזכות שיש לו בהשדה זו. וכיון דהגוף של האשה זכתה מיד וכיון דע"כ מכח לשון הפקר זכתה מקשה שפי' דבלשון הפקר אין חילוק רק בין כתיבה לאמירה וכיון דתנן גבי שותף דאמירה לא מהני וע"כ דלאו לשון הפקר הוא ממילא דה"ה לכתיבה דלא מהני. ולפ"ז י"ל קושית התוס' בד"ה ואין לי עסק די"ל דאין לי עסק ג"כ לשון מתנה הוא ולאו לשון הפקר הוא ולכך מהני בשיחרור ובשותף לא מהני כיון דהוי רק אמירה בלא קנין:

בגמרא נחלה הבאה לו לאדם כו'. לכאורה תמוה מאוד דאטו ר"כ מתניתין קמ"ל דהא תנן בהדיא במתניתין דאם התנה בחייך ובמותך דלא יירשנה וכן הקשה הפ"י. ונראה דר"כ על מתניתין קאי ולפרש דתנא דמתניתין בא לומר דהא דקתני במתניתין דיכול להתנות שלא יירשנה הוא דוקא בנחלה הבאה דהיינו כשהיא ארוסה ולא בנחלה הבאה כבר דהיינו נשואה:

בתוס' ד"ה כדר"כ דילמא כל הני דמייתי מיירי בלשון טוב כו'. [צ"ע] דלשון מתנה ודאי דלא מהני בירושה וכן מה שתי' דבלשון טוב אפי' באת כבר וכו' הוא תמוה דאחר נשואין או מאב לבן ודאי דלא מהני שום סילוק. ונלפענ"ד שכוונת התוס' שכתבו לשון טוב היינו תנאי דמהני בשעת נשואין כמ"ש התוס' בסוף הדיבור וכן בלשון א"א מהני אפי' אחר נשואין אי נימא דלשון הודאה הוא כדמשמע בכתובות דף כ"ד דרשב"ג ס"ל דזכו בהן יורשין וע"כ דס"ל דחשיב כהודאת בע"ד כמ"ש רש"י שם בד"ה אלא סיפא קמ"ל ע"ש וה"נ י"ל דמהני אפי' אחר נישואין כשאומרת בלשון אודיתא דמודית היא דבשעת נשואין נסתלק בלשון המועיל וע"ז מתרצין דבלשון טוב דהיינו בלשון הודאה שלא זכה בה בשעת נשואין מהני אפי' שבאת כיון דאפשר שלא יזכה בה ע"י תנאי אבל שאר לשון טוב לא משכחת לה שמועיל אחר נשואין ומדר"כ מוכיחין התוס' דמיירי בלשון דו"ד דאי מיירי בלשון טוב דהיינו לשון הודאה א"כ קשה דלנקיט שבאת בלשון הודאה דמהני כיון דתנאי בשעת נשואין מהני:

בא"ד ואע"ג דר"י דמוקי לה וכו' מ"מ מייתי ראיה לדידן וכו'. ואף דר"י דסובר אדם מקנה דשלב"ל ומוקי לה בעודה ארוסה ומשמע דקודם אירוסין לא מהני אפי' אי מקנה דשלב"ל עכצ"ל דלא שייך כלל סילוק קודם אירוסין וה"ה דהתוס' הוי מצי למימר דנ"מ אפילו לר"י לענין שאינו יכול לחזור בו אפילו קודם שבא לעולם דבמקנה דשלב"ל לכ"ע יכול לחזור בו קודם שבא לעולם וכ"כ בספר הפלאה:

בא"ד התם אינו חידוש כו' דאטו י"ל ליטול בע"כ כו'. פי' דרבא קמ"ל דא"י לכוף לחייב האשה שתתן לו מעשה ידי' שי"ל כלום חייבו חכמים רק לטובתי שיתן לי מזונות אין רצוני בהאי טובה במזונות ואין אתם יכולין לכוף אותי במזונות לקבל כדי שאתן מ"י אבל לענין שיהיה מועיל הסילוק. שלא יהיה יכול לחזור בו לא שמענו מרבא אף דלפי האמת כשאמרה א"נ וא"ע על זמן קבוע א"י לחזור בו כמש"ל בדף מ"ז ע"ש מ"מ מדרבא לא נשמע זה ולא מייתי הא דרבא רק כיון שי"ל א"א בתקנת חכמים וה"ט דר"כ כיון דמתנה בלשון זה כיון דלשון סילוק הוא כיון דהטעם הוא משום דס"ל לא ניחא לי ואינו ענין מתנה כלל וכיון דיכולה לבטל תק"ח באמירת לא ניחא לי ממילא נעקר התקנה לגמרי וא"י לחזור בו וזה נשמע מדר"כ דאמר מתנה עליה משמע דחשיב כתנאי דא"י לחזור כמו שא"י לחזור מקנין:

דף פג:

בגמרא ואימא מפרי אמר אביי בוצינא כו'. קשה לי כיון דיד בעהש"ט על התחתונה ויש להבעל בנכסי האשה הרבה זכותים כמ"ש הש"מ וא"כ מה"ת ישומו לה הב"ד איזה גרוע ה"ל להיות הברירה ביד הבעל מאיזה דבר שירצה לסלק עצמו יבחר לעצמו כמו במוכר חצי שדה כמו שור שבשורי או בית שבביתי מכור לך דמראהו מת מראהו נפל ואף שיש מובחר מ"מ מראהו הוא מה שירצה והברירה בידו לומר השמן מכרתי לך כשהשמן מת א"כ ה"נ יהיה הרשות ביד הבעל לומר מזה סלקתי נפשי ודוחק לומר דמתניתין קאמר דאם הבעל אינו כאן בוחרין זכות המכירה שזה הוא גרוע דמשמע ממתניתין דאפי' אם הבעל טוען שמפרי סילק נפשי' א"נ ובשטר שובר נגד שט"ח נראה דאם אמר חוב לך בידי מחול לך שמבואר בח"מ סי' ס"ה שהקטן מחול דאם היה הגדול אפותיקי מפורש ואחר שאמר שטר אחד מחול לך נשתדף אפותיקי של הגדול די"ל הגדול מחלתי דדמי לאומר בית מביתי ושור משורי מכור לך שמראהו נפל ומת אף שהגדול נפל ומת:

בגמרא אלא בדשיירא. הרא"ש הקשה מכאן על הרמב"ם שפסק שמוכרין הפירו' בע"כ וקונין שדה ואוכל פרי פירות ע"ש ברא"ש ובסיום דבריו כתב כיון דירושלמי פליג אש"ס דילן בפ' חזקת דמסיק שם דבנתן לה מתנה דאין הבעל אוכל פירות הלכך לפום גמרא דידן לא אמרינן מוכר פירו' ולוקח שדה אא"כ שיירה עכ"ל. ולכאורה תמוה דהא אדרבה קיי"ל באה"ע סי' פ"ה דבנותן מתנה לאשתו ילקח מהפירות שדה והבעל אוכל פירות א"כ ה"נ ראוי להיות כך. ואפשר שכוונת הרא"ש כיון דכתב לה דו"ד אין לי בנכסייך ובפירותיהן הרי הפירות דומין כאילו נתן לה מטלטלין שהדין הוא שלוקח בעד המטלטלין קרקע והפירות הן שלה ליקח מהן קרקע והבעל יאכל הפירות א"כ ה"נ הי' ראוי להיות שיקנה מהפירות קרקע והפירות מאותו קרקע יהיו של האשה ליקח מהן קרקע שהבעל יאכל הפירות ולא שיקח מהפירות של קרקע הראשון קרקע שיאכל תיכף מקרקע זו פירות דהא כיון שאמר מפירותיהן הפירות הן כמתנה שאין הבעל אוכל פירות. ומזה הוכיח הרא"ש דע"כ הש"ס דילן פליג ומחלק בין נותן מתנה למסלק עצמו מפירות. וליישב דברי הרמב"ם נראה דלא תיקשי עליו מש"ס דילן ואפשר לתרץ דודאי אם היתה יכולה למכור וליתן לכתחלה לאחרים ה"נ היתה יכולה גם כן לאכול בעצמה לכתחילה ולפ"ז דברי הרמב"ם א"ש דהש"ס סמיך על הסיפא דמתניתין שכתב לה דו"ד א"ל בנכסייך ובפירותיהן ובפירי פירותיהן בחייך ובמותך דאתי כר"י כמ"ש התוס' ע"ש דאין לו לא פירי פירות ולא ירושה וא"כ ודאי דרשאי למכור לכתחילה אף להרמב"ם דהא המהרש"א כתב הטעם בהא דאינו מוכרת לכתחילה לאביי הוא משום דמספקא לן. אי מפירות או מירושה וא"כ כשפירש פירות וירושה ע"כ בנכסייך קאי על מכירה וממילא דמותרת למכור לכתחילה כיון דליכא ספק כדמוכח מדברי המהרש"א וכיון דיכולה למכור לכתחילה ה"ה דיכולה לאכלן לכתחילה ושפיר מקשה הש"ס כיון דאכלינהו לפרי פ"פ מהיכא משא"כ הרמב"ם דמיירי בכתב לה פירות בסתם דעדיין יש לספק בלשון בנכסייך שאמר שהוא על ירושה וממילא דאסורה למכור לכתחילה וה"ה דאסורה לאכול לכתחילה ושפיר פסק דלוקחין קרקע לכתחילה. ואין להקשות כיון דסילק עצמו מפירות א"כ ממ"נ מותרת למכור לכתחילה דאי בנכסייך קאי על ירושה הרי אין לו לא פירות ולא ירושה ומה"ת לא יהי' יכולה למכור לכתחילה דז"א דמ"מ י"ל דאסורה למכור לכתחלה משום פרי פירותיהן ע"ש:

בתוס' ד"ה וקסבר ירושת הבעל דרבנן וי"ל דבפירות דלא שכיחי כו'. עב"ש סי' ס"ט דלמ"ד דהוא דאורייתא א"י להתנות על שאר וכסות. וקשה דא"כ מ"ט יכולה לומר א"נ וא"ע ולתי' א' בתוס' דף מ"ז יכולה לעקור כל התקנה מטעם דלא ניחא לי הא מזונות שכיח אלמא דאפילו בשכיח יכולה לעקור כיון שהוא לטובתו א"כ ה"נ בפירות ל"ל הטעם דלא שכיח כיון שאינו עיקר פרקונה ואינו עיקר רק טובתו מה"ת לא יכול לומר לא ניחא לי וכן ירושת הבעל כשאינו עיקר קבורה רק ירושה מה"ת לא יהי' יכול לומר לא ניחא לי וכן בכ"מ מצינו שיכולין לומר לא ניחא לי בדבר שנתקן לטובתה. לכן נראה לפעד"נ דדוקא כשאומר כן קודם נשואין דהוי בשעת נשואין כאילו כנסה ע"מ כן כמ"ש הר"ן הוי כמתנה בשעת נשואין וחשיב כמתנה עמש"ב אבל אחר נשואין לא חשיבא כמתנה עמש"ב דהא כתובה ג"כ יכולה למחול אחר נשואין כמ"ש הב"ש בסי' ס"ו ס"ק ט' ע"ש. ובפירות וירושה טעמא אחרינא איכא שא"י למחול אחר נשואין דבפירות הוי ידו כידה אף בנכסים שעדיין לא באו לידה כמ"ש הר"ן ובירושה כיון שהוא אחר נשואין ובכל שעה ראוי לירש הוי כבן שמסלק עצמו מירושת אביו דבעי קנין ולא מהני דהוי כדבר שלא בא לעולם. וכן הדין במזונות כשאומרת א"נ וא"ע בעודה ארוסה הוי כתנאי בשעת נשואין ולא מהני לר"מ ואחר נשואין יכולה לומר אפי' לר"מ ועמ"ש בסי' ס"ט בחידושי לאה"ע:

דף פד.

בתוס' ד"ה ורב סבר ונראה לפרש בדברים היינו בעלמא כו'. ונראה דיש ג"כ נ"מ בפשיטות דנהי דירושת הבעל דאורייתא מ"מ מדאורייתא אם מכרה ונתנה קיים אפילו בנכסי צ"ב רק מדרבנן הבעל מוציא מיד הלקוחות בנכסי צ"ב אפי' קודם תקנת אושא ובנ"מ אחר תקנת אושא וכיון דרבנן עשו חיזוק לא מהני התנאי אפילו לענין מכירה בנכסי צ"ב דשכיחי והבעל מוציא מיד הלקוחות. ובמשנה דקתני דמהני תנאי ואם מכרה ונתנה קיים היינו בנכסי מלוג דלא שכיח ולא מיירי בצ"ב כמבואר בהג"א:

במשנה המותר ר"ט אומר ינתנו לכושל. עיין מהרש"א שכתב דלא מהני תפיסה כשהוא ביד אחר ובספר הפלאה הקשה על המהרש"א שכתב דכשהוא ביד אחר לא מהני תפיסה ולקמן אמרינן גבי ארבא ביימר בר חשו דתפסו השליח ור"פ ברי' דר"י תפסו מהשליח אלמא דמהני תפיסה אף כשהוא ביד שליש. ולפענ"ד נ"ל דשאני התם דכיון דלא מהני תפיסה כשהוא ביד אחר וממילא דהדין לר"ט דינתנו לכושל דהיינו למי שהשטר מאוחר וא"כ י"ל דיימר בר חשו הי' המוקדם ור"פ ור"ה ברי' דר"י היו שניהם שוין וממילא הי' הדין כשהי' מונח ברשות אחר שיותן לכולם בשוה וכיון שאין בהם דין קדימה מועיל תפיסה אפי' מיניה כיון דאין להם דין כושל ולא דין קדימה דאפי' מיניה מהני. אמנם באה"ע סי' ק"ב מחלוקת הפוסקים אי מהני תפיסה ויש סוברים אף דלכתחלה הדין דינתנו לבע"ח ומ"מ מהני תפיסה. ואפשר דכשהוא ביד אחר לא מהני תפיסה וראיה מדלא קתני ברישא גבי ה"ל מלוה או פקדון כל הקודם זכה משמע דמיד הלוה או הנפקד לא מהני תפיסה וא"ל דמשום מלוה לא נקט כל הקודם ברישא דנהי דבפקדון מהני תפיסה אפי' מיד אחר אבל במלוה דצריך גביית ב"ד וכל כמה דלא מגבי לי' הב"ד או הבע"ח בעצמו רק שתפסו לא נעשה שלו ויכול הלוה לומר אסלק בדבר אחר וכיון שעליו המצוה לסלק להכושל כפי מצות חכז"ל יכול הוא לסלק להכושל וממילא לא יתחייב זה להחזיר מה שתפס. אמנם אם היורש תפס נראה דלכ"ע מהני תפיסה להיורש בפקדון דהא התוס' בדף פ"ו בד"ה לאשה לא יהבינן כתבו וז"ל ואי הוי יהיב להו נפקד ליתומים לא מצי נקיט להו בדינא והטעם דיתומים עדיף נראה דר"י אף דס"ל דכ"ז שאינן ברשות יתומים לא זכו בהן יורשים עדיין תיכף כשהגיעו לרשות נעשו מטלטלין דיתמי ולא נשתעבדו לבע"ח מה שא"כ בין הבע"ח וכתובת אשה כיון שאמרו חכמים ינתנו לכושל נפקע השיעבוד של הבע"ח והנה הרי"ף נתן טעם במלוה ביד אחר משום דאיכא שיעבוד' דר"ן ע"ש והנה הפ"י הקשה על הרי"ף דהא בנותר דלא שייך שיעבוד' דר"ן ואפ"ה פסק דינתנו לכושל ע"ש ולפעד"נ דהרי"ף ג"כ ס"ל דהטעם הוא כ"ז שהמטלטלין לא באו ליד היורשים לא מיקרי מטלטלי דיתמי רק דאפילו אי חשיבי מיניה מ"מ הא אפי' במיני' צריכין לשיעבודא דר"נ דבלא שיעבודא דר"נ אילו הי' הלוה שלו מסלק להבע"ח של המלוה הי' צריך לחזור ולשלם כדמוכח בב"ק דף מ' גבי שאלו בחזקת תם ע"ש ולכך הוצרך הרי"ף לומר הטעם משום שיעבודא דר"נ ואף שהתוס' בפסחים דף ל"א כתבו דליכא שעבודא דר"נ במטלטלין היינו שיעבוד נכסי ליכא במטלטלין אבל שיעבוד הגוף ודאי איכא:

שם ינתנו ליורשין. הפ"י הקשה להרמב"ן דס"ל במצוה על היתומים לפרוע חוב אביהם אם רצו הב"ד יכולין לכוף אותן א"כ הכא שאין המטלטלין מונח אצלן וא"צ כפי' אמאי לא יתנו להבע"ח משום מצוה ע"ש. ומכ"ש דקשה אחר שכבר דנו ליתן לבע"ח אמאי אהדרא עובדא ולפענ"ד נראה דאף שאם רצו הב"ד יכולין לכוף אותן דהיינו להיורשין עד שיאמרו רוצים אנחנו והם בעצמם יגבו להבע"ח דאז מקיימי הן עצמם מצות כיבוד אב מרצונם אבל הב"ד בעצמם אינם יכולין להגבות להבע"ח מהמטלטלין של היורשין חדא דכשהב"ד בעצמם יגבוהו עדיין לא קיימו היורשין מצות כיבוד ועוד דגביית ב"ד לאו גוביינא היא והמלוה אסור למכרן ולהשתמש בהן כיון דליכא שיעבוד נכסי וא"י להגבות מעצמם רק לכוף אותן שהם מרצונם יגבוהו:

דף פה:

בתוס' ד"ה ועוד הא קא יהיב סימנא דהנך ב' טעמים אין מועילים זה בלא זה כו'. ולא פי' טעם הדבר. ולכאורה אין נ"מ בין תי' זה לתי' רשב"א. ונראה בכוונתם שב' הטעמים צריכין להוכיח דלאו של היורשין הוא דהא לא אמוד הוא ראיה דלאו לוקח הוא ומ"מ יש לחוש דלמא מציאה מצא או מתנה ניתן ליה מאדם ומ"ש התוס' בד"ה חדא דלא חיישינן לזה משום דלא שכיח לא ס"ל להך תי' דהתוס' ולזה אמר הא קא יהיב סימנא ומנין לו לידע הסימן אם לא הי' שלו מקודם ולפי' ת' זה באומן שאין טוענין ליתמי דידי' לקוח אף דאמוד סגי בסי' ומוציאין מידן אבל לפי' רשב"א בסמוך משמע דאם בא להוציא מן היתומים אף במקום דלא טענינן לקוח כגון ביתמי אומן אין מוציאין מיורשין דטענינן להו שהן של אבותיו מעולם דאף דאמר סי' לא מהני דאימר מיחזא חזא או כסומא בארובה כמ"ש בר"ן בחמש שיטות בחידושיו לחולין ורק באבידה נוטל בסי' ואפילו באבידה סימנין רק מדרבנן כמבואר בב"מ וכן הכא לענין הספק שכתב הרשב"א דשמא של אחר הוא דמי לאבידה ומועיל סי' והא דמהני סימנין ביבמות דשם כיון שהיו עידי פקדון וטען החזרתי והני אחריני נינהו ואתרמוהי אתרמי בסימנין כאילו אפי' מדאורייתא לא חיישינן כמ"ש בזה בב"מ בסוגי' דסימנין ע"ש וכן בב"מ שכתבו התוס' דחיישינן לעידי פקדון וממילא יצטרך לטעון שהחזיר והני אחריני נינהו בסימנין כאילו ואתרמוהי אתרמי וזה לא חיישינן ולא טענינן להו:

בא"ד והא דאמרינן באשה שהלכה כו'. והא שהקשו קושיא זו בכאן אף שמבואר הוא בכמה דוכתי דנאמן לטעון לקוח במטלטלין אפי' כשיש עדים שהן שלו ומה"ת יהיה סימן עדיף מעדים נראה דהיה אפשר לומר כמ"ש התוס' בב"מ דף ע' דכשלא השתמש בהן אביהן בחייו דומה שהוא פקדון ולא טענינן ליתמי לקוח דלא שכיח הוא אבל הכא שכתבו התוס' דשני הטעמים צריכין משמע דאפי' בכה"ג טענינן ליתמי לקוח ומקשי שפיר מהאי דבב"מ והא דמייתי הכא דביבמות אף דביבמות לא שייך תי' זה גבי שומשמי אגב דמייתי הכא הא דב"מ מייתי ג"כ הכא הך דביבמות:

דף פו.

בתוס' ד"ה לאשה לא יהבינן וכו' אבל לעיל דלאחר מיתה ליכא נעילת דלת כו' דאפי' לאחר מיתה יהבינן לבע"ח כו'. לכאורה משמע דלר"ת אפי' בקרקע יהבינן לכושל לאחר מיתה ולפ"ז לריב"ח דאמר לכושל שבראי' דהיינו להמאוחר נותנין ג"כ להמאוחר כשהוא לאחר מיתה והא ודאי ליתא דכיון דמחיים היה שייך להמוקדם והיתומים אין להם שייכות לזה מה"ת יתקלקל כחו במיתת הלוה. לכן נראה דבמקום שיש שיעבוד נכסי כגון בקרקע כ"ע מודים דמשום חינא לא נתבטל השיעבוד רק בנעילת דלת ס"ל לר"ת ז"ל אף דבמני' נתבטל שיעבוד הכתובה מ"מ ביתמי דליכא נעיל' דלת לר"ת הדין דיחלוקו כשזמן שניהם שוה דמשום חינא לא מבטלין כח השיעבוד רק במטלטלין דליכא שיעבוד נכסי אלמוהו לאשה משום חינא רק שהיה קשה לר"ת מכח ק"ו השתא בקרקע דאיכא שיעבוד להאשה אלמוהו להבע"ח מכ"ש במתניתין במטלטלין דליכא שיעבוד כח הבע"ח אלים מהאשה וע"ז תירץ ר"ת דביתמי דליכא נעילת דלת ובמטלטלין דליכא שיעבוד להבע"ח אלמוהו לאשה שהיא הכושל אבל בקרקע דאיכא שיעבוד להבע"ח ודאי דמשום חינא לא מבטלין שיעבוד דבע"ח ולפ"ז לר"ת בקרקע כששניהם שוין בזמן וביתמי יחלוקו ור"י חולק וס"ל דהקרקע כולו להבע"ח אפי' לאחר מיתה כן נראה לי לענ"ד:

בתוס' ד"ה אמר לא ניחא לי ויש מפרשים דאתולה מעותיו בנכרי קאי כו'. ועיין במהרש"א דפי' דלר"ה בריה דר"י זוזי דיתמי משתעבדי לבע"ח כיון דעיקר שיעבודא דבע"ח אזוזי אבל במטלטלין מודה מהרש"א דלא משעבדי. ונלפענ"ד בכוונתם דלר"ה ברי' דר"י דס"ל דשיעבודא דאורייתא גם במטלטלי י"ל דשיעבודא דאורייתא כמ"ש הרשב"א בסוף קידושין וז"ל דהא דמטלטלין דיתמי לא משתעבדי אינה תורה וכו' וכ"כ התומים בסי' ל"ט ע"ש רק דרבנן אפקינהו לשיעבודא דמטלטלין מיתמי ומלקוחות משום פסידא וכיון דמדאורייתא משתעבדי ולכך מיניה אפי' מדרבנן משתעבדי דמיניה לא אפקינהו רבנן לכך כופין אותו בתולה מעותיו ליתן מעות דוקא כיון דהמעות משתעבדי מדאורייתא ולכך מחמת שעשה שלא כהוגן וגזל שיעבוד חבירו עשו בו שלא כהוגן אבל לר"פ דס"ל שיעבודא לאו דאורייתא רק משום נעילת דלת שיעבדו לקרקעות אבל במטלטלין דלא סמיך דעת המלוה עליהן וליכא נע"ד לא עשו שיעבודא כלל עליהן ולכך לא גבי מיתמי וכמ"ש התוס' בב"ק דף י"א לענין מלוה ע"פ מדלא חש לעשות שטר ה"נ במטלטלין מדלא חש לשעבד מטלטלין אג"ק ואף דפשיטא דמיניה נחתינן אפי' לגלימא דאכתפי' כמבואר בתוס' ד"ה פריעת בע"ח דדוקא מיתומים איכא מצוה ואין כופין משמע דמיניה כופין נראה דנהי דבמטלטלין ליכא שיעבוד נכסי ולא נשתעבדו בשעת הלואה מ"מ בשעת גוביינא במקום דאיכא מצוה על גופו שיעבדו ג"כ הנכסי' משום מצוה כדמוכח מדבריהם בהא שכתבו דלא רמי' עליה שיעבודא אלא במקום מצוה כו' מוכח דבמקום שיש מצוה שיעבדו הנכסים ולפ"ז במיניה דאיכא מצוה במטלטלין בשעת גוביינא שיעבדו הנכסים וממילא ב"ד יורדין למטלטלין משא"כ ביתומים דאם לא נשאר אלא מטלטלין ליכא שום מצוה עלי' כיון שכבר זכו בהן ונעשו שלהן אינן מחויבים לשלם מדידהו והשתא א"ש הא דבעי הש"ס לר"פ דלר"ה ברי' דר"י דהמטלטלין והמעות נשתעבדו מדאורייתא ודאי דכופין אבל לר"פ דלא שיעבדו המטלטלין רק בשעת הגוביינ' וליכא שעבודא רק במקום שיש מצוה דאורייתא כמ"ש התוס' ולפרוע במעות ודאי דליכא מצוה דאורייתא ולא נשתעבדו המעות כלל ומקשינן ליה כיון דליכא שיעבוד נכסים ועל הבעל ליכא רק מצוה דרבנן א"כ האיך הב"ד היו יכולין לכפותו גבי מלוה מעותיו וע"ז משני דמשום מצוה מכין אותו וכו' וממילא דה"ה משום מצוה דרבנן. ומ"ש התוס' דלא רמו עליהן שיעבוד' אלא במקום מצוה כוונתם דהא דאין נזקקין לנכסי יתומים קטנים לר"פ אפילו במקרקע י"ל דלא עשו שיעבוד אפי' מדרבנן רק במקום שיכול לתבוע להגוף משום שיעבוד הגוף מדאורייתא משום מצוה אבל בקטנים דלאו בני מיעבד מצוה הן ואינן יכולין לתבוע גופן אף להנכסים א"י לתבוע דהיכא דליכא שיעבוד הגוף ליכא שיעבוד נכסי:

בא"ד ול"ד לגזלן כו'. פי' אף דבגזלן אם מבריח הגזילה ואינו רוצה לשלם ודאי דנחתינן לשאר נכסי אף דהמצוה אינו רק להשיב הגזילה דבאיסורא בא לידי':

ועיין בהרא"ש שכתב דר"פ ג"כ ס"ל דשיעבודא דאורייתא והאיבעיא הוא בל"ל קרקע ומבריח מטלטלין אי כופין גופו לקיים המצוה ע"ש ולכאורה קשה דא"כ אמאי בעי לר"פ יותר מלר"ה דהא תרווייהו ס"ל דשיעבודא דאורייתא. ונראה לפענ"ד ליישב דבריהן דהנה הרמב"ן והרשב"א הובא בתומים סי' ל"ט כתבו כיון דשיעבודא דאורייתא נלמד מקרא דיוציא אליך העבוט החוצה לכך אף במטלטלין שיעבודא דאורייתא רק מדרבנן ביטלו השיעבוד דמטלטלין נגד הלקוחות והרמב"ן סוף ב"ב כתב דלמאן דס"ל דקרא דיוציא אליך את העבוט הוא למצוה א"א למילף מכאן דשיעבודא דאורייתא ועכצ"ל דה"א דר"פ ס"ל שיעבודא דאורייתא אף דקרא דיוציא אליך למצוה אתי ע"כ מסברא אתי דבמקום מצוה איכא ג"כ שיעבוד נכסי וליכא שיעבוד נכסי רק במקום מצוה כמ"ש התוס' בד"ה אמר לא ניחא ולפ"ז לר"ה ברי' דר"י דאמר אפילו במקום דליכא מצוה איכא שיעבוד נכסי ע"כ ס"ל דקרא דשיעבוד נכסי לשיעבוד אתי ולא למצוה א"כ ליכא למיבעי' כלל אי כופין בגופו כיון דליכא מצוה רק שיעבוד נכסים משא"כ לר"פ דס"ל שיש מצוה בתורה מיבעי' ליה אי כופין בגופו:

בגמרא משוך פרה זו ולא תקנה אלא לאחר ל'. הר"ן הביא דעת הרמב"ם דס"ל דבלא מעכשיו אפי' עומדת בחצירו של לוקח לא קנה. והר"ן חולק וס"ל להיפך דאפי' אינה עומדת רק בסימטא קנה כיון שעומדת במקום הראוי לקנות ועל שניהם קשה מסוגיא דר"פ המפקיד דהגנב משלם כפל לשומר ואיכא ב' לשונות דלישנא קמא אמר דנעשה כאילו אמר לכשתגנב ותשלמני תהא פרתי קנויה לך מעכשיו ולישנא בתרא דחשיב כאומר סמוך לגניבה קנויה לך וקאמר מאי בינייהו דקיימא באגם וכו' והיינו דללישנא בתרא לא קנה וע"כ הא דמשלם כפל לשומר הוא דוקא שנגנב מחצר השומר הרי מוכח דבעומד בחצר אחרת קנה ובעומדת באגם לא קנה וקשה לשניהם. ועיין בספר הזכות להרמב"ן שמביא ראיה מסוגיא זו. ונלפענ"ד ליישב דעל הרמב"ם ל"ק דהנה לכאורה קשה על הרמב"ם מה"ת לא תיקני ליה חצרו ללוקח כשעומדת בחצרו של לוקח בסוף שלשים הא חצרו של אדם קונה שלא מדעתו ועכצ"ל דבשלמא באמר משוך פרה זו גלי' דעתיה דבמשיכה ניחא ליה דליקני בחצר לא ניחא ליה דליקני וכיון שכלתה משיכתו גם מטעם חצר לא קני ולפ"ז לא קשה מסוגיא דהמפקיד דשם לא אמר להשומר כלום רק מכח אומדנא אמרינן דהוי כאילו אמר סמוך לגניבה קנויה לך דאם היה יודע שתגנב וישלם ודאי שהיה מקנה ליה ולפ"ז ל"ק כלל דודאי דהוי מקנה ליה בכל קניינים שיהיה יכול לקנות ולכך גם חצירו קונה וא"ש דברי הרמב"ם. ודברי הר"ן ג"כ יש ליישב דנהי דהא דאמרינן דחשיב כאומר לכשתגנב ותשלמני תהא פרתי קנויה לך אף דאנן סהדי דודאי לא היה במחשבתו בשעת פקדון לזה כלל לא להקנות ולא לקנות ומ"מ קני וע"כ הוא מטעם אומדנא דאיכא אומדנא גדולה שאילו הי' יודע שתגנב וישלם היה מקנה לו מעכשיו לכך קני אף שלא היה דעתו לזה כעין הא דאמר אביי גבי יאוש שלא מדעת דקני כיון שאילו היה יודע היה מייאש אף דלא קיי"ל כאביי מ"מ הא כתב הש"ך בס' שנ"ח ס"ק א' דדוקא ביאוש לית הלכתא כוותי' מטעם דבאיסורא אתי לידי' ע"ש ולפ"ז א"ש דהנה בקנין בעינן דעת המקנה ודעת קונה שיהיה מתכוין בקני' זו לשם קנין דאם הגביהו שלא לשם קנין לא קנה כמבואר בח"מ סי' ר' וקיי"ל דהעודר בנכסי הגר וכסבור שהוא שלו דלא קנה אף דאומדנא גדולה היא דאם היה יודע שהם נכסי הגר שהיה מתכוין לקנין לא מהני אלמא דכל שלא נתכוין בשעת עשיית קנין לשם קנין לא קני אף דאיכא אומדנא וא"כ קשה גבי המפקיד הא לא נתכוין במשיכה זו לשם קנין ואומדנא לא מהני לזה כמש"ל נהי דמהני אומדנא לסלק דעת מקנה מ"מ לקנין לא מהני אומדנא וכל שאינו מתכוין לשם קנין לאו קנין הוא ועכצ"ל דעיקר קנין שלו הוא מטעם חצר שא"צ דעת לקנין וכשהוא במעכשיו קונה תיכף כשנוטלו לרשותו וללישנא דסמוך לגניבה בעינן שיהי' עומד בחצירו סמוך לגניבה ולכך לא מהני בעומדת באגם משא"כ במקום שקונה מטעם משיכה צדקו דברי הר"ן. ועוד יש לישב שיטת הר"ן דהנה גבי אין מתירין הנדר עד שיחול מחלק הר"ן דדוקא בתולה בתנאי דחשיב כלא ב"ל וכאינו חל כלל משא"כ בתולה בזמן חשיב כאילו כבר חל דזמן ממילא קאתי. ולפ"ז יש לחלק דדוקא בלא תקנה עד אחר [ל'] דתלה בזמן דממילא קא אתי דהוי כאילו כבר חל הקנין משא"כ בהמפקיד דהוי כאילו אמר לכשתגנב ותשלמני דתלה בתנאי דחשיב כאילו לא חל לא שייך משיכה אריכתא:

דף פו:

הלכה ותוספות מסוגיא דפילכה ועיסתה

בתוס' ד"ה ר' אליעזר. עיין מהרש"א שהקשה דהא המקשה שלא ידע מסברא דקדייקת ה"ל למיפרך מ"ט דת"ק ועוד קשה לי הא התם בשבועות דמגלגלין אליבא דמסקנא הוא ולמאן דבעי למיפשט מהא דאמרו לו י"ל דהיה סובר דברייתא דהתם דמגלגלין בדרבנן ר"א היא. וליישב דבריהם נראה דודאי גם התוס' מודים דמאן דבעי לאוכוחי מהך דאמרו לו ע"כ צריך לטעם אחר בהא דאין מגלגלין על פו"ע רק שהיה קשה להתוס' שיציין עצמו על רש"י על בעל האיבעיא דידע מהך סברא דא"ל כיון דקא דייקת דהא בזה סתר התוס' נראה להם דרש"י אמר סברא דאין מגלגלין בדרבנן אף להמסקנ' דמסיק דלכתחילה הוא דפליגי ולכ"ע מגלגלין בפו"ע אפ"ה הוצרך רש"י לומר הסברא דאין מגלגלין בדרבנן דהיה קשה לרש"י הא שהקשו המפרשים דאמאי לא בעי בעיא זו אליבא דרבנן אי מודה ר"א בגילגול ועכצ"ל דהיה פשיטא ליה לבעל האיבעיא דלרבנן אין מגלגלין על פו"ע וכמו שפירש רש"י דהיה שמיע להו לרבנן על אפוטרופוס ולא על פו"ע והיינו כמ"ש הש"מ והרמב"ן בספר הזכות מדאמרי משביע על האפוטרופא ולא על פו"ע ע"ש והיינו מדלא הזכירו בדבריהם המושיב אשתו חנוונית שמשביע' על פו"ע ובהברייתא שמביא בסוף דקתני לא הושיבה חנוונית א"י להשביעה מוכח דבהושיבה חנוונית יכול להשביע וגם הדיוקים מרישא לסיפא בברייתא גופא סותרין זא"ז ולכך הוכרח לומר הטעם דאין מגלגלין בדרבנן. ובזה מיושב היטב דמבואר באה"ע סי' צ"ו ובח"מ סי' צ"ג דשבועת אפוטרופוס אינה עד שיחשוד בשתי כסף ויודה בפרוטה כמבואר בח"מ סי' צ"ג משא"כ גילגול דמגלגלין אפילו בלא חשד והודאה (דחשד היינו שיש לו איזה חשד והוכח' כמ"ש בח"מ והט"ז ע"ש) והנה טעם זה דאין מגלגלין בדרבנן לא שייך רק היכא דליכא חשד והודאה דמצד עצמו אין עליו שבועה כלל רק מכח גילגול ובזה שייך שפיר אין מגלגלין בדרבנן אבל כשיש בטענות פו"ע חשד והודאה שיש עליו עיקר שבועה דפו"ע כשאר אפוטרופוס היא רק דא"י להשביעה מטעם דאין אדם דר עם נחש וכיון דבגילגול לא שייך טעם זה מהטעם שאמרו בש"ס דמאי נפקא לן מיני' דלהמסקנא דבלכתחילה פליגי לא צריכין לסברא דא"ל כיון דקא דייקת ודאי דמגלגלין דלא שייך לומר אין מגלגלין בדרבנן דהא באמת עיקר שבועה הוא פו"ע דיש בו חשד והודאה וכיון שיש עליה שבועת אפוטרופוס דמאי נפקא לה מיניה מחויבת לישבע גם על פו"ע ולזה בברייתא דקתני לא הושיבה חנוונית דא"י להשביע' דמיירי אפי' בחשד והודאה ולכך בהושיבה חנוונית מגלגלין שפיר ובמשנה לא המ"ל דהושיבה חנוונית דמגלגלין דהיה משמע אפי' בלא חשד והודאה מגלגלין ובכה"ג אין מגלגלין בדרבנן ומוכח מדברי רש"י דאפילו לפי המסקנא אין מגלגלין בלא חשד והודאה מטעם דאין מגלגלין בדרבנן ומקשי שפיר דלפי האמת ודאי דמגלגלין בדרבנן ולכך פירשו התוס' בהבעל האיבעיא דידע בסברא דא"ל כיון דקא דייקת ובעי מכח סברא זו. ולפי סברת התוס' יש ליישב הסתירה באופן אחר ולכך הביאו פי' הירושלמי דלטעם הירושלמי לא שייך רק שמגלגל עליה בלא חשד והודאה אבל בחשד והודאה לא שייך סברא זו דבהא דירושלמי שפי' לא יהיה שלום בבית לעולם משמע דבכל העולם לא יהיה שלום בבית וזה שייך אם נאמר דיכול לגלגל אפי' בלא חשד והודאה וכיון דכל הנשים יש להם השבעת כתובה וידעה שתצטרך לישבע ג"כ על פו"ע ובודאי לא יהיה שלום בית (וזה שייך אם נאמר דיכול לגלגל אפי' בלא חשד והודאה) בכל העולם משא"כ כשאינה צריכה לישבע ע"י גילגול רק באיכא חשד והודאה. ובתומים סי' צ"ג כתב דבעינן הודאה שגנבה פרוטה ובגיטין אמרו בש"ס שאפי' אשת ע"ה לא חשידא לגנוב משל בעלה ולא שכיח ולא שייך שוב לומר אין שלום בית לעולם שפיר מגלגלין משא"כ לטעמא דהש"ס דאמרה ליה קא דייקת שכתב הרמב"ן בספר הזכות דניתן למחילה הגניבה בפו"ע ודאי דאין מגלגלין אפי' בחשד והודאה ולפ"ז במסקנא דלכתחילה פליגי ולא ס"ל סברא דדייקא רק טעם הירושלמי ולכך החילוק שפיר דבחשד והודאה מגלגלין ובלא חשד והודאה אין מגלגלין ומיושב קושית המהרש"א. וקושית התוס' על רש"י יש ליישב דבתוס' בב"מ דף צ' כתבו דאין מגלגלין בטענת ספק כ"א ברגלים לדבר דדמי לסוטה ומקשי התוס' שם דא"כ בטענת ודאי מנ"ל דמגלגלין אפי' בדבר שאינו דומה ותירצו דמעיקרא למדו מסוטה וק"ו ומקשה ספק מנ"ל ומסיק דילפינן בג"ש ולכך ילפינן בטענת ודאי אפי' בדבר שאינו דומה. ולפ"ז יש ליישב דברי רש"י דיש לחלק דבמקום שרגלים לדבר שיש ללמדו בק"ו אף בדרבנן מגלגלין דבדרבנן ג"כ ילפינן בק"ו משא"כ במקום דליכא למילף בק"ו רק בג"ש שהיא רק גזירת הכתוב שייך שפיר לומר דאין מגלגלין בדרבנן ולזה שם בשבועות מיירי בטענת ודאי ולכך פשוט דמגלגלין וכן בחלקו השותפים מיירי שהיה לו עליו חשד והודאה שהיה רגלים לדבר ונתחייב כבר שבועה רק כשחלקו הוי כפוטרו והפטור לא מהני לענין גילגול ובדבר הדומה יכולין ללמוד לענין גילגול בק"ו ולכך מגלגלין אף בדרבנן. היוצא לנו מזה לדינא דביש חשד והודאה מגלגלין אף בפו"ע להמסקנא דלא ס"ל טעמא דדייקת ובליכא חשד אין מגלגלין אפי' להתוס' ובזה יש להשוות דעת הרמב"ן שכתב דלרבנן אין מגלגלין ודעת הרא"ש שכתב דלרבנן מגלגלין דהרא"ש מיירי בחשד והודאה והרמב"ן מיירי בליכא חשד והודאה:

במשנה ואת היורשים ואת הבאים ברשותה. לכאורה לפי' הירושלמי שפי' דאם עשתה ליורשים או לאחרים אפוטרופוס קשה דלמה נקט במשנה תרווייהו דמאי חילוק אם עשתה לבנה או לאחר. ונראה דה"א דוקא ביורשים שבאים ליטול אבל אחרים אין באין ליטול רק לפטור א"צ שבועה:

שם הלכה מקבר בעלה. ובירושלמי מפורש דדין זה קאי אהא דתנן לא פטרה מיורשים צריכה לישבע נגד היורשים אם לא שפטרה גם נגד היורשים וע"ז אמר דאם הלכה מקבר בעלה ולא נעשתה אפוטרופוס אזי אם לא פטרה רק נגדה ולא נגד היורשים א"צ לישבע שבועות אפוטרופוס של חיי בעלה והטעם נ"ל דדוקא שבועה שבא ליפרע מיתומים דלא מכח אביהן בא לה אז צריך לפוטרה גם נגד יורשים בפי' וכשלא פטרה רק נגדו מה"ת לנו לומר שפטרה משבועה שיש להיורשי' עליה כיון דשבועה אחרת היא אבל שבועת אפוטרופוס דבעי טענה שתי כסף ועיין בט"ז בח"מ סי' צ"ג דהיינו שיש מקום לחשוד אותו וע"כ הא דיורשין משביעין אותה היינו דאין טוענין להם אימר אביהן הוי טוען שיש מקום לחשוד והי' טוען השבע לי דאלת"ה רק שהיורשים צריכין ג"כ טענה שהמה יודעים מקום לחשוד א"כ קשה על הרי"ף דס"ל דאין היורש יכול להשביע דכיון שמת ולא השביע אותו מחל מאין יש לנו הוכחה לזה דלמא לא היה לו מקום לחשוד ולא הי' יכול להשביע ומה"ת לא ישביעוהו היורשין כשיש להם טענת מקום לחשוד ועוד דסתמא פסק הרמב"ם שתיכף שמת היורש משביע משמע אפי' אין לו חשד משביע אלא ודאי שהיורש א"צ טענה וכן כתב הלח"מ להרמב"ם ע"ש ולפ"ז כשאביו פטר אותה משבועה נגדו ודאי דאין היורש משביע תדע דאטו בחלקו השותפים שהטעם משום שאביו מחל יהי' היורש יכול אח"כ להשביע להשותף אלא ודאי היורש יכול להשביע רק במקום שהי' אביו יכול להשביע וכן מוכח מתוס' פ' שבועות הדיינין דף מ"א שהקשו לרש"י שכתב טעם לשבועת יתומים מפני שאביו הי' יכול לטעון השבע לי דא"כ בפטרה נגדו לא יהיו יתומים יכולין להשביע' ע"ש ואף שבאמת התוס' הוכיחו זה מנקי נדר דפטרה נגד היתומים ע"ש מ"מ נראה דאין לחלק כיון דהפטור מועיל נגד יורשים וכן הקשה הפ"י מהמשנה ע"ש וא"כ ה"נ כיון שבשבועת אפוטרופוס צריך האב לטעון השבע לי מחמת שאני חושדך בשתי כסף כמבואר בח"מ סי' צ"ג וכיון שהיתומים אין להם מקום לחשוד אותו רק לטעון אולי האב הי' חושדך והי' טוען השבע לי ממילא כיון שפטר האב אותה נגדו ולא הי' יכול לטעון גם נגד היתומים פטור ועוד הא חזינן להרי"ף דמשוה מחל לחלקו השותפין לפטרה לישבע נגד יורשים מכ"ש לדידן כשפטרה בפירוש נגדו שאף היורש אינו יכול להשביע:

בתוס' ד"ה נדר ושבועה בירושלמי מפורש וכו' תימה אמאי נקט נדר כו'. דברי התוס' תמוהין כמו שתמהו המפרשים דה"ל לציין עצמם ארישא דנדר ושבועה אין לי ולהקשות קושייתם. וגם קשה דלמה להם להביא הירושלמי ואח"כ להקשות הקושיא ואין לדבריהם קישור. וליישב נראה דהנה לכאורה יש לתרץ קושייתם דמשכחת לה נדר גם בגרושה דהא בגיטין דף ל"ה בד"ה גט יבמין כתבו התוס' שמיירי דלאחר שייבמה גרשה היבם שכתובתה על נכסי בעלה הראשון ומורי התירא דטרחה קמיה אחיל ע"ש א"כ משכחת לה ביבם שאמר נדר אין לי עליך דאם יגרשנה אין לו עלי' רק נדר ועל שבועה מקשה הש"ס שפיר שבועה מאי עבידתי' ממ"נ אם תגבה מנכסי בעלה הראשון אינה נשבעת רק מדירה בנדר ואם תגבה מנכסי בעלה השני ליכא שבועה כלל בגרושה ולזה הביאו מקודם מהירושלמי דמירושלמי מוכח דלא הי' ניחא לאוקמי המשנה בגט יבמין דבירושלמי מוקי להא דיורשים בממנית בניו לאפוטרופסים ומוכיח ממשנה זו דאם שוכר השכיר לאחר ע"פ רשות המשכי' דהמשכיר יכול להשביע להשני ע"ש ואי הוי מוקי למתניתין בגט יבמין לא הוי צריך לאוקמי יורשים בממנית אותן לאפוטרופסים כי היבם יורש הוא וכשגובה מנכסי הראשון ממילא יש שבועה להיורשים נגד היבם שבועת היתומים ולא שייך בזה אין אדם מוריש שבועה כיון שפטר אותה משבועה כמבואר בח"מ סי' ק"א ע"ש אלא ודאי דלא ניחא ליה להירושלמי לאוקמי בגט יבמין וכיון דלא מוקי ליה בגט יבמין מקשי התוס' שפיר דלא משכחת נדר בכה"ג. ולפענ"ד מוכח מדבריהם ושל הירושלמי שלא כדעת הרא"ש דס"ל דאפי' פגמו היורשים א"צ לישבע כשפטרן ומהירושלמי מוכח להיפך דא"כ מנין להירושלמי להוכיח דינו הנ"ל מהא דקתני יורשי' דלמא מיירי בפוגמת. ומה שתירץ מהרש"א דמ"ד פוגמת ס"ל ג"כ דפטרה גם לאפוטרופוס מ"מ אין להוכיח הדין שלו כיון דמשכחת לה בפוגמת אלא ודאי לא ס"ל להירושלמי דינו של הרא"ש וס"ל דלפוגמת בנה לא מהני פטורה ואי תיקשה דמ"מ לוקי בפגם האשה בחיי' שאין הבן צריך לישבע שלא פקדנו דז"א דהירושלמי ס"ל בפוגם לא ישבע בנו והטעם נראה דעל היורשים ליכא שבועה רק שלא פקדנו שפגמה יותר מסך זה ובזה ודאי דפטורין משבועה דהא בפגימת גופה מקשי התוס' דלהימן במיגו דלא פגם כלל ותירצו כיון דמיפרע לא דייק הוי מיגו בדדמי ע"ש. ולפ"ז לענין מה שציוה להן אמם כמה פגמה דלא שייך בדדמי ודאי כשאומרים שלא פגמו רק חמשים נאמנין שלא ציותה להן יותר במיגו דלא הודו כלל ורש"י שפי' כה"ג גבי יורשים מיירי בפגמה אמה בעדים ולהירושל' לא הי' ניחא לאוקמי בכה"ג:

דף פז.

בגמ' מנא ידעה דקא מותיב לה אפוטרופוס. הקשה בספר הפלאה כיון דבאמת ידע משבועת פוגמת רק שסובר דלא פטרה ממנו כיון דהיא גרמה אם כן י"ל שפטרה משבועת פו"ע דאין לך אשה שלא נעשתה אפוטרופסית ע"ז וע"י גלגול מודים דנשבעת על פו"ע ופטרה משבועת גלגול של פו"ע. ונראה לפענ"ד דלא קשה דמ"מ תיהדר הקושיא על הא דקתני יורשים דבדידהו לא שייך שבועת פו"ע דעל שבועת אפוטרופוס אין היורשין נשבעין שלא פקדנו כמ"ש המהרש"א ומקשה הש"ס שפיר אמ"ד שבועת אפוטרופוס דא"כ לא משכחת לה גבי יורשים. ולפ"ז ל"ק ג"כ קושית האו"ת על התוס' שהקשו בד"ה אלא למ"ד איהו כו' דלמא כשפטרה בשכבר היא אפוטרופסית וכו' ע"ש והקשה האו"ת דהא קיי"ל דאין אפוטרופוס נשבע עד דאיכא חשד בשתי כסף והודאה בפרוטה והיינו שגנבה פרוטה א"כ מאי מקשי התוס' דמ"מ תיקשי מנא ידעה שתודה בפרוטה גניבה ולפי הנ"ל לא קשה דמ"מ תיקשי דלמא פטרה מגילגול על שבועת פוגמת וזה משכחת גם ביורשים לפי פי' הירושלמי שהיורשים נעשו אפוטרופסים ובגילגול לא בעינן הודאה דידיה:

בגמרא אבל מה אעשה שהרי אמרו חכמים כו'. הוא תמוה מאוד. וכן הסוגיא דדף הא דר"ש אהאי קאי הוא ג"כ תמוה מאוד:

א' הא גם בפוגמת אמרו חכמים לא תפרע אלא בשבועה ואפ"ה מהני פטור דידה:

ב' קשה על הפוסקים שפסקו דדוקא באלמנה לא מהני פטור אבל בבע"ח מהני פטור קשה מ"ש אלמנה מבע"ח:

ג' כיון דבאלמנה מיירי למה ה"ל למימר שהרי אמרו הבא ליפרע וכו' ה"ל לומר מה אעשה דתנן אין אלמנה נפרעת וביותר קשה להפוסקים דרק באלמנה לא מהני פטור אבל בבע"ח מהני תמוה מאוד מה שמביא ממה שאמרו חכמים בבע"ח דסותר עצמו כיון דבבעל חוב דבי' אמרו חכמים לא משגיחינן ומהני פטור ובאלמנה אמרו מה אעשה מכח מה שאמרו בבע"ח:

ד' מה שתמהו כל הפוסקים על הרי"ף שפי' דאבא שאול דוקא בנק נדר אמר אבל פטור בפי' מיורשים מהני והקשו מדף פ"ח מאביי שתלה פלוגתא דר"ש ורבנן בא"ר ורבנן דר"ש כאבא שאול ולהרי"ף קשה דהא מתני' מיירי בפוטר בפי':

ה' קשה על הרי"ף הנ"ל ממ"נ אי הלשון נקי נדר משמע שפטרה ג"כ מיורשין א"כ מה חילוק יש בין נקי נדר לפטור בפי' ואי אין לשון דנקי נדר משמע פטור מיורשין למה לי' למימר אבל מה אעשה שהרי אמרו חכמים כיון דלא פטרה מיורשין כלל:

ו' תמוהין דברי רש"י בדף פ"ח בד"ה ואתא ר"ש למימר דאם תובעת יורשין משביעין אותה שלא עכבה משלהן כלום לאחר מיתת אביהן כדין הבא ליפרע מנכסי יתומים והוא תמוה מאוד דהא אין כאן שבועת יתומים כלל דהא פטרה משבועת יתומים וגם שבועת אפוטרופוס שלאחר מיתה אין כאן דהא מינהו אבי יתומים לא ישבע:

ז' קושית מהרש"א על ר"פ דהל"ל בסיפ' דאינה תובעת כאביי דפליגי במינהו אבי יתומים אם ישבע:

ולתרץ כ"ז נראה ונקדים לתרץ דברי אבא שאול בן אימא מרים שאמר מה אעשה דהנה בסימן ע"א סעיף ב' מסיק הש"ך דסתם נאמנות אפי' שלא בשעת הלואה לא בעי קנין ונאמנות כבי תרי בעי קנין וכתב הטעם דסתם נאמנות לא גרע מאל תפרעני דחייב מטעם דאנן סהדי דלא פרע דודאי לא עבר על התראת מלוה והתראת דאל תפרעני מהני אפילו שלא בשעת הלואה משא"כ נאמנות כבי תרי דהתראת אל תפרעני מהני לזה דהא מביא עדים רק דאמרינן נהי דפרע שיעבד עצמו מחדש ושיעבוד חדש בעי קנין ע"ש והנה בהא דאבא שאול בא"מ דלא מהני פטור ביורשים כתבו הפוסקים דקנין מהני וכתב הב"י באה"ע סי' צ"ח דהפטור באשה אפילו היה בשעת קידושין דהוא קנין מדרב גידל מ"מ הא דר"ג לא גמר ואקני לזה ע"ש. ולפ"ז א"ש דמבואר בסי' צ"ו בבית שמואל מחלוקת הפוסקים במה שכתב המחבר סי' צ"ו באשה שנשבעת על כתובתה שצריכה לישבע שלא התפיס לה הבעל ושלא תפסה אי בשלא תפסה היא עיקר שבועה או גילגול שבועה ולפ"ז ל"ק די"ל דא"ש ס"ל דלא תפסה בעצמה הוא עיקר שבועה כמ"ש התוס' בב"ב דף ק"נ ע"ש וזהו שאמר א"ש בא"מ דנקי נדר אף שמשמע הלשון שפטרה אף מהיורשין ופטור מהיורשין בבע"ח מהני הפטור אפילו בלא קנין מטעם שכתב הש"ך דהוי כאומר אל תפרעני וכיון שהתרה בו אנן סהדי דלא פרע ולכך מהני הפטור משא"כ באשה שיש עליה עיקר שבועה שלא תפסה בעצמה ונגד שבועה זו לא מהני התראה דאל תפרעני כיון שיש לחוש שתפסה בעצמה ועכצ"ל דנהי שתפסה בעצמה מהני נאמנות דהוי כשיעבד עצמו מחדש ושיעבוד חדש בעי קנין וקנין באמת מהני וזהו שאמר א"ש בא"מ מדינא הי' לו להיות מועיל הפטור נגד היורשין באלמנה כמו בבע"ח אך מה אעשה שהרי אמרו חכמים הבא ליפרע גבי בע"ח והוא תמוה דמה הוסיפו חכמים על המשנה דאין אלמנה נפרעת ואדרבה עדיף טפי דהא בגיטין מקשה הש"ס מאי אירי' אלמנה אפי' כ"ע נמי ומשני אלמנה אצטריכא ליה דס"ד משום חינא וא"כ בע"ח ק"ו הוא מאלמנה ומאי הוסיפו חכמים ועכצ"ל דשבועת אלמנה ושבועת בע"ח שני עניינים הן וא"כ נראה די"ל גם בהיפך דבשלמא אלמנה דעיקר שבועה הוא שלא תפסה בעצמה ונגד זה ליכא חזקת שט"ח לומר שטרך בידי מאי בעי דמעצמה תפסה ולכך צריכה שבועה משא"כ בבע"ח דהשבועה היא רק שלא פרע לו הלוה ונגד זה איכא חזקה דשטרך בידי מאי בעי והיה ס"ד דלא ליבעי שבועה ולכך הוצרכו חכמים להוסיף על המשנה ולומר אפי' בע"ח הבא ליפרע ישבע והרי מוכח מדברי חכמים דשבועת אלמנה אינה כשבועת בע"ח דשבועת בע"ח היא שלא פרע לו הלוה ושבועת אלמנה היא שלא תפסה בעצמה וכיון דמוכח מדברי חכמים דשבועת אלמנה היא שלא תפסה בעצמה ממילא לא מהני פטור ביורשין ומיושב בזה קושיות א' ב' ג' ובזה מיושב דברי רש"י בד"ה ואתא ר"ש מה שהקשיתי לעיל בקושיא ו'. ולפי הנ"ל מיושב דכיון דשבועת יתומים באלמנה תיקנו חכמים שתשבע שלא עכבה משלהן כלום דס"ל כשיטת התוס' בב"ב דשלא תפסה עיקר שבועה הוא וממילא נפטרה משבועה לא מטעם הפטור כיון דנגד מה שיש לחוש שתפסה מהיתומים אחר מיתה והיינו מכח שיש בידה אפוטרופסית ואפי' רבנן מודי בזה דלא מהני הפטור נגד היתומי' שלא אמרו דמהני הפטור נגד היורשין רק בהלכ' מקבר בעל' לבית אביה שלא היה בידה משל בעלה כלום אבל בנעשי' אפוטרופסית כ"ע מודי דלא מהני הפטור מהבעל כמו שנשבעת על העתיד והוא מטעם דאין יכול לפוטרה מממון דיתמי שיש בידה כמ"ש רש"י ומינהו אבי יתומים לא מהני רק לפוטרו משבועת אפוטרופוס דלא תיקנו חכמים שבועת הפוטרופוס לאפוטרופוס שמינהו אבי יתומים שהיא תקנה הכוללת לכל האנשים אבל ודאי דאשה שמינה אבי יתומים לא נפטרה משבועת כתוב' דלא תיקנו פטור השבעת כתובה באשה שמינה אבי יתומים ואי תקשה כיון דלפרש"י אליבא דר"ש דלא תפסה עיקר שבועה הוא מ"ט מהני פטור נגד יורשין לרבנן דפליגי עם א"ש בא"מ דנקי נדר וס"ל דמהני אפי' בנקי נדר בלא קנין הוא נגד חשש דתפסה מעצמה לא שייך טעמא דהתרא' דאל תפרעני כמש"ל י"ל דהש"ך בסי' ע"א כתב שני טעמים בנאמנות סתם א' טעמא דהרי"ף דחשיב כנאמן עלי אבא דהימנא כחד דלא בעי קנין משא"כ בנאמנות כבי תרי דהוי כקיבל פסול כשנים דבעי קנין משום דהוי כתרתי לריעותא ע"ש וע"ז הקשה התומי' דהא אפי' בקיבל פסול כחד קיי"ל דלפני גמר דין יכול לחזור בו א"כ ה"נ יכול לחזור ולומר אני מבטל נאמנותך ע"ש והנה התומים יפה הקשה לדידן דקיי"ל דיכול לחזור בו משא"כ למ"ד בסנהדרין לפני גמר דין מחלוקת דר"מ ס"ל דיכול לחזור ורבנן ס"ל דא"י לחזור א"כ י"ל דא"ש בא"מ דס"ל דלא מהני הפטור ס"ל כר"מ וממילא א"א לומר כטעמא דהרי"ף דחשיב כקיבל פסול כחד דהא יכול לחזור ועכצ"ל כטעם ב' של הש"ך דהוי כאל תפרעני וזה לא מהני רק בבע"ח משא"כ בכתובה דשבועה שלה היא שלא תפסה ולכך ס"ל דלא מהני פטור נגד יורשין דנגד תפסה בעצמה לא שייך סברא דהתראה דאל תפרעני ורבנן ס"ל גבי נקי נדר כרבנן בסנהדרין שם דא"י לחזור בו והוי הטעם משום דהימנ' והוי כע"א לפוטרו משבועה שלא תפסה דזה מהני אפילו בלא קנין ומוקי רב ששת לפלוגתא דר"ש ורבנן בפלוגתא דאפוטרופוס שמינהו אבי יתומים ואף ר"ש ס"ל דא"י לחזור בו כרבנן דר"מ בסנהדרין שם ואפי' לפני גמר דין כר"ל שם ומהני פטורא ביורשין ולענין האפוטרופוס שלאחר מיתה פליגי אי במינהו אבי יתומים צריך לישבע ובתובעת כשנעשית אפוטרופוס בין רבנן דמתניתין ובין ר"ש ס"ל דחייב לישבע כיון שממון יתומים בידה ועיקר שבועה שלה הוא שלא תפסה ומתפיסה של יתומים, לא מהני פטורא דידי' וחייבת לישבע משום שהיא השבעת כתובה וכמש"ל דאליבא דר"ש השבועה היא שלא תפסה ואביי ס"ל כדפסקינן הלכתא בסנהדרין שם דלפני גמר דין לכ"ע יכול לחזור ומוקי פלוגתא דא"ש בא"מ ורבנן אי לא תפסה עיקר שבועה הוא או רק גילגול שבועה דא"ש ס"ל דלא תפסה עיקר שבועה ולכך לא מהני פטור ביורשין ולקמן אבאר דמחלוקת התנאים היא אי עיקר שבועה היא. ולפ"ז יש ליישב דברי הרי"ף בקושיא ד' דהרי"ף ס"ל דתפסה בעצמה גילגול הוא. ומפרש דברי א"ש באופן אחד דהרי"ף ס"ל כשיטת רש"י דשבועת יתומים היא מטעם דהוי מצי אביהן למיטען השבע לי. והנה בתוס' בשבועות דף מ"א ד"ה וכי מה בין זה הקשו על זה מכאן דאמר נקי נדר דהיתומים משביעין אף דלא היה יכול אביו להשביע שפטרה ע"ש ולפענ"ד נראה דל"ק דהנה בחשש הצררי דעת הרשב"א בתשובה סימן אלף צ"ג דהוא חשש פירעון ואף שהוא תוך הזמן מ"מ החשש הוא משום סמוך למיתה פורע כדי שלא תתבזה אשתו בב"ד ובגיטין כתבו התוס' טעם אחר דמשום שהוא תנאי ב"ד גרע וחיישינן יותר אפי' תוך זמן והנה התוס' בשבועות לא הקשו רק לשיטתם דמשום שהוא תנאי ב"ד וכתב הב"ש בסימן צ"ו ס"ק ח' דאפילו גרושה נשבעת כשטוען השבע לי ולפ"ז שבועת היתומים משום דאביו הוי מצי למיטען השבע לי דאפי' בגרושה יכול להשביע ולכך טוענין ליתמי ומקשי שפיר מנקי נדר דאין הבעל יכול להשביע אפילו בטוען השבע לי מה"ת היתומין יהיו יכולין להשביעה משא"כ לטעם הרשב"א דלא נתקנה שבועה רק ליתומים משום דדרך להתפיס צררי משום יתמי וע"כ לא חיישינן להתפיס צררי משום תנאי ב"ד רק נגד יתומים מתפיס צררי שלא תתבזה בב"ד דהא בגרושה א"צ לישבע אפי' כשטוען השבע לי משום שהוא תוך הזמן וא"כ ע"כ כשתיקנו באלמנה שבועה לא מצד טענת אביהן רק נגד יתומים נתקנה שבועה זו ל"ק כלל מנקי נדר דשאני כתובה דחששו טפי לצררי ותיקנו שבועה נגד היתומים ושבועה זו שלא מצד טענת אביהן באה לה ורש"י לא כתב טעם זה רק בבע"ח דליכא סברא לחשש פירעון וטענת יתומים טענת שמא היא ולכך כתב רש"י דאנן טענינן טענת אביהן דהוי כטענת ברי. ולפ"ז א"ש דברי הרי"ף שכוונת א"ש בזה שאמר בנקי נדר (ויתיישב בזה קושיא הה' שהקשתי) מדינא אין היורשין משביעין אותה אף דלשון נקי נדר לא משמע רק נגדו תהיה פטורה ולא נגד היורשים מ"מ היא ראויה להיות פטורה נגד יורשין וכקושית התוס' כיון דפטור לאביהן ואילו היה אביהם קיים וטוען ברי השבע לי היה פטור מה"ת יהיו היתומים יכולין להשביע בטענת שמא ואין היתומים יכולין להשביע בשמ' רק משום דטענינן להו ברי בשביל אביהן וכשפטר אביהן מדינא אין היורשין משביעין רק מה שעשה שהרי החכמים הוציאו הבע"ח מכלל אלמנה דתנן במתניתין וע"כ הא טעמא לחוד והא טעמא לחוד וכמש"ל והיינו דבאלמנה הטעם משום דתיקנוהו רק בשביל יתומים דדרך להתפיס צררי נגדם ואינו מחמת שהיה אביהם יכול לטעון רק בשבילם תיקנו לא מהני הפטור של אביהן לנגדם דהא לשון נקי נדר לא משמע לשון פטור נגד שבועת היורשין שתיקנו רק ליורשין. ולפ"ז פסק הרי"ף שפיר דרק בנקי נדר שלשון הפטור אינו נגד היורשין אבל בפירוש שפטרה נגד היורשין מהני. ולפ"ז ל"ק ג"כ מה שהקשו הפוסקים על הרי"ף מאביי כמבואר בקושיא ה' דהנה הא דחיישינן לתפיסה בעצמה ודאי דלא חיישינן רק בדבר שהוא תחת ידי' כגון בחנונית או שמשביעין על פו"ע לר"ש בתובעת ועשו אותה להשבעת כתוב'. ולפ"ז א"ש דאביי יש לו הוכחה דלר"ש לא תפסה עיקר שבועה הוא וכמ"ש בסמוך וממילא מפורש בדברי א"ש דלא מהני אפילו פטור בפי' משא"כ להרי"ף לפי מאי דפסק כרבנן דר"א דמשביע בכל עת שירצה ע"כ מוכח דלא תפסה לאו עיקר שבועה הוא מוכרח לפרש דברי א"ש דלא קאי רק על נקי נדר ומחלוקתן אי דלא תפסה עיקר שבועה הוא נראה דתלי' בהא כיון דאביי ס"ל דר"ש פליג אר"א ומחלוקתו וס"ל דא"י להשביע על אפוטרופסו' רק כשתובעת כתובתה וכתב הר"ן הטעם דהוא משום שתשבע בסוף. ולפ"ז ע"כ לא תפסה עיקר שבועה הוא דאי לאו עיקר שבועה רק שבועת צררי מאי שייך שבועת אפוטרפוס לתשבע לבסוף דהוא רק על התפסת צררי אע"כ ס"ל לר"ש דהשבעת כתובה אצל יתומים היא שלא תפסה ושבועה כזו שייך שפיר על אפוטרופוס תשבע בסוף שהיא צריכה לישבע שלא עיכבה מיתומים. ורי"ף ס"ל דפסק כת"ק דהמושיב אשתו חנונית דצריכה לישבע בכל זמן שירצה ולא סמכינן על תשבע לבסוף כמו במזונות וע"כ הוא מטעם דהשבע' כתובה הוא רק משום דשמא התפיס לה צררי ולא משום שמא תפסה וממילא לא שייך לענין זה תשבע בסוף וכיון דלא תפסה לאו עיקר שבועה היא רק שלא התפיסה בעל צררי לכך פסק שפיר דמהני פטור בפי' נגד יורשים. ולפ"ז מיושב קושית מהרש"א כיון דסבר דאפי' באינה חנונית לא מועיל הפטור והיינו משום שצריכה לישבע שלא תפסה ובודאי לא שייך חשש דתפסה בעצמה רק בדבר שהוא תח"י והיינו פו"ע וא"כ ע"כ דלא ס"ל סברא דדייקת והרמב"ן פי' כי דדייקת דניתן למחילה וכיון שמחל א"א להשביע ע"ז וגם צ"ל בהא דהוא א"י להשביע' על פו"ע והיתומים משביעין עכצ"ל דנגד הבעל בחייו שייך אין אדם דר משא"כ נגד יתומים אחר מיתתו לא שייך א"א דר ולפ"ז פו"ע שוה לשאר אפוטרופוס וא"כ א"א לומר באינה תובעת אתא לפלוגתא דא"ש ורבנן במינהו אבי יתומים דר"ש פוטר דז"א כיון דהיא ניזונת מיתומים וצריכה לישבע על פו"ע ובזה לא שייך מינהו אבי יתומים דפו"ע כמינהו ב"ד דמי תו לא שייך מימנע ולא עבדי וא"כ לר"ש הי' להיורשים להשביע אותה על פו"ע כ"ז שירצו ואמאי אמר אינה תובעת א"צ לישבע ומש"ה צ"ל לאפוקי מר"א ומחלוקתו דס"ל דאף אפוטרופוס אינה צריכה לישבע אלא בתובעת. ולפעד"נ להביא ראי' דעיקר שבועה דלא תפסה הוא מטעם חשד פו"ע דאם נאמר דתפיסה בעצמה הוא חשד באשה אפי' בלא הי' תח"י פו"ע קשה א"כ בגרושה בשעת הגט נמי תהא צריכה לישבע בשטוען השבע לי מחשש דשמא תפסה דכנגד חשש תפיסה לא שייך חזקה דתוך הזמן ובסי' צ"ו כתב הב"ש להדיא דלדעת הרשב"א גרושה א"צ לישבע אע"כ חשש דשמא תפסה הוא רק משום פו"ע ולכך בגרושה א"צ לישבע על פו"ע מטעם דא"א דר משא"כ ביתומים דצריכה לישבע על צררי נשבעת בעיקר שבועה ג"כ על פו"ע דמטעם דמאי נפקא לה מינה לא שייך אין אדם דר כדאמר בש"ס:

מעתה נבוא ליישב דברי הר"ן בסוגיא זו שהן לכאורה תמוהין להמעיין ונראה לפרש דבריו דמ"ש דבירושלמי איכא דמוקי לה דקאי ארישא בפטרה רק נגדו ואפ"ה כתב בהלכה מקבר בעלה אין היורשין יכולין להשביע' והטעם לזה דמיירי שהיורשין לא מצאו מקום לחשדו בב' כסף רק שרוצין להשביעו מטעם דטענינן להו אילו הי' אביהן קיים הי' טוען כן לחייבו שבועה וכיון שאביהן פטרו שא"י להשביעו גם הן אין יכולין להשביעו כעין שהקשו התוס' בשבועות דף מ"א בד"ה וכי מה בין זה לפוגם שטרו ע"ש:

עוד כתב בשם בעל העיטור שהביא תשובת הרי"ף שאיתשל קמי' אם מת בעלה ולא השביע אם היתומים משביעין והשיב וכו' וכוונת דבריו שהשיב דבמחלוקת ר"ש ורבנן נראה לפסוק כרבנן שמשביע בכל עת שירצה ואם מת ולא השביע נתגלה דעתו שכבר מחל (ומ"ש שאם מת ט"ס וצ"ל ואם מת) וע"ז כתב העיטור דל"נ ומסתבר דפלוגתא דתנן ובני כ"ג הוא וצ"ל כוונתו דיש לפקפק לפסוק כר"ש דאינו משביעה רק שתובעת כתובתה והוא משום דקיי"ל כחנן דתשבע בסוף וטעמא דר"ש הוא ג"כ מטעם זה כמ"ש הר"ן טעם זה במשנה ע"ש. עוד כתב דפסקן של דברים וכו' פי' שרצה לפסוק הדין לפי מה שפי' כל אחד דאם נפרש דקאי ארישא שפטרו רק נגדו ולא נגד יורשים לא מיבעיא הוא א"י להשביעה שהרי פטרה אלא אף יורשין אין משביעין אותה אלא א"כ בתובעת כתובתה דקיי"ל כר"ש ובתובעת נראה דמשביעין על אפוטרופסו' שבחיי בעלה ולא אמרינן מדלא ציוה להשביע מחל דכיון דלא הי' יכול להשביע רק בשתובעת כתובתה לא הי' צריך לצוות להשביעה שהי' יודע שתצטרך לישבע כשתתבע כתובתה. וכתב עוד א"נ משביעין אותה היינו אם עשתה אפוטרופוס וכו' כוונתו באם נמשך אפוטרופוס לאחר מיתה דזה חשיב כאפוטרופוס שלא מינה אותה אביהן דאז יכולין להשביע כל עת שירצה לכ"ע דעל זה שנעשתה לאחר מיתה בנכסי יתומים בזה שמעינן דהיתומים משביעין אותה כ"ז שירצו ולכ"ע יכולין לגלגל עלי' שבועה מה שנעשית במ"ש אביהן דע"י גילגול לא הוי פטור כמ"ש הר"ן וכוונת דבריו במ"ש או אם באת לגבות וכו' כלומר כשמשביעין אותה הן מחמת שנעשית אפוטרופוס של חיי אביהן הן מחמת גביית כתובה אז ודאי דיכולין להשביע על אפוטרופוס של חיי אביהן דלגילגול לא מהני פטור. ומ"ש דתרווייהו איתנייהו קאי על כשמשביעין אותה בבאה לגבות דחייבת לישבע מכח תרי טעמי א' מכח תובעת דכשתובעת אפי' בלא גילגול יכולין להשביעה כיון שלא פטרה נגד יורשים ב' מצד גילגול וכתב עוד דאי קאי אמציעתא שפטרה גם מיורשים דאפי' נעשית אפוטרופסית לאחר מיתה פטורה וכו' דס"ל כשפטרה מיורשים דמהני פטור אפילו על מה שנעשית אחר מיתה ולזה סיים דינא דירושלמי לא שייך רק בנמשך האפוטרופי' אבל ביתומים שממנין מעצמן אותה לאפוטרפוס בנכסיהן לא מהני פטור דאביהן:

בתוס' ד"ה לכרגא וקשה דמשמע הא לשאר צרכי יתומים. ובספר מיגא"ש הובא בספר פ"י ת' דלשאר צרכי יתומים אין צריך שומא רק הכרזה ושם תנן שום היתומים משמע דבעי ג"כ שומא ובעזה"י קיימתי מסברא דנפשאי. אבל אחר העיון נראה ודאי דליתא דודאי כשהב"ד מוכרין אין מוכרין בלא שומא דבלא שומא למחר יבוא הלוקח ויאמר שנתאנה ויבטל המכר אבל אחר השומא ומודיעין ללוקח השומא וכשנותן יותר אזי לית ביה דין אונאה וכן משמע מדברי התוס' בד"ה ולקבורה שכתבו שלא יניחו אביהן מוטל בבזיון עד שישומו ויכריזו ולבסוף כתבו גבי לוו לצורך קבורה דמזבנינן בלא הכרזה משמע דשומא צריך וגם הסברא נותנת כך דהאיך שייך שהב"ד ימכרו בלא ידיעת השומא כלל:

בתוס' ד"ה אפי' בין מיתה וקבורה דמ"מ תשבע שלא עיכבה וכו' ולפעד"נ דשבועה שלא עיכבה כיון שנעשית אפוטרופסי' אחר מיתה וממילא תשבע שלא עיכבה אחר מיתת בעלה כלום ממילא נכלל גם מה שבין מיתה לקבורה דמה"ת נאמר כך שתפרש בשבועה שלא עיכבה אחר קבורה כלום ואין זה בכלל גילגול רק אמרינן לה שתשבע בסתם שלא עיכבה מנכסי יתומים כלום משא"כ שלא זלזלה שבועה אחרת היא:

דף פח.

ברש"י ד"ה לידי שבועה דאורייתא שהוא בשם. המפרשים תמהו אמאי לא פי' רש"י דנ"מ לענין היפוך כמשפירש"י לעיל. ונ"ל דהנה קשה לכאורה דהא התוס' בשבועות דף מ"א הביאו בשם רש"י דהלכה כמ"ד דאף שבועה דאורייתא מהפכינן. ונראה דרש"י כתב שם הטעם דיכול להפך הא האי מאן דמפיק שטרא על חבריה יכול לומר לו אשתבע לי דלא פרעתיך ומה התם דאית ליה עליו ממון גמור מדאורייתא יכול להפך וכו' הכא דל"ל אלא ש"ד לכ"ש דמצי אמר ליה אשתבע לי ע"ש וא"כ הא דמהפכינן לדעת רש"י לאו מטעם היפוך רק כיון שבא להוציא ממון יכול לומר לו אשתבע לי. לפ"ז ניחא כיון דרב"ח רוצה לומר גם בנשבע ונוטל דהוי שבועה דאורייתא ואיכא שפיר נ"מ דלא מהפכינן דבזה לא שייך לומר אשתבע לי דהא לא רצה הבעל להוציא רק לפטור עצמו. אך אי הוי שד"ר א"כ מן התורה נוטל בלא שבועה רק חכמים רמי עלה שבועה יכול להפך והיכא דחכמים תיקנו שיטול בשבועה אב' מדאורייתא היה הנתבע פטור לגמרי לא יכול להפך ע"ש א"כ אי הוי ש"ד לא היה נוטל ממון רק בשבועה ולא היה הבעל חייב לה בלא שבועה לא יכולה להפך משא"כ בכאן אי פקח הוא דבעל משלם לה עוד הפעם ואח"כ יתבע אותו א"כ בא להוציא ממנה גם בשבועה דאורייתא יכול להפך מטעם שכתב רש"י דיכול לומר אשתבע לי לכן לא כתב רש"י דנ"מ לענין היפוך כמש"ל:

בתוס' ד"ה ב"ד משביעין אותה אמאי לא משני דס"ל כדשמואל כו'. וליישב קושית התוס' נראה דבדף פ"ז ד"ה מקשין הקשו דאמאי הוצרך למיתני אין אלמנה נפרעת הא תנינא לה הכא ותי' דאצטריך למיתני התם דהכא מיירי בגרושה וכו' והיינו בגרושה שבא לגבות מיתמי ולפי זה אי אפשר לומר דכדשמואל ס"ל ופלוגתא דר"ש ורבנן עכצ"ל הוא באלמנה ממש דנשבעת לכתובה ואין נשבעת למזונות הדרא קושיא לדוכת' אם כן למה לי הך משנה דאין אלמנה נפרעת כנ"ל:

סוגיא דהוציאה גט

בתוס' ד"ה הוציאה גט דבמה שנשאר שטר כתובה בידה יכול לבוא לידי הפסד וכו'. בספר הפלאה הקשה דהא למ"ד דאחין כותבין שובר לא תגבה בכתובה בלא גט מטעם שיכול לטעון לא אפרע דיכול לבוא לידי ריעותא על ידי גט עיין שם ושוב אינו יכול לבוא לידי הפסד כשתגבה בהגט בלא כתובה ולק"מ כיון שבכל שטר הן מכח הגט הן מכח הכתובה יכול לבוא לידי הפסד אינו בדין שתהא יכולה לומר פרע לי בהחזרת הגט וכשאבוא פעם ב' בכתובה תאמר לא אפרע עד שתחזיר הגט דא"כ כשתבא אח"כ תאמר ג"כ פרע לי בהחזרת הכתובה דכשאבוא אח"כ בגט תאמר לא אפרע עד שתחזיר הכתובה ותגבה ב' פעמים וכיון דבכל שטר יש ריעותא אינו צריך לפרוע לה בפעם ראשון עד שתחזיר ב' השטרות:

בא"ד פרעתי הכל במיגו דלא גירשתיך. כל המפרשים תמהו דלעיל פרק האשה שנתארמלה כתבו התוס' במיגו דאין את אשתי ולא סתרו בדבריהם מכח מיגו דלא גירשתיך ולפענ"ד נראה דהנה לכאורה קשה במ"ש התוס' הכא דהא אין שם עידי גירושין דהא אין מכירין שהיא אשתו ע"ש דהא מ"מ יכול לבוא לידי ריעותא אף שיהיו עידי גירושין ועידי קידושין רק שלא יהיו עידי נשואין ויש לו מיגו די"ל אין את אשתי בנשואין וארוסה ל"ל כתובה כשלא כתב לה כמבואר באה"ע סי' נ"ה משא"כ כשהכתובה בידה דאפי' ארוסה אית לה כתובה בכתב לה ואפילו אי נימא דארוסה יש לה כתובה אפי' בלא כתב לה מ"מ נ"מ לענין משעבדי להנך פוסקים דס"ל כתובת ארוסה אינה גובה ממשעבדי כשלא כתב אחריות לשיטת ר"י שהביא הרא"ש דף מ"ז וא"כ איכא נ"מ לענין משעבדי דבלא כתב לה י"ל דנתגרשה מן אירוסין ולא טרפי ממשעבדי וע"כ צ"ל בישוב זה דכל המפרשים כתבו דהא שכתבו התוס' אבל למ"ד אין כותבין שובר כו' באו ליישב קושית המקשן דש"מ כותבין שובר דאיזה ריעותא יכול לבוא במה שהכתובה בידה הא הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום ולכך כתבו התוס' שמ"מ יכול לבוא לידי הפסד ע"ש. והנה בסוגיא זו תירץ רב במקום שאין כותבין כתובה אלמא דלרב היה קשה לו ג"כ קושית הש"ס וי"ל דרב ס"ל ג"כ כר"י דהטוען אחר מעב"ד לא"כ ולכך א"א כנ"ל דהא רב ס"ל דארוסה אית לה כתובה דר"כ ור"א אמרו ליה לרב אלמנה מן האירוסין כו'. וע"ז הקשה מר קשישא לר"א ע"ש שמדבריו הוכיחו דארוסה אית לה כתובה ולעיל דף מ"ד ס"ל לר"ה מנה ומאתים מן האירוסין והרשב"א בסוגיא זו הביאו הש"מ כתב דאא"ל דרב לא ס"ל דרב המנונא דר"ה תלמיד דרב הי' ולפ"ז ע"כ דרב ס"ל דארוסה גובה ממשעבדי דהא ר"ה בדף מ"ז אמר דארוסה גובה ממשעבדי והא ר"ה ג"כ תלמידו דרב היה וא"כ לרב ליכא למימר מיגו דלא נשאתיך דהא לרב כתובת ארוסה ונשואה שווין ושפיר סתרו התוס' מיגו דאין את אשתי מכח המיגו דלא גרשתיך משא"כ לעיל כתבו התוס' לפי האמת דהרבה פוסקים ס"ל דארוסה ל"ל כתובה כלל ואפי' להנך דס"ל דאית לה כתובה ס"ל דאינה גובה ממשעבדי וי"ל מיגו דלא נשאתיך אף דאיכא עידי גירושין כנ"ל כתבו התוס' שפיר מיגו דאין את אשתי והיינו שאינך נשואה:

דף פט.

ברש"י ד"ה ש"מ כו' ומיהו ה"ל למיחש שמא תמתין עד שימות ותגבה בתורת אלמנה. כל המפרשים תמהו כיון דעיקר הקושיא פי' רש"י מחשש אלמנות וקושיא זו לא תירץ רב כלום בהא דגט גובה וכן דברי התוס' ד"ה גט גובה עיקר ותירוצם תמוה מאוד כמו שתמה ע"ז הרב מהרש"א ז"ל ע"ש. והנה המהר"ם שיף ת' וז"ל כיון דגט גובה עיקר וכתובה תוס' א"כ לא נכתב כלל כתובה על העיקר וכו' ואפילו לאחר מיתה גביא בלא כתובה דהטוען אחר מעב"ד לא"כ כיון דכתובה מילתא אחריתא היא דמה ענין שמיטה אצל הר סיני וכו' ע"ש. אך עדיין לא יצא ידי חובתו דמ"ש דגובה לאחר מיתה משום דהטוען אחר מעב"ד לא"כ קשה דהא רב פליג עליה דר"י כמ"ש בתוס' בב"מ דף י"ז ובכתובות דף צ"ד ועוד נהי דהאמת היא דכתובה לא חשיב שטר כלל לרב וכדמוכח מלקמן דף ק"ב בתוס' ד"ה היכי דמי ובד"ה אמר ר"ה וז"ל דלרב אינה גובה בכתובה כלל מ"מ נראה דיכול לומר לא אפרעך דאפילו לשמואל שהגט אינו שטר כלל על הכתובה מ"מ כתבו התוס' ד"ה הוציאה גט די"ל לא אפרעך עד שתוציא מפני שיכול לבוא לידי הפסד שבלא הגט יהיה נאמן לומר פרעתי במיגו דלא גירשתיך לכן נלענ"ד דהנה מ"ש התוס' ד"ה גט גובה עיקר דלרב אפי' אין הכתובה בידה גובה בע"מ ע"ש ולכאורה טעמא בעי דהא רב לית ליה הא דר"י הטוען אחר מעב"ד לא"כ כמ"ש התוס' בב"מ דף י"ז וכן כתבו הכא בד"ה הוציאה גט שלרב דלא אלמוהו וכו' א"כ מ"ט גובה באין שטר כתובה בידה ועכצ"ל הטעם דהנה הא שפסק באה"ע סי' ק' הרב בהג"ה דאחר שניסת בטל כח מעב"ד והוא מהתוספתא וז"ל התוספתא יתומים אומרים התקבלת כתובה והיא אומרת לא התקבלתי עד שלא ניסת על היתומים להביא ראיה ניסת עליה [להביא ראיה] והנה לרב דלא ס"ל הכא דהטוען אחר מעב"ד לא"כ ע"כ הא דתנן בתוספתא דעד שלא ניסת על היתומים להביא ראיה הוא מטעם אחר דס"ל להתוספתא דאף לענין כתובה נכסי בחזקת אלמנה קיימי כשלא ניסת כמו במזונות וכן כתב המרדכי בהדיא טעם זה ע"ש ר"פ אלמנה ומוכח אפי' כשיש ריעותא כשאין הכתובה ת"י אפ"ה בחזקת אלמנה קיימי דלא כדעת התוס' ר"פ אלמנה ד"ה נכסי ומכ"ש לרב דס"ל גט גובה עיקר והכתובה לאו שטר הוא כלל על העיקר ולא חשיב ריעותא כלל כשאין שטר כתובה בידה ודאי דהטוען פרעתי לא"כ וגביא בעידי מיתה מכח הטעם דנכסי בחזקת אלמנה קיימי וגם מוכח מדברי התוס' דף ק"ד דלרב שטר כתובה לאו שטר הוא' כלל נגד העיקר וכן מוכח מדבריהם כאן ומדברי המרדכי ומדברי המהר"מ שיף שהבאתי וממילא דאחר שניסת אפילו שטר כתובה בידה לא מהני. ולפ"ז א"ש תירוצא דרב דמשני גט גובה עיקר וכיון דאמר גט גובה עיקר והיינו דכתובה לא חשיב שטר כלל על העיקר וא"כ ודאי דא"י לומר כלל לא אפרע למ"ד אין כותבין שובר דא"י לבוא לידי הפסד כלל במה שהשטר כתובה בידה אף נגד יתומים דקודם שניסת אפי' לא יהיה הכתובה בידה גובה דנכסי בחזקת אלמנה קיימי ואחר שניסת לא תגבה אף אם יהיה הכתובה בידה דהכתובה לא חשיב שטר כלל נגד העיקר ונאמן לומר פרעתי אפילו השטר כתובה בידה כמש"ל ומה הועילו לא שייך בזה דיכולה לגבות הכתובה קודם הנשואין לבעל השני. ולפ"ז יתיישב ג"כ קושית אא"ז מהרש"א ז"ל על התוס' ד"ה גט גובה עיקר במה שתירצו דלרב גובה בע"מ בלא כתובה הא מ"מ יכול לבוא לידי הפסד כשיהיה להם מיגו ולפמ"ש א"ש גם לשיטת תוס' דדוקא לעיל כתבו התוס' שפיר דמיירי בבא לגבות מיניה אבל נגד יתמי ליכא חשש זה דממ"נ אי קודם שניסת נכסי בחזקתה קיימי וחשיבא כמיגו להוציא ואחר שניסת אפילו שטר כתובה בידה אינה גובה כמש"ל וא"ל דמ"מ יועיל כשלא יהיה הכתובה בידה לענין טענת אלמנה נשאתיך גופיה אך הא לק"מ דדוקא כשהשטר מועיל לענין טענת פירעון י"ל לא אפרע משא"כ לענין שאר עדות שיש לברר מתוך הכתובה אי"ל לא אפרע כדמוכח מדברי התוס' שכתבו הפסידא רק משום מיגו דא"א אשתי ולא כתבו דיטעון א"א אשתי אלא ודאי דמשום זה לא יכול לטעון לא אפרע וליכא חשש אחר שניסת כלל ולפ"ז מיושב ג"כ קושית התוס' בב"מ דף י"ז בד"ה אלמנה מן האירוסין דליקשי מן אלמנה מן הנשואין במקום שאין כותבין ולפמ"ש לק"מ דאלמנה מן הנשואין הוא מטעם דנכסים בחזקתה משא"כ מן האירוסין לר"ש דס"ל בפרק אלמנה ניזונת דלא תמכור אלא בב"ד דלא חשיב מוחזקת להימן בפרעתי ומקשה שפיר לר"ש אלמנה מן האירוסין במה תגבה:

בגמ' אמר רב במקום שאין כותבין כתובה עסקינן ושמואל אמר וכו'. יש לדקדק כאן הרבה:

א' קושית הש"מ במאי פליגי הא ודאי גם רב מודה במקום שכותבין והוא לא כתב לה דכותבין שובר:

ב' קשה לפי מה דסבר רב לומר לקמן דאלמנה אינה גובה רק ביושבת תחת בעלה א"כ לפירש"י דליכא חשש רק משום אלמנות לא היה צריך רב לשום תירוץ דמיירי במקום שאין כותבין כתובה:

ג' דהיה לרב לומר הב"ע במקום שאין כותבין כתובה וכשאומר במקום שא"כ עסקינן משמע דבלאו קושיא זו דש"מ כותבין שובר צריך לאוקמי במקום שא"כ:

ד' אמר ואף רב הדר בי' דמשמע דהדר וסבר כשמואל ובאמת אינו כן. לכן נלפענ"ד דסוגית הש"ס היא על דרך זה דס"ד דמקשה הי' כר"י דהטוען אחר מעב"ד אינו נאמן כלל בטענת פרעתי ומקשה ש"מ כותבין שובר דאלת"ה למה גובה הא י"ל לא אפרע ומשני במקום שאין כותבין כתובה עסקינן כלומר בלאו קושיא זו צריך אתה לומר דמיירי במקום שאין כותבין דס"ל לרב דיכול לטעון פרעתי נגד מעב"ד אם לא במקום שאין כותבין וממילא מוכח דמיירי במקום שא"כ ושמואל אמר אף במקום שכותבין מיירי מתניתין דא"י לטעון פרעתי ולכך אמר רב ענן לדידן מפרש וכו' היינו ליישב קושית הש"מ כותבין שובר דמיירי בלא כתב לה וכו' וא"ש קושית השיטה מקובצת שהקשה במאי פליגי. הא ודאי גם רב מודה במקום שכותבין ולא כתב לה דכותבין שובר ולפי הנ"ל א"ש דעיקר פלוגתא דידהו דלרב בלא"ה צ"ל במקום שא"כ דבלא"ה נאמן לומר פרעתי ושמואל ס"ל דאי"ל פרעתי אף במקום שכותבין וטעם מחלוקתן דרב ס"ל הטוען אחר מעב"ד נאמן וע"כ הא דהוציאה גט בלא כתובה כיון דעדיין לא ס"ל דגט היינו כתובה קודם שהדר בי' רב ואמר דגט גובה עיקר ועכצ"ל דבמקום שא"כ הוא והוא מטעם דא"כ מה הועילו חז"ל בתקנתן לאפוקי במקום שכותבין רק הוא לא כתב לה לא שייך א"כ מה הועילו דהי"ל ליקח שטר כתובה כיון דבמקום שכותבין הוא ולכך נאמן משא"כ לשמואל דע"כ דס"ל או דגט היינו כתובה או דס"ל כר"י דהטוען אחר מעב"ד לא א"כ ונגד פרעתי לעולם אינו נאמן רק חששא שיבוא לידי הפסד כשהכתובה תחת ידה וע"ז משני כשלא כתב לה ואח"כ הדר בי' רב נגד מה שאמר בהמשנה גם בלא"ה מיירי במקום שא"כ כתובה דבמקום שכותבין נאמן לומר פרעתי כשאין הכתובה בידה וע"ז חזר בו ואמר דגט גובה עיקר ואפי' במקום שכותבין א"נ לומר פרעתי כמו שסובר שמואל ולא מוכח מכאן אי רב סבר אין כותבין שובר ולכך הוצרך התוס' בד"ה גט גובה עיקר להוכיח דרב ס"ל לן כותבין שובר מהך דגט פשוט ולפ"ז מיושב מה שקשה לפי מה שפי' רש"י דליכא חשש רק באלמנה על הא דפריך הש"ס דש"מ כותבין שובר לפי מה שאמר רב דאלמנה אינה גובה רק ביושבת תחת בעלה ולמה היה צריך להתי' שמתרץ גט גובה עיקר כתובה גובה תוספות ולפי הנ"ל א"ש דגט גובה עיקר לענין טענת פרעתי וע"ז אמר דאף רב הדר בו ממה שאמר לעיל דבלא"ה צריך לאוקמי מתניתין במקום שא"כ דבלא"ה נאמן לומר פרעתי וחזר בו וסבר כשמואל דאף במקום שכותבין אין נאמן לומר פרעתי דחכז"ל תיקנו אף במקום שכותבין דגט היינו כתובה כיון שאחר שנפרעת קורעין לגיטא שייך לומר שטרך בידי מה בעי כשהגט בידה:

בתוס' ד"ה גט גובה עיקר דאי אמרינן לרב דאפי' אין כתובה בידה גובה בע"מ. ועיין אא"ז מהרש"א ז"ל שהקשה דמ"מ קשה דהא איכא נ"מ במה שהכתובה בידה במקום דליכא עידי הינומא או במקום שאין מכירין וז"ל כיון דדיקדקו לומר והם לא ידעו שהיתה גרושה דמשמע דאם הם יודעים שהיתה גרושה ליכא למיחש שלא תוכל לגבות לכשתתאלמן בכתובה שהם נאמנים לומר שכבר גירשה וגבתה הכתובה והשתא אין חילוק בין אם תשאר שטר כתובה בידה בין אם תגבה בע"מ עכ"ל ולכאורה דברי המהרש"א ז"ל א"א להולמן לכן נלפענ"ד דהא שכתבו התוס' דשנויא דיושבת תחת בעלה לא קאי רק נגד קושיתו וליחוש דהיינו כשהיתומים טוענין שמא רק שאנו טוענין עבורם מספק ורצה הש"ס לשנויי דאפי' כשטוענים שמא אין אלמנה גובה רק כשהיא יושבת תחת בעלה והלא קאי דודאי דגובה אפי' שאינה יושבת תחת בעלה אבל כשטוענין ברי אפי' כשהכתובה בידה נאמנים ואם טוענין שמא אין נאמנין במיגו היכא דליכא. עידי הינומא דמידי דלא שכיח הוא דהיינו שגרשה ופרע לא טענינן להו ולפ"ז ליכא נ"מ במה שתשאר הכתובה בידה דממ"נ אי טענו היורשים ברי אפי' כשתהי' הכתובה בידה יהיו נאמנים לומר שגרשך ופרעך כשאינה יושבת והכא ודאי אינה יושבת דבאמת גרשה ואי לא יהיו יודעין שהיתה גרושה אפילו לא ישאר הכתובה בידה יהיו חייבים לשלם בע"מ דגרשה ופרע לא נטען עבורם אפילו כשלא יהי' הכתובה בידה ואי תיקשי דמ"מ יכולין לטעון לא נפרע עד שתוציא הכתובה דיכולין לבוא לידי ריעותא במקום שאין מכירין כמ"ש התוס' ז"א דאמרינן להו אם תפרעו עכשיו אפי' יהי' הכתובה בידה יהיו נאמנין לומר פרענו כיון שיש להם מיגו דגרשה ופרע דנאמנין באינה יושבת אך קשה דמ"מ נ"מ אם לא ידעו יורשים שהיתה בתולה או שהיתה אשתו ודאי נטעון אנן כמ"ש הרא"ש בפ' האשה שנתארמלה י"ל דדוקא כשנשאר בהשטר כח באיזה צד שלא יהיו יכולין לטעון פרעתי מחמת השטר י"ל לא אפרע עד שתחזיר השטר דעיקרו על שטר ניתן רק נגד טענת פרעתי אבל אם לא נשאר בשטר כח נגד טענת פרעתי רק נגד דברים אחרים שנאמר דכשלא ישאר שטר בידך יכול לפטור עצמו בטענת שקר או י"ל לא אפרע עד שתחזיר השטר ויהיו יכולין לפטור בטענת שקר משא"כ בטענת פרעתי במיגו דאלמנה שגוף טענת פרעתי הוא אמת והי' נאמן כשלא ישאר שטר בידה ודאי דמחויב להחזיר שטר כזה בשעת פרעון:

בתוס' ד"ה מיגו דיכול לומר לא גירשתיך וא"ת הא אמר ר"ה האשה שאמרה לבעלה גירשתני נאמנת כו' ונלפענ"ד לתרץ דהנה התוס' בד"ה הוציאה גט [הק'] מ"ט דרשב"ג כיון דע"כ מוקי ג"כ הא דכתובה ואין עמה גט היינו עידי הגט ותירוצם הואיל ואלמוהו והוא דחוק מאד לכאורה וליישב נראה דהנה התוס' בד"ה ש"מ סתרו דברי רש"י שכתב דהקושיא היא דאין קיי"ל דא"כ שובר ואנן אדרבא קיי"ל כ"ש דבב"ב אמרינן ואנן דכתבינן תברא וע"כ הקושיא היא למ"ד א"כ שובר והנה דברי רש"י מיושבים בפשיטות דס"ל כהנך פוסקים שכתבו דדוקא בחוב כתבינן שובר מטעם דעבד לוה לאיש מלוה משא"כ בכתובה ע"ש והא שכתב רש"י דקיי"ל הוא מטעם דכל הפוסקים למדו הלכתא משקלי וטריא דהש"ס ובכל מקום שנזכר שגובה בלא כתובה מדייק אי כותבין שובר מוכח דאין כותבין שובר והא דמיאן רש"י בפי' תוס' משום דבשלמא בפלוגתא דאמוראי שייך להקשות ממתני' אבל שובר פלוגתא דתנאי היא בב"ב דף קע"א והאיך שייך להקשות ממתני' על תנא ואי דקושיא היא משום דהלכתא כסתם משנה ז"א דהא סתם ואח"כ מחלוקת הוא ואפי' אי הוי מחלוקת ואח"כ סתם אין סדר למשנה בתרי מסכתות ולפי' התוס' ע"כ צ"ל דהוא על דרך שמקשה בכמה דוכתי בש"ס לימא מתנ' דלא כר"פ אף דלית הלכתא כוותיה ולפ"ז אף לדברי ר"י להמסקנא אין אנו צריכים להסברא שדחקו עצמם התוס' לומר דאלמוהו קודם סכנה אלמוהו ג"כ לאחר סכנה דאפשר לומר דאע"ג דס"ל בב"ב שם דכותבין שובר מ"מ י"ל דמתני' מני ר"י דס"ל דאין כותבין שובר והוציאה גט היינו גט ממש ומתרץ כאביי שכתבו התוס' דאליבי' איירי מתני' כשנשרפה אבל בעידי גירושין לא משום די"ל לא אפרע רק שהתוס' הוצרכו לסברא דאלמוהו לשיטתם שכתבו דמתני' מיירי דוקא במקום שכותבין להוכיח דין דמעב"ד כמ"ש בב"מ דף י"ז בד"ה אטו גט מנה וכו' ולא מוקים לה בנשרפה כתובתה וע"כ צ"ל דמתני' אתייא כמ"ד כותבין שובר וא"כ קשה סיפא דמתני' דכתובה ואין עמה גט דלא מצי לומר לא אפרע דהא כותבין שובר וע"כ מיירי הא דאין עמה גט היינו עידי גט ולזה הוצרכו לסברא דאלמוהו שלא יקשה מרשב"ג אפי' אי נימא דס"ל כאביי דמוקי בנשרפה כתובתה מ"מ קשה סיפא כיון דהוציאה הכתובה ושוב אא"ל לא אפרע לפי דבריהם שכתבו דלאביי לא יכול לומר לא אפרע עד שתחזיר הגט דלאביי בגט הוי כלא אפשר דכותבין שובר וע"כ מיירי בלא עידי הגט והוצרכו לסברא דאלמוהו ומוכח ג"כ הדין דהטוען אחר מעב"ד. אמנם בשיטה כתב במתני' ד"ה הוציאה גט ופירש הא דאמר בב"מ דף י"ז אטו כל דמגבי ב"ד מגבי ז"ל כלומר וכי כל הבא לגבות בב"ד הוא גובה דב"ד בקיאי וידעי למעבד הכי אבל אנא כיון דחזינא דבדין היא מעכבת עלי שלא לקורעו סבור הייתי דגט לאו במקום כתובה קאי ותהוי כתובה כמלוה ע"פ וכל היכי דתבעה מהימני לומר פרעתי מכ"ש ולפי פירושם נאמן לטעון פרעתי נגד הגט רק מטעם דהטוען אחר מעב"ד לא"כ דאף אביי מודה דהב"ד קורעין לגיטא בפירעון ולפ"ז אביי ג"כ מפרש גט ממש דבעידי גט יכול לומר לא אפרע עד שהב"ד יקרעו לגיטא ויכתבו עליו גיטא דנן וממילא כתובה ואין עמה גט לא גביא אפילו עם עידי גירושין וא"צ לסברא דאלמוהו אפי' לאביי לכן מ"ל דר"י ג"כ אף דס"ל דכותבין שובר מוקי למתני' כר"י דס"ל בב"ב דף קע"א ובשבת דף ע"ט דאין כ' שובר ומתרץ למתני' דמיירי במקום שכותבין ונשרפה בפשיעה ומוכח דהדין דהטוען אחר מעב"ד ואפי' איכא ריעותא כמו דמוקי לאביי כמ"ש התוס' וע"כ כוונת התוס' שכתבו דאביי מוקי לה בנשרפה היינו בפשיע' דבהא סגי למדחי הש"מ כותבין שובר וכיון דעכ"פ אין כתובה בידה דאי בנשרפה באונס א"כ ליכא הוכחה לאביי דהטוען אחמעב"ד במקום דאיכא ריעותא דלא א"כ לשיטת התוס' והא דפשיטא להו דמיירי בפשיעה דא"א לאוקמי בנשרפה באונס דא"כ קשה מקמ"ל בהא דהוציאה גט הא בכל שטר כשנשרף באונס גובה כבשטר גמור כמו שהקשה בשיטה בד"ה אמר רב דמוקי לה במקום שא"כ מאי קמ"ל וכיון דמיירי בנשרפה בפשיעה מוכיח שפיר ר"י דהטוען אחר מעב"ד ולעולם מוקי למתני' כמ"ד א"כ שובר והוציאה גט היינו גט ממש ובכתובה ואין עמה גט י"ל לא אפרע עד שתוציא גט שיכול לבוא לידי ריעותא כשלא יהיו עידי גירושין כמ"ש אליבא דשמואל וממילא א"צ לסברא דאלמוהו בין לר"י ובין לאביי אך עדיין קשה תוס' מיהו ליגבי דבתוס' ודאי דלא יוכל לומר פרעתי וגם לא אפרע א"י לומר כיון שמחזרת הכתובה שוב לא תוכל לגבות התוס' אך לזה י"ל אליבא דר"י דמתני' מיירי בדליכא עידי נשואין דמהימן במיגו די"ל גירשתיך באירוסין דאז אף שכתב לה אינה גובה התו' ומתני' חסורי מחסרא כמו לרב והכי קתני בד"א דליכא עידי נשואין אבל איכא עידי נשואין גביא תוס' ועיקר אי מפקא גיטא גביא וכו'. וממילא מתורץ קושית התוס' שהקשו דהא אשה שאמרה גרשתני נאמנת כיון דהתוס' לא הקשו קושיא רק לר"י דס"ל להא דר"ה כמבואר בדבריהם משמע דלשאר אמוראי' לא קשה די"ל דס"ל כרבא דפליג בפ' בתרא דנדרים אהא דר"ה כמ"ש הראב"ד הובא בשיטה בד"ה מיגו ולר"י י"ל דמיירי בדליכא עידי נשואין וכנ"ל והא דלא מתרץ הש"ס כן אליבא דרב כיון דאפשר לאוקמי אליבא דרב בדליכא עידי גירושין ניחא ליה לאוקמי בכה"ג דאתיא מתני' אליבא דכ"ע אפילו כרבנן דפליגי אראב"ע בר"פ אע"פ וס"ל דגובה הכל משא"כ לר"י דס"ל הא דרב המנונא דאי אפשר לאוקמי בדליכא עידי גירושין צריכין לאוקמי בדליכא עידי נשואין וכנ"ל ולפ"ז א"ש ג"כ דברי הרמב"ם ז"ל שפסק בכתובה ואין עמה גט גובה עיקר כיון שהיא נאמנת לומר גירשתני היפוך ממתני' דקתני כתובה ואין עמה גט די"ל דמתני' אתיא כמ"ד א"כ שובר כמו דמוקי לה ר"י ואין גובה מטעם דיכול לומר לא אפרע וכו' והרמב"ם פסק כמ"ד כותבין שובר ואף דלהמקשה דמוכיח ממשנה דכותבין שובר ע"כ צ"ל דס"ל או כשיטת רש"י דחש לריעותא דגיטא או כשיטת התוס' שכתבו הסברא דאלמוהו אף שהוא דוחק ומוכיח שפיר דכותבין שובר אבל לפי האמת י"ל דמוקי מתנ' כר"י דס"ל א"כ שובר וא"ש דברי הרמב"ם אך עדיין קשה על הרמב"ם שפסק דנאמנת לומר גירשתני אפי' תובעת כתובה מהא דמקשה הש"ס לרב דמוקי בליכא עידי גירושין מרשב"ג במאי גביא דלוקי הא דרשב"ג הא דגובה רק העיקר וס"ל כר"ה דאינו נאמן לומר לא גירשתיך ולא אפרע אי"ל אחר הסכנה דבשלמא הא דמשני הש"ס על הא דמקשה התוספת מיהו ליגבי משני שפיר דעל התוס' א"נ לומר גירשתני ולכך אינה גובה בליכא עידי גירושין אבל לרשב"ג קשה מה מקשה הא יש לו' דקאי על העיקר וא"ל דדוחק לומר דגובה כתובה רק העיקר דהא לסברא שכתבו התוס' דטעמא דלרשב"ג לר"י הוא מטעם אלמוהו ג"כ אא"ל רק על עיקר דבתוס' לא אלמוהו אך הא באמת ל"ק כלל דהנה לכאורה קשה דבשעת הסכנה דיכולה לגבות לרב דלא ס"ל כר"י דהטוען אחמעב"ד רק דס"ל דגט גובה עיקר דהגט הוא כשטר על הכתובה נהי דלא שייך טעמא דלא אפרע מ"מ מה"ת לא יהי' נאמן לומר פרעתי דמי עדיף שעת הסכנה שיש לה אונס שא"י להוציא הגט שהוא השטר על העיקר ממקום שא"כ למאן דס"ל דהכתובה עצמה היא שטר על העיקר שכ' הרא"ש דלמ"ד דנאמן לטעון פרעתי נגד מעב"ד אפי' במקום שאין כותבין נאמן לומר פרעתי כיון דיכולה להתרות ולומר אל תפרעני וא"כ ה"נ כיון דבשעת הסכנה דעכ"פ אין השטר בידה מה"ת לא יהי' נאמן לומר פרעתי עד שתתרה אל תפרעני ועכצ"ל דמיירי שעידי גירושין יודעין מהשרפה שנשרף במזיד בפניהם והוי כשטר שנשרף באונס לפני עדים שהוא שעת הסכנה דיכולין לכתוב שטר אחר ודין שטר עליו אף שעדיין לא נכתב משא"כ באומרת גירשתני וליכא עידי גירושין דליכא עדים שיכתבו שטרא אחרינא וממילא מהימן לומר פרעתי כיון דליכא שטרא בידה וצריכה דוקא להתרות באל תפרעני כמ"ש הרא"ש במקום שא"כ ופריך שפיר לרב דס"ל הטוען אחר מעב"ד לא אמר כלום ונאמן לומר פרעתי ומקשה שפיר בדליכא עידי גירושין במאי גביא דעל התוס' איכא מיגו והעיקר לא גביא כיון דעכ"פ שמרה בידה לרב דס"ל דגט הוא השטר על העיקר אבל להרמב"ם דס"ל דכותבין שובר שאי"ל לא אפרע וגם ס"ל דהטוען אחמעב"ד לא א"כ ודאי דיכולה לגבות העיקר בגירשתני:

תוכן העניינים

בית יעקב על כתובות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה