אור ברסלב
בית יעקב על כתובות פרק שמיני האשה שנפלו

בית יעקב על כתובות· רבי יעקב לורברבוים מליסא

פרק שמיני האשה שנפלו

פרק שביעי המדיר

דף עח.

ברש"י ד"ה דבעי דתברחינהו לנכסי והודיע לעדים וכו' ולא שתזכה בה הבת אם תתאלמן וכו'. והרא"ש השיג על פרש"י. והנה הקושיא הא' שהקשה הרא"ש דאי איכא תנאי א"כ אפילו מקצתן נמי והקושיא הב' דאמאי בעי רבא לפלוגי בין ברתא לאחרינא יש לתרץ דודאי במקום דליכא אומדנא דמוכח לא מהני תנאי אם לא שהתנה כתנאי דב"ג וב"ר רק במקום דאיכא אומדנא אפילו גילוי דעת מהני ולכך במקצתן וכן בברתא למאי דס"ד דרבא דבברתא ליכא אומדנא לא מהני דיבורא וגילוי דעת דידה עד שתתנה בתנאי כפול וכן קושיא הג' שהקשה אמאי נאמנין העדים ג"כ לא קשה אפי' אי נימא דהעדים נאמנים לומר תנאי היו דברינו אפי' באין כת"י יוצא ממקום אחר מ"מ הכא שאינו תנאי כיון דלא התנה בדין תנאי רק כשיש אומדנא מהני גילוי דעת ודבר זה לב"ד מסור ובכל דבר דעבידי עדים למטעי העדים נאמנים כמבואר בח"מ סי' מ"ג. אמנם מה שהקשה מהא דב"ב דאמר שם דבגילוי דעתא כ"ע מודים ודאי תמי' גדולה על פרש"י. ונלפענ"ד לתרץ פי' רש"י דלדעת רש"י דאף דשמואל דאמר מברחת לא קני ודאי דאיירי בלא גילוי דעת כמבואר בב"ב כנ"ל מ"מ בברתא יש הוכחה לרש"י דבעינן ג"ד דהא לא אמרו בברייתא האומדנא רק משום דבמקום ברתא נפשה עדיפה והנה בדף מ"ט אמרינן באושא התקינו דהכותב כל נכסיו לבנו הוא ואשתו ניזונין מהם ומבואר בשיטה הטעם משום אומדנא דלא שביק נפשיה ערטלאי להיות חוזר על הפתחים ואמרינן התם דלית הלכתא כתקנת אושא ומבואר במרדכי דדוקא בחייו לית הלכתא כתקנת אושא ומשום טעמא דאמר התם דאיכא דטרח לדידיה ולדידה אבל לאחר מותו דליכא דטרח הלכתא כתקנת אושא ומה"ט פסקינן באה"ע סי' צ' דמתנה ליורש כירושה וסובר רש"י דבמקום דליכא דטרח הלכתא כתקנת אושא וממילא אף בלא מברחת התקנה הוא דתיזון מהם כיון דאחר מות בעלה ליכא דטרח וכיון דלפי אומדנא זו יש לה מזונות מנכסים כל ימי חיי' ודאי דחשוב רק כנותן קצת נכסים דלכ"ע בעינן ג"ד שאין מתנה זו רק כל ימי חיי הבעל וג"ד מהני אף במקצת כדמוכח בב"ב ולזה שפיר כתב רש"י דבכתבה לברתא דבעינן ג"ד דוקא ורבא דמקשה לר"נ ה"מ לאחרינא אבל לברתא דהכא סבר דליכא אומדנא כלל לברתא דברתא עדיפא לה אפילו מנפשה (ואפשר לומר דס"ל דלית הלכתא כתקנת אושא אפילו אחר מות בעליהן) וכיון דליכא אומדנא כלל גבי ברתא ג"ד לא מהני כלל עד שמתנה בתנאי גמור כתנאי ב"ג וב"ר ומשני דאפי' בברתא נפשה עדיפה לה וממילא חשוב כשאר מברחת רק בברתא חשוב כמתנה במקצת משום דניזונת מהן מכח תקנת אושא וכנ"ל ובעינן ג"ד ושמואל דאמר מברחת לא קני היינו לאחרים ובכולה ואז לא בעינן ג"ד כלל ולזה הא דמקשה הש"ס מברייתא מהא דרוצה שתבריח נכסים כתב רש"י בד"ה קנינהו לוקח תיובתא דשמואל דשמואל מיירי לאחרינא ולא בעי ג"ד מקשה שפיר מחכמים אבל לר"נ דמיירי לגבי ברתא דבעינן ג"ד וכו' באמת ל"ק כלל דהך ברייתא מיירי בלא ג"ד כדמוכח בב"ב כנ"ל כן נראה לפענ"ד לתרץ שיטת רש"י:

דף עט:

ברש"י ד"ה תשלומי כפל וכו' דקסבר אין הולדות פרי אלא קרן וילקח בהן קרקע דחיישינן שמא תמות האם וכו'. ולכאורה קשה דא"כ בגוף הבהמה ג"כ תוכל לכוף אותה שתמכור ויקח בהם קרקע וכן בעז לחלבה ובכל מה שתכניס יהיה הדין כך למכור תיכף וליקח בהן קרקע. לכן נראה דדוקא בולד פרה כתב רש"י זה דהרא"ש כתב דאפילו למסקנא כשמתה האם א"י למכור הולד שעומד במקום אמה וס"ל לר' אבא דגם בחיי האם חיישינן למיתת האם ויהיה להולד דין קרן לכך לימכרו אבל בחלב וגיזה שלעולם דין פירות עליהם ודאי דלא חיישינן:

בגמרא כמאן כי האי תנא דתני וכו'. הא דמדמי גלימא לפיר של גפרית נראה כיון דבגלימא ג"כ אינו אוכל פירות שנתהוה ברשותו רק שאוכל מגוף הדבר שהכניסה שמכלה גוף הבגד בלבישה כמו בפיר של גפרית שאוכל ג"כ מגוף הדבר שהכניסה. והנה הר"ן כתב דמכסי' בגלימא אע"ג דמכלה הבגד משום דאין בלוי ניכר כל שעה ושעה ע"ש ולכאורה קשה דא"כ מה מדמה לה לפיר של גפרית הא ס"ל דבגלימא כ"ע מודי כיון שאין בלוי ניכר משא"כ בפיר של גפרית שהחסרון ניכר בכל פעם שנוטל. ויש ליישב דודאי דלמאן דס"ל בפיר של גפרית ע"כ א"א לומר דעיקר הטעם משום שבלוי ניכר דכל פירות כשתלשן בלוין ניכר רק ע"כ דס"ל דאין להבעל לאכול פירות רק פירות שגזען מחליף כמו בשדה תבואה שמוציא פירות בכל שנה ושנה וממילא בגלימא שהפירות שמכסה בו עד שתכלה אין גזען מחליף קרנא הוי ולא מכסי בה ולכך א"ש הא דאמר כי האי תנא דאוכל בפיר של גפרית דמיני' מוכח דאוכל אפי' בדבר שאין גזעו מחליף רק שהיה קשה להר"ן דמ"מ האיך מוכח גלימא מפיר גפרית הא לא דמי גלימא לפיר גפרית דהגפרית של הקרקע לא מקרי רק פירות המחוברין ליסוד הקרקע ויסוד הקרקע הוא הקרקע משא"כ כשמכסה בגלימא מחסר מגוף הגלימא והרי הוא כאוכל מגוף ולזה תירץ כיון דאין בלוי ניכר לא חשיב כאוכל מגוף של נכסי מלוג רק מהפירות וכיון שהפירות שנהנה מכיסוי אין גזעו מחליף דהא הבלאות לא יהיו ראוין לאשה לכסות בהן כשיהיו שלה לאחר מיתה וגירושין ולכך לא מכסי בהו רק למ"ד דפיר של גפרית פירא אף דאין גזעו מחליף במה שאוכל:

בתוס' ד"ה פירא דפירא תימה דגונב בהמת מלוג עצמה כו'. והא דלא מקשי בפשיטות כיון דגוף הולד של בעל מה"ת יהי' הכפל של האשה הא לא גנב אצלה כלל דז"א דחכז"ל לא תקנו הפירות רק לאכול האשה ג"כ מהן בריוח ביתה אבל כל זמן שאינו אוכל הן של האשה רק שהבעל אוכל פירות וזה נקרא פירי פירות. וי"ל קושית התוס' די"ל דודאי היכא שהולד להבעל גם הכפל להבעל רק דמיירי באופן שהולד של האשה וכגון שסילק עצמו מפירות לחוד דאוכל פרי פירות דאז גוף הולד של האשה רק ולד של הבעל משום פרי דפרי וע"ז אמר דמ"מ הכפל של האשה דפירי דפרי דאתי מעלמא לא תיקנו רבנן משא"כ בכפל של גניבת בהמת מלוג שהכפל הוא פירא דגופא דאתי מעלמא של הבעל דפירא דפירא דאתי מעלמא גרע מפיר' דאתי מעלמא (אך מהפוסקים משמע דאפי' בלא סילק עצמו מהפירות כפל מהולד של האשה) ומעיקר' דמקשה דלא כחנניה ולא כרבנן משום דלא ידע לחלק בין אתי מעלמא או לא הי' קשה לו בשלמא אי כל ולדות דאשה משום חשש מיתה מש"ה גם כפל של אשה אלא אם נאמר דולד דולד דבעל קשה א"כ גם הכפל דבעל דמ"ש ומזה מקשה דע"כ לא כחנני' ולא כרבנן:

דף פ:

בגמ' יורשי האב קברי לה. הנה יורשי האב ודאי דלא קברי לה רק כשיש נכסי מלוג דאז הן יורשין אותה וחייבין בקבורתה מירושת נכסים אבל כשלא ירשו ודאי דאין מחויבין לקבור וכן יורשי הבעל ודאי דאין מחויבין בקבורתה רק אם נשאר צ"ב לפי' התוס' דהאיבעיא היא משום צאן ברזל ולא משום כתובה אף שתיקנו קבורתה תחת כתובתה אע"פ שלא נשאר כלום מ"מ ביבם פטור כיון דשומרת יבם ספק נשואה היא כמבואר ביבמות אין אנו יכולין לחייב מספק רק דמיירי כאן שנשאר ג"כ צ"ב וטוענין יורשי הבעל אולי נשואה היא ואף הנכסי מלוג דידן נינהו וקברוה מנכסי מלוג ויורשי האב טוענין אולי ארוסה היא ונכסי צ"ב דידן הוא וכל אחד מדחה לחבירו. ולפ"ז י"ל קושית התוס' בד"ה או דלמא שהקשו דהא תניא קבורתה תחת נדונייתה ולא תחת נכסי מלוג ולפי הנ"ל י"ל דהכא טעמא אחרינא איכא דמצי מדחי ולומר נ"מ דידן הוא דנשואה היא וקברו אותה מנ"מ שהוא דידן:

דף פא.

בתוס' ד"ה ולימא אח אני יורש אבל חובתו לא אירש כדאמר בא"נ הניח להם אביהם וכו'. פי' דכמו דשם הטעם כיון דקנין שימוש המשאיל עצמה הקנה וחיוב אונסין רחמנא חייביה נגד ההנאה שיש לו מהשאלה ויורשין זכות הקנין ולא חיוב האונסין דזכות שימוש בא מקודם ותחת זכות בא חיוב אונסין ומדמי התוס' דהכא ג"כ כיון דירושתה נתקן קודם ותחת הירושה תיקנו קבורה יכולין לומר שיורשין הזכות ולא החיוב שהחיוב לא חייבו רק על גופו שיעבדו כלל נכסיו ולכך אף דשם חייב בהניח אחריות נכסים הכא פטור:

בגמרא דאית ליה מדרש כתובה וכו'. משמע דלפי' התוס' דכל הסוגיא הוא משום צ"ב משמע דגם צ"ב דרשינן מדרש כתובה ובאה"ע סי' י"ז וסי' צ' משמע דלא דרשי מדרש כתובה רק במנה ומאתים עיין שם וצ"ע:

בגמרא יבם נמי כאחר דמי. קשה לי כיון דמסיק דיבם כאחר דמי וניתנה כתובה לגבות מחיים ומה"ט מסיק דיכול היבם להגבות לה הכתובה בע"כ רק משום איבה אסור א"כ היכ' דלא נשאר מבעלה הא' בנ"ח כלל רק משעבדי שמבעלה הראשון תגבה כתובתה ותכניס אותו להיבם נהי דא"ל לגבות הכתובה לעצמה מהיבם קודם חליצה דספק נשואה ליבם הוא ומה שקנה אשה קנה בעלה מ"מ כתובה ונכסי צ"ב שלה כשאינן בעין מה"ת תאבד שעבוד שלה אצל הלוקח שהיה מקודם משועבדים לה מחמת שהיא ספק נשואה להיבם ומדברי התוס' ביבמות דף ל"ט בד"ה אשה הקנו לו מן השמים שכתבו שאם מכר הראשון נכסיו דגובה מב"ח דהשני משום שלא תהא קלה וכו' ואי תימא שגובה ממשעבדי הראשון ודאי שתגבה ותכניס ומכנסת ליבם והוא יכתוב לה כתובה ולא תהא קלה ואפשר שלהתוס' חכז"ל עשאו להיבם כבעל וכל זמן שהיבם קיים חשוב כאילו הבעל קיים נגד להוציא כתובה ממשעבדי דהראשון:

דף פא:

בגמרא נייחד לה שיעור כתובה. ואין לומר דהיינו לפירעון דזה אסור דהרי יכולה לומר טלי בכתובתיך וצאי כמבואר בדף פ"ב ועיין מ"ש בתוס' בדף נ"ו בד"ה קיבל עליו אחריות רק דמיירי שמייחד לה שיהי' פרעון כשיתחייב לה כתובה ומקבל אחריות דמותר כמבואר שם:

בתוס' ד"ה אלא עצה טובה ולהרשב"א נראה דגבי אשתו וכו'. וע' מהרש"א שהקשה דאכתי תקשה ביבמתו ע"ש. ולפענד"נ דביבמה סמכו עצמן על מ"ש בד"ה ודלמא דטבא ליה דהוא טובה ליה בכפי' שיהיה שלום בית וכו' ע"ש:

בא"ד טעמא דר"א משום איבה הויא טעמא דמתניתין משום איבה בין ביבמתו בין באשתו. לכאורה קשה דהא משמע דמשום איבה איסור' נמי איכ' דהא ביבמה צריך לגרשה ולהחזירה וגבי אשתו מבואר בהדיא לעיל ד' נ"ו דעושין כתובת אשה מטלטלין כשמקבל עליו אונסא וזילא. ונראה דהא דלעיל דעושין היינו מרצונה דלא שייך איבה אבל כשרוצה להגבות בע"כ איכא איבה שחושבת שרוצה לגרשה ונתן עיניו בגירושין:

בתוס' ד"ה לא יאמר וא"ת ולמחול לנפשי' וכו'. ואף דקיימינן השתא בסבר' דכיון דאמור רבנן לא לזבין לא הוי זביני' זבינא וגם מתנתו בטילה דמה"ט נתבטל מתנות חצי נכסים שנתן לאחיו מ"מ יכול למחול דהתוס' סברי דשיעבוד דר"ן יכול למחול. ועכצ"ל הטעם דכמו שיכול למחול במכירת שטר כיון דשיעבוד הגוף אינו נמכר ונשאר ברשות המוכר ויכול למחול שיעבוד הגוף ושיעבוד נכסי ממילא פקע ה"נ אינו יכול לשעבד שיעבוד הגוף שיש לו על הלוה הב' למלוה שלו והמלוה הב' יכול למחול שיעבוד הגוף דבדידי' קא מחיל וממיל' פקע שיעבוד נכסים:

בתוס' ד"ה ודלמא דטבא לי' עבדי לי'. ולולא דבריהם הי' נראה לי לפרש באופן אחר דלפי הס"ד השתא דמשום דטבא לי' ולטובתו אומרים לו שיקנה קרקע י"ל ג"כ דתנ' דבריית' ס"ל דמטלטלי לא משתעבדי לכתובה רק משום שלום בית קונה קרקע כי היבם דינו כבכור ובכור מבואר דבמלוה אינו נוטל פי שנים ובמלוה שעמו פליגי ולענין בע"ח וכתובה קיי"ל דאם היתומים גבו קרקע בחובת אביהן בע"ח חוזר וגובה מהן. אבל אם אין לו קרקע וגובין מטלטלין אין הבע"ח גובה דמטלטלין דיתמי לא משתעבדי לכתובה. ולפ"ז אמרינן שפיר דלטובתו יקנה קרקע דאי לא יקנה קרקע לשיעבוד כתובה אולי ירצה לגרש יבמתו ולא יהי' יכול למצוא לקנות קרקע ויתפסו היתומים ממנו מטלטלין או מעות בחובת אביהם ויאמרו אנן מטלטלין שביק אבינו גבך ומטלטלי דיתמי לא משתעבדי לבע"ח וגם מצד יבם שהוא יורש הכל מחויב להחזיר חצי החוב דבמלוה שעמו פליגי ויפסיד חצי מלוה והאשה תגבה קרקע שלו וגם בחיי האשה יכולין לתבוע החצי מחובו שיאמרו מטלטלין שביק אביהן גבך שאינו משועבד לכתובה לכך עצה טובה הוא שיקנה קרקע בעד חובו ליחד לכתובתה וכמו שאמרו אי פיקח הוא מגבה לי' ארעא והדר גבי לי' מינייהו וה"נ דכוותיה:

בתוס' ד"ה ר"מ היא ול"ל דלר"מ דיתמי נמי משתעבדי לכתובה וכמקרקעי דמי דא"כ אפילו ל"ל דר"נ דין הוא שתגבה ממנו כאילו הוא מקרקע. והקשה המהרש"א דמאי ראי' הוא אימ' דמקרקע נמי בעינן דר"נ ע"ש. ובאמת היא תמי' גדולה דמ"ש בהא שכתבו התוס' הטעם דלהכי גבי מטלטלי משום דיבם הוי כמיני' ובמיני' הוי מטלטלי שוה לקרקע ופשיט' לתוס' בזה דבעינן דר"נ ובזה דאם נאמר דאפי' מטלטלי דיתמי משתעבדי לכתובה קשה להו דא"צ לדר"נ. ולפעד"נ לפרש דאם נאמר דאפי' מטלטלי דיתמי משתעבדי לכתובה לר"מ סברי התוס' דה"ה למקבל מתנה והא דביבמות מיירי אפי' במתנת ברי רק אח"כ דמסקי דלא משתעבדי מטלטלי דיתמי דחקו עצמם דמיירי ביבמות שם במתנת שכ"מ. אבל מעיקרא הי' ס"ד דהתוס' דמיירי במתנת ברי דמתנה שוה ליתמי. ובח"מ סי' ק"ד מבואר דאם שיעבד מטלטלי אג"ק דיכול לטרוף אפילו מהמעות שנתן במתנה להמקבל וע' בתומים שם בסי' ק"ז שכתב דיכול המלוה שנשתעבד לו מטלטלין אג"ק לתבוע להמוכר קרקע ללוה והלוה נתן מעות להמוכר ונשתדף או שלקחה מהלוה מ"מ יכול המלוה לטרוף מהמוכר המעות שלקח מהלוה בעד הקרקע כיון שהמעות שקיבל נשתעבדו לו אג"ק והביא סברא זו בשם מהרי"ט ע"ש. ולפ"ז כתבו התוס' שפיר דאם נאמר דלר"מ מטלטלי דיתמי משתעבד לכתובה וה"ה למקבלי מתנה ודאי דא"צ לדר"ן דהא יכולה אשה לומר ליבם כשלוה מבעלה אחר הנשואין שלה לא יהי' אלא כמו שנתן לך בעלי המעות שלוית במתנה דבזה לא שייך שיעבודא דר"ן היית צריך להחזיר לי המעות כיון שנשתעבדו גוף המעות כיון דמטלטלי משתעבדי לכתובה שוה לשיעבוד מטלטלי אג"ק דיכולה לטרוף המעות וכמ"ש התומים בשם מהרי"ט כנ"ל ובודאי אפילו המעות אינו בעין יכול לתבוע דהוי כמזיק שיעבודא ומשתרשי ליה דודאי חייב כמבואר בסי' ק"ד בח"מ בש"ך וא"צ לדר"ן משא"כ אם נאמר מטלטלי דיתמי לא משתעבדי וא"א ליבם לבוא מכח טרפ' על המעות שקיבל אולי קבלם במתנה רק מחמת שקיבלם בחוב ותובעת החוב כיון שנתחייבת לבעלי ובעלי חייב לי ובזה ודאי דבעינן דר"ן ובלא דר"ן לא חשבינן ליה לחייב דמצי אמר לה לאו בע"ד דידי את כנלפע"ד:

דף פב.

בתוס' ד"ה פומבדיתא רמאה וא"ת ומה רמאות עשה כו' ועוד דמה תיקון וכו'. ולפעד"נ ליישב דהא קיי"ל כרבנן דמטלטלי לא משתעבדי אם לא כשקדמה וזכתה ונמצא כל זמן שלא זכתה לא שייך הא דר"י דבמטלטלין לא אמרי רבנן כלל לא ימכור והכא משמע דמטלטלין הוי דהא אמר משוך פרה וכו'. וא"כ י"ל דרמאות עשה שאמר לו אנא אפלוג בנכסי ואח"כ הניח לאשה לתפוס דלאחר מיתה ג"כ מהני תפיסה לשיעבוד כמ"ש התוס' בד"ה ובתלושין ע"ש והלוקח רצה לגבות מהם מטעם דנהי דמהני תפיסה לשיעבוד מ"מ הא אפילו כבר נשתעבדו המטלטלין קודם המכירה ומכרן היורש אין האשה יכולה לטרוף מטלטלין המכורין. ולזה אמר ר"י ששיעבוד על היבמה אלים שאפי' מכרן אינו מכור ולזה כיון שכל זמן שלא הגיעו המטלטלין ליד היורש לא נעשו של היורש לגמרי דהא לתפיסת האלמנה מועיל שיחול השיעבוד שלא יחול מכירה כלל ומה מכר ראשון לשני כל זכות שתבוא לידו וכשם שמועיל תפיסה מהיורש כך מועיל תפיסה מהלוקח דכיון שתפסה וחל שיעבוד האלמנה דמי כאילו נפקע למפרע מכירת היורש וזביני' לאו זבינא ולזה א"ל עכשיו שפיר אפליג לך מהשתא קודם שתזכה אשה בהן וממילא לא שייך הא דר"י והוצרך לטעם דהוה דבר שלא בא לעולם דהיבם בעצמו יכול לחזור בו והא דלא אמר ר"י הטעם משום דבר שלא בא לעולם עיין בהר"ן:

בתוס' ד"ה הא דאמר מעכשיו וכו' ואע"ג דרב מספקא ליה כו' אי תנאי הוי או חזרה הוי כו'. וליישב נראה דמבואר בח"מ סי' צ"ד דבקנין סתם הוי מעכשיו דבכדי לא הוי עביד ע"ש. וא"כ החילוק מבואר דשם בגט י"ל דחזרה הוי ודעתו שלא תתקדש ותתגרש עד אחר למ"ד משא"כ בקנין אא"ל דחזרה הוא דא"כ קנין בכדי הוא דהא אחר ל' הדרא סודרא למרי' ולכך אמרינן דודאי נתכוין לתנאה ומיירי רב גבי שדה זו לכשאקחנה קנויה לך שהיה בקנין סודר כנלפע"ד:

בא"ד וי"ל דר"י לטעמי' וכו'. והא דלא אמרינן גופא מהיום ופרי לאחר זמן כמו בב"ב דף קל"ו בקרקע מבואר בתוס' ביבמות דף צ"ג ע"ש:

בגמ' השתא יבם ואח"כ חילק כו'. לכאורה קשה הא יבם ואח"כ חילק דלא עשה כלום הוא מטעמא דר"י כיון דאמרי רבנן לא ליזבן וממילא במטלטלין לפי מאי דקיי"ל כחכמים דמטלטלי לא משתעבדי לכתובה מכירתו מכירה משא"כ חילק ואח"כ יבם דהוא מטעם דשלב"ל אפי' במטלטלין לא עשה כלום וא"כ היה צריך לשני דינין דיבם ואח"כ חילק ודאי דלא אמר רק במקרקע וחילק ואח"כ [יבם] אמר במטלטלי ומאי מקשה:

דף פב:

בגמרא כתובתה על נכסי בעלה הראשון מ"ט וכו'. א"ל דהקשה מ"ט היינו מ"ט תקנו על נכסי בעל הא' ה"ל לתקוני על נכסי בעל השני הא על זה לא תי' הש"ס כלום דמה בכך שהקנו לו מן השמים דכמו שתיקנו כתובה על נכסי איש בנשואה מטעם שלא תהא קלה בעיניו להוציאה ה"נ ה"ל לתקוני כשהקנו לו מן השמים דמה הפרש יש בין מקנין לו מן השמים או שהאשה בעצמה מקנית לו. לכן נראה דקושית הש"ס היא מ"ט לא יתחייב לה היבם ליתן כתובה אחרת כאילו ניסת לאחר וכתובה שמגיע לה מבעלה הראשון יהי' צ"ב. ועל זה מתרץ כיון דע"כ היא אשתו שהקנו לו מן השמים לבועלה בע"כ כאילו הוא בעל הראשון וחשיב כאילו בעל הא' קיים דלענין כתובה לא חשיב היבם כאחר כמ"ש התוס' בדף פ"א בד"ה מאן שמעת לכך אינו צריך ליתן כתובה אחרת:

בגמרא אבל הכא דכתב לה דקנאי ודקנינא אימא סמכה דעתה קמ"ל. פי' קמ"ל משום סמכה דעתה רק הטעם משום איבה דכשמיחד תאמר עיניך נתת בגירושין כדאמר לעיל (בדף פ"ב):

בתוס' התם הוא דלא כתב דקנאי וקשה לרשב"א וכו'. פי' שהתוס' הבינו בדברי רש"י דביבמות כשמיחד מן הסתם ליכא קבלת אחריות ובאשתו כשמיחד איכא קבלת אחריות וע"ז מקשה דבדף נ"ו משמע דאפי' באשתו כשמיחד בסתם ליכא קבלת אחריות שמקבל אחריות בפירוש ועוד הקשו דאם נאמר דבסתם יחוד באשתו איכא קבלת אחריות כיון דכתב דקנאי ודאיקנא בכתובה הא' א"כ ביבמתו נמי נימא נהי דלא כתב דקנאי ודקנינא שיהיה אחריות שלה על נכסיו מ"מ מה"ת לא יהיה לה אחריות על נכסי בעלה הא' כיון דבסתם הוי בקבלת אחריות דכתובה ראשונה ל"ל קנאי וקנינא. אמנם לפעד"נ ליישב דכוונת רש"י היא דודאי צריך קבלת אחריות בפירו' כשמיחד מטלטלין כמבואר לעיל דף נ"ו רק דאי לא תני הדין דלא יאמר לה הרי כתובתך מונחת וכו' הוי אמינא דדוקא ביבמתו כיון דהיחוד הוא משום שיהיה יכול למכור שאר נכסים דהא ניתנה כתובתה לגבות מחיים כמבואר לעיל דף פ"א והיא לא סמכה דעתה דהמטלטלין שיחד לה מחשש שמא תאבד ואיכא איבה דמגרע כחה ביחוד זה דכשהבעל ימכור שאר נכסים והמטלטלין יאבדו ועל הבנ"ח שיש להיבם לא תוכל לחזור דהא לא כתב לה דקנאי ותצטרך לחזור ולטרוח בטריפת משעבדי ומגרע לה הדין שעשו חכמים נגדה שלא תהי' צריכה לחזור אחר משעבדי משא"כ באשה שכתב לה דאקני דאף אם יאבדו המטלטלין תוכל לחזור על בנ"ח של הבעל ליכא איבה כשמיחד לה מטלטלין ומקבל אחריות קמ"ל דאפי' באשתו איכא איבה כשמיחד לה מטלטלין בע"כ של האשה והא דאמר לעיל בד' נ"ו ליחד מטלטלין כשקיבל הבעל אחריות היינו מרצונה כמש"ל:

בא"ד ור"י פי' וכו' דאינו יכול למוכרם כו'. אף דודאי יכול למוכרם כדמסיק לעיל בדף פ"א דניתנה כתובה לגבות מחיים רק משום איבה אסור מ"מ דאילו לא הי' תני הדין גם באשתו ה"א דביבמתו הטעם הוא כהס"ד דהש"ס לעיל דף פ"א דהוא משום שלא ניתנה לגבות מחיים משא"כ באשתו דלא שייך לומר שלא יכול למכור וכו' קמ"ל באשתו דהטעם ע"כ משום איבה ואמרינן דגם ביבמתו הטעם משום איבה וכהמסקנא דלעיל:

בתוס' ד"ה בתחילה היו כותבין ולא הי' אחריות כו'. לכאורה דבריהם תמוהין מאוד דבלא קבלת אחריות אונסין מה מהני מה שנתנו בבית אבי' בלא"ה אסור ליחד מחשש אונסא וזולא כמבואר לעיל דף נ"ו ואי כוונת התו' בקבלת אחריות אונסין אף טלי לא שייך כמבואר לעיל בדף נ"ג שם בתוס' ד"ה אבל קיבל עליו אחריות וקשה מה שמסיימין בשם ר"ח ועדיין כיון שלא הי' אלא ריוח מועט כו' הא מסיק דכשמקבל אחריות אף מטלטלין מותר ליחד דמשאלת לו. ונראה ליישב דלא תקשה דהוי ליה למימר טעם האיסור משום שמא יוזלו כמ"ש רש"י י"ל דלתוס' מיירי שיחדו לה מטלטלין למשכון דבמשכון אחריות אונסא וזולא על הלוה וגניבה ואביד' על המלוה. ולפ"ז לא הי' רק אחריות גניבה ואבידה על האשה ושמירה בבעלים לא מהני נגד אחריות המשכון שהוא מטעמא דשמואל לאו גבי שומרים כמ"ש בספרי נה"מ סי' ע"ב ע"ש ומשום גניבה ואבידה ליכא איסור להשהות דהחיוב שבא עליו מחמת שלא שמרה חשיב כהיא גרמה לעצמה וכמ"ש בתו' גבי אשה שחבלה בבעלה בב"ק דף פ"ט ובדף נ"ו דר' יהודה דאמר אין עושין כתובת אשה מטלטלין מפני תיקון העולם היינו טעמא דשמעון בן שטח משום חששא שיאמר לה טלי כתובתיך דכיון דאחריות גניבה ואבידה עלי' אינה משאלת לו דאם יוגנב או יאבד אצל הבעל נפטר הבעל מטעם שמירה בבעלים והיא תפסיד הכתובה דדמי להא דמבואר בח"מ סי' ע"ב במלוה שנתן המשכון ללוה דהמלוה מפסיד כשנגנב ע"ש ובודאי לא תשאיל לו וממילא שייך חששא שיאמר לה טלי ור"י שם ס"ל דחוששין לאונסין וזולא וידור עמה בלא כתובה אבל הכא שאחריות אונסא וזולא על הבעל כמו במשכון רק גניבה ואבידה על האשה ליכא חששא דר"י רק חששא שיאמר לה טלי וזהו ג"כ טעמא דר"י בדף נ"ו ובתחילה כשהיו מיחדין מעות ונותנין בידה לא הי' חושש שיאמר טלי משום שלא יריאה אשה להלוות לבעל כי מעות נעשה מלוה וכל אחריות עליו משא"כ כשהי' מונח בבית אבי' לא היתה יכולה להלוות וכן כשיחד מטלטלין דכשתשאיל לו אין אחריות גניבה עלי' כמש"ל וממילא לא תשאיל לו לכך חששו שיאמר לה טלי ולעיל בדף נ"ו דמיירי שקיבל כל אחריות ודאי שתשאיל לו וליכא חשש אמירת טלי כמש"ל:

תוכן העניינים

בית יעקב על כתובות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה