בית יעקב על כתובות· רבי יעקב לורברבוים מליסא
פרק אחד עשר אלמנה ניזונת · דף צח.
בתוס' ד"ה מוכרת שלא בב"ד מדקתני סיפא נמנעו מלהשביעה וכו'. לכאורה קשה דה"ל לדקדק ממתני' דתשבע בסוף דשמואל מוקי לה דף ק"ז בשמעו בו שמת הרי מוכח דאף שיש לה מזונות דהיא מן הנשואין ואפ"ה נשבעת. ולפ"ז נראה דפשיטא להו דכשגובה כתובה דנשבעת להו וכן אחר שגבה אפי' בעצמה יכולין היורשין להטיל שבועה עליה והאיבעיא בש"ס הוא כפי' הרמב"ם אם יכולה למכור חוץ לב"ד כשלא נשבעת עדיין או דילמא שא"א למכור כלל קודם שתשבע ולכך מקשה מאין אלמנה נפרעת דמשמע שא"י לקבל שום פרעון בלא שבועה אפי' חוץ לב"ד ומתרץ דמיירי באלמנה מן אירוסין דזו אינה גובה רק בב"ד ולכך נקט סתמא אין נפרעת:
בא"ד ולא מבעיא ליה במוכרת למזונות דהא לקמן פסק הלכתא וכו' משמע דמשום שבועה אין מזקיקין אותה כו'. ואין להקשות דילמא מבעיא ליה אם יכולין להטיל עליה שבועה זו דשלא גבתה יותר בשעה שנשבעת על צררי בשעת גיבוי כתובתה די"ל דהא פשיטא ליה לתוס' דנשבעת ע"י גילגול וע"כ האיבעיא היא אי יכול להטיל עליה שבועה תיכף והא דלא הוכיחו התוס' משלהי הכותב לחוד די"ל דלאו הלכתא הוא ולכך מקשי דהלכתא היא ומשלהי הכותב לא הביאו רק לראיה שלא נפרע' תשבע בסוף היינו כשבא הבעל וטוען השבעי ולכך מביאין ראיה משלהי הכותב דבסוף היינו בשעת גביית כתובה כשמואל דמוקי לה בדף ק"ז דמיירי בשמעו בו שמת דאפי' לאלמנה אין נזקקין בתחילה לשום שבועה:
בתוס' ד"ה אלא לאו דלא מכריז והואיל וכן א"צ הכרזה וכו'. ע' מהרש"א שהקשה דה"ל להביא בפשיטות דהא לכרגא ולמזוני לא בעי הכרזה וליישב נראה דאף שכתבו התוס' בד"ה א"ל הכרזה לא קמבעיא לי וז"ל דאף דבב"ד בעי הכרזה ע"ש מ"מ י"ל דכשמוכרת לעצמה לא בעי הכרזה מהטעם שכתבו שם. ומ"מ י"ל נמי בהיפוך דדוקא בשנישום בב"ד הכרזה כיון שידוע שווי' ע"פ ב"ד כבר לכך א"צ שום הכרזה. ולפ"ז א"א להוכיח מהא דלכרגא ולמזוני ולקבורה דהיינו למי שלוה ע"ד כמ"ש התוס' לעיל דף פ"ז בד"ה ולקבורה דבזה ודאי דצריך שומת ב"ד דהב"ד אין מוכרין בלא שומא כמש"ל בדף פ"ז ע"ש ולכך א"צ הכרזה משא"כ באלמנה שמוכרת שלא בב"ד מומחין והדיוטות אין מדקדקין בשומא י"ל דצריך הכרזה לכך בעי אי שייך הכרזה משום חינא או לא ולזה מביאין ראיה מהא דא"צ שבועה וע"כ דגם הכרזה א"צ:
סוגיא דאלמנה שהיתה
במשנה אלמנה שהיתה כתובתה מאתים וכו'. בסוגיא זו רבו התמיהות:
א' קשה על הש"ס דפשיט תחילה ממתני' דמעילה ואח"כ ממתני' דהכא:
ב' קשה על הרמב"ם פ"ו דמעיל' שפסק דמוסיף על דבריו הוי ופסק דאין השליח מועיל אא"כ אמר טלו אחת מדעתי:
ג' קושית התוס' ד"ה הא מדסיפא בזולא הא מנין דסיפא דוקא בזולא ורישא בלא זולא דילמא להיפוך:
ד' למה פשיט בבעיא ב' ג"כ תחילה ממתני' דמעילה ואח"כ ממתניתין דהכא:
ה' קשה קושית רש"י ותוס' ד"ה אלא אי אמרת דהא גבי מעילה ליכא אפושי שטרא:
ו' קושית התוס' ד"ה א"ה שליח דהא מעיקרא נמי אין מעילת השליח אלא הטלית:
ז' קושית הב"ש באה"ע סי' ק"ג שפסקו הטור והמחבר בזבין ליה כורא וזבין ליה ליתכא דמעביר על דבריו הוי ובסיפא גבי אלמנה שהיתה הכתובה ד' מאות זוז דלא הזכירו דמיירי בקטיני ובגמרא מוכח דאי מעביר על דבריו הוי דלא הוי מכירת הראשונים מכירה כי אם בקטיני:
ח' קושית התוס' בד"ה אמר לאחד דהא לעיל לא אפשוט בעיין אי חיישינן לאפושי שטרא והיכי פשיט ליה לר"ה ור"ח:
ט' קשה על הרי"ף והרמב"ם שפסקו בבעיא ב' דמעביר על דבריו הוי ופסקו כר"ח דאמר לאחד אפי' לב' ולא חילקו כמו שחילקו התוס':
י' קושית התוס' ד"ה א"ל היכי דטעה השליח דהאיך שייך שאלה זו לכאן:
י"א קושית התוס' הכי גרסינן על רש"י דאמאי אמר והא אמר מר הא ממתניתין היא. ועוד קושיות הרבה בסוגיא זו ויתבארו אי"ה בסמוך. לכן נראה לתרץ דהנה לכאורה תמוה על הא דאיבעיא להו בש"ס בזבין כורא וזבין ליתכא אי קיים המקח ומשמע דבמטלטלין דלא שייך אפושי שטרא המקח קיים הא מבואר בח"מ סי' ר' בהגה סעיף ז' דמכר לו כור בשלושים שיכול לחזור בו אפילו בסאה אחרונה מטעם שכתב הסמ"ע בס"ק י"ז כיון דגילה דעתו ואמר כור אמרינן בודאי צריך הי' לכל המעות וכ"ז שלא נגמר מכירת כל הכור לא נגמר הקנין אפי' עשה משיכה או הגבהה בכל סאה וכיון שיכול המוכר לבטל הקנין מה"ט יכול לבטל ג"כ הקנין שיעשה השליח עם הלוקח במקצת הכור דלא עדיף קנין שעשה השליח עם הלוקח במקצת הכור מהקנין שעשה המוכר בעצמו עם הלוקח כיון שגילה בדעתו שצריך למכירת הכור דוקא ועכצ"ל דשאני שליח דשייך גבי' לומר דטבי לך עבדי לך דהא הר"ן כתב דאין מכירת השליח בלתך קיים כי אם כשיכול למכור ג"כ הלתך הב'. ולפ"ז א"ש דבשלמא כשהוא מוכר בעצמו ע"כ צריך לכוין שלא יהי' לו קנין להלוקח עד שיוגמר מכירת כל הכור דאם יהיה קנין להלוקח בכל סאה חושש הוא שמא יחזור הלוקח באמצ' המקח והוא צריך לדמי כולה דאין לנו לומר שיהי' הקנין ללוקח ע"ת אם ישלים כיון שלא התנה בדין תנאי משא"כ כשהשליח הוא המוכר ודאי ניחא ליה שימכור יד על יד ושיהי' הקנין להלוקח תיכף מטעם האמור בש"ס דטבי לך עבדי לך כיון דאז ממ"נ יהי' לו טובה שאם לא ימצא מי שיקנה הלתך הב' ממילא יתבטל המקח אף מהלתך הא' מטעם שכתב הר"ן דזבין ליה לא מהני רק כשהלוקח רוצה לקנות גם לתך הב' והברירה יהי' ביד המוכר למכור או שלא למכור וע"כ אמרינן דהיתה כוונתו בכל קנין שיעשה במכירה יד על יד כגמר המכירה בכדי שיהי' יכול למכור על יד משא"כ כשמכר בעצמו. ולפ"ז הוצרך הש"ס לומר טיבותא להמשלח ודלא כמ"ש הרא"ש והא שהקשה הרא"ש דא"כ מה פשיט מחלוק וטלית הא שם הוציא כל המעות. ולפמ"ש הר"ן א"ש. דבחלוק ג"כ מיירי שרוצה השליח להביא חלוק בעד הטלית דבלא משכח להשלים ודאי המקח בטל כמ"ש הר"ן גבי מוכר וכיון דע"כ מיירי שהלוקח יכול להשלים המקח וא"כ גבי חלוק שייך לומר דטבא לך עבדי לך וא"ש ג"כ מה דקאמר בש"ס כ"ש דהוי שוי תרתי סרי ופי' רש"י ותוס' דהיינו שיהי' מוזיל יותר וכו' והרוחת הששה הנותרים לא חשיב ליה ריוח. ולפמ"ש הר"ן א"ש דע"כ מיירי שהמוכר רוצה למכור עוד בעד ג' הנשארי' חלוק כראשון דבלא"ה ודאי דהוי שינוי בשליחות כמ"ש גבי זבין ליה כורא וה"נ כן הוא להיפך בשלחו לקנות והמוכר אינו רוצה למכור יותר דהוי שינוי בשליחות ואפי' בקטנית אלא ודאי דהמוכר רוצה ג"כ למכור יותר ויש לו טיבותא להמשלח בשעה שקנה החלוק בג' רק שר"י סובר דמ"מ יש כאן שינוי במה שלקח על יד שאם הי' קונה בששה בפ"א הוי מוזיל גבי' יותר וכ"כ המהר"ם שיף דהטעם הוא דא"ל זיל קח עוד. והא דפשיט מקודם ממתניתין דמעילה ואח"כ ממתניתין דהכא נלפענ"ד ליישב דהנה לכאורה קשה על הא דנקט בבעיא דמוסיף על דבריו הוי דמצי א"ל דטבי לך עבדי לך דמשמע דאילו לא הוי טיבותא להמשלח הוי שינוי בשליחות ובסוף אמר אי מעביר על דבריו הוי משום דלא ניחא ליה לאפושי שטרא משמע דאילו לא הוי גריעותא למשלח לא הוי שינוי בשליחות והדיוקים סתרי אהדדי. לכן נראה דהנה הה"מ פ"א מה' שלוחין ה"ב כתב דאמרינן קפידא אפי' בדבר שלא יקשה זה יותר מזה והיא פלוגתא בב"ב דף קס"ה ובכמה דוכתי אי אמרינן מרא' מקום הוא לו או קפידא אבל כשהיא לשבח ודאי ליכא קפידא ואי איכא ריעותא להמשלח ודאי קפיד ובשוין איכא פלוגתא ע"ש בה"מ (וא"ל על הפוסקים שהביא הה"מ שסוברין דבדבר שלא יקשה זה מזה קיי"ל דקפידא מ"ש מהא דגיטין באמר לו גירשה בימין וגירשה בשמאל דמגורשת וכן מבואר באה"ע סי' קמ"א ע"ש. ונלענ"ד דדוקא במקום דליכא לאשכוחי כלל מקום שיהי' קפידא בשום דבר אז לכ"ע מראה מקום אבל בדבר שיש מקום למצוא איזה קפידא רק שהוא מידי דלא קפדי בי' רובא דאינשי וע"ז היא המחלוקת וקיי"ל קפידא) ולזה תפס בעל האיבעיא האיבעיא לשני מ"ד וכאילו אמר תבעי למ"ד קפידא מ"מ אפשר דהא טיבותא הוא או לא חשיב זה טיבותא ותבעי למ"ד מראה מקום אפשר דהא גריעותא הוא למשלח וקפידא הוא או לא חייש לאפושי שטרא ומראה מקום לו נפשוט מעיקרא גוונא ראשונה דנקיט בהאיבעיא. וא"ש ג"כ הא שהקשו דהא בחלוק וטלית ליכא חשש דאפושי שטרא דמ"מ ופשיט בעיא דבעי למ"ד קפידא דחשיב טיבותא דאי לא חשיב טיבותא קשה למ"ד קפידא ממתני' דמעילה, ועוד דא"כ קשיא הלכתא אהלכתא דהא הלכתא כמשנה דמעילה ואף ר"י לא פליג רק בחלוק משום דחשיב ליה ריעותא ובקטנית דלא שייך ריעותא מודה דמראה מקום הוא ואנן קיי"ל דקפידא הוא אפי' בדבר שלא יקשה זה מזה וא"כ למה מעל בעה"ב. ועוד דברישא שם קתני והביא ממקום אחר משמע דקפידא הוי דלמ"ד מראה מקום אפי' בגט בכה"ג כשר באמר התקבל לי ממקום פ' כמבואר בב"ב שם. ואח"כ רוצה לפשוט האיבעיא דבעי למ"ד מראה מקום דדלמא חשיב גריעותא הא דאפושי שטרא ומוכיח מאלמנה דלא חשיב גריעותא וכמ"ש הריטב"א הובא בש"מ דאי הי' חשיב ריעותא הא דאפושי שטרא לא הית' האלמנה יכולה למכור בכה"ג אף דמוכרת היא ד' וה' פעמים היינו דוקא כשא"צ למכור רק מעט אבל בצריכה למכור הכל ביום א' אסור לה למכור בב' שטרות אלמא דלאו גריעותא הוא וע"ש בריטב"א שכתב תי' הנ"ל על הקושיא דמאי פשיט מאלמנה הא אלמנה לאו בשליחות יתומים קא מזבנה רק בע"כ דיתומים קא מזבנה ע"ש וממילא נפשוט האבעיא דבעי למ"ד דמראה מקום דלמא חשיב גריעותא דממתני' דהכא מוכח דזה לא חשיב גריעותא. ולפ"ז מיושב נמי קושית הפוסקים על הרי"ף שפסק לא' ואפילו לב' ופסק דמעביר על דבריו הוי ולפי הנ"ל מיושב דהרי"ף גרס כהך גירסא דאמר סתמא מאי ובסתמא ודאי לא שייך קפידא כיון שהמשלח אמר סתם לא שינה מדבריו כלל משא"כ בזבין כורא וזבין ליתכא ששינה מדבריו שאמר זבין כורא ויש מקום לומר שיש קפידא בדבריו במה שאמר זבין כורא וא"ש הא דאמר דנפשוט האיבעי' דמע"ד והיינו כמ"ש הרא"ש מדקאמר דיקא נמי דמתני' מיירי בשוה שש בג' ומשמע דשוה ג' בג' הוי מעביר ואף דלא שייך שם אפושי שטרא מ"מ נקרא מעביר כיון דמוכח מדיקא נמי דלא חשיב טיבותא וממילא הוי מעביר דקיי"ל קפידא אף בדבר דלא יקשה זה מזה ולכך נהי דאפושי שטרא לא חשיב ריעותא לשאר אינשי מ"מ כיון דשינה מדבריו ויש מקום קפידא בכה"ג קיי"ל דקפידא הוא ונתבטל השליחות ולא דמי לגירשה בימין וגירשה בשמאל דשם אין בו שום סברא לקפידא משא"כ היכא דיש קפידא לקצת מקפידים אמרינן דקפידא הוא וא"ש נמי הא דבא"ע סימן ק"ג דכיון דאלמנה לא חשיב שליח כמ"ש הריטב"א ומדרב חסדא מוכח דאפושי שטרי לאו ריעותא הוא מכירתה קיימת אפי' בלא קטיני ולא הוצרך לומר דמיירי בקטיני רק להך צד אבעיא למ"ד מראה מקום אי חשיב אפושי שטרא לריעותא ולכך הוצרך לאוקמי בקטיני אבל למאי דקיי"ל דאפושי שטרא לאו ריעותא דהא קיי"ל לא' ואפי' לב' ובשליח בטל המקח מטעם אחר דכשאמר זבין לי כורא וזבין ליתכא שינה מדבריו ובשליח קיי"ל דקפידא משא"כ באלמנה דלא שייך זה כמ"ש הריטב"א ולכך מכירתה קיימת אפילו בלא קטיני וא"ש. ועתה נבוא ליישב קושית המהרמשי"ף ז"ל שהקשה על הרא"ש דמוכח מדיקא נמי דקאמר הש"ס דמע"ד הוי דקתני מודה ר"י בקטיני ומיירי בדאייתי ליה שוה שש בשלש דאי מוסיף על דבריו הוי אפי' אייתי ליה שוה ג' בג' נמי ע"ש וע"ז מקשה המהרמשי"ף דהא י"ל דהדיקא נמי לא קאי רק על הא דקאמר רע בדמים ולעולם דמיירי שוה ג' בג' ומש"ה בטלית מעל דמפסיד מה שהיו נותנין לו יותר כשהי' קונה בו' בב"א משא"כ בקטניות דאינו מפסיד דהקטניות בסלע וכו'. זה אינו קושיא לפענ"ד דודאי דאין הת"ק מודה דלא מעל הבעה"ב דהא כשקונין בו' בב"א נותנין לו חלוק גדול יותר וא"כ יכול הבעה"ב לומר חלוק גדול הייתי מבקש כפי מה שקונין בו' ביחד ועתה שהבאת בג' שהוא חלוק קטן ואף שאקנה עוד בג' מ"מ לא יהי' לי כ"כ חלוק גדול כפי מה שהי' לי בהיותך קונה בו' ביחד אלא ודאי דמיירי בשוה ו' בג' וע"כ השליח שהביא לו הביא כ"כ חלוק כפי מה שנותנין כשקונין בו' בב"א ובהא פליגי ר"י ורבנן דלרבנן כשהביא השליח כל הצורך עשה שליחותו ולא מיקרי שינוי מה שהי' יכול להרויח יותר דלהביא צרכו שלחו ולא להרויח ור"י חשיב ג"כ שינוי מה שמנע ממנו הריוח ובקטניות דליכא ריוח מודה ר"י ומזה הוכיח הרא"ש מדלא קאמר רבותא יותר גדולה דבקטניות אפילו ג' בג' מועלין שניהם בין לרבנן ובין לר"י אלא ודאי דמעביר על דבריו הוי וא"ל לפמ"ש דאפי' בדבר דלית ביה טיבותא ולית ביה ריעותא הוי קפידא א"כ בזבין לי ליתכא וזבין ליה כורא ג"כ הרי שינה ז"א דבשלמא בזבין כורא וזבין ליתכא נעשית המעשה דהא המקח של ליתכא קיימא שינה ממה שאמר המשלח משא"כ בזבין ליתכא וזבין כורא הרי נתקיים המקח מיד כמו שאמר המשלח בלא שום שינוי שלתך היותר דבר בפני עצמו הוא:
בגמרא אנא ארווחנא. קשה לי דהא י"ל דלא מיירי בקטיני וא"כ אם תאמר אנא ארווחנא ולא גבתה אלא מנה היתומים יבטלו המקח משום אפושי שטרא כדאמר הש"ס לקמן וכיון דמיירי הכא בהוקיר כדמפרש בירושלמי וא"כ ממילא יהי' הריוח להיתומים כיון שיתבטל המקח ואפשר שהי' לו דוחק לומר דבסיפא מיירי בקטיני כדמוקי לה לקמן ורישא שלא בקטיני:
בתוס' ד"ה כאן שנה רבי קשיא דר"י אדר"י וכו'. והמגיני שלמה תירץ דהתם שאני דאותו הריוח שנותנין מחמת שמוכרין הרבה ביחד ודאי של המשלח ע"ש שהאריך. ולפענ"ד תמוהין דבריו דע"כ מיירי הא שהביא לו שוה שש בג' דהיינו שהביא לו כל מה שנותנין בעד שש אפי' כשלוקחין בו' בב"א דאל"כ הרי החלוק רע בגופו ולא הי' צריך לומר רע בדמים וא"כ כל מה שהיו נותנין לו אילו הי' קונה השליח בו' בב"א הי' של השליח ולא הי' צריך ליתן להמשלח רק מה שאחרים נותנין כשלוקחין בב"א וסך כזה הביא לו בעד הסל' והמותר הי' שלו וא"כ לא הפסידו מאומה ולפענד"נ ליישב קצת שיטת רש"י די"ל דהא בהא תליא דלר"י דאמר חולקין דמספקא ליה למי נתן המתנה לכך באין לו קצבה ג"כ יש לספק אם נתן לו בעד המקח הוספה או נתן לו במתנה ולר' יוסי דאפי' אי במתנה איכא ספק למי נתן וממילא באין לו קצבה איכא ספק ספיקא להמשלח אימור בשווי המקח נתן ואפי' אי במתנה אימור להמשלח ולכך הכל להמשלח דהא מוציאין ממון מס"ס כמ"ש התוס' בסוגיא דפ"פ והשליח הוא רק מוחזק בספק משא"כ לר' יהודא דס"ל דאי במתנה הכל להשליח דודאי להשליח נתן ממילא בדבר שאין לו קצבה דספיקא הוא כנ"ל חולקין ושפיר מקשה לקמן כיון דהריוח חולקין הרי יש הפסד להמשלח בהחצי כן נראה לי ברור:
בתוס' ד"ה א"ר פפא וטעה נכרי כו'. ובטעות ישראל נראה דאם הוא במקח והוא במקום שאין אונאה חוזר הדין כמו בנכרי אבל בטעות בחשבון או אם הוא בכדי שהדעת טועה שצריך להחזיר כמבואר בב"מ פרק א"נ ואם הוא בכדי שאין הדעת טועה שאין צריך להחזיר מטעם דאמרינן מתנה יהבה או איבלע ליה בחשבון מה שגזלו כמבואר שם ולזה יש חילוק דאם הזכיר לו שם המשלח חולקין שיש ספק למי נתן ואם לא הזכיר לו שם המשלח הכל לשליח דודאי לשליח נתן דהא אינו יודע מי הוא המשלח כנלענ"ד:
בא"ד ועוד דמהדר קא הדר ביה שהרי אמר אני זכיתי בו תמי' לי דהא פועל אינו נאמן לומר שחזר בו ואמר אני זכיתי תחילה כמבואר בב"מ בסוגיא דהי' רוכב שא"נ לומר אני זכיתי תחילה ולרב אשי שם אם לא הראהו ללקט מציאות בלא"ה מציאת פועל לעצמו: