אור ברסלב
בית יעקב (טבשונסקי) חו"מ › סימן תכד

בית יעקב (טבשונסקי)· רבי יעקב טובטשנסקי

חו"מ · סימן תכד

סימן תכג

סעיף א'. לפיכך לא יקיז הבן כו'. המנ"ח מצוה מ"ח חידש דזה שחייבה התורה מכה או"א או חובל בחבירו אם נותנים לו רשות תחילה להכות א"ע בלאו. והנה באתר כבר כתבנו מזה בסי' ת"כ. ובאו"א לכאורה תמוה מאוד דהא פסק הרמב"ם ומובא ביור"ד סי' רמ"א דמותר לבן להקיז דם לאביו באין אחר משמע אבל בחבל בו שלא לצורך חייב והא ודאי בליכא אחר מחיל לו אביו אף אם יקרה שיחבול יותר מהצריך. וכן בר"פ הנחנקין רב לא שביק לבריה כו' מ"ט לא מחלו. ועוד כל כי הא הו"ל להפוס' לאשמעי'. עד שמצאתי בטו"א מגילה כ"ז שהוכיח מזה דאב א"י למחול על בזיונו ואח"כ התר זה מקדושין ל"ב דפריך ודילמא רתח ועבר אלפני עור ומשני דמחיל ליקריה הרי דמהני מחילה אף לבזיון והנה אח"כ ראיתי דבאמת פסק כן השאלתות פ' משפטים דל"מ מחילה על בזיון ומביא הראיה מההיא דהנחנקין וי"ל בהא דקדושין דלא היה חשוד רבה לבזות לאביו בבזיון ממש אלא שמא ידבר דברים שאינם דרך כבוד לאביו עיי' יור"ד סי' ר"מ וגם בזה עובר על לפנ"ע כמ"ש תוס' חולין ד' וגיטין י' ובזה שפיר משני דמחיל ליקריה. ובלא"ה יש להעיר שם משבת ק"ה דמותר לשבר כלים להטיל אימה וראיתי בגליון הש"ס של חותני זצ"ל שכתב די"ל דה"פ והא קא עבר משום ב"ת וא"כ אף אם רתח שפיר קא עביד דלא ירתח משום אבידת הממון רק מה שעובר על ב"ת. מיהו בפשוטו ניחא דהתם יצא לו תיקון מזה דב"ב יהיו יראים ממנו אבל הכא אין זה נחשב לתיקון מה שרוצה לידע תכונת בנו. שוב לאח"ז ראיתי בס' שדי חמד מערכת כ' מביא מערכת גדולים שנחלקו בזה ע"ש וצל"ע בהכה אמו ויצאו ילדיה אי חשיבי דם לידה דם מחמת מכה. והנה בשו"ת חוו"י נשאל בבן שהכה את אביו ומתוך המריבה הודה אביו: שאינו בנו רק בן נכרית שנתחלפו ושו"ט שם לענין כמה דברים וגם לענין אלו היו סנהדרין יושבים בלשכת הגזית והיה בא מעשה כזה לפניהם בודאי היו דנין אותו עפ"י ד"ת ומכה אביו ואמו ואלו היה יוצא דינו לסקול ובא אביו אח"כ בטענה זו להצילו ממיתה באומרו דלאו אביו הוא האם נאמין אותו להצילו ממיתה. והח"ס חאהע"ז סי' קכ"ה תמה עליו דהלא ממ"נ חייב מיתה דב"נ שהכה אח ישראל חייב כסנהדרין נ"ח. וכתב ואולי ס"ל דנהי דחייב מיתה ב"נ המכה את ישראל מ"מ אינו נידון בב"ד על ככה כמו שנידון בעברו על ז' מצות ממש והראיה שגבי משרע"ה ויפן כה וכה וירא כי אין איש עתיד לצאת ממנו להתגייר ואח"כ ויהרוג את המצרי אבל לולא כן לא היה הורגו אע"ג שחייב מיתה. ומש"כ ואולי ס"ל היא פלא דהא כן כתב הרמב"ם פ' י' ממלכים הל' ו' דאעפ"י שחייב מיתה מ"מ אינו נהרג וע"ש בכ"מ ורדב"ז. ומש"כ ראיה ממשה כ"כ המהרש"א סנהדרין נ"ח ע"ב. אמנם בעיקר השאלה יש לדון שכתב החוו"י שהיו סוקלין אותו דהא מכה או"א אינו חייב עד שיעשה בהם חבורה ולא נזכר מזה בדבריו שהוציא ממנו דם. אלא דל"ד הוצאת דם ממש בעינן אלא ה"ה נצרר הדם אעפ"י שלא יצא ושכיח במכה גדולה:

סעיף ב'. אבל החובל בחבירו. כו' ההפלאה כתובות ל"ג חקר בטעם הרמב"ם ומקורו דאפי' במקום לאו אחר ג"כ ממונא משלם ולא לקי והמנ"ח מצוה מ"ע מביא דבריו וכתב דאין ראיה ממתני' דחובל ביוהכ"פ חייב די"ל בלא אחרו בו וח"מ שוגגין חייבים ואי משום הא לא אריא די"ל כמ"ש השוש"י דחובל ביוהכ"פ דומיא דאידך קתני חובל בחבירו או מכה אביו ולא עשה בהם חבורה ומשמע דדין חובל י"ל דממונא משלם ולא לקי. והיה א"ל בזה בפסק המקצועות בהג' אשרי דחובל ביוהכ"פ לוקה ופטור מממון וקשה ממתני' די"ל דמתני' בלא התרו בו וס"ל דדוקא חובל לחוד איתרבי לתשלומין ולא בצירוף עוד לאו בהדיה כמו ביוכ"פ והמקצועות מיירי בהתרו בו ועיי' הג' רש"ש ב"ק פ"ז ע"א. ואולי דעת הרמב"ם דכמו דריבתה תורה חובל לתשלומין כן כל עניני נזיקין וא"כ הרי יש מקורים לדבריו ממתני' ב"ק צ"א ע"ב אחרים שקצצו נטיעותיו חייבים והק' בתוס' דהא חייבים מלקות משום בל תשחית וע"כ תירץ הרמב"ם דבנזקי ממון שאני דריבתה התורה דאף ביש לאו צדדי אינו נפטר מתשלומין וכן מהא דקץ קשבא ב"ק נ"ח ע"ב ופירשו כולם דקל. והאיך חייביה דהא חייב משום בל תשחית וע"כ דגם בלאו אחר חייב [אך הרמב"ם מפרש שם דקאי על פירות הדקל ולפירושו אין ראיה]. וכן מהא דב"ב ל"ג איזל ואיגזריה לדיקלא דפלניא כו' ופירשו כולם דקאי על הפירות אך הרמב"ם פ"ט מטוען מפרש לה על עצם הדקל וא"כ אין שם חיוב תשלום וע"כ דבנזקין חייב אף בלאו אחר לא מחמת חובל. והנה בסמ"ע ס"ק ב' מביא דברי הרמב"ם משום שעושה נחת רוח ליצרו והק' במראה"פ על הירושלמי מש"ס ל"ד ע"ב הוא דומיא דשורו מה שורו דלא צריך לאפרו כו' והא להרמב"ם חייב מיתה אפי' אין צריך לאפרו ובכה"ג איירי מתני' והוי שפיר הוא דומיא דשורו דלא צריך לאפרו וכן הק' בקובץ פי"ב מהל' שבת ותירוץ המאה"פ ע"ז דחה הקובץ והוא כתב לתרץ דהרמב"ם כתב דוקא בעושה בשוגג אבל במזיד ולענין מיתה אפי' כה"ג פטור ע"ש. אבל במכ"ת נעלם ממנו לפי שעה דברי הרמב"ם פ"ד מחובל שכתב מפורש דאף מיתה חייב בחובל ומבעיר כדי לנקום. ובפשוטו לק"מ דבהא דמשני שם מבעיר בצריך לאפרו כתב בש"מ דהיה יכול לשנויי דעדיפא מינה בצריך לאפיה אלא משום דומיא דשורו ובשורו ל"מ אפיה. וא"כ י"ל דבצריך לנקמה ג"כ בכלל זה והא דלא משני בהדיא כן הוא משום דומיא דשורו כמ"ש בש"מ. ובלא"ה כתב שם בש"מ דע"כ אין כונת הש"ס לדמותן לגמרי ע"ש ודברי הסמ"ע ס"ק י' מאוד תמוהים וכבר עמד ע"ז בחי' פמ"א לב"ק ע"ש:

סעיף ג'. החובל בע"כ שלו פטור. ומשמע דמ"מ צריך לבקש ממנו מחילה כדלעיל סי' תכ"ב משום עונש ביד"ש וכ"מ להדיא מתוס' נדה מ"ז ע"א ד"ה בדק ואף לר"י דס"ל אין לעבדים בושת היינו לענין ממון אבל לא לענין עונש והנה הרמ"א בהג' יור"ד סי' רס"ז סעי' כ"א כתב בשם רי"ו וכ"ש אם חבל בו האדון דפטור ותמה הש"ך שם דהא מתני' היא ב"ק פ"ז ולמה כתבו בשם רי"ו ותמיהני דהא מחלוקת הראשונים בזה דהתוס' גיטין י"ב בתירוץ הא' ס"ל דפטור לגמרי ולתירוץ הב' אינו פטור אלא היכא דעביד לו סמא חריפא פטור מהמותר. והנה הרא"ש שם פסק כתירוץ הב' ודעת הטור כאן נראה כתירוץ הא' דפטור לגמרי כמ"ש הב"ח כאן וכתב הב"ח שכן דעת הרמב"ם וזש"כ המישרים דפטור לגמרי כדעת הטור אבל בבהגר"א שם הטה דעתו לדעת הרא"ש וצ"ע מסתימת הטור והמחבר כאן דמשמע דפטור בכל גונא. וכן ראיתי במאה"פ בירושלמי בפירקין הל' ד' מביא גם דעת הרי"ף כהטור והרמב"ם והיה לפניהם גירסא אחרת בש"ס גיטין שם ע"ש. ומש"כ המחבר ואפי' ציערו כו' עיי' ב"ח יור"ד סי' רס"ז שכתב דלכתחילה אין רבו רשאי לעשות לו סמים חזקים כדי ליקח המותר לעצמו דלעבדות מסרן הכתוב ולא לצער ולבושת:

סעי' ט'. והם שחבלו באחרים פטורים. בנוב"ת כתב דבהרג עבדו נפש חייב הבעה"ב לשלם דמי הנחבל דל"ש טעמא דשמא יקניטנו רבו כו' דהא יהרג ע"ש בחחו"מ סי' ז'. ולכאורה ל"י דהא בלא"ה יש להק' לפמ"ש ר"נ גאון בתשובה דלוקה העבד ע"ז עיי' סמ"ע בשם המרדכי וכן הוא לעיל סי' שמ"ט א"כ ל"ש הטעם דשמא כו' וילך כו' דהא ילקה [אח"כ מצאתי שכן הק' ההפלאה כתובות ל"ג אלא דע"כ צ"ל להמרדכי דהא המשנה מסיימת שם אבל משלמין לאחר זמן ותקשי היאך לוקין ומשלמין אלא דדברי המרדכי דלוקין הוא לא מן הדין ולא מלקוח ארבעים אלא עונש או שמתא או מרדות וההפלאה כנראה לא ראה בכותבו דברי המרדכי]. וכן קשה דהא עליו לשלם ד' דברים כשישתחרר ואיך יפסיד לעצמו וע"כ דלא פלוג רז"ל בתקנתם ואף במקום דל"ש הטעם. ובשו"ת עמודי אור סי' ט' כתב דאין ללמוד מהתשובה להצדוקים וחלילה לחדש דינים עפ"י טעמם. והעיקר דלק' נ"ד גמרי' שור שור לכמה דברים ופריך א"ה אדם נמי ומשני א"ק למען ינוח עבדך כו' להנחה הקשתיו ולא לד"א ומהאי מיעוט אימעוט נמי עבד לענין נזקין. וכן מורה נמי לשון הרמב"ם פ"א מגניבה שכתב ובעליו פטורים שאין אדם חייב על נזקי עבדיו אעפ"י שהם ממונו מפני שיש בהם דעת וא"י לשמרם שאם יכעיסנו רבו ילך כו' הרי דעיקר הטעם הוא משום דיש בהם דעת וא"י לשומרם וכן מצאתי בפירוש משנה אחרונה על משניות שהקשה על הק"ו של הצדוקים עבדי ואמתי שאני חייב בהן מצות כו' דמה ענין חיוב מצות לנזקין דחיוב נזקין מפורש בתורה משום שלא שמרוהו כדכתיב ולא ישמרנו בעליו וכדתנן כל שחבתי בשמירתו הכשרתי אח נזקו וא"כ עבד ואמה שאינם בשמירה שא"א לו לשומרם כל היום בכל מקום שהולכים אין לו להתחייב בנזקין ותדע שאינם בשמירה מדאמר ילך וידליק גדישו כו' ואי איתיה בשמירה מה תשובה היא ישמרנו שלא ידליק ואפשר דמשור חם אחי למילף דלא כתיב בו שמירה וס"ל סתם שוורים בחזקת שימור קיימי ולית להו דר"ה בריה דר"י שצריך להוסיף שמירה על שמירתו אלא כיון דבחזקת שימור הוא חיובו הוא משום ממונו שהזיק וה"ה לעבד ואמה. ולפי דבריהם השיב להם דא"נ משום ממונו א"א לחייבו שיפסידנו מאה מנה. והנה לכאורה משמע דעבד שחובל בעצמו חייב לשלם לרבו מה שהפסידו:

סעי' י'. בטובת הנאה. והק' בקצוה"ח דהא סו"ס תיהדר מחמת שומא הדרא לעולם ע"ש. וי"ל דהנחבל ימכרנה לאחר דתו לא הדרא כסי' ק"ג סעי' י'.

עוד י"ל דבכה"ג צריך לשלם כשעת היוקר דהא על ספק זה קנאו ומחמת זה קנאו בזול ע"ח היוקר שתהיה אח"כ. ועיי' נתי' סי' קע"ה בחידושים ס"ק י' מש"כ על הש"ך וה"נ כן:

תוכן העניינים

בית יעקב (טבשונסקי)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה