אור ברסלב

בית יעקב (טבשונסקי)· רבי יעקב טובטשנסקי

חו"מ

סימן קכג

לרבי יעקב טובטשנסקי זצ"ל:

ראשית דברים:

כל פעולותיו של האדם עלי חלדו. טרם שהנן מתגשמות ונעשות לדבר מוחשי וממשי. טרם שהנן יוצאות מכח אל הפועל בשעה שהנן עוד רק בתור הריון ומצוירות רק במחשבת האדם. אז הנן מטילות בלב האדם החפץ להגשימן ולהוציאן לאור מעמסה של דאגה ועצב עמוק. על דכר פעולותיו העתידיות המצטיירות ומתרקמות כעת בשכלו. ראשית הוא דואג למצוא תכנית פעולה כללית. אשר לפיה יפעול את פעולתו. וכאשר מצוירים כבר בשכלו הקוים-הכלליים של תכניתו אז הוא שרוי בדאגה עוד פעם, הוא דואג אם פעולתו תעשה לפי פרטי תכניתו. מתעוררת בקרבו דאגה ספקנית. איך יהיה כאשר יתאחדו כל החלקים הכודדים וכל השרטוטים הפרטיים. לפעולה כלליית אחת. לפעולה מורככה ונאחדה. אם תהיה אז מתאמת לפי טעם האנשים היודעים מעט את טיב האמנות וערכה. ולא ימצאו בה חסרונות עקריים. או גם אך חלקים אשר יש בידן לקלקל את איכות הפעולה ותוכנה הפנימיי: וזה יחליט כל בר דעת כי הדאגה "אם תהיה פעולתו מתאמת לפי טעם האנשים" היא האלף והתיו של כל ההתחכמות וההתהדרות המלאכותיות התופסות מקום כל כך רחב ככל מקצעות העבודה כל אחד משתדל שעבודתו תהיה טבוע בחותם ההסכם הצבורי. ושתתפרסם לאמנותית ומשוכללת ואז תהיה עבודתו כחי נושא את עצמו. תתפשט בכל קצוי הארץ כלי יגיעה מרובה. כלי התעמלות יתירה. "מה יאמרו הבריות" זהו הרעיון הראשי. התמצותי ככל פעולות האדם עלי חלדו!:

אכן יש הבדל גדול כין סוגי הפעולות. אם הנן חמריות או רוחניות. אם בפעולות החמריות של האדם ההסכם הצבורי הוא דבר הכרחי. ומבלעדי ההסכם הצבורי אין להן זכות הקיום. הנה כפעולות הרוחניות של האדם. שם ההסכם הצבורי הוא יותר עקרי ויותר הכרחי ותופס את המקום היותר עמוק והיותר רחב ביצירת הרוח של האדם. וההבדל שבין שתי סוגי הפעולות מובן מעצמו. כל פעולה חמרית. איננה מתמדת לעולם. הכליון שלה נוצר יחד עם התהותה. כאשר אך יצאה מהרת המחשבה. ונעשתה לדבר מוחשי וגשמי. אז תיכף היא מתחלת להתנוונות אט-אט היא נפסדת. ולכן אם גם שיוצרה מחוללה מפאת אי-כשרונו במקצוע אשר הוא עובד. השאיר כעבודתו איזו שגיאות ומגרעות. גם אז לא ישא על שמו כתם נצח. בשעה שעבודתו עוד מתקיימת ירגישו הרכה בחסרונותיה ומגרעותיה. אבל כאשר עבודתו תהיה נאכלת כשיני-העת. הכליון ישלוט עליה ותחדל להיות מוחשת. אז כל אלה האנשים אשר חטטו ומצאו את חסרונות-עבודתו. גם המה ישכחו אחרי עידן ועידנים. את כהות הכתם של הבקורת החדה. אשר הניחו על פעולתו הבלתי מוצלחה של הפועל. ואם הפועל יתפתח בכשרונו אחרי איזו עת ויחולל אז איזו פעולה משוכללה אשר ההסכם הצבורי יהיה חותמה. אז גם אותם המחפשי מומים מלפנים. אשר התיחסו בשלילה לעבודתו הקודמת. הנה לפעולתו השניה המוצלחת. לא רק שיתיחסו בחיוב. אך גם בכל אותות ההסכמה וההערצה. יעריצו ויפרסמו את שמו. יהללו את כשרונו המפותח והמקורי במקצוע עבודתו. וכל אותן חסרונות עבודתו העברו. לא יזכרו ולא יפקדו כמו שעבודתו הראשונה ירדה לתהום הנצח תהום הנשיה. כן גם מומי עבודתו ירדו לאותו התהום. אבל עונה הוא לגמרי מצב הדברים אצל פעולותיו הרוחניות של האדם היצירה הרוחנית היא אלרמותית. היא מתמדת לנצח. אף אם יוצרה ככר נקלט בהנשיה העולמית אך פרי רוחו יצירתו עוד חיה. יען שהזיק האלהי אשר היה צפון בנשמת היוצר. שופע עליה סוד קיומה. לכן אם איש הונה דעות חפץ ליצור איזו יצירה רוחניות. להוציא רוחו מתאי ראשו מקנינו הפרטי. לפני העולם הגדול כדי שתחיה לקנין כללי. אז הוא מלא עצב ודאגה פנימיית. הוא דואג בעד עתידותיה של יצירתו. איך יהיה יחס דעת הקהל ליצירתו. האם תצא יצירתו שלימה מהמכונה הלוהטת והמצרפת הנקראת "בקורת"! והדאגות הללו דיות הנה לדכא את רוח היוצר. ולהסעיר את מסכת עצביו. כי לו תצא ח"ו שמכונת הבקורת בחותם שחור. אז אומלל הוא היוצר בשתים. ראשית. כמה מח ולשד עצמות השקיע בעבודתו הכבדה יצירת הרוח.

כמה לילות עמל וכמה ימים ארוכים יגעים צלל במים האדירים של יצירת רוח האנוש. עד שיצר גם את יצירתו ואם יחסר ליצירתו ההסכם הצבורי. אז מתעוררת במה היוצר שאלה יאושית למי עמלתי? ובשביל מה עמלתי? איזה תועלת הבאתי ביצירתי?. אבל הדאגה הזאת איננה עוד העקרית. לפני היוצר נצבה דאגה יותר עמוקה ויותר אכזרית. לב היוצר ימלא רטט נפשו בזכרו כי יצירתו הבלתי מוצלחה תגיד עליו פשעו מרחוק רחוק בזמן ורחוק במקום. כאשר אך תעיף על יצירתו העין הבוחנת של האדם אשר יש לו חוש בקורתי ותמצא בה מגרעות עקריות או חלקיית. נגד ההגיון והשכל. תתפרץ מלב המבקר קריאה התולית. למה באת הלם? מדוע לא הכרת את מקומך? שם יוצר לא הולמתך. האם פלא הוא אפוא אם כל היוצרים למיניהם חלים וזעים מאימת הדין הקשה של הבקורת. וכל תשוקתם ואדיר חפצם הוא שדעת הקהל יתיחס אל יצירותיהם ביחוסים חיוביים! אמנם המלות "יצירה רוחנית" הנן מלות כוללות המכניסות תחת מושגן כל עניני חקירת השכל וההגיון. אבל כפרטיות יש הבדל ונגוד גמור בין יצירה ליצירה.

ישנה יצירה אשר מתחלה היא נוצרה בשביל החוגים הרחבים של איזה עם ויצירה הזאת היא יותר קלה ונוחה ביחס אל היוצר. יען שבתוך החונים הרחבים ימצא תמיד איזו הערצה והכרת תודה בעד מפעלו. לא כל האנשים חוננו בחוש בקורת אחד. אם בחלק אנשים לא תמצא יצירתו חן מיוחד. הנה כחלק השני ימצא לו הסכם גמור. אבל יש יוצר יצירה אשר מתחילה היא נוצרה רק בשביל חוג צר ומוגבל בשביל האנשים היותר מפותחים. בעלי ההגיון העמוק. יוצר כזה הוי במה מסוכנה דרכו. כל נטיה קלה מן הצד תעורר:

עליו תיכף בקורת קשה וחדה. ואם בתוך החוג המצומצם הזה. לא תמצא יצירתו את ההסכם עליה. אז אין לו לקוות שההסכם יבא לה מצד אחר: כל עם ועם יש לו יוצריו הרוחנים. היוצרים ומרחיבים את תרבותו בכל מקצועות, כן גם העם העברי לא אלמן מהם. כל מפלגה ומפלגה יש לה יוצריה. גם מפלגת הדתי-תלמודית יש לה יוצריה-כל המחברים למיניהם: אולם אף במקצת לא נוכל לדמות מצב המחבר הדתי-תלמודי למצב היוצר באיזה מקצוע אחר. בשעה שכל היוצרים למיניהם חתים רק מנתוח הבקורת. אבל אם הבקורת תהיה לטובתם. אז יודעים הם כי על יצירותיהם ירבו הדורשים. בלי התעמולה המלאכותית הבזויה. אבל לא כן מצב המחברים הדתי-תלמודיים. אם אזמל הבקורת לא יעשה נתוח קשה בחיבוריהם ויצא דינם לחסד. גם אז ישארו חיבוריהם בבתי מסחר הספרים כאבן שאין לו הופכים. כי הדרישה על ספר דתי תלמודי כה דלה וכה צנומה עד שגם חיבורי גדולי וגאוני ישראל המפורסים ליצירות ענקיות גם למו אין מהלכים!!:

כל רעיונות העצב הללו התעוררו במחי כאשר התעוררה בי תשוקתי להוציא לאור ספרי הנכחי "בית יעקב" על שו"ע ח"מ חלק ב'. אמנם גם בהספרים הראשונים הדרושיים אשר הוצאתי לאור. גם אז קננה במחי השאלה העצבנית האם אמצא לי ההסכם הצבורי? ואתן תודה לאל מושיעי כי דאגתי אז היתה אך רגעיית. רק עת קצרה נסרה במחי המחשבה הספקנית על דבר ההסכם הצבורי. אבל כאשר אך יצאו ממכבש הדפוס. ונצבו לפני חוות דעת הקהל. אז נפזרו ממני כל פזורי נפשי. יען כי מהדרישה הרבה על ספרי. נוכחתי תיכף בי ההסכם הצבורי עומד לימיני. אבל לא כן הוא מצבי עתה בשעה שהנני נגש להוציא לאור את ספרי הנכחי על "חשן משפט". ספר דרושי נוצר מתחלה לחוגים יותר רחבים. בשביל כל "יודעי" תורה. וספר הלכי על חשן משפט הלא לא נוצר רק לסלתה ושמנה של המפלגה התלמודית. לבעלי ההגיון העמוק. לבעלי התריסין אשר עין בקורתם היא חדה וחודרת. ואפחד מאד מפני הלומדים המבקרים. אולי ישאלו אותי השאלה הנושנה והתמיד חדשה "הגם שאול בנביאים"?:

ההתנצלות האחת שיש לי. כי לא באתי בחבורי הנכחי להמציא איזו המצאות חדשות מפליאות. חדושים עקדיים. חבורי זה הוא לא חדושי. הוא נושא עליו אופי באורי. כי כל דברי סובבים הולכים. לבאר את דברי רבותנו הקדושים הראשונים והאחרונים. בכל מקומות הסתומים והבלתי מחוורים אשר מפרשי השו"ע לרוחב שכלם או שקצרו במקום שהיה להם להאריך. או שלא פרשו מאומה. ואנכי אחרי חפוש מרובה בכל ספרי רבותנו ז"ל. בארתי את כל המקומות הקשים כפי הבנתי אשר ההשגחה העליונה נתנה בי. גם בכל המקומות אשר נחלקו מפרשי השו"ע לדינא. הראיתי מקום לספרם של ראשונים לעיין שם. והמעיין יכריע את הדבר כפי שכלו. במקומות הרבה הראיתי מקורים נאמנים לדברי השו"ע בש"ס וראשונים. גם הערות עצמיות חדשות למכביר ימצא המעיין בחבורי זה. ולא אשנה אם אחליט כי הלומדים שו"ע ח"מ ימצאו תועלת מספרי זה!!:

ואחרי כל אלה לא הרהבתי בנפשי עוז לגשת אל המלאכה רבת האחריות הזאת. טרם שהראיתי את ספרי לפני גדולי וגאוני זמננו. ונתנו תוקף לפעולתי. וכתבו בתעודתיהם. כי ספרי זה הוא נחוץ לכל ההוגים בשו"ע חו"מ. רק אז גשתי אל העבודה לסדרו ולהפיצו בקהל. ואל אלקי צורי אשא עיני שינהלני על מי-מנחות ויזכני ללמוד וללמד. ואת קרן התורה ירים בימינו. וביחד עם זה יחיש התשועה לעמינו. כשאיפת כל קויו ומיחליו.

אשר בכבודם יתימר המחבר. ב"ה. אסטרין כ"ד אדר. תער"ב:

הלכות הרשאה:

סימן קכ"ב:

סמ"ע ס"ק ג'. ועפ"ר כו' אבל בממון כו':

ובתומים כתב דדוחק לחלק כן. ולכאורה מתוס' גיטין כ"ת ע"א וב"מ ל"ט ע"ב משמע דלאו בכל ממון חיישינן רק ביתמי החמירו וכ"כ הריטב"א ב"מ שם בשם הרמב"ן:

ואולי גם כונת הסמ"ע לזה. ובקצוה"ח הק' בזה ולא הביא דברי הסמ"ע ודרישה. והאורים כתב דהוי כאין הולכין בממון אחר הרוב ולכאורה כאן הוי רוב וחזקה רוב לחיים וחזקת חיים והיש"ש כתב דאע"ג כשמת המלוה בטל השליחות והוא באחריות הלוה מ"מ אינו יכול לעכבו מליתן לו דמעמידין אותו בחזקת קיים. וצ"ל בכונתו ג"כ משום דהוי רוב וחזקה דבחזקה לחוד אין מוציאין ממון וזה כונתו שכתב משום דליכא ריעותא. דבאיכא ריעותא ברוב אין מוציאין אף בחזקה עמו כמ"ש הבעה"מ כתובות רפ"ב דבחזקת הגוף בצירוף רוב גם שמואל מודה וקאמר שם בש"ס איתרע ליה רובא ועיי' שעהמ"ל פ"ד מסוכה בכלל דחיישינן שמא מת:

ש"ך ס"ק ה'. וכ"כ בתשו' מהרי"ו כו' ואין שם יורש אלא הוא כו': הש"ך קיצר בהעתקתו דהא כיון שאין שם יורש אלא הוא אין כאן בע"ד כיון שנפלה לו בירושה ולמי יתבע השליח. אבל בד"מ מובא בזה"ל אעפ"י שהמרשה חייב למורשה וא"ש:

סעי' ד'. צריך ליקח לו בקנין שהרשהו:

עיי' ש"ך ס"ק י"ג בביאור דברי הטור. אף שבעצם הבנתו בדברי הרמב"ם וראייתו כן נראה מתשו' הרשב"א מובא בש"מ ב"ק ק"ד ע"ב אבל בדברי הטור אין לומר כן דבלשון הרמב"ם שמובא בטור לא הוזכר דבעי קנין אג"ק ובריש סי' קכ"ג מביא דעת הרמב"ם ושם הו"ל להביא דעת הרמ"ה ע"ז. ובאמת מלשון הרמ"ה מובא בש"מ ב"ק משמע דא"צ קנין כלל והוא מפרש עובדא דרבי אבא בקנין ממש דלא כהרמב"ם. ועיי' נחלת שבעה בנוסח השטרות סי' מ"ד אות א'. והנה דעת הגאון בשו"ת הגאונים סי' קצ"ג דקנין אג"ק בעי וכן דעת הראב"ד מובא בחי' רשב"א ב"ק שם:

סעי' ה'. ויש מ"ש כו':

משום דהוי כשותף כמ"ש בבהגר"א:

ולפי"ז צע"ק בש"ס ואי כתיב ביה זיל כו' דהא על השאר א"צ להרשאה דהוי כשותף. ומש"כ בש"ך ס"ק י"ט בשם רש"ל. וכתב בקצוה"ח דבשכר פעולה כיון דצריך לשלם אמרי' מיגו. והנתי' חמה עליו כיון שאין לו קנין בגוף הדבר רק שהמשכיר חייב לו ל"ש מיגו דמשתעי דינא. וכסברת הקצוה"ח כן מובא בק"נ על הרא"ש גיטין פ"ק בשם גאון אחד בישוב דברי הש"ך סי' ק"ה מש"כ בישוב דברי רש"י שכתב דשליח מהני אף בחב לאחרים ר"ל בשליח בשכר. דהואיל דאית ליה זכות בהאי תפיסה כשיתפוס זכי נמי לחבריה וי"ל:

ש"ך ס"ק כ"ה. אבל בבעה"ת כו' וא"ת א"כ כו' הרשב"ם ב"ב ק"נ ע"ב מביא דעת המפ' דנפק לאפיה שלא יחזיק בהם ודחאם כיון דכותבין בהרשאה וכל כו' חזינן דשליח שויה. אבל דעת הי"מ הוא הר"י מיגש המובא בש"ך כאן דהקנאה גמורה היתה ולכן חשש וכן פירש ביד רמ"ה ב"ב ע"ז ע"ב ובשו"ת הגאונים סי' קצ"ג ביאר שלא יחזיק בקרקע שניקנית אגבה והרמ"ה כתב דמשום זה לא חייש דלכך אקני ליה אגב אסיפא שאם יבא להחזיק הוי עקיר לה ויהיב לה. וע"כ לומר דהגאון מפרש כפי' הרגמאה"ג דלאו אסיפא ממש קאמר אלא חצירו סוף ביתו ושני הפירושים מובא ברש"י ב"ק שם. אמנם דעת הגאון בתשו' שם צ"ע שכתב דלכך מקנין אגב ד"א של א"י שלא יחזיק ביה ולא יקנהו כי אין ידוע. דגם בל"ז לא קני דבמתנה בעינן דבר מסויים וע"כ צ"ל בדעתו כדעת הי"א לק' סי' רמ"א סעי' ד' ועיי' מש"כ לק' בזה: שם. ס"ק ל"ג בא"ד.

ומש"כ דא"כ אין הב"ח כו' לאו מילתא היא כו':

נראה בכונת הב"ח דיש ללוה ג"כ נכסים אחרים ולכך רוצה הבעל לבטל השומא וכתב הב"ח דבלא"ה מצי לבטל השומא אף בלא הרשאה. ובעיקר דברי הש"ך עיי' הפלאה בקו"א סי' פ"ה ובב"מ שם מש"כ בדבריו:

שם. ס"ק ל"ד. וגם דברי הריטב"א כו':

כונת הריטב"א הוא על הפירי שתובע הבעל וא"צ הרשאה אף שגם בפירי הם שותפים שאם רוצה למכור א"י משום ריוח ביתא ע"ז אמר דבפירי ידו כידה ול"ד לשאר שותפים. ובתי' רשב"א גיטין מ"ח מבואר דגם בפירי יכולה למחות דלא כהש"ך כאן ועיי' ישועי"ק אהע"ז סי' פ"ה ס"ק ג':

סעי' א'. מדינא דגמ' כו':

וכתב רש"י ב"ק ע' הואיל ואינו ברשות הבעלים כו' הילכך אם אבד יוכל לחזור ולתבוע מיד הנאמן. וחמה הקצוה"ח דהא פקדון לכו"ע יכול להקדישו. והיה א"ל בדעת רש"י דדעתו הוא כמ"ש הראב"ן מובא במרדכי ר"פ מרובה דללישנא קמא פליגי אדר"י דר"י מיירי בגזל ולנהרדעי אפי' בפקדון לא מקדיש ויהיב. אבל דעת יחידאי היא. ויותר נראה דשיגרת לישנא היא ברש"י ואגב אחריני נקט "נאמן. אף שמיירי בגזל וכ"כ הפנ"י. ולהלכה נראה דעת רש"י כדעת גדולי הפוסקים המובא בש"מ דהיכא דאסור לכתוב כגון במטלטלי דכפריה חייב הנאמן באחריותו וחוזר עליו והיכא דהחיסרון הוא בכתיבה דלא כתב כל דמתענית וכדומה פטור מאחריות וא"ת עליו. ולכך כאן דאמר לא "כתבינן" ר"ל דאסור לכתוב ע"ז כתב רש"י דחייב באחריות דאי לאשמעינן דמצי א"ל לאו ב"ד דידי את וכמו שהק' הקצוה"ח הול"ל כלישנא דל"ק לית ביה מששא. ובזה מבואר גם מה שהק' הב"י על רש"י דלא גרע מעשאו שליח דהא על פיו נתן. דהכא גרע משלח ע"י שליח כמ"ש גדולי הפוס' הנ"ל. ומש"כ עוד המחבר אבל אין כותבין הרשאה על מלוה שבע"פ. עיי' רשב"א ב"ק בסוגיין מחלוקת הראשונים בזה. ודעת רש"י נראה כהחולקין על הרמב"ם שפירש בקדושין מ"ז ע"א והירשה עליהם היינו שכתב לה הרשאה. אבל הריטב"א עמד שם על לשון זה בש"ס: והנה התוס' ב"ק ע' ושבועות ל"ג כתבו דלמ"ד דאף בלא כפר לא כתבינן מוקי לה במקרקעי דקרקע אינה נגזלת דודאי כתבינן וכמ"ד המשביע עידי קרקע חייב. ותמה הגרע"א בגליון דהא מבואר לק' ל"ז ע"ב דלמ"ד אין קרקע נגזלת דדריש כללי ופרטי ס"ל דמשביע עידי קרקע פטור.

וראיתי בתפארת ירושלים כתב בכונת תוס' דאף למ"ד דס"ל קרקע נגזלת אפ"ה אינה נגזלת בכפירה בעלמא כמטלטלין רק ע"י קנין גמור ותו דמי קרקע דכפריה כמטלטלין בלא כפריה. וכסברא זו כתב באמת הגרע"א ב"מ ז' להק' בש"ס שם דמוקי במסותא מקרקעי דכל עיקר החילוק הוא בין מטלטלין לקרקע הוא דמטלטלין נגזלים וקם ברשותו דגזלן וקרקע אינה נגזלת ולא קם ברשותו דגזלן. ולפי"ז, בגזל מטלטלין בלא קנין הוי כקרקע דמנחי ברשותו דנגזל ובמסותא דלא עשה קנין וכל הגזילה הוא רק במה שאמר דידי הוא וליכא קנין יכול להקדישו ועיי' גליון הגרע"א סוכה ל"א ע"א. אבל הקצוה"ח כאן ובסי' שנ"ד העלה דכל היכי דיש לאחר תביעה ע"ז ג"כ אינו ברשותו מיקרי ולמאן דס"ל קרקע נגזלת והוי כמטלטלין הוי כאן דשא"ב. ונראה בכונת התוס' דהא מצד הסברא ודאי יש לומר דקרקע אינה נגזלת מקרא והארץ לעולם עומדת אלא מאן דס"ל משביע עידי קרקע חייב ומרבי להו גם לענין השבה הוא רק מצד גזה"כ וכן נראה להדיא ברש"י ל"ז ע"ב ולא איתרבי אלא למש"כ שם בכתוב דהיינו קרבן שבועה והשבה כמ"ש רש"י שם אבל לענין הקנאת הנגזל בדוכתא קאי לענין זה דאינה נגזלת. ואחר זמן בא לידי שו"ת חסד לאברהם להגר"א תאומים ושם ראיתי בחלק חו"מ סי' ג' שכתב לתרץ קושית השואל שהק' קושית הגרע"א באופן שכתבתי ולא הזכיר מדברי רש"י שבועות שהבאתי שמוכח להדיא כן. ואגב ראיתי שם שכתב לתרץ קושית השואל שהק' לו על הראב"ן שבמרדכי הנ"ל שכתב דנהרדעא פליגי אדר"י וס"ל דאף בפקדון ל"מ מקדיש. ומלבד קושית התוס' ע"ז עוד תקשה מגמ' ערוכה קדושין מ"ז התקדשי לי בפקדון שיש לי בידך מקודשת. ולהראב"ן הרי אין בידו להקדישו ואין הקדושין חלין על דשא"ב. ותירץ דהראב"ן ל"ק אלא בלא יחד מקום להחפץ הנפקד דאז החפץ מונח ברשות הנפקד והש"ס דקדושין מיירי ביחד לו הנפקד מקום דאז הוי רשות המזיק עפ"י דעת רשב"ם ב"ב פ' הספינה מובא לק' סי' קפ"ט ובזה שפיר יש בידו להקדישו. והנה עפי"ז היה אפשר ליישב מה שהק' האהל דוד שבועות שם דמה יענה הראב"ן לראיית התוס':

דעיקר כפל בגונב מבית שומר כתיב. די"ל דמשכח"ל ביחד לו מקום דבזה הוי, רשות המפקיד ויכול להקדישו [ועיי' תפא"י שם]. אבל תירוצו הא אינו מספיק לתרץ על מה שהק' שם מהג' רמ"א אהע"ז סי' כ"ח דחטפה מעות וקידשה דהוי קדושין וכתב הב"ש משום דנעשה כפקדון ושם לא יתד מקום. עוד תקשה לתירוצו דשם אמרי' דאי מלוה ברשות בעלים לחזרה מקודשת כשלא הוציאה עדיין והתם קיבלה ע"ד להוציאה ול"ש יחד מקום ואמאי מקודשת לא יהא אלא פקדון דלא יחד מקום דאינה מקודשת. ולפמש"כ כאן הקצוה"ח בדעת רש"י דסתם אורכתא יש לו עכ"פ טענה שע"ז מעכבו ולכך הוי דשא"ב. י"ל דגם הראב"ן ביש לו איזה טענה קאי ול"ק גם מה שהק' התסל"א. ומלבד זה, מה שהק' מהג' רמ"א אהע"ז הנ"ל לפמש"כ הא"מ שם דלגזלן עצמו ודאי יכול להקנות וה"ה דיכול לקדשה בו. ובעיקר חילוקו בין יחד לו מקום ללא יחד לו הא זהו טענתו של המהרי"ט על הרשב"ם כיון דלא יחד לו מקום במאי קנה ומובא בקצוה"ח סי' קפ"ט וע"ש מש"כ בזה ואכ"מ ועיי' שו"ח שומ"ש מהדורא תנינא ח"ג סי' קכ"ו קכ"ז מש"כ בזה והנה בבאה"ג אות ז' מובא לשון הכ"מ ע"ש. ולולא דברי הראשונים שהק' על הרי"ף מש"ס שבועות היה א"ל דבאמת אין סברא לומר דבכפירה שאח"כ תתבטל ההרשאה למפרע ועוד דכ"א יעשה כן שיכפור כדי לאישתמוטי כמ"ש הכ"מ.

ואולי גם כונת הרי"ף אינו אלא כגון שלאחר כתיבת ההרשאה טרם הגיע המורשה בהרשאתו להנאמן נזדמנו הבע"ד וכפר בו בלא עדים ע"ז אמר הרי"ף דנתבטל ההרשאה למפרע אבל בלא נשמע כפירת הבע"ד עד שבא המורשה בהרשאתו גם הרי"ף מודה דלא נתבטלה. ואולי י"ל דגם הכ"מ הבין כן בדעת הרי"ף דאל"כ למה לא הביא דעת הרי"ף החולק דאף לאחר, הכתיבה נתבטל וע"כ דלאחר ההרשאה לגמרי מודה הרי"ף. ולשון רש"י שבועות שם שכתב שכבר נשמע כפירתו מורה דאתי לאפוקי מדעת הרי"ף:

ש"ך ס"ק י"ד. ואפשר גם דעת הסמ"ע כן:

בפרישה כתב להדיא דבביטל להדיא גם בלא ידע הנתבע חייב. גם מש"כ הש"ך לדייק כן מלשון בעה"ת. שם בפרישה מדייק מדבריו איפכא ע"ש:

סעי' ט"ו. בד"א כו':

צ"ע על השמטת הפוס' דעת רש"י שכתב משום דהבע"ד עצמו היה מפשר עמו משא"כ המורשה דלפי"ז ל"ל חילוק, התוס' וכ"מ בהג' אשר"י וכ"כ הר"ן ובב"י מובא לשון הג' אשר"י בשם רשב"ם והוא ט"ס וצ"ל רש"י:

בבאה"ט מביא מהגד"ת דהיכא דהמורשה מקבל שכר ונהנה ל"ש ואשר לא טוב עשה. ול"מ כן בש"ס דאמר שמואל זה הלוקח שדה שיש עליה עסוקין וע"כ דנהנה מלקיחתו ומשום דיש עליה עירעורין וטענות אין מהראוי ליכנס בעירעורין ואף דיש לו הנאה. ומש"כ הקצוה"ח ס"ק ג' לדחות ראיית התה"ד דמשום חרם הוא כ"כ להדיא בתשו' הרא"ש מובא בב"י יור"ד סי' רכ"ח ועיי' תשובת מהר"ם מובא בנוב"ת חיור"ד סי' קמ"ו ועיי' שו"ת שם אריה חיור"ד סי' מ"א מש"כ בזה:

סימן קכ"ד:

הנתבע א"י כו':

עיי' שו"ת רמ"א סי' ק"ד מש"כ בזה ובנחלת שבעה טופס שטר הרשאה סי' מ"ד אות ו'. ובשו"ת דברי מלכיאל חלק ג' סי' קס"ז דן דכ"ז בשליח בעלמא אבל אם יש לו להנתבע איש שעוסק בעסקיו יכול לשלחו ומביא ראיות לזה. ועיי' עוד במשפט שלום סי' קע"ו סעי' כ"ה מש"כ האחרונים בזה:

סימן קכה

סעי' א'. ואם החזיר כו':

אבל בעשאו שליח לכו"ע חייב אם החזיר אף בלא העני כמ"ש הב"ח. ובזה י"ל בביאור לשון הש"ס גיטין י"ד כי אתא לקמיה א"ל שפיר עבדת כו' לישנא אחריני כו' וצ"ל הנ"מ בין הלישנא. ועוד לפרש"י דקאי על שלא קיבל עליו אחריות ל"ש הלשון דשפיר עבדת דהלא מובן דבלא אחריות יותר טוב מקבלת אחריות. וי"ל דשפיר עבדת קאי על שלא החזיר להם דאם החזרת היה הערבות עליך. ובל"א לא אמר לא שוית נפשך אלא סתם עבד לוה לאיש מלוה משמע דאף בכל מקום גם בלא שליחות אם החזיר ג"כ חייב כפסק הרמב"ם דהשליח חייב לכך אמר סתם עבד כו' לומר דאף בכל מקום הוא כן כן היה נראה לפרש לולא פרש"י:

ש"ך ס"ק ז'. העלה דלהרמב"ם אף בהחזיר מחמת אונם חייב. והק' המפ' ע"ז דאיך יפרש הש"ס בעובדא דר"ד דמינה דייק הרשב"א דהחזיר מחמת אונס פטור והתומים רוצה לחלק עפ"י שיטת הראשונים דאונס שאינו בגוף הפקדון חייב ולא עלה לו חילוקו בחידוש דין דהיתר שימוש ע"ש. ולכאורה י"ל באופן אחר קצת עפ"י מה שהעלה הש"ך סי' כ"א דאונסא רחמנא חייביה לא אמרי' ע"ש. ומעתה י"ל דמש"כ תוס' ב"ק לחלק דאונס בגופו של שומר לא הוי אונס תליא בתרי לישנא שבש"ס כתובות ל"ד וב"ק קי"ב אי משעת משיכה איחייב באונסיה שפיר י"ל דאונס בגופו, של שומר אין האונס פוטרו. וללישנא דמיחייב משעת אבידה הוי אונס רחמנא פטריה ולא מיתחייב ע"י אונס. וי"ל דש"ס דגיטין אזלא ללישנא דמיתחייב משעת האונס לכך פטור באונס אף בגופו של שומר. והרמב"ם דפסק בפ"א משאלה דמשעת משיכה שפיר פסק דאף מחמת אונס חייב. אלא דא"א לומר כן לפי מה שכתבו המפ' לתרץ סתירת פסקי הרמב"ם שפסק בפ"ג מגניבה כר"פ. והעלו דהחיוב משעת שאלה אינה אלא כעין תנאי ולאו חיוב ממש עיי' קצוה"ח סי' שמ"א בשם השמ"ק. ויותר י"ל עפ"י מש"כ הסמ"ע והש"ך להק' בפסק המחבר דהחזיר מחמת איום ואונס פטור ממ"ש הרב בהגה בשם המרדכי. וכתב התומים לחלק דעובדא דש"ס לא היה היזק ברור של המפקיד דהא אילו קבלו אחריות היו מניחים אותו בידו ואין כאן היזק ברור לכן במקום אונם פטור ובעובדא דהמרדכי דהוא אומר שיחזיר לו כי טעה ואין מגיע ממנו לראובן כלום ובהחזרת המעות היה ראובן מאבד שלו לגמרי וברי היזקא ובזה לא פטרוהו בשביל איום להחזיר הפקדון ולהפסיד חבירו מעתה י"ל בדעת הרמב"ם דדוקא שם דגלו דעתי' דניחא להו רק בקבלת אחריות ורצונם להחזיר ואם הוא לא קיבל אחריות עליו ישלחו ע"י אחר ובזה פטור כשמחזיר מחמת אונס דבודאי יחזרוהו או ע"י עצמם או ע"י שליח אחר. אבל בסתם כשכופין אותו להחזיר ולא גילו דעתם דניחא להו בהחזרה ואולי הם חוזרים הוי כברי היזקא כשמחזיר. ומש"כ הסמ"ע ס"ק ט' לחלק בין עשאו שליח ללא עשאו ובט"ז וש"ך תמהו עליו. וביותר תמיהת הט"ז מעובדא דש"ס דמיירי בעשאן שלוחין ואפ"ה ילפי' מינה דמחמת אונס פטור ונ"ל כונת הסמ"ע לחלק דשם מיירי בעשאו שליח רק לקבלם מידו וכיון שכבר קיבל נגמר שליחותו וכשבא האונס עליו לא מחמת השליחות הוא דהוי כממון אחרים בידו. משא"כ בש"ס דהוי שלוחים גם על החזרה להביאם להשולחן וכשנאנסו בעת שלא נגמר עוד שליחותן פטור. ואף שאין זה בלשון הסמ"ע אבל י"ל כן בכונתו: סעי' ב'. דוקא כשהוחזק המפקיד כפרן:

אבל בהלואה אפי' לא הוחזק כפרן כמ"ש בסמ"ע ולא כמש"כ המהרש"א בתוס' שם והת"ש בטור דגם בהלואה בעינן הוחזק כפרן דמסתימת הפוס' ל"מ כן. ודברי התוס' שם י"ל כמ"ש שם הק"נ ברא"ש לפרש והקדימו הרש"ל דאשרתא דסרבלא הוי פקדון. ויותר נכון מש"כ הפנ"י שם להגיה דיבור זה אעובדא דלבתרא דר"ד דמיירי בפקדון. ותמהני למה נדחק הסמ"ע בין פקדון להלואה דהא הטעם פשוט כמש"כ הרש"א שם דאין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר ל"ש אלא בחפץ. וגם טעם הסמ"ע אינו מספיק לאם היה ש"ש דהשמירה גם לטובתו. וגם במלוה לרווחים דהוי טובת המלוה והפוס' לא חילקו וצ"ע:

סעי' ה'. אפי' עשאו שליתח לקבל:

עיי' בהגר"א דמיושב בזה קושית התוס' ל"ב ע"ב. וכבר עלה על דעת הרשב"א שם ליישב כן ודחה זה ע"ש. ומה שהק' בקצוה"ח ס"ק ד' להרמב"ם מגיטין י"א פלא שלא ראה בב"י כאן בשם הרשב"א:

ש"ך ס"ק ל'. ונראה וכו' וכ"מ להדיא בתוס' כו':

באורים כתב עליו דהוא כשגגה יוצא מפי השליט דהם לא מיירי כלל בהזוכה אם הוא חוב או פקדון. וחלילה לחשוד למאור עינן של ישראל בדבר פשוט כזה. וכונת הש"ך הוא עפ"י מש"כ הפנ"י גיטין י"ג דדוקא במתנה אין דעתו שיגמור המתנה עד ואתי ליד המקבל משא"כ במכירה אדרבה דעתו מסתמא להקנות:

תיכף שלא יוכל הלה לחזור ואמרי' שפיר תן כזכי וכ"כ הנתי' סי' ר' ס"ק ה'. וגם הרא"ש ע"ק דגיטין כתב כן בש"ס דפ' הספינה דאין נראה לומר דהוצרכו לתקן בשאין הפקדון ביד הנפקד. איברא דראייתו מתוס' פ"ק דגיטין קשה דמשם לא מוכח כן ועיי' פנ"י:

סמ"ע ס"ק כ"א. הטעם דבפקדון כו':

הרשב"א כתב משום דמחנה לא הוי זכות גמור דכתיב ושונא מתנות יחיה. והפנ"י כתב משום דבמתנה ליתא בע"כ דאי אמר המקבל לא ניחא לי בטלה המתנה לגמרי משו"ה לא הוי תן כזכי דאינו רוצה להפקיע מרשותו עד שיגיע ליד המקבל אי לאו דאמר בהדיא זכי. ועפי"ז חידש דכשהוא במעמד המקבל כו"ע מודי דהוי תן כזכי כמו בפקדון ומלוה. וצ"ע לפי"ז מהא דגיטין י"ד א"ל רב קבא דמוריקא כו' הא אמר רב חדא זימנא כו' וקשה מנ"ל דמשום מעמד ג' קאמר דלא הדרנא דילמא משום דהוי לפניו ולכך הוי תן כזכי ואי לא הוי בפניו שפיר הוי יכול לחזור. והגרע"א הק' שם באו"א לשיטת תוס' דבמתנה לא אמרי' תן כזכי א"כ דילמא אשמעי' דדוקא באפיה קאמר דא"י לחזור מטעם מעמד ג' אבל שלא באפיה היה יכול לחזור דבמתנה לא אמרי' תן כזכי. וזה י"ל דמשמע ליה להמקשן דעיקר דיוקו דרב הוא על אי החזרה במה שלא ניתנה לחזור ולא על הדיוק במה שנשמע דבלאו מעמד ג' היה יכול לחזור וכ"מ לשון הש"ס דברים הללו לא ניתנו לחזרה וע"ז פריך הא א"ר כו' משמע דזה הוא החידוש דברים הללו ר"ל מעמד ג' לא ניתנו לחזרה:

סימן קכו

ש"ך ס"ק א', כתב מהרשד"ם כו' ונראה דמיירי כו'. והקצוה"ח כתב כיון דא"י לכופו שיחזיר לו השאר לא הוי כמנה לי בידך עכשיו. לכאורה היה נראה דהש"ך ס"ל כהט"ז סי' ע"ד דאם משכן לו מטלטלין ורוצה לפדות חציה לפי ערך כופין אותו על מידת סדום. ואולי דבלא"ה הק' שם בתומים מה"ת יכפוהו ליתן לו שיעור מעותיו אם הוא רוצה להיות יותר בטוח. וע"כ צ"ל בסברת הט"ז דאין אדם מנית חפציו למכור ויפדנו אף בלא יהיה לו אלא שיעור מעותיו. וי"ל דבסחורה העומדת למכירה מודה הט"ז דא"י לכופו אולי תפחות מקחה ולא יהיה לו שיעור מעותיו:

שם ס"ק כ"ו. ולפי"ז קשה כו'. מלבד זה קשה על המחבר מאי קמ"ל כיון דפסק דגם בע"כ קונה אין חידוש באומר לכשארצה דלא תליא בדעתיה כלל והרשב"א קמ"ל דקני אף בע"כ. ואולי אף בשהיה הממחה מרויח לו הזמן מ"מ המומחה מחויב ליתן לו מיד ועיי' סמ"ע סי' קכ"ח ס"ק ד':

שם. ס"ק כ"ח. ויש חולקין כו':

בתומים כתב דאין חולקין אלא במוחה בפירוש ולא בסתמא ונ"ל ראיה לזה ממ"ש בש"ס אלא מעתה הני דבי בר אלישוב כו'. והק' המפ' דאין ה"נ לדיעה זו אין כאן מעמד ג' כיון דהוי בע"כ. ולמש"כ בתומים מיושב דמחמת יראתם לא היו מעיזים פניהם לומר אינו רוצה אלא היו שותקין ואין כאן משום בע"כ. ומש"כ עוד הש"ך דאי קונה בע"כ כו'. לדעת הקצוה"ח ס"ק י"ז דעל חיוב השמירה אין מעמד ג' י"ל דלכך דוקא בפניו דיתרצה על חיוב השמירה בפקדון. ובמלוה שימסרנו לידו דבלא"ה ודאי לא יתרצה המומחה ואין כאן הקה"ש. אבל הפנ"י כתב דלדיעה זו אף חיוב השמירה בע"כ וכ"מ מלשון הטור סעי' ח'. ועיי' מחנ"א הל' שומרים סי' כ'. ובש"ך ס"ק מ"ה יש ט"ס במש"כ והוא דעת בעה"ת וצ"ל "בעה"ט" דכן דעת העיטור. ודעת בעה"ת הוא דנאמן:

שם. ס"ק ג"ו. ויצא לנו מכאן דין חדש כו':

עיי' שו"ת פנים מאירות סי' ק"ז בארוכה בדברי הש"ך כאן ובשומ"ש מהדורא תנינא ת"ב סי' קע"ט מש"כ בזה:

שם. ס"ק ס"ז. ותמיה לי למה לא יתחייב לשלם כו':

עיי' תומים ס"ק י"ת מה שתירץ ע"ז ומה שחידש הנתי' דאם היה מונח חפץ ראובן כו'. ובכל דבריהם יש הרבה לפקפק ומצאתי בשו"ת ציוני האריך בראיות חזקות להש"ך ודחה דין הנתי' שחידש:

שם. ס"ק ע"ג. שנתחייב החוכר להקהל בקנין כו':

לכאורה למש"פ בהגה סי' כ"ב ובסוס"י קס"ג דמעשה הקהל א"צ קנין א"כ אפי' בדיבור בעלמא ג"כ סגי והב"י בבדה"ב שכתב קנין לשיטתו אזיל שכתב בסי' כ"ד הדין של הג"מ רק לענין מחוסר אמנה ובדעת הרא"ש א"ש שנראה דעתו בתשו' כלל ו' סי' ה' וסי' י"ט דגם מעשה קהל צריך קנין. ועיי' מה שכתבתי בזה לק' סוס"י קס"ג:

שם. ס"ק ע"ו. דין זה כו':

הקצוה"ח כאן חידש דלכו"ע אין חיוב עד שעת החזרה. ולשון הרא"ש בתשו' מובא בקצוה"ח לק' רסי' ש"ו שכ' דמיחייב עלה בעל הכלי כו' משמע דאף קודם החזרה יש חיוב השכר. ואי"ל דמיירי אחר החזרה דהו"ל לפרש. ובעיקר דבריו עיי' מחנ"א הל' שכירות סי' י"ד מש"כ בזה. ויפה הק' בשו"ת ר"ב סי' כ"ד דאין דבריו מספיקים כלל לתרץ תשו' הרא"ש דאף אם נאמר כסברתו עכ"ז הוא רק בפועל כמו עשה לי שירים נזמים וטבעות דהנאת שכר מלאכת הפועל נכנסת בהכלי שהפועל עושה בו ועיקר השכירות היא בשביל ההנאה שתביא לבעל הכלי אח"כ וע"כ כתבו התוס' שפיר דצריך להחזיר לו הכלי. ול"ש זה בשכירות חפץ שמשכיר להשתמש דפשיטא דחוב השכירות מתחולל כל שעה כפי שווי השימוש שנשתמש בהכלי אי ישנה לשכירות מתחילה ומה חזרה שייך בחפץ של המשכיר לתלות בה חוב השכירות. ובעובדא דרא"ש שהוא שכר שימוש אין חילוקו שייך כלל. וגם דברי התומים צ"ע בזה. ויותר תמוה דבא"מ סי' כ"ח ס"ק מ"ו כתב בעצמו סברא זאת לתמוה על הרא"ש. ועיי' שעהמ"ל פ"ת מאישות הל' כ' מש"כ בזה: סעי' כ'. מעמ"ש ע"י שליח כו':

הרא"ש מביא ראיה לזה מעובדא דאיסור גיורא. והקשו עליו דהא לדעת המפ' דליתא בע"כ ע"כ מוכרחין אנו לפרש משום דיתבייש מפניו א"כ בשליח ודאי לא יקבל והא הרמב"ן דעתו דליתא בע"כ עיי' תומים. והמדקדק בלשון הרא"ש יראה שכתב כן בלשון קושיא "ולא היה ירא שמא יעשה איסור שליח" והר"ן שדעתו ג"כ כדעת הרמב"ן דליתא בע"כ כתב בלשון אחר "הול"ל נמי ואי שלח לי לא קבילנא" דשייך שפיר לאסיק בלישנא דרבא כלומר בפניו לא אוכל להעיז פניו ע"כ לא אזילנא ולשליח אינו חושש דבדעתי הוא ולא אקבל. ולהר"ן היינו דבר אחד. וגם בל"ז אין הכרח לפרש כן לדידהו דהא י"ל בפשיטות "לא אזילנא" ר"ל הליכתי היא למותר דגם אי אזילנא לא אקבל. וגם התוס' ורא"ש לא כתבו דהכרח לפרש כן לדידהו. שוב מצאתי בחי' רמב"ן שכתב וז"ל דהתם מאי דהוי עביד קאמר ולמה ילך ולא יקבל עליו. והנמוק"י כתב דלא היה חושש רבא אלא להקנאות הרגילות. וי"ל דע"י שליח אינו מהקנאות הרגילות. ומש"כ עוד המחבר ואם אמר הנותן כו' יש מי שאומר כו'. עיי' ש"ך ותומים. אבל ברדב"ז ח"ג סי' תקע"ד חילק בזה דבנותן ומקבל לא מהני שליחות ובלוה ונפקד שפיר מהני שליחות. ומביא ג"כ בשם י"א דשליחו כמותו בכל מקום וכמ"ש הש"ך בסה"ד. והנה התומים תלי לה בגירסת המפ' דרב מרי בי רב הוי וע"כ ע"י שלית המקבל. ותמיהני דהא הרמב"ן כתב זה לתרץ מה שהק' דליקני אגב קטיני דארעא כמעשה במדוני וע"כ כתב דר"מ בי רב הוי ואיסר לא היה גמיר. ואי ע"י שליח המקבל הדרא קושיא לדוכתא דאי ר"מ ידע מזה דעי"ז שלח שליח הו"ל לאגמורי לאיסר ההקנאות אגב קרקע ולא היה צריך לשליחות. ובפשיטות יש לפרש דהא הוי מב"ב של ר"מ בכאן ולהם היה יכול להקנות במעמד ג'. ובהג' רש"ש שם כתב לפרש להך גירסא דה"ק אף דר"מ בי רב הוי וגמיר עכ"ז לא ימצא עצה איך לקנות אבל ר"מ היה כאן. ומלבד שהוא דחוק ואין במשמע לשון הש"ס עוד זאת לא ראה מש"כ הרמב"ן לפרש להך גירסא. והנה המהרשד"ם בתשו' סי' שנ"ט כתב לענין שליח המקבל דבמקבל מומר לא מהדרינן בזכותיה לטעם הרא"ש משום דהוי זכות המקבל. וצ"ע דהא לא פלוג חכמים בתקנתם כמ"ש הפוס'. ואף בשליח הנותן שכ' הרא"ש דלא מהני מפני שהוא לחובתו כתב ג"כ הפרישה דל"פ ואף במקום דהוי לטובתו כעובדא דאיסר. ואולי משום דהוי מן המורידין ולא מעלין אבל ל"מ כן שם: סעי' כ"א. מפי הכתב:

כאן קשה ג"כ מה שהק' התומים ס"ק ס"ג שהבאתי לעיל דלהפוס' דדוקא מדעתיה אין ראיה:

סעי' כ"ב ואם הנותן עכו"ם כו' מה שהק' בתומים דהוי הפקעת הלואתו. אולי מיירי בגונא שאסור כגון במקח שכתב רש"ל דאסור מובא בש"ך לק' סי' שמ"ח ס"ק ג'. ועיי' תומים סי' קכ"ח ס"ק ב':

פת"ש ס"ק ב'. וכתב בס' שעמ"ש כו':

מדוע לא הביא דברי התומים והקצוה"ח כאן מזה. ובראיית התומים מב"מ ע"א עיי' חי' מקור מים חיים בגליון יור"ד רס"י קס"ט מש"כ בזה. והנה הקצוה"ח ס"ק ד' הכריח דלמ"ד דיכול למחול ע"כ ס"ל דסמכה דעתו ובזה דחה ראיית הרא"ש ע"ש. ותמוה דהא הרמב"ן דעתו ג"כ דיכול למחול משני שינויא אחריני בהא דקדושין מובא ברשב"א פ"ק דגיטין בסוגיין ואין הכרת:

סימן קכז

סעי' ב':

בד"א כו':

בתוס' הקשו על רש"י מב"ב קמ"ט מובא בסמ"ע. ואולי י"ל דבש"ס קדושין משמע דרבא ל"ל לחלק בין היתה הורתו בקדושה לשלא בקדושה רק סתמא דש"ס אמר כן. דאל"כ רבא דאמר שם כותי את הגר כו' הול"ל ולחלק כחילוק הש"ס וע"כ דל"ל לחלק וס"ל דבכל גונא אין ר"ח נוחה הימנו. ולזה אמר בב"ב קא מגמרי כו' ולא רצה להחזיר. והנה בדרישה הק' על הטור שפסק כרש"י וע"כ מוכרחין אנו לחילוק הרא"ש והר"ן והו"ל לחלק דדוקא כשאב ואם שניהם גיורים. ובאמת אין הכרח לזה דהא י"ל כמ"ש הנמוק"י שם בשם י"מ דאם רוצה שיקוב הדין את ההר שומעין לו ועיי' תוס' ב"ב שם בשם ריב"ם.

ובעיקר דברי הסמ"ע ס"ק ג'. עיי' פרמ"ג אור"ת סי' שכ"ט וברי"ט אלגזי פ"ח דבכורות ובחי' הגרע"א אור"ח סי' של"א ובחמדת שלמה חאהע"ז סי' ב' ג' ובהג' זר זהב לאו"ה דין פיקוח נפש מש"כ בזה. ומש"כ הסמ"ע ס"ק ד' וגר יורש כו' תמוה. ואולי ט"ס היא וצ"ל וגוי יורש כו':

סימן קכח

ש"ך ס"ק ג' בא"ד. ומשמע ליה להירושלמי דמקריב משלו כו':

ותמה בתומים דלא מצינו בקינים פטור אחריות. והקצוה"ח תפסו ממשנה ערוכה פ"ז דשקלים ע"ש. ולענ"ד דשם מיירי במעות הקינים שנתנו בלשכה כמ"ש שם הרמב"ם בפירושו ועיי' רמב"ם פ"א ממחוסרי כפרה הל' י"ב ובלח"מ שם. משא"כ יחיד שמביא קן ונאבד או נפסל בזה לא היה תנאי ב"ד שיקריבו משל ציבור. אלא דצ"ע מטעם אתר דאיך מפרש הש"ך בהקריב משלו דהא כה"ג בבע"ח ליתנו לו ממש לית מאן דפליג דאסור וא"כ בקרבן בע"כ מזכה לו דהא בעינן משלו וכה"ג ודאי אסור. ואולי גם בבע"ת כה"ג במזכה לו ע"מ שלא ליהנות בהם הנאה אחרת אלא לפרוע לבע"ת נמי שרי דאין בהם הנאה כלום וה"נ בקרבן אף דזוכה לשעה אין בהם אלא הנאת קרבן:

סעיף ב'. מי שנתפס כו' א"ח חייב לשלם והוא מירושלמי ב"ק כריב"ל ואף דרב פליג כיון דר"י ס"ל כריב"ל כותיה פסקינן עיי' ב"י. והנה ז"ל הירושלמי אר"י והלא אמרו אין קרקע נגזלת ולמה אמרו חייב להעמיד לו שדה. קנס קנסוהו נטלוה מסיקין מן הגזלן מחמת הנגזל מהו דו יכיל מימר לו מ"מ הב לי דידי ומאן דבעי ייתי ויסיב מיני. ריב"ל אמר אין אד נתפס על חבירו וחייב ליתן לו אלא בארנון וגולגולת. רב אמר יכול מימר לו את שרי עביטך מיני. והק' בנתי"ר שם דאיך אפשר לומר לריב"ל דאף אם נטלו מחמת הנגזל חייב להעמיד לו שדה הלא במתני' תנן אם מחמת הגזלן חייב מבואר להדיא דאם לא מחמת הגזלן פטור. ובירושלמי כתובות פי"ג הל' ב' מבואר כן להדיא דאיתא שם ריב"ל אמר אין לך אדם כו' רב אמר כל הנחפם על חבירו חייב ליתן לו. חייליה דרב מן הדא הגוזל שדה ונטלוה מציקין ולא שמע מה דאר"י קנס קנסו לגזלן. ועיי' ברא"ש שם סי' ח' מביא דברי הירושלמי וביאורו א"מ ע"ש. והנתי"ר נדחק בדברי הרא"ש ונ"ל בהקדם מש"כ הרשב"א דברי הירושלמי בגירסא אחרת וז"ל אלא כולה מתני' קנסא היא וכן אמרו בירושלמי קנס קנסו בגזלן דגרסי' התם אר"י והלא אין קרקע נגזלת ולמה חייב. קנס קנסו חכמים בגזלן דגרסי' ריב"ל אומר אין אדם נתפס כו' רב אמר דו יכול מימר כו'. עוד אמרו שם נטלוה מסיקין מן הגזלן מחמת הנגזל מהו יכול מימר הב לי דידי ומאן דבעי ייתו ויהב מיניה. הרי דפירושו להרשב"א כיון דמן הדין קרקע אינה נגזלת וברשותיה דמרא קאי א"כ אפי' מחמת הגזלן נמי אין אדם נתפס על חבירו ואף שאנסו קרקע שלו בשביל הגזלן אין על הגזלן חיוב מדינא ומייתי ראיה מריב"ל דס"ל כן דאין אדם נתפס על חבירו. וזהו נמי כונת הירושלמי כתובות מ"ש חיילא דרב מן הדא הגוזל שדה ונטלוה מציקין ר"ל וקאמר שם אם מחמת הגזלן חייב להעמיד לו שדה וע"כ משום דנתפס על חבירו חייב לשלם וע"כ חייב הגזלן דנתפס הנגזל עבורו ולא ס"ל מסקנת הירושלמי דקנסא הוא. וזהו נמי כונת הרא"ש כתובות שם בקצרה וע"כ פסק שם הרא"ש שפיר כריב"ל כיון דסתמא דירושלמי ב"ק מביא ממנו ראיה. ומה שהק' הירושלמי והלא אין קרקע נגזלת לכאורה למ"ש בירושלמי כלאים מובא בתוס' ב"ב מ"ג דיש יאוש לקרקע וביד המציקין הוי שינוי רשות. ולמ"ש הב"ש מובא בש"ך סי' רל"ו ס"ק ו' אפי' בע"כ הוי ש"ר. מיהו עיי' מה שכתבתי שם בזה וי"ל ועיי' ש"ך סי' שמ"ג ובנה"מ שם. ובשמ"ק בשם ר"י מיישב קושית הירושלמי דבנטלוה מסיקין שאין יכול ליכנס בה נגזלת דהוי כחפר בה בורות שיחין ומערות. והירושלמי דלא תירץ כן צ"ל דס"ל דלא גרע ממטבע ונפסל ותרומה ונטמאת דא"ל הש"ל וה"נ אין ההיזק ניכר בגוף השדה וע"כ דמשום קנס. ומה שלא קנסו להירושלמי גם בתרומה ונטמאת ומטבע שנפסל צ"ל כמ"ש בש"ס דילן קי"ז ע"א. והנה הנתי' כאן חידש דאם היו נכסי שמעון כו' מובא בפת"ש ס"ק ד'. ומש"כ בשם המע"ג דבאנס המלך גורנו הוא רק חיוב מד"ש יש לפקפק כמ"ש חותני זצ"ל דא"כ מאי פריך בגיטין מכאן על עבד שא"י לחירות. אולם בעיקר ראיית הנתי' מאנסו גורנו כתב חותני זצ"ל לדחות דשם במלך מיירי ובמלך קיי"ל דנתפס על חבירו. ולאחר זמן בא לידי שו"ת חסד לאברהם מהגר"א תאומים תלמיד מובהק להנתי' ובחלק חו"מ סי' כ"א מצאתי שנשאל על דברי הנתי' ועל עיקר דינו והחזיק דינו משני ראיות. הא' מהך גופא דנתפס על מס הקצוב למלך דצריך לשלם כמבואר כאן והוא משום דבר מתא אבר מתא מיעבט והואיל וכן הוא דינא דמלכותא שיכול לתפוס אצל אחד בעד חבירו ממילא חייב לחבירו לשלם. ובזה נדחה מש"כ חותני זצ"ל לדחות מהא דבית המלך דבית המלך ג"כ מהאי טעמא הוא. וראיה ב' מהא דתשו' הרא"ש המובא לק' בהג' רמ"א סי' קע"ו סעיף מ' רו"ש היה להם שותפות ביחד כו' ואמאי חייב ראובן לשלם נימא אין אדם נתפס על חבירו ואף דבמס חייב לשלם מ"מ היינו דוקא במס של שנה זו והרא"ש לא הזכיר מזה וע"כ משום דהיה בבית ראובן וכסבורין היו שהוא שלו חייב וכהנתי'. אמנם למש"כ הלחם רב דבשותפין ל"ש האי דינא דאין אדם נתפס על חבירו א"ש שם ואין ראיה ועיי' שו"ת חכ"צ סי' קל"ב. והנה המחנ"א הל' גביית חוב סי' ה' מביא תשו' מהרי"ט דכל שאנסוהו לפרוע חוב חבירו לא הוי פורע חוב חבירו שלא מדעתו וחייב והמחנ"א נוטה לזה. וראיותיו מתשו' הרא"ש בקל יש לדחות עפ"י מש"כ האחרונים בסי' ע"ז. ותמיהני שלא הזכיר מדברי הרמב"ם כאן וצ"ע. ובש"ך ס"ק ו' יש ט"ס וכצ"ל וכן פירש להדיא בתשו' שאר"י דברי תשו' מהרי"ק וכן הוא בגוף התשו'. ומש"כ בהגה אבל אם היה בידו כו' הק' בתומים מתוס' כתובות וב"ק דמשמע להדיא דאף בהיה בידו אמרי' כן. וי"ל דלא אמרי' כן אלא בהיה בידו משלו קודם פריעת בע"ח דאז אמרי' דלא היה דעתו לשם מצוה כיון דשלו בידו אבל במשיב אבידה ומציל חמורו דכשהלך להציל לא היה עוד משל חבירו כלום ומי יודע אם יציל בודאי אמרי' כשהלך להציל כונתו היה לשם מצוה:

ומש"כ בסמ"ע ס"ק ד' ועיי' בע"ש כו' ולקח השט"ח מיד הסוחר כו' הנה בבאה"ג העתיק וקנה השט"ח משמע דקנהו לגמרי ותמוה הוא קצת.

ומדברי רש"ל בש"ך ס"ק ט"ו לא נראה כן דמשמע דהגבאי ממשכן מיד אף שלהמלך בעצמו היה מתפייס להרויח הזמן והוא קנה מהמלך בפרעו חוב הקהל. ומש"כ בש"ך סוס"ק ו'. וכ"מ נמי מחשו' רשב"א כו':

הנה כן מוכח נמי מתשו' רשב"א מובא בב"י סי' קס"ג דנאמני הקהל שפטרו חובות עכו"ם ע"ש וכן משמע נמי פשטיות לשון תשו' הרא"ש המובא בטור אהע"ז סי' קי"ח שהק' שם הפרישה והב"ש ת"ל משום פורע חוב של עכו"ם חייב לכל"ע ונדחקו לחלק. ויותר נכון שדעת הטור כדעת הפוס' שמביא הש"ך כאן. והנה ההפלאה:

בקו"א שם הוסיף להק' דהא לא פרעה משלה כלום אלא משל בעלה ובהיה בידו משל חבירו בחוב ישראל נמי חייב כמ"ש הרמ"א כאן. והנה אף די"ל עוד אי מיקרי זה של חבירו לגמרי כיון דלא חלקו עוד. אבל בפשיטות מיושב לפמש"כ בתשו' הרא"ש מובא בתומים ס"ק ג' דאף ביש בידו משל חבירו פטור ואזיל הרא"ש לטעמו. ובזה היה אפשר לומר בטעם השמטת המחבר שם בשו"ע סעיף ב' טעם דתשו' הרא"ש מפני שהיא אפטרופסת והק' כן בח"מ שם ולמש"כ י"ל דהרא"ש כתב טעם זה רק לדעתו דאף בכה"ג פטור ולדידן דבהיה בידו חייב בלא"ה חייב:

סמ"ע ס"ק ו'. נראה דאפי' כו':

עיי' תומים ונתי'. בשו"ת בית שלמה חחו"מ סי' קכ"ג מביא לשון בעה"ת בשם רמב"ן הטעם פשוט וז"ל. בטעם הדבר שהוא פטור מפני שיכול לטעון כשתפסוך אתה או ממונך אם אנסוך שהרי שלא כדין אנסוך למשכונך בכדי שאין אדם עשוי למשכן זע"ז מה עלי אונסך כו' דמן שמיא אנסו להיאך. ושם ראיתי שהק' המחבר על הש"ך יור"ד סי' רכ"ג ס"ק ל"ה שכתב דלדעת ר"ח וסיעתו דאסרו לפרוע חוב של המודר בפריעת חוב ברור ה"ה במדיר בנו ומת דאין בע"ח כאלו נפרעים מנכסיו שיש מאביו.

דהוא נגד דברי התוס' ב"ק ק"ט דאף לר"ת כה"ג מותר. והקדימו להק' בזה בחי' הגרע"א שם. ולדעתי י"ל כונת הש"ך די"ל בלשון "ופרעם" כפשוטו הוא עצמו ממש ולא כחילוק הר"ן מובא בט"ז וכן חילקו התוס'. והרדב"ז בפירושו להרמב"ם ביאר דפורעו בעצמו וכ"כ בש"מ שם בשם המאירי דרשאי לפורעו בעצמו. ולדידהו ליתא לחילוק התוס' והר"ן. רק זה ידעינן מדברי התוס' שדינים הללו שוים מדהקשו משם רק שחילקו באופן אחר. ואם נבין דברי הרמב"ם כפשוטו עכצ"ל כמש"כ הש"ך. הנה בהג' חכ"ש כאן הק' על השמטת הפוס' דינא דגידל בר עלאי גיטין נ"ט ע"ב ותירץ דלדידן חייב דלא גרע משורף שט"ח של חבירו וחייב מדינא דגרמי. ולא ראה מש"כ הרשב"א שם דלפי' הרמב"ן ודאי ל"ל כן דהא הרמב"ן כתב דהוי פורע חוב חבירו ולפי' הראב"ד הא כתב דלא היה להם למכור דעדיין לא נתחייבו לשנים הבאות ולא הוי משכון דלא הו"ל לפרוע בעד שנים הבאות ועיי' שו"ת ח"ס חחו"מ סי' קס"א מש"כ בזה:

ש"ך ס"ק ח'. ל"י למה כתב כו':

לענ"ד כונת הרב שפיר דבפירוש הש"ס נחלקו רש"י והרא"ש. רש"י פירש דאם פרע המוכס להמלך שוב אין לו רשות לגבות מאחד על כולם וכן פסק הטור לק' סי' שס"ט. והב"י מביא לשון הרא"ש לחלק דאם המלך יש לו רשות לגבות משנה העברה למה יגרע כוחו של הגבאי ופירש הרא"ש דזה הוי דינא דמלכותא דאין גובין משנה העברה. והב"י כתב דלא משמע כן מפרש"י ומלישנא דש"ס. וביאר בהג' אלפס דברי הרי"ף דבש"ס אמר הואיל ואיפייס מלכא חליף משמע דאי לא אפייס מלכא אע"ג דעברה השנה גובה מהם. וכתב דאפשר ליישב דהרא"ש מפרש דדינא דמלכותא הוא כשהשנה עברה דאיפייס מלכא ממילא ואינו מבקש את המס מהם. וכתב ומיהו מלשון רש"י משמע דאינו מפרש כן. ולפנינו בש"מ מביא לשון הרא"ש אחר שמביא לשון רש"י השיג עליו כמש"כ ומפרש באמת דזה הוה דינא דמלכותא דאין גובין משנה העברה. והטור לק' פסק כרש"י משום דרוב הראשונים בש"מ שם מפרשי כרש"י והרמ"א כאן מביאו בלשון וי"א משום דעת הרא"ש החולק וכן מביאו הנמוק"י. ובעצם פירש"י צ"ע קצת דלא תליא בשנה אלא בפיוס הגבאי והו"ל להש"ס לאשמעי' עיקר דינא דאם הגבאי פייס להמלך אין גובה מאחד על כולם דאין לו כח המלך ואף באמצע שנה כשתבעו המלך נמי הדין כן ומדאמר שנה משמע כהרא"ש דאפי' דד"מ אין גובה משנה העברה. וגם הרמב"ם שהשמיטה [ומש"כ הש"ך מלשון משנה לשנה אין ברור כונתו] י"ל דמפרש כהרא"ש דד"מ הכי הוי ולא היה כן אלא בזמן רבא כמ"ש הש"ך ס"ק ט"ו בשם רש"ל לא הוצרך לפורטה דבכלל דד"מ הוא שכתב שם ואם יקום מלך ויגזור שנגבית עד שתי שנים גם זה מדינא דמלכותא הוא. אבל לרש"י הא זה הוי חידוש דין בכל הזמנים שהמוכס אין לו כח המלך אף שכבר פרע להמלך ולאפוקי מפירוש הרא"ש:

הלכות ערב:

סימן קכט

סעיף א'. או שהיה חונק כו':

מיהו אם פרע למלוה מחויב הלוה לשלם דלא גרע מפודה חבירו משביה ביור"ד סוס"י רנ"ב. מיהו הגאון מובא בנמוק"י פירש דחונקו ל"ד אלא ציערו. ומש"כ וא"ל הנח לו שהוא ערב. כן הוא לשון הרמב"ם. ובטור כתב ואני אתן וכתב הב"ח דקמ"ל דאפי' א"ל לשון טוב נמי ל"מ דמצוה היא. ולא ביאר עדיפותא דלישנא ואני אתן דהא כולהו לשון ערב הם בר מתן לי ואני נותן. ובסעי' ב' בערב דב"ד כתב ג"כ הטור אניחהו ואני אתנם או ערב לכם עיי' פרישה והרמב"ם כתב ואני ערב לכם. ומש"כ בהגה. בעד יום אחד אינו כלום. הקצוה"ח כתב דערבות הוא מטעם שליחות והנחי' כתב דליתא דהא איכא תנאי דסברי דאפי' שלא בשעת מ"מ חייב ושלא בשעת מ"מ ודאי דלא אמר לשון שליחות דתן לו רק ואני ערב גרידא ואפ"ה חייב. וי"ל דהסמ"ע ס"ק ד' כתב דאף לאחר מ"מ יש קצת הנאת הימנותא אלא דל"ח זה להנאה גמורה דבזה לבד ישתעבד ומצטרפת רק לקנין. והני תנאי דס"ל דאף לאחר מ"מ משתעבד ס"ל דזה נחשב להנאה גמורה ובזה לבד משתעבד לדידהו וכמו דלדידן בשעת מ"מ אמרי' דשליחותיה קעביד ה"נ לדידהו אף לאחר מ"מ נמי שליחותיה קא עביד. ובעיקר הדבר מש"כ בתומים ראיה מהמבשרני והמחנ"א מביא ראיה מההיא דבי ר"י בפ"ב דע"ז. לענ"ד דאין כאן החסרון מצד עצם ההשתעבדות לשאינו מבורר רק מטעם אחר דעיקר התחייבות הערבות הוא מצד הנאת דמהימן לו ולא חשיבא הנאה זו רק במכיר ויודע מי הוא הסומך. על הימנותיה. אבל בא"י מי הוא הנותן ל"ת הנאה שבזה ישתעבד דאולי כן דרכו ליתן אף לאנשים שאינם מכירן וסומך על אלמותו. וכ"ז בשאין כאן הנאה אחרת שבזה ישתעבד ובהמבשרני וההיא דע"ז וכן בכל מי שיזון את אשתי דמביא הר"א ששון מינה ראיה בכל אלו יש הנאה אחרת לבד הנאת הימנותא שפיר משתעבד אף לשאינו מבורר. ועיי' בקו"א במקנה סי' כ"ח סעי' י' שהעלה לדעת רש"י ותוס' קדושין ו' ע"ב דאף לאחר מ"מ בשפטר את הלוה לגמרי או הרויח לו זמן חייב. וכ"כ הח"מ סי' כ"ט אבל הא"מ לא ס"ל כן ע"ש:

סעיף ב'. נשתעבד הערב כתב הב"י דיליף בגמ' מאנכי אערבנו. וכתב הפרישה דאין כונת הב"י דנלמד מהא לחוד דהא פריך בגמ' עלה הא בקבלנות היא. ומסיק דילפי' מבני אם ערבת אלא ריש הסוגיא נקט. והנה בט"ז כתב דרבים מקשים אמאי לא כתב הב"י כפי המסקנא. ותירץ דר"ה דיליף מיהודה לטעמיה דס"ל לק' הלויני ואני נותן ערב ור"ח לטעמו דס"ל דהוי קבלן ולהפסק דהוי ערב ע"כ שפיר מביא הב"י הילפותא מיהודה. וצ"ע דהא יהודה אמר לשון תנה על ידי וכמ"ש הרשב"ם כאילו מקבלו בידו אחזירנו לך ובזה אין למלוה עסק עם הלוה [עיי' רש"א בחא"ג שם ובשו"ת שע"א סי' קנ"ג] ורש"י כתובות ק"ב ע"א כתב ג"כ דילפי' מאנכי אערבנו ותמה שם בגליון ע"ז. ודברי רש"י אפשר ליישב דהא בערב היוצא אחר חיתום שטרות גם קבלן אינו משתעבד כמש"פ בסעי' ה' וכונת רש"י הוא על ערב קבלן דילפי' מיהודה [ולא כרשב"ם דהיה נו"נ ביד רק ע"ק היה ומה שיהודא לקחו היה רק עושה שליחות שהמלוה שולח ע"י שליח ובזה הוי רק ע"ק כמ"ש בנתי' ס"ק י"ג] וכתב רש"י כן לאלומי מילתא דאפי' ע"ק כי ליכא עדים פטור. ונ"ל דעצם חיוב דערבות הוי חידוש ולולא מצאנו בקרא לא הוי אמרי' כן מדעתינו. ורצה בש"ס למילף מיהודה ודחי דקבלן היה וערב מקבלן לא ילפי' ויליף מקרא אחר דגם ערב סתם מיחייב. ואחר שכבר מצאנו עצם התחייבות דערבות מקרא. לא ידענו עוד אם בהתחייבותו אמרי' שיעבודא דאורייתא דאולי לא אלים שיעבודו כשל הלוה עצמו. ע"ז יליף מקרא דיהודה. ואף דלענין עיקר התחייבות דערב לא הוי יליף מיהודה אבל לענין שיעבוד שפיר יליף מיניה. וכונת רש"י כתובות שכ' דילפי' מיהודה לא על עיקר חיובו אלא על שיעבודו דהוי מה"ח. והב"י קאי על לשון הטור שכתב הערב לחבירו משתעבד מה"ת ר"ל ככל תורת שיעבוד הלוה ע"ז כתב הב"י דשיעבוד:

דערב ילפי' מיהודה. ובזה מיושב גם מה שהק' בפרישה על לשון הטור שכתב משתעבד מה"ת דהא ילפי' מפסוק משלי שהוא בכתובים. ולמש"כ שפיר יליף שיעבודו מה"ת מיהודה:

ומש"כ בהגה. ואפי' לא נתערב בהדיא:

ע"כ משום גרמי כמ"ש בש"ך ס"ק ז' ובנתי'. אלא מש"כ דנ"מ לענין אם מת דלא קנסי' לבניו אחריו יש עוד נ"מ בכופר במקצת הערבות דחייב ש"ד כדלק' סי' קל"א סעי' ב' ובכה"ג פטור להש"ך לק' סי' שפ"ו [ע"ש בקצוה"ח] ולדעת רש"ל מובא לק' סי' שפ"ח בש"ך אי מודה מיפטר. ובזה צל"ע מש"כ התומים דדוקא בא"ל כי בטוח הוא אבל הלוהו סתם פטור והוכיח כן מסי' קכ"ו סעי' י' במעמד ג' והנפקד היה עני ועשה ערמה דהממחה חייב וראיה מירושלמי ות"ל דעפ"י דיבורו לקח זה ללוה שלו והוי כהלוהו. וע"כ צ"ל דהואיל ולא א"ל בטוח הוא רק סתם פטור דהו"ל לחקור. ולמש"כ אף אם בסתם חייב אינו אלא מדינא דגרמי ונ"מ לכמה דברים ובחוזר עליו מחמת טעות ההמחאה לא נתבטלה ההלואה. ומש"כ התומים עוד דבהכי מתיישבת קושית הר"א מב"ב מובא בש"ך סי' ש"ו דשם לא א"ל כי בטוח הוא ולא ע"ז היה ההמלכה רק אם השדה טובה וכדומה. גם זה א"מ דאף אם נאמר דבא"ל זיל זבנה פטור אכתי לא ילפי' לדהכא דבדיבור זיל זבנה אין במשמעותו בטוחות מעירעורים כמש"כ התומים רק על עצם השדה שהיא טובה אבל בדיבור "הלוהו" משמע שהוא בטוח ויכול להלותו דאין משמעות שבח אחר בדיבור זה. ועכצ"ל בכונת הר"א בקושיתו מב"ב דכן דרך העולם לחקור ולהתייעץ קודם קנייתו אם נשמע עליה עירעור וכשא"ל זיל זבנה משמעותו דאין על שדה זו שום עירעור וא"כ אא"ל כמ"ש התומים. ועוד י"ל דלשון "הלוהו" אפשר דהוא לשון שליחות וכמש"כ הריטב"א באומר יזון לפלוני ע"מ לשלם הוא דשליחותיה קא עביד הזן:

סעיף ג' בהגה. וי"א דאם היו מעות כו':

וכתב בבהגר"א דלהשתעבד הלוה לערב ל"ב קנין דהוי כא"ל תפרע חובו וכיון דמעותיו בידו מחויב לעשות שליחותיה וכמש"ל סי' קכ"ה ונשתעבד למלוה. וצע"ק דא"כ אין זה ערב ליתבע ללוה תחילה כיון שזה שלוחו ובידו המעות והמלוה קיבלו אין לו עסק עם הלוה. ועוד דהא לא אמר הלוה לשון תן או זכי כסי' קכ"ה רק אנן אמרי' דהוי כא"ל תפרע חובי. והא כתב הש"ך סי' קכ"א ס"ק, מ"ד בשם ראב"ן דאם א"ל תפרע לבעל חובי מצי הדר ביה וא"כ כאן נמי יהא יכול לחזור ומשמע דמשתעבד מיד ככל הערבים דלא מצי הדר. [כעת בא לידי שו"ת שומ"ש מהדורא תנינא ומצאתי בסי' י"א דחה ראיות הש"ך והתומים ופסק כהרמ"א]. וראיתי בשאילת יעב"ץ סי' קס"ה הק' דבכל גונא מחויב הלוה מדר"נ ומה תמהו עליו הד"מ והש"ך. ולק"מ דמדר"נ לא מחויב אלא רק עד שיתברר בב"ד. חיובו כמ"ש סי' פ"ו סעי' ו' ומטעם ערב מתחייב בכל גונא אף שלא נתברר חיובו כיון ששומע תבעו. עוד נ"מ דמטעם דר"נ אם חייב עוד לבע"ח היו גם הם כפי חלקם ומטעם ערב רק הוא לבדו גובה. שו"ר בתומים כאן שעמד ג"כ בזה וכתב דע"כ ל"ק מהרי"ו אלא כשאותו שאמר הלוה הריני ערב לא היה ללוה נכסים כלל ואם כן משתעבד מדר"נ ולכך חל שיעבוד הערבות דהא היה לוה משועבד שלו כמו למלוה שלו והוי כערב בשעת מ"מ דהרי היה בידו להוציא המעות והניחם בידו בשביל שאמר הריני ערב משא"כ כשאז היה נכסים ללוה ואין זה משועבד כלל ול"ש ערב משתעבד דלמה ישתעבד כשאין משועבד למלוה הזה ומאי נ"מ כשיש בידו מעות של הלוה. ובזה מיושב גם קושית הש"ך ותמוה דהש"ך סי' פ"ו כתב דאף כשיש ללוה נכסים רמי שיעבודא עליה ואף שהתומים שם חולק עליו בעיקר דינו עכ"ז כתב שם ג"כ כסברת הש"ך: ובהגה כאן יש ט"ס מה שנרשם בדין הא' "תוספתא פ' המקבל, צ"ל תוספת פ' המקבל:

ושם קי"ב ע"א ד"ה חוזר כתבו כן וליתא בתוספתא:

סעיף ה' בהגה. מי שנתן מתנה כו':

עיי' מש"כ בזה המחנ"א הל' ערב סי' א' ובהגה שם:

ש"ך. ס"ק י"ב. כתב במישרים כו' ר"ל והנותן העמיד ערב כו' והקצוה"ח פירש דקאי על המקבל דהוי כהעמיד ערב שאם ילוה לאח"ז יחזיר לו. והנתי' השיג עליו דכשנולד השבת הוא תח"י המקבל ולא, הוי כמוציא ממון על פיו וי"ל בכונת הקצוה"ח דבעת שהרווח בא בעולם הרי הוא של הנותן ומחויב להחזירו ואם המקבל עוסק גם בהרווח הוי הלואה חדשה וע"ז היה הערבות וזש"כ וה"נ האי שבתא דנותן מלוהו אח"כ עפ"י צווי הערב כיון דחלק הנותן מונח בידו. אלא שצל"ע מטעם אחר דהרווח הוי דשא"ק ואינו משתעבד לדעת הרמב"ם מובא לק' סי' קל"א סעי' י"ג. וי"ל דהיה ערב גם על הקרן וידוע דהבעה"ת הק' להרמב"ם ממשנה ערוכה אין מוציאין לאכילת פירות ולשבת קרקעות מנכסים משועבדים מפני תיקון העולם הא מבנ"ח גובה ותירצו האחרונים דכיון דמחייב עצמו בשיעבוד קרקע דהוא קצוב מהני גם לשא"ק. וכ"כ הכנה"ג דהמתחייב בדבר קצוב ושא"ק לכו"ע משתעבד, וה"נ כשמשתעבד על הקרן משתעבד גם לרווח. ולכאורה לפמש"כ הב"י סי' ר"ז מחו' מ"ו בשם תשו' רשב"א דדבר שמחציתו הוי אסמכתא ובמחציתו נסתלק דין אסמכתא אמרי' דעל הכל גמר ומקני ולא נתכוון לאסמכתא. והמלמ"ל פי"א ממכירה הוציא מזה למי שקנס א"ע באם לא יעשה דבר פלוני במנה מחציתו לצדקה ומחציתו לשכנגדו דכיון דעל מחצית ההקדש אין בו משום אסמכתא דאין אסמכתא להקדש גם שכנגדו קנה. ובזה מיישב בשו"ת א"ת קושית הקצוה"ח סי' פ"א סעי' ל"א בהא דפסק שם המחבר ראובן נתן מנה לשמעון ולוי להתעסק בהם בשותפות ואח"כ תבעו אחד מהשותפים שלקח רווח שלא כדין הדין עם ראובן דשותפין ערבין זל"ז ויכול לגבות כל החוב מאיזה שירצה. וקשה ממ"ש המרדכי מובא בש"ך יור"ד סי' ק"ע ובחו"מ סי' קכ"ט דכשהעמיד ערב לנותן על הרווח הו"ל לגבי הרווח ערב שלא בשעת מ"מ ואינו משתעבד אלא בקנין ותירץ בס' הנ"ל דכל שהוא ערב רק על הרווח שפיר בעי קנין ואל"ה לא משתעבד משום אסמכתא. משא"כ התם דנעשו השותפים ערבים זל"ז גם על הקרן וכיון דעל הקרן דהוי בשעת מ"מ אין בו משום אסמכתא שוב אמרי' דעל הכל גמר ומקני דלא נתכוון לאסמכתא דאין דיבור אחד מתחלק לחצאים. וא"כ בדידן דדשא"ק להרמב"ם הוא משום אסמכתא כמ"ש המפ' בדעתו יש להביא ראיה לזה מתשו' הרשב"א הנ"ל אלא דיש שחלקו בין דשא"ק לאסמכתא דאסמכתא החסרון הוא מצד המוכר דלא גמר והקנה ודשא"ק החסרון הוא מצד הקונה דאין סומך בדעתו לקנות [עיי' שומ"ש מהדורא תנינא סי' א' ובשו"ת יד יוסף להגר"י יואל דייטש שהוכיחו כן] וא"כ אין ראיה מהב"י. ובזה היה אפשר לקרב אל הסברא מש"כ בשיורי כנה"ג סי' ס' דאפשר דע"י שליח מתחייב לכו"ע אף בדשא"ק והמפ' מחולקים בכונתו. י"א שכונתו למש"כ המהרי"ט מובא בקצוה"ח סי' ס' דלא נאמר אלא בבא להתחייב בדשא"ק. אבל מוכר שכתב לקונה לפרוע כל מה שיוציא בשבילו שליחותיה קעביד בכל מה שבונה וסותר וסומך על אמונתו שמרשהו בכך ויש שפירשו דאם אמר לאחר אמור ללוי שאני מתחייב לו בדבר פלוני אף שא"ק מתחייב [עיי' ש"ת מערכת ד'] ותמוה מאוד דמאי עדיפותיה דשליח להתחייב בדשא"ק. ולמש"כ שהחסרון הוא מצד הקונה י"ל דכ"ז כששומע מפי המתחייב שמתחייב בדשא"ק.

וכשהוא ע"י שלית שפיר סמך דעתו דסובר דהמשלח שפיר קצב והשליח עיוות ובזה י"ל קושית התומים על הרמב"ם ממתני' ר"פ הפועלים עד שלא יתחילו במלאכה כו'. ומה כל החרדה הזאת הא מזונות הוי דשא"ק עיי' קצוה"ח סי' ס' ס"ק ג'. ולמש"כ א"ש דשם ע"י שליח הוי ולמש"כ דהכא איירי בערב גם בעד הקרן נדחה ישוב הא"ח להבנת הקצוה"ח בדברי המישרים. ומלבד זה נ"ל דא"א לומר כן דל"ש סברא זה אלא בנעשה ערב עפ"י דיבורו אמרי' דבדיבור אחד אינו מתחלק ומסתלק האסמכתא מכל. אבל בשותפים דערבותם הוא שלא ע"י דיבורם רק בתורת אומדנא דע"ד כן נשתתפו מה"ת לומר דנתערבו גם על הריבית. ובמש"כ לעיל מיושב גם מה שהק' השומ"ש משאול שאמר והיה האיש כו' עושר גדול והא הוי דשא"ק. די"ל דההתתייבות היה גם על בתו כמ"ש ואת בתו יתן לו ומיגו דחל על בתו חל נמי ההתחייבות על העושר. ובזה מיושב נמי מה שהק' המקמ"ח מובא בשומ"ש שם מההיא דעישר שאני עתיד למוד כו' במע"ש פ"ה מ"ט והא הוי דשא"ק דשם הקנה להם גם מקום המעשרות וי"ל בזה ואכ"מ. ולמש"כ הלחם רב:

דרבים מתחייבים גם בדשא"ק י"ל עובדא דשאול דמלך הוי כמו רבים דעקר טורא ולא הדר ביה. ומש"כ הרמ"א אם הוא במקום שלא נהגי לקנות. תמה במדר"א מה ענין מנהג תגרים במו"מ לענין התחייבות דל"ש בזה מנהג. ולא ראה מש"כ הכנה"ג מובא בבאה"ט ס"ק י"ב. ומש"כ הט"ז להשיג על הסמ"ע דאף שתקע לו כפו מ"מ י"ל היתר והו"ל להתיר שבועתו. לכאורה אין זה סברא דכי מפני שנעשה לו טובה, ונעשה ערב עפ"י בקשתו יעשה ע"י קצת איסור שאין נשאלין אלא מדוחק עיי' יור"ד סי' ר"ג וצ"ע. שו"ר בשו"ת ד"מ ח"ג סי' קנ"ה האריך להוכיח דרוב הפוס' חולקים על תשו' רשב"א הנ"ל ועיי' עוד בשומ"ש מ"ק סי' ע"ב פלפול עצום בדברי הרשב"א: ש"ך. ס"ק י"ט. אבל אם יכפור כו' בתומים כתב דמיירי בא"ל סתם ללות והוא לוה בלא עדים דבעכו"ם אשר פיהם דיבר שוא כונתו היתה להלות לו בעדים. והנחי' כתב דל"מ כן מסתימת הפוס' לחלק דאפי' בעכו"ם יכול לומר האמנתו. ולא ראה שכ"כ הרדב"ז בתשו' מובא בבאה"ט סי' צ"א ס"ק ב' ומובא גם בתומים בסי' צ"ג ס"ק י"ד:

סעיף ח' בהגה. מי ששאל כו':

בזה י"ל ע"ד החידוד במה שהק' המהרש"א פסחים קי"ח ע"ב נחל קישן יהא ערב. דסו"ס אין תובעין תחילה לערב. אלא לפי ההבטחה ליתן לו אחד ומחצה יותר מהחיוב והוי אסמכתא וערב חייב כה"ג. ומש"כ בתומים דהרשב"א לטעמו מובא לעיל סי' מ' דאינו מתחייב אלא בקנין ולהרמב"ם דפסקינן כותיה דמתחייב אף בדברים בעלמא הכא ג"כ מתחייב בעת מסירת החפץ. הנה להש"ך שם שכתב דאף דהרמב"ם דוקא במתחייב בלא תנאי וערב הוי כתנאי ל"ל כן. ונראה מדבריו שהבין דהתחייב יותר משווי החפץ. ובפשוטו נראה שהתחייב על הזמן אם לא יחזיר לזמן פלוני מתחייב בסכום כזה אף שיחזיר את החפץ אח"כ:

סעיף י"ד.

וי"ח בזה. עיי' נחי' מה שביאר בדעת הי"ח להתוס' והנמוק"י וכתב דלדינא הלכה כהתוס' ע"ש. ומצאתי בפסקי ריקאנטי סי' רצ"ב כתב גם דעת הראב"ד וריא"ז כהנ"י:

סעיף ט"ו. בהגה. ואין הלוה נאמן:

הק' בתומים מסי' ק"ת במת לוה בחיי מלוה וה"ה קבלן. ולק"מ דשם בש"ס מפרש הטעם דסו"ס ערבא בתר יתמי אזיל וכ"מ מלשון ר"י מובא בב"י שם דעיקר טעמא הוא אף שהקבלן מיחשב כנוכראה אך כיון דגובה אח"כ מיתמי זהו בכלל התקנה וזה כונת המחבר שם שדייק ואין חילוק בין ערב לקבלן "בזה" ר"ל בדין זה אין נ"מ בינם והש"ך שם רמז לדהכא ר"ל אף דכאן מחלקינן בינם. אבל גבי יתמי אין חילוק:

פת"ש ס"ק א' בא"ד. ועוד נראה כו' דהא קמן דלא הימניה שלקח משכון: כ"כ הב"י מובא במחנ"א הל' ערב. מיהו צ"ע דהתחייבות הערב הוא ג"כ מחמת בההיא הנאה דהימניה. ומ"ט מתחייב הערב אף בלקח משכון מהלוה כמבואר בתשו' רשב"א מובא בסמ"ע ס"ק כ"ו. מיהו י"ל דסמיך אהימנותיה אם יאבד המשכון בשום צד אבל בלקח משכון מהערב לא נשתעבד:

שם. ס"ק ב. עיי' תשו' הרדב"ז כו' ועיי' שעמ"ש כו'. בשו"ת פורת יוסף סי' ס"ז דחה שני הדיעות מדברי המרדכי מובא בב"י יור"ד סי' ק"ע דכתב להדיא דעל היותר לא נשתעבד דלא כהרדב"ז. וגם כתב המרדכי שם דבערב לישראל בעד העכו"ם בעד קרן וריבית דפטור מלשלם הריבית משום דנגד הריבית הוי ערב שלא בשעת מ"מ וצריך קנין. ועיי' ש"ך שם סי' ק"ע מבואר דצריך לשלם. דלא כהשעמ"ש. ופסק להלכה דנגד שווי החפץ משתעבד ולא יותר. ועיי' שו"ת גאוני בתראי סי' ד':

ס"ק ג'. וא"כ קודם שיבא השטר כו':

בתשו' חזה התנופה המובא בב"י מחו' א' משמע נמי כן. ולהש"ך לעיל סי' ל"ט ס"ק מ"ט דאף לאחר כתיבת השטר אם נתקלקל נמי מצי לחזור אפשר דהוי נמי כשעת מ"מ כדהכא:

סימן קל

סעיף א'. א"ח לערב כלום:

הנתי' כתב בטעמו דהלוה י"ל דהמלוה לא היה מעיז לישבע בשקר. אין זה טעם מספיק לתוך זמנו דגובה שלא בשבועה והפוס' סתמו ועיי' ד"מ בשם הנמוק"י:

סמ"ע ס"ק ב' בהגה. על ראובן ושמעון כו' הנתי' הק' דשנים שערבו ופרע אחד גובה מחבירו חלקו ומחויב ראובן משדר"נ. וי"ל דבטעם הרמב"ם שפסק בשני ערבין שגובה מאיזה מהם שרוצה. כתבו הרא"ש והטור דהוי ע"ק זל"ז. והרשב"א כתב דערבים הם כמו משכון ובטחון ואין שיעבוד לחצאין כמבואר בסי' ע"ז. והנה לק' בסי' קל"ב סעיף ד' פסק המחבר דאם פרע אחד מהם כל החוב גובה מהב' חלקו. והמבי"ט כתב דזה דוקא לדעת הרמב"ן שאינו גובה אלא מחצה מאחד. ובש"ך השיגו וכתב דאפי' לדעת הרמב"ם פורע הב' חלקו. והקצוה"ח סי' ע"ד כתב דתליא בחילוק הטעמים דלטעם הרא"ש והטור דהוו ע"ק זל"ז וכמו בשנים שלוו ונעשו ע"ק ודאי גובה מחבירו חלקו ה"ה ה"נ. ולטעם הרשב"א כיון דאין להם שום השתתפות זל"ז בעניני הערבות אלא להלוה נעשו ערבים ומה שפרע בעד עצמו פרע. וא"כ להרשב"א לטעמו לק"מ.

ובנד"ד בלא"ה א"י להוציא מראובן להרשב"א לשיטתיה. דבב"י סי' פ"ו מובא תשו' רשב"א להסתפק אי בעכו"ם שייך שבדר"נ ע"ש פת"ש ס"ק א' וא"כ א"י להוציא מספק דאולי אין שדר"נ בעכו"ם:

סימן קלא

סעיף ד' בהגה. כי יש חולקין בזה:

הט"ז כתב דדעת ר"נ גאון מובא לעיל סי' קכ"ט סעיף י' בהגה חולק ע"ז. להבנת הב"י שם בדבריו דערב על גופו של לוה אין ענין לכאן. אלא להבנת הסמ"ע וש"ך שם דערב על ממון לכאורה נראה דחולק על הרמב"ן. אבל למש"כ הסמ"ע סוס"ק ז' לחלק י"ל דשם מיירי נמי בליכא טירחא. ולכאורה י"ל, דעיקר טעם הרמב"ן הוא דכיון דנכנס הערב לטובתו של הלוה יכול המלוה להאריך הזמן לטובתו של הלוה אם ידרוש הלוה. וכ"ז הוא רק עושה לטובת הלוה. אבל בלא גבה מהלוה לא מחמת טובתו אלא מחמת התרפות אין בכח המלוה לשעבד את הערב בע"כ. והמהרי"ו לא מיירי בהארכת הזמן אלא שנתעצל מלגבותו אף שלא היה לטובת הלוה. ובתומים הק' על פסק רמ"א וסמ"ע כמהרי"ו דהא דין זה נלמד מא"ל הלוה טול זוזך דפטור והמהרי"ו נמשך אחר דעת הא"ז דפטור בזה. אבל הרמ"א שמביא דעת החולקין לעיל סי' ק"כ סעי' ב' ובסי' ע"ד סתם דחייב ליתא לדינא דמהרי"ו. והנה על הסמ"ע ודאי לק"מ דהא הוא פירש בדעת הי"א שם דאף מפשיעה פטור. ועל הרמ"א ג"כ ל"ק דהא לפי' הסמ"ע שם קאי הרמ"א בסי' ע"ד אתוך זמנו דוקא. אך התומים שם לא ניחא ליה בחילוק הסמ"ע ואדרבה מכאן ראיה להבנת הסמ"ע בדברי מהרי"ו דהא המהרי"ו עצמו לא כתב מקור דינו והרמ"א בד"מ כתב בטעמו דדמי להך דסי' ק"כ ופסק הרמ"א כותיה. ומכבר הבאתי ראיה להמהרי"ו ממש"כ הנמוק"י פ' המקבל מובא בהג' רמ"א סי' קכ"ו סעי' ט' ואם נתרשל המקבל כו' עד שהעני כו' דפטור. שו"ר שהתומים שם העיר מכאן וחילק דערב הוי כהראהו בשל חבירו משא"כ התם דהשני חייב. ולמש"כ הסמ"ע דהרמב"ן איירי באינו רוצה לטרוח לק"מ משם דהסמ"ע שם כתב דמיירי כשהמעות מוכנים למלוה והכא בערב נמי כן. ולמש"כ הט"ז וכן הש"ך דהי"ח הוא מש"כ הטור ונראה כו' משמע דדוקא במתרה להדיא אבל בסתם לא יצא מהערבות וכן כתב בפת"ש בשם מהרש"ך. והמהרש"ק בהג' חכ"ש פירש דמש"כ הטור ונראה ר"ל דהערב אמר ללוה אני אפרע למלוה ואתה לי ולא יכול הלוה לומר כיון שהמלוה מרויח לי הזמן גם אתה תשאר לי ערב בע"כ. והוא כמ"ש הפת"ש מתשו' ב"א בדעת הרמב"ן. והפת"ש ס"ק ב' לא ראה דברי הנחלת שבעה סי' ח' אות ח' מש"כ בדברי הסמ"ע וגם הוא מפרש כהגר"א ע"ש וצ"ע על התכ"צ שנסתפק בריצוי אי מהני דאולי דוקא קנין. דהא מדברי הסמ"ע מוכח דלהחולקין בעינן דוקא קנין דמשום כן נהגו קנין ע"ש בנחל"ש:

סעיף ו'. ישראל שהיה בידו משכון כו':

הגר"א כתב דחייב מדינא דגרמי וכ"כ הב"ח ול"מ כן בלשון:

התשו' שכ' והרי הוא ערב והא נ"מ טובא בין ערבות לדד"ג כמש"כ לעיל סי' קכ"ח סעי' ב'. והט"ז הק' דכל חיוב הערבות הוי אסמכתא רק משום הנאת הימנותא משתעבד והכא צווח שאינו רוצה שיאמין לו. ולמש"כ הב"ח מובא לעיל בש"ך סי' קכ"ט ס"ק ל"ט דערב סתם לעכו"ם הוי קבלן כדיניהם ובקבלן א"צ לטעם דהימנותא עיי' מ"מ פכ"ה ממלוה:

סמ"ע ס"ק י"ד. משא"כ כאן כו':

הט"ז כאן והנתי' לק' סי' קע"ו ס"ק נ"א גימגמו בדבריו והמעיי' בדרישה יראה דדבריו נכונים. ובמסגה"ש כתב דמטעם הסמ"ע נראה דלא ס"ל כהט"ז לעיל רסי' ק"ל דביש שטר ביד המלוה סגי דהא הסמ"ע כתב דדוקא בעכו"ם דאזיל בחר ערב תחילה הדין כן. וליתא דהסמ"ע כתב כן אפי' שיודע שיש להלוה שובר מהעכו"ם דבכה"ג בישראל פטור:

סעיף ח'. ונעשו ערבים זל"ז כו':

עיי' ט"ז ותומים מה שחילקו בזה. והרשד"ם סי' קפ"א כתב דכ"ז כשהעלילה היא בעצם השותפות אבל עלילה צדדיית לא וכ"כ הלחם רב סי' ק"ג. ובשו"ת ב"ש חחו"מ סי' ל"ז דן בשנים שחכרו עסק מאדון אחד ונשרף העסק והעלילו עליהם שהם שרפו ותפס האדון משותף אחד ותובע להב' לסייעו בהפסידו ופסק בדרך המהרשד"ם דעלילה צדדיית היא ואינו מחיוב לסייעו:

סעיף ט'. יש שכתבו כו' לא נשתעבד לו:

הה"מ לא כתב מקורו. ומכבר אמרתי להביא ראיה מש"ס ב"ב קס"ט ההיא איתתא כו' א"ל ר"נ זיל זבין כו' והדר זבנה ניהלה באחריות. ולמה לו למיזבן לה הרי יכול לקבל עליו אחריות מתורת ערבות וע"כ דל"מ קבלת אחריות דאחר. ובדרישה כתב דלטעם הב"י בדעת הרמב"ם אם אחר שכבר קנאו מפייסו ליתן ערב ש"מ דלא ניח"ל למזבן ליומא וכי נתערב לו סומך עליו. ולטעם המ"מ לא מהני. ומש"ס שם משמע כהמ"מ דהתם הוי אחר הקנין ויקבל אחריות עליו וע"כ דלעולם ל"מ. [ועיי' שו"ת בית אפרים חחו"מ סי' ל"ד בארוכה בזה ושם בארה דשני הטעמים צריכים זל"ז] שו"ר שיש לדחות ראייה זו לדעת הרמב"ם סי' זה סעיף י"ג דאין ערב משתעבד בדשא"ק א"כ נ"מ גדולה יש לפמ"ש בסי' קט"ז דאם הוקרה או השביחה נוטלה כמו שהיא שוה כעת ואילו מחיוב ערבות לא היה יכולה לגבות ממנו היוקר דע"ז לא נשתעבד הערב לכן אמר זיל זבנה ועיי' תומים ס"ק י'. ודעת גאון מצאתי בתשו' הגאונים סי' מ"ה דמשתעבד כה"ג. ובש"ך ס"ק ט"ו חקר אי י"ל קי"ל כהרמב"ם.

ומצאנו חבר להרמב"ם מובא בהג' אשרי סוף ב"ב ע"ש:

סעיף י"א. ראובן שקנה שדה משמעון כו':

בפרישה הק' ח"ל דל"מ מטעם דנ"ר עשיתי לבעלי וכתב משום אחריות נכסים. ודוחק דלא הוזכר בתשו' מדין אחריות ויותר נכון מזה ראיה להב"ש אהע"ז סי' צ' סעי' י"ז שאם עשתה שטר בפ"ע אפי' אחר מכירה א"י לומר נ"ר עשיתי לבעלי דכולי האי לא עבדה משום נ"ר ושפיר דייק הרא"ש שתעשה שטר בפ"ע:

סעיף י"ג. כל מה שתתן לו כו' היינו דוקא באותו פעם ולא בפעם אחרת ולשון כל מה שתתן אערב לך חוזר על כמות הסחורה כן כתב במשפטי שמואל סי' מ"ה מובא בקהלת יעקב אות ק"י:

סעיף י"ד. האומר לחבירו כו':

במדר"א תמה בראיית המ"מ מסוטה ל"ז מובא בבאה"ג דהתם כ"א מישראל נעשה ערב להבוי"ת בעד ערבות של חבירו שעשה בעד חבירו האחר והוא כעין הנידון המובא בש"ך. אבל הכא אין למלוה כלום על ערב שני כ"א נגד הערב נשתעבד שני. ופשוט דאין כונת המ"מ לדמויי לגמרי לשם. וכונתו רק להוכיח דמהסברא היינו אומרים דלא מהני ערב אלא כשע"י ערבותו ניתן מעות וכדומה אבל השתעבדות ערבות על ערבות לא היינו יודעים דלא מצינו כן. וע"ז מביא ראייה משם דמצינו ערבות כה"ג וממילא לכל כה"ג. ועיין מדרש חזית ע"פ משכני אחריך אבותיכם צריכים ערבים משל למלך כו': וצ"ע בתשו' הרדב"ז מובא בקהל"י חלק מדות חכמים אות ל' שכתב דערב לערב לא עבדי אינשי ומה"ט ב' שערבו לא יכול לגבות מאחד על הכל ולא הזכיר מש"ס דסוטה. ועיי' ש"ך בשם הגד"ת. ואם המלוה יכול לתבוע להערב הראשון משום דר"נ. נסתפק בזה הגד"ת ותלי לה במחלוקת דלעיל אי ערב יכול לתבוע להלוה קודם שפרע עבורו וה"נ יכול לומר דאינו חייב רק אחר שיפרע ולא קודם. ועיי' שמ"ק ב"ק דף מ' בראובן שנתחייב לשמעון ושמעון נתחייב ללוי דשייך שדר"נ אם יוכל לגבות מהערב של ראובן כיון דשמעון היה יכול לגבות מהערב. ועיי' שו"ת שומ"ש מ"ק ח"א סימן קס"ג מש"כ בזה:

סימן קלב

סעיף א'. אבל קטן שערב כו':

בערב קבלן נסתפק הבעה"ת מובא בב"י. ובסמ"ע פשיט ליה דפטור. ומהטעם שכ' לק' סי' רל"ה דבקל מתפתה משמע דאפי' נו"נ ביד נמי פטור. ובנתערב לקטן שהלוה לאחרים יראה דאין התחייבות לקטן כמ"ש לק' סי' רמ"ג סעי' י"ט. וצ"ע בקטנה שכתבו האחרונים שם דיש התחייבות נגדה. ובל"ז י"ל דלא חשיב הימנותא דקטן הנאה להתחייב בה:

סעיף ג'. יפרע מאיזה מהם שירצה:

עיי' תומים שהק' בסתירת פסקי המחבר מסי' ק"ז. ובפשיטו י"ל דהמחבר דעתו להלכה כמש"פ בסי' ק"ז וכמו שמוכיח בתומים. וכאן מביא לשון הרמב"ם בשלימות משום הך דסעי' ה' שהיא הלכה אחת ברמב"ם וכתב כל ההלכה בלשונה ומפסיק בהך דסעי' ד' שהוא מסקנת הי"ח מלשון הטור. וראיה דבסי' ע"ז כתבם בסעי' אחד. ועיי' יד מלאכי בכללי השו"ע מהכנה"ג דאף בשני דינים דסתרי זל"ז בשו"ע אמרי' דבמקום אחד סתם כהרמב"ם לבני א"י ומערב דגרירי בתריה ובמק"א פסק כדעת החולקים לשאר המקומות שלא קבלו עליהם פסקי הרמב"ם. והנה בקצוה"ח לעיל סי' ע"ז האריך לחזק דעת המבי"ט מובא בש"ך כאן. ותוכן סברתו דלטעם הרשב"א ומהרי"ק בדעת הרמב"ם דאין בהערבות השתתפות שפיר אינו גובה והטור כתב כן לטעמו דמדמה לשנים שלוו. ול"י מה הועיל בזה דהא הש"ך דחהו מכח פסקי המחבר והרי המחבר סי' ע"ז פסק דשנים שלוו אינו גובה מכ"א רק החצי וע"כ כהרשב"א ומהרי"ק כמש"כ בסמ"ע וש"ך שם. ופסק כאן כהרמב"ם.

והנחי' כאן כתב דשנים שערבו דמי ממש לשנים שלוו. ודחאו במשובב דהא אנן פסקינן כרשב"א ומהרי"ק דאינו גובה אלא החצי. ובזה גם הוא נתפס בדבריו. וגם במה דחה להנחי' ממ"ש הרשב"א ומהרי"ק כונת הנחי' היא דחזינן לדעת הטור בדעת הרמב"ם דערבים דמי ללוים ואף דאנן לא פסקינן כן מה"ח נימא לעשות פלוגתא רחיקתא דלהרשב"א ומהרי"ק אין בערבים משום השתתפות כלל הא מהסברא דמיא ללוים כמ"ש הנחי' להוכיח כן. וראיית הקצוה"ח ממ"ש ר"י גאון בשני לקוחות דאינו גובה מחבירו דתה הנחי' וכתב ששיבוש הוא דבשלמא בלקוחות שהטריפה הוא מצד אחריות לכך אינו חוזר על לוקח השני משא"כ בשני ערבין. וכתב במשובב דכל מה שכתב המחבר אינו ענין לכאן דנהי מאן דזבין ארעא ליומא זבין מ"מ אם היינו אומרים דכל שהוא יכול להפרע מזה ונפרע מאחר מחויב ליתן מחציתו א"כ בשני לקוחות נמי ומה ענין אחריות לכאן. הנה כונת הנתי' דהא מלוה עצמו היה ודאי גובה כל החוב עכ"ז אם גבה מהלוקח לא היה יכול למיהדר על הלוה זולת האחריות מטעם דזבין אינש ארעא ליומא ואין זה שייך בערב וגם ביתר דברי המשובב יש לערער ואכמ"ל:

הלכות חזקת מטלטלין:

סימן קלג

סעיף א'. נכון הדבר כו':

המהרש"ק בהג' חכ"ש תמה דהכא משמע דדוקא כשתובעו מכח מו"מ צריך לברר וברי' סי' ע"ה סתם דבתבעו מנה צריך לברר והרא"ש לשיטתו שם בסי' ע"ה דא"צ לברר רק בניכר רמאות. אבל המחבר פסק שם כהרמב"ם דבכל גונא צריך לברר. ולק"מ מלבד דדעת רמ"א בהגה שם דלפ' הרמב"ם והרא"ש כמ"ש שם בסמ"ע. עוד י"ל דהכא עדיף דהוי כעין בירור קצת כמ"ש הב"ח שאמר מכח מו"מ ועכ"ז כתב דצריך לברר משום דנפישי רמאי. וגם מש"כ שם עוד בענין ספרים אי הוי עשוים להשאיל ולהשכיר דמצא דעת רש"י שבועות מ"ו דלא הוי עשוים להשאיל ולהשכיר ודעת הג' אשרי:

בחז"ה דהוי עשוים להשאיל ולהשכיר ועפי"ז כתב דהוא מחלוקת הראשונים. פלא הלא במקומו שם מחולקים רש"י ותוס' בזה ובב"מ קט"ז ע"א ובהג' אשרי שם מביא מחלוקת רש"י ותוס' בזה:

סעיף ב'. אבל אם מסרו לו בעדים כו':

בסו"ס מעיי"ח בקונטרס אומן חקר במסר לו בעד אחד. ועיי' ישועי"ק בחי' חו"מ מביא ראיה מדברי הרמב"ם דאף בע"א אינו נאמן לומר החזרתי. ומצאתי ביד רמ"ה שכתב וז"ל דבאומן איכא לאחזוקי דבתורת אומנות אתא לידו דאומן בלא סהדי כחד סהדי דמי. והנה הש"ך פיקפק על מגו דנאנסו ובתומים תמה מהא דנאמן בנאנסו ואף בשטר ולמה יגרע. ולמש"כ ברשב"ם שם דדרך למידחי אבד שטרי י"ל קצת. והנה האחרונים חקרו במפקיד אי צריך להפקיד בעדים כמו במלוה ברס"י ע' [וראיתי מובא בש"ח מערכת ה' סי' פ"ת פילפולי המפ' בזה] ומכבר אמרתי קצת ראיה מיומא ד' פ"ג ר"י ור"י אשלימו לו כו' לסוף אמר להד"מ. ואי אפקידו בעדים לא היה יכול לומר להד"ם ואיך אפקידו בלא עדים.

ואף להריטב"א מגילה כ"ח שכתב דכל ענין זה אף בהלואה אינה אלא ממידת חסידות וכתבו האחרונים דע"ז סמכו העולם להלוות בלא עדים. עכ"ז מוכת דבפיקדון אף ממידת חסידות אין בו דר"י ור"י ודאי הוי מקיימי ממידת חסידות. ולמש"כ הרש"ש דכל איסור זה הוא רק באמיד בממון י"ל זה. ובפ"א דיומא כל דמשתעי ר"ל בהדיה הוי יהבי ליה עיסקא בלא סהדי מוכח דאף פלגא מלוה ופלגא פקדון מותר עי' ע"א שם. וצ"ע בדברי הש"ך רס"י ע' ס"ק ב' שכתב עפ"י דברי הסמ"ע דאף בכת"י שרי דהא בסמ"ע כתב שם משום דא"י לטעון פרעתי. ומש"כ הש"ך ס"ק ו' והקצוה"ח ס"ק ג' בדברי מבי"ט. עיי' מרדכי פ"א דב"מ סי' רכ"ה ובהג' מרדכי סי' תי"ט בביאור דברי הירושלמי:

סעיף ז'. והוא טוען שנגנבו ממני:

והוא עפ"י ביאור הב"י בדברי הרמב"ם. והוסיף בדרישה דאף א"ת שהפקידו הלה בידו ה"ז המחזיק גזלן ששלח יד בפקדון ואחזוקי אינשי בגזלנא לא מחזקינן ועוד הא אין השומר רשאי למסור לאחר. וצ"ע דהא לא קיי"ל כר"מ דאמר כל המעביר ע"ד בעה"ב נקרא גזלן כמ"ש הרי"ף ורא"ש פ' המפקיד. וגם המשאיל א"י להוציאו מיד השואל הב' כמ"ש תוס' סו"פ השואל וגם בקידושי אשה לא מיקרי גזל ועיי' מחנ"א הל' שו"פ סי' ו'. ומש"כ בתומים להק' לפירוש הש"ך בשם אביו ותירץ משום ספק מלוה ישנה מעכב אצלו. כבר הקדימו הדרישה ע"ש:

סימן קלד

סעיף א'. ואפי' אם שהה ביד האומן:

וכתב בבהגר"א מדכללן במתניתין עם איש בנכסי אשתו ושם דוקא בנתגרשה. ואין ראייה כ"כ דאיש בנכסי אשתו שכיח כן ואפי' במגורשת ואינה מגורשת כמ"ש שם בש"ס אבל באומן הא כתב מהרי"ו בשם הרשב"א דאינו שכיח. ולכאורה יותר ראיה ממה שהק' בש"ס מ"ו וקתני אומן מהימן כו' ולישני דהכא מיירי בנשתהה זמן רב וכן משמע דשכחו הקציצה וע"כ דל"ש ובזה י"ל נמי במה שחקר המהרא"ש מובא בבאה"ט באומן שרגיל לקנות ולמכור ע"ש דהול"ל באומן כה"ג וע"כ דל"ש. וכן משמע ממהרשד"ם חחו"מ סי' פ"ד ועיי' הג' חכ"ש. ונראה דאין הבעה"ב צריך לשלם לו שכר פעולה כיון שהאומן מודה שלא נתנו לתקן. וכן דן המעיי"ח בקונטרס אומן בסוף הספר ע"ש:

סימן קלה

סמ"ע ס"ק ב'. ונראה דאפי' להראב"ד כו':

תוכן העניינים

בית יעקב (טבשונסקי)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה