אור ברסלב
בית יעקב (טבשונסקי) חו"מ › סימן תכא

בית יעקב (טבשונסקי)· רבי יעקב טובטשנסקי

חו"מ · סימן תכא

סימן תכ

סעיף א'. אינן חייב על הבושת עד שיתכוין לביישו הנה במשנה שבמשניות כתוב שנאמר ושלחה ידה והחזיקה במבושיו וכן הגירסא במתני' שבירושלמי וברי"ף וכתב התוי"ט דהילפותא הוא מן ושלחה וכ"כ הרמב"ם פ"ה מחובל.

ובהג' רש"ש תמה עליו מד' כ"ז דיליף מוהחזיקה. אבל באמת הם שני דרשות נפרדות. מוהחזיקה יליף דנתכוין להזיק סגי אף בלא נתכוין לבייש ומושלחה דריש דבעינן נתכוין לבייש וא"כ א"ש הגירסא במתני' דהיינו מושלחה. והנה הסמ"ע כתב דילפי' מן במבושיו דומיא דהתם וכן הוא בספרי להגירסא הישנה וז"ל לפי שמצינו במזיקים שבתורה שעשה בהם שאין מתכוין כמתכוין יכול אף כאן כן ת"ל במבושיו. ובפרישה מביא מש"כ הר"ן דבמבושיו משמע שמתכונת לו ואם כונה להחזיק במבושיו של זה והחזיקה בשל אחר פטור והיינו כהסמ"ע. אבל תמוה דהביא דרשת ר"ש מזה ואנן לא פסקינן כותיה אלא כרבנן ודוחק לומר שדעתו לפסוק כר"ש וכמ"ש הג' אשרי והמאירי אבל הפרישה לא היה לו להביא כן על הטור דפסק כרבנן וכבר תמה ע"ז בשוש"י. אבל י"ל דמביא כל המשמעות דמבושיו דרבנן דרשי מזה דבעינן כונה לבושת ור"ש דריש ג"כ דהו"ל למיכתב "מבוש'" ומדכתיב "מבושיו" דריש מבושיו של זה ולא של אתר ומביא כל הדרשא לומר מזה ראינו דבעי כונה נהי דלא פסקינן כר"ש. ובזה ניחא מה שהק' התוס' לרבנן במבושיו מאי דרשי ביה. וראיתי בנחי"ר מביא מהיש"ש שהק' הלא מבע"ל למעט בושת שלא בכונה. והיש"ש אין בידי לראות מה שמתרץ ע"ז וראיתי בפנ"י שהק' כן והכריח מזה כהרמב"ם ותוי"ט דיליף מן ושלחה. אבל לפמש"כ ניחא דבכונה סגי לכתוב "במבוש" ור"ש דריש מן "מבושיו" וע"ז הק' שפיר מבושיו מאי דרשי ביה. וכתבו התוס' דשמא מיבע"ל לשום דרשא. וכתב הנתי' דהיינו מה שדרש בספרי לפי גירסת החינוך] למה נאמר במבושיו מה מבושיו מיוחד דבר שיש בו סכנת נפשות ה"ה בקצותה כך כל דבר שיש בו סכ"נ ה"ה בקצותה. אבל לפנינו הגירסא בספרי מנין לרבות כל דבר ת"ל והחזיקה מ"מ. ומלבד זה לפמש"כ קושית התוס' על במבושיו דהול"ל "במבוש". נמצא לפי"מ שביארתי שני הילפותות יש להם מקום. דהיינו הנך דמפרשי דהילפותא היא מן במבושיו הוא לפי הגירסא הישנה שבספרי אבל הגירסא החדשה היא ת"ל וקרבה כו' ושלחה ידה כו' הרי דיליף מושלחה. והנה לפי מה שהבאתי גירסת הספרי דיליף מן והחזיקה כ"ד שיש בו סכ"נ א"כ הרמב"ם דפסק בפ"א מרוצח כהספרי כמ"ש הראב"ד בהשגות שם ופסק נמי דנתכוין להזיק אעפ"י שלא נתכוין לבייש והש"ס ד' כ"ז יליף כן מן והחזיקה. ודוחק לומר דיליף תרתי מפסוק זה דלא מצינו כן. שו"ר במגדל עוז שמביא דברי הספרי ע"ז בנוסח שהבאתי מהחינוך מה מבושיו מיוחד. כו' וכ"כ הנחי"ר בשם גאון ספרדי אחד הנדפס עם הגהות הגר"א זצ"ל. ומש"כ בהגה בשם מהרי"ו וכתב היש"ש מובא בבהגר"א דלא כרש"י כ"ז דמפרש דנתהפך להנאתו. ומשמע דלרש"י חייב. וצ"ע דאף לרש"י דוקא שם דנתכוין עכ"פ להזיק את חבירו להנאתו נהי דלא נתכוין לבייש אבל הכא לא נתכוין לא להזיק ולא לבייש. וכיו"ב דן בשו"ת ש"ש תנינא סי' רע"ט בעובדת העבודת הגרשוני שכתב לענין בושת דביטול השידוכים דאף אם לא נכתב קנס בהתנאים יש לחייבו כראות עיני ב"ד מפני הבושת ומביא ראיה מנתהפך אעפ"י שלא נתכוין לבייש. ודחה הש"ש דשם עכ"פ נתכוין מיהא להזיק לחבירו בהנאתו אבל בחזרת השידוכים לא נתכוין להזיק ולא לבייש כ"א להציל את נפשו שלא לישא את שאינה רצויה לו ופטור מבושת. ועוד הא הטור כתב כרש"י מובא בסמ"ע ס"ק י"ט:

סעיף ב'. המתכוין לבייש כו'. הרמב"ם פ"ת מרוצת פסק כר"ש דנתכוין להרוג את זה והרג זה פטור ובב"ק ד' פ"ו אמר על ההיא דנתכוין לבייש את הקטן דלא כר"ש ועמדו המפ' ע"ז וכתב הכ"מ דהרמב"ם פסק דפטור ולאו מטעמו אלא משום דלאו בני התראה נינהו. והלח"מ פ"א מחובל הק' עליו דא"כ לדינא אין נ"מ ביניהם ובמאי קמיפלגי. ואי משום הא לא איריא דהא נ"מ דמטעם וארב לו פטור לר"ש אף באמר לחד מיניהו או לראובן ונמצא שמעון ולטעם התראה חייב בכה"ג אבל מלבד זה קשה דמבואר להדיא בפירוש המשניות להרמב"ם סנהדרין דהלכה כר"ש ועוד לא ניתן לתרץ כן להמעיי' בלשון הסוגיא וע"כ לומר כמ"ש הלח"מ בתירוץ הא' דדוקא בקטלא דתנא דב"ת מפקא מרבנן לכך פסקינן אבל בבושת דלא אשכחן ברייתא דמסייע לר"ש הדרינן לכללין דהלכה כרבים. אבל גם זה צ"ע דהא ר"ש לאו יחיד הוא בזה דכן דעת רבי במכילתא כר"ש ע"ש פ' משפטים. עוד ראיתי בס' כ"י דהלח"מ מדויל ידו משתלים דכתב בפ"ד מחובל דברייתא בד' מ"ב הכה האשה ויצאו ילדיה נותן נזק וצער לאשה ול"ת בושת משום דאתי כר"ש דנתכוין לבייש זה ובייש זה פטור. ולכאורה בנתכוין לבייש זה ובייש זה לא הוי בושת גדול כ"כ כשמתכוין לעצמו והפוס' סתמו. ובמה שנותנים דמי בושתו של עבד סתמו הפוס' ולא ביארו היאך השומא. רש"י פירש בכמה יתרצה עבד זה ויעשו לו בושת זה. והגאון בש"מ פירש שמין כמה אדם מתבייש כשמביישין את עבדו. ועיי' ערוך השולחן מש"כ בזה ולפי"מ שכתבתי בסעי' א' אין מקום לדבריו ע"ש:

סעיף ד'. אבל אם היה האחד ישן כו'. בתוס' ב"ק ד' סיימו דהם גרמו לו. והיינו מ"ש בירושלמי שהוא המועד. ובתוס' כ"ז ועוד בש"מ שם מהראשונים כתבו להוכיח מכאן דאונס גמור פטור. וא"כ לא היה צריך לטעמא שהוא פשע. וי"ל דטעם זה הוא אף להמחייבים גם באונס גמור עיי' סי' שע"ת ועיי' מחנ"א הל' נז"מ סי' ה' אבל בש"מ שם כתב שני הטעמים יחד וצ"ע. ובאמת היה לפני הראשונים גירסות שונות בירושלמי דהתוס' הביא מהירושלמי כלים ולפנינו ליתא מזה בירושלמי. והנה בזה י"ל לשון הטור בסעי' א' לפיכך כו' ועמד בסמ"ע ע"ז ע"ש. וי"ל דהיינו באופן שהיה אחד ישן תחילה דבכה"ג בשאר דברים חייב ופטור מבושת וזהו החידוש שכתב הטור בישן וכן י"ל כונת המשנה והמאירי במתני' כתב דשיכור דינו כישן וצ"ל דהיינו בשכרותו של לוט כסי' רל"ה סעי' כ"ב ע"ש:

סעיף ה'. ונפל עליו וסימא כו'. כצ"ל וכן הוא בתשו' הרא"ש המובא בטור וכן הדין בבהמה עיי' תוספתא ב"ק פ"ג הל' ה':

סעיף ו' בהגה. וכן מי שיש לו כו'. מלשון הרמ"א משמע דאף דא"י לו בבירור מ"מ יכול לחושדו ולהוציאו תוך זמנו. אבל אין זה מהסברא שיוכל להוציאו בלי שום:

בירור וע"כ כשיש לו מקום לחושדו כגון שיצא עליו קול גניבה ועיי' שו"ת דב"מ ח"ג סי' קנ"ב. והנה בדברי הרמב"ם בזה הקשו האחרונים עיי' תומים סי' ד' ובלח"מ ומלמ"ל פ"ג מעבדים, אבל נראה פשטות הש"ס דלמאי דשני דאית ליה פסידא לכאורה לא צריך להילפותא מושב וע"כ דבברייתא הוא הכפיה עבור איסור השפחה אלא שבתירוץ הא' לא רצה לומר דזה יהא נקרא פסידא שיכול להוציאו משום זה ולהכותו לכך משני בגנב ורנב"י משני דע"ז גופא מותר להאדון להכותו. ולפי"ז יש לפקפק במש"כ הפת"ש בשם החוט השני וי"ל:

סעיף ט'. ונתזה בקעת כו'. ובש"ס לפי שאינו דומה ליער. וראיתי למפרש אחד בירושלמי מכות שהק' דע"כ צ"ל בזה רק לרבי מכות ז' דלרבנן ה"נ הוי כח כחו כפירש"י דניתז בקעת מן העץ המתבקע וא"כ הרמב"ם דפסק פ"ו מרוצח כרבנן למה כתב שם הל' י"א הטעם דיער. ולק"מ דהרמב"ם אינו מפרש כרש"י דמן העץ המתבקע יצא קיסם וניתז אלא נשמט הברזל מן העץ המתבקע ע"ש:

סעיף י'. וכן אם נתכוין כו'. במנחת אהרן סנהדרין ע"ט כתב בנתכוין לזרוק בצד זה והלכה לצד אחר שפטור מגלות מצד שהוא אנוס ובזה מודה חנא דב"ת דחייב ממון שאינו בכלל חייבי מיתות שוגגין. ועיי' מה שכתבתי בזה לעיל סי' ת"י סעי' ל"ז בשם הגרע"א ובסי' תי"ח סעי' י"ג: סעיף י"א. מי שנפל כו' וה"ה ישן ונתגלגל דהוי פושע. ודוקא כשהיה הניזוק למטה כ"כ הרשב"א. ומש"כ ואם נתהפך כו'. לפי סידור המחבר שהוא לשון הרמב"ם היה א"ל דזה קאי גם על רוח שא"מ דהוי פושע. אבל בטור א"א לומר כן. וע"כ צ"ל כמ"ש הלח"מ דהוי תחילתו בפשיעה לענין רוח מצויה וחידש הערוך השולחן דברות סערה שאינו שכיח כלל פטור. ולא ראה שכן כתב הט"ז לעיל סי' שע"ת. וכתב הסמ"ע משום דהו"ל שוגג קרוב למזיד. ולפי"ז היה צריך לפטור מגלות והתוס' כתובות ל"ג ע"ב סוד"ה דילמא כתבו דחייב וצ"ע:

סעיף י"ב. חייב בנזקיה. עיי' סמ"ע. ובאמת הם שני פירושים בש"מ בשם המאירי לפי' הא' חייב בד' דברים ולהב' פטור. והנמוק"י כתב דרפוי בלא"ה חייב מדין אישות ושבת הוי נמי שלו. וצ"ע דהא נ"מ במת הבעל אחר שהזיקה וי"ל בזה. ועיי' אחרונים באע"ז סי' פ"ג. וכ"ז דוקא כשהוא עושה המעשה כמ"ש הרא"ש אבל בשניהם כאחד כמ"ש במס' כלה דרך עקש פטור ועיי' פ"ת על הרא"ש ובמחנ"א הל' נז"מ סי' ה':

סעיף י"ג. וא"י להצילו כו'. והוא כמ"ש הנמוק"י ר"פ המניח דלא כהסמ"ע סוס"י ח' בשם הרי"ו ע"ש. ומש"כ בהגה שהוא עושה דבר עבירה כו'. ר"ל אפי' איסור דרבנן עיי' מלמ"ל פ"ג מעבדים הל' ג':

תוכן העניינים

בית יעקב (טבשונסקי)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה