אור ברסלב
בית יעקב (טבשונסקי) חו"מ › סימן תכ

בית יעקב (טבשונסקי)· רבי יעקב טובטשנסקי

חו"מ · סימן תכ

סימן תיט

סעיף א'. אסור לאדם להכות חבירו. והרמב"ם הוסיף בין קטן ובין גדול. והמחבר השמיט זה. והכ"מ לא הערה מקור דברי הרמב"ם דגם בקטן עובר על לאו דלא יוסיף ובהורג קטן בעי קרא בנדה מ"ד לחייב ההורגו. ומצאתי ברמב"ם ד' ווילנא בהג' החדשות מקור לדבריו מש"ס ב"ק פ"ז ע"א החובל בבת קטנה כו' ופירש"י דאין אדם רשאי לחבול בבתו דישראלית היא ועבר על לא יוסיף פן יוסיף. הרי מבואר דגם בקטן עובר בלאו דלא יוסיף. וראיתי בשו"ת מהרי"א חיור"ד סי' רמ"ה שהעלה דבקטן אינו עובר על לאו דלא יוסיף דקרא בגדול המולקה כתיב וראיה מכתובות ל"ב מה לחובל בחבירו שהותר מכללו אצל ב"ד ולא אמר שהותר מכללו במילה וע"כ דבקטן ליכא תובל ועיי' מקנה שתירץ כן באברהם שלא מל עצמו קודם שנצטוה מפי ה' משום שלא יהא כחובל בעצמו. והנה ממילה י"ל. אבל צ"ע מהנהוג שנוקבים אזן הקטנות לשום בם התכשיטים והא להרמב"ם אסור ודברי מהרי"א צ"ע שהוא נגד דברי הרמב"ם. ומש"כ המחבר שנאמר פן יוסיף עיי' סמ"ע וב"ח [בפרישה יש ט"ס בלשון רש"י בחומש וצ"ל לא יוסיף כמ"ש בסמ"ע] ונ"ל בדעת הטור עפ"י מ"ש במכילתא משפטים דהלא יוסיף הוא אזהרה למכה או"א מהק"ו וה"ה לאחר. נמצא דהאזהרה הוא מק"ו דלא יוסיף והפן יוסיף הוא הלאו ודייק הטור בלשונו לכתוב תחילה הילפותא דפן שהוא ללאו ואח"כ כתב הק"ו שהוא האזהרה. וכן מדויק לשון רש"י בחומש שכתב דלא יוסיף הוא לאזהרה דהיינו הק"ו ולא כמ"ש הב"ח. ודברי הרמב"ם צע"ג דבמנין המצות פ' תצא כתב הלאו מפן יוסיף. ומש"כ המחבר עוד והמרים יד כו' נקרא רשע. דייק להכותו ומשמע דאם הרים יד רק להפחידו ולא היה בדעתו להכותו לא נקרא רשע אבל מראיית הש"ס ממשה נראה דגם בזה נקרא רשע דמנ"ל למשה שהיה בדעתו להכותו. והנה רז"ל דרשו מרעך רשע כמותך ומהרמב"ם פ"ה מממרים משמע דהמכה רשע אינו עובר בלאו וכן ראיתי במנ"ח. אך י"ל דרשע המכה רשע עובר ורשע כמותך דוקא. והנה לעיל סי' ל"ד סעי' ד' בהגה המגביה ידו פסול לעדות ולשבועה וכתב הב"י וסמ"ע דפסול מדרבנן. ובמדר"א רצה לדחות ראיית הב"י ממרדכי פ' ז"ב ופ' החובל ואדרבה הוכיח משם דפסול מדאורייתא ויען כי לא צדקו דבריו בזה לענ"ד ע"כ אעתיק לשון המרדכי פ' ז"ב וז"ל פסולי דרבנן בעי הכרזה וכתב ראב"ן מי שהוציאוהו הקהל מבהכנ"ס מפני ששחק בקוביא אין לך הכרזה גדולה מזו כו' ועוד כתב כיון דפסול אוכל נבילות להכעיס ולא בעי רשע דחמס א"כ המגביה יד על חבירו נקרא רשע ופסול לעדות. והק' המדר"א מהו הלשון דקאמר א"כ כו' נקרא רשע הלא מה דמקרי רשע היא מהש"ס והול"ל א"כ דמגביה יע"ת פסול לעדות שהוא התולדה של הא"כ ומזה הוכיח דכונת המרדכי על פסול דאורייתא ונכנס בכלל דאל תשת רשע עד והאריך בזה. אבל כונת המרדכי שדעתו דאף בעבירה דרבנן לא בעי רשע דחמס דלא כהתוס' וזה שחידש מראב"ן ועוד כתב דפסול אוכל נבילות להכעיס ולא בעי רשע דחמס דהיינו אף בעבירה דרבנן וזהו עיקר חידושו [ומש"כ במרדכי כיון דפסול כו' תיבת כיון הוא הוספת סופרים] וא"ש דקאמר אח"כ א"כ המגביה ידו על חבירו שגם היא מדרבנן נקרא רשע ופסול לעדות וגם דברי המרדכי שבפרק החובל מורים להדיא שפסול מדרבנן ומזה לא הזכיר המדר"א ע"כ הצדק עם הב"י:

סעי' ב'. ואפי' הכה ע"כ כו'. המפ' פילפלו בזה אי חייב מלקות גם בעבד עצמו. ופת"ש מביא מה שתפסו מרמב"ם פ"ב מרוצת דמבואר להדיא דשלו מותר. אבל הא הרמב"ם שם מחלק דדוקא בשבט מותר אבל לא בברזל ועיי' ההסבר בזה ברמב"ן עה"ת ובאור החיים והכא סתים ובכל גונא מכה מיירי. והנה לפמש"כ המנ"ח דאם המוכה נותן לו רשות א"ע בלאו י"ל דלא רחוק לומר דאומדן דעת הוא דהעבד מוחל על הכאתו. ולכאורה ראיה להמנ"ח מכתובות ל"ג ע"א דפריך חובל בחבירו נמי בטלת כו' ודחיק בהכאה שאין בו שו"פ ולדעת האומרים דבא"ל ע"מ לפטור פטור בנזקין לק' סי' תכ"א לישני במחל לו דחייב מלקות ופטור מממון וע"כ דגם ממלקות פטור במחל. או י"ל בגונא דתשו' הרא"ש בטור סי' תכ"א סעי' ז' ואף דהבדה"ב שם השיג עליו דטענת מחילה אינו מועיל אבל המלמ"ל פ"א מחובל כתב דהרא"ש לטעמו מובא בטור סי' זה דבאמר ע"מ לפטור פטור וע"כ דגם כה"ג ליכא מלקות. אלא דבגיטין כ"א ע"ב ברש"י ד"ה ל"א למקצייה דשייך במצות ואינו רשאי לחבול בו ואם חבל בו יוצא לחירות בראשי איברים אלמא אינו רשאי לחבול בו. ותמוה מאוד מה שהוסיף רש"י טעם על טעם הא' שבש"ס ב"ק עיי' הג' הגרצה"ת שם. עוד הק' הרש"ש שם דבלא"ה כיון דיוצא לחירות א"כ אינו שלו והוי כגזל גט דפסול. אבל לכאורה קשה להאחרונים כאן דבעבד שלו מותר להכותו א"כ מאי מקשה והא א"א כו' כיון דעבד שלו הוא ומותר להכותו ואינו עובר בלאו לזה הוסיף רש"י עוד טעם לומר דגם עבד שלו:

עובר בלאו כמו דיוצא לחירות בראשי איברים ואם היה מותר להכותו לא היה יוצא בראשי איברים. אלא דעדיין קשה לוקמי במחל לו ועבד מדעתו וע"כ דגם בכה"ג עובר דלא כהמנ"ח ומיושב מה שהק' הרש"ש דהא מרצונו א"י לחירות בראשי איברים. ובזה י"ל מה שהק' הב"ח אהע"ז סי' קכ"ד על הטור שם שכתב טעם אחד על עבד ועל פרה משום דמחוסר קציצה דהא בש"ס מבואר טעם אחר על עבד משום דאסור למקצייה וי"ל לפמש"כ הטור כאן של חבירו אבל שלו אינו עובר והסברתי דבריו עפ"י מש"כ המנ"ח דמדעתו אינו עובר א"כ טעם השרס שם אינו מספיק לאם קוצץ מדעתו וע"כ כתב הטור טעם דמסקנת הש"ס המספיק בכל גונא. וי"ל דמש"ס שם מוכח דבכל גונא עובר והטור הכריע כסוגיא דכתובות שהבאתי וי"ל. שו"ר בשו"ת שבות יעקב ח"א סי' קפ"א שהעיר בדברי רש"י שנתכוין לחילוקו שחילק שם בין מכה סתם למזיק לו בראשי איברים אבל המעיי' לשון רש"י יראה שאין זה כונת רש"י ובשו"ת שומ"ש מ"ת סי' מ"ט דחה ג"כ דברי השבו"י מטעם אחר. והנה הקצוה"ח לק' סי' תכ"ד הק' על הב"י כאן מסוגיא דכתובות פ"ג דעולא מוקי למתני' דמכות ביתומה ומפותה והיינו מטעם מחילה ולהב"י אף דמחלה מ"מ יפטור ממלקות כמו כאן דהוא זוכה מהעבד אף שאינו משלם מ"מ פטור ממלקות. ובשו"ת בריח יעקב ראיתי לתרץ עפ"י חידוש הצל"ח פסחים בסוגיא דרנבה"כ דכי מועיל תפיסה בקלב"מ היינו רק לרבנן דהטעם הוא משום כדי רשעתו והיינו דב"ד אין בידם לחייבו בשתים אבל לצי"ש מ"מ חייב ומועיל חפיסה אבל לרנבה"כ דאף ח"כ פוטר מתשלומין אף דרק ביד"ש הוא לדידיה פטיר אף מיד"ש ואין מועיל תפיסה. ולפי"ז הכא דב"ד לא חייבו אותה כלום דמחלה ע"כ חייב מלקות ול"ד לחובל בע"כ דשם חיובי מחיוב אלא דרבו מיניה קזכי ומשום אפוכי מטרחא ל"ל:

והנה מלבד שיש להתוכח עמו בעיקר הדמיון וי"ל. עוד זאת הא הקצוה"ח סי' כ"ח כתב ליישב דברי הי"מ שהביא רש"י בסוגיא דשם דכי פטר ר"נ במזיד דבר כרת הוא והכא בשוגג עסקינן כו' ותמוה דהא קיי"ל דלא חלקת בין שוגג למזיד. וכתב ליישב דאי הוי שוגג אע"ג דפוטר מתשלומין אינו פוטר אלא בדיני אדם אבל חיובא רמי עליה בד"ש. הרי דלא ס"ל חידוש הצל"ח ולא ניתן ליישב לדעת הקצו' כן. ובס' חב"י רצה ליישב בניקל דאין הטעם כמש"כ דהרב זוכה ממנו אלא דאינו מתחייב כאן כלל וכתב ראיה ברורה לזה מגיטין מ"ב דאפי' מעוכב גט שיחרור דאין רבו זוכה במעשי ידיו ולא אמרי' בו מה שקנה עבד קנה רבו אפ"ה חבלה לרבו ואי דעיקר החיוב היה לעבד הא בזה אין הרב זוכה בנכסים כלל וע"כ דמעיקרא החיוב הוא לרבו בחבלות וכ"ש כשהרב חובלו בעצמו דאין עליו חיוב כלל וא"כ ל"ש שיפטור ממלקות. אבל כבר ישב על מדוכה זו הפנ"י שם דאין סברא כלל לשלם לרבו בזמן שאין מעש"י שלו והעלה דסברת הש"ס דוקא לענין נזק כיון דהוי דמי אבר מ"ל קטליה כולו מ"ל קטליה פלגא אבל ריפוי ושבת וצער ובושת שייך להעבד והסכים עמו המנ"ח והראה שכן דעת הרמב"ם. והנכון מש"כ המנ"ח ליישב עפ"י שמ"ק כתובות שמביא הקצוה"ח עצמו סי' רמ"ו דלאו מטעם מחילה הוא רק דהתורה לא חייבה כלל ברצין הניזק א"כ במפותה לא נתחייב כלל:

סעי' ג' בהגה. י"א דצריך ליתן כו'. והוא מירושלמי מובא בנ"י ובב"י סעי' י"ז. והנה אחרי שכ"כ הירושלמי ואין חולק וכ"כ רש"י מובא בבהגר"א וכן הוא להדיא בתוספתא פ"ט א"כ למה כתב בלשון וי"א. ואולי י"ל דמש"ס גיטין י"ב לא משמע כן דמשני להעדפה ואם משלמו המזיק למה יגזלו העניים והבע"ב קיבל תשלומין ע"ז. ועוד בתחילה דפריך רפואתו דידיה הוא כו' לישני דעל מזונות יתרים קאמר דהוא לרבו וע"כ דלא ס"ל כירושלמי והנה הרי"ף ורא"ש פ' החובל מייתי ירושלמי קוטע יד עבדו של חבירו רבו נוטל ה' דברים והוא ניזון מצדקה וכתב הרא"ש דהירושלמי מיירי כדאוקי פ"ק דגיטין בעבדו לו סמא חריפא והיתרון הוא לאדון. ולכאורה להירושלמי לשיטתו ל"צ לזה אלא מיירי ביתרון מזונות שהוא בכלל רפואה:

סעי' ה'. אין כאן נזק. וכתבו משום דהלכה כרבא. אבל א"צ לזה דכתבו התוס' דבדבר הידוע שסופו לחזור גם אביי מודה. והרש"ש הק' על התוס' מלק' גילחו מיהדר הדר והיינו בעיין והא זה ידוע הוא דסופו לחזור.

וכבר הקדימו להק' כן הרש"א במ"ב. ובאמת לק"מ דגם שם אין בנ"א בקיאים מחמת איזה סיבה הוא ולא יכנסו עצמם בספק:

סעי' ו'. אין כאן נזק ושבת. כן גירסת הרי"ף ורמב"ם בירושלמי. ולפנינו איתא בירושלמי צער ריפוי שבח. ונראה דאחת היא דפשוט דאם נלקה במיחוש ראש שא"י לעשות מלאכתו איכא נמי שבת וכן אם יודע לרקד בי כובי כמ"ש הלח"מ:

מעי' ט' בהגה. ואם היה במקום כו'. כן הוא מפורש בירושלמי פ' החובל: סעי' י"ד. אפי' חסרו כשעורה. רבים חפשו מקור להרמב"ם דמשלם נזק אפי' באין פחת.

וראיתי בים התלמוד הערה מקורו עפ"י שחידש ליישב קושית התוס' פ"ה ע"ב בחירשו מפ"ק דעירכין דחרש שוה למלאכה והא דנותן לו דמי כולו משום דעתה א"י למכור א"ע דמכירת חש"ו לאו מכירה היא וב"ד אינם רשאים למוכרו כמ"ש הרמב"ם בהל' עבדים. ולפי"ז אמאי חובל בחרש חייב בנזק הא לא היה יכול למכור א"ע בעבד ולא אפחתיה מכספא אלא דאף בלא אפחתיה נמי חייב וכתב דקלסוהו גדולי הדור. ולענ"ד יש לדון בזה דהא ע"ע לא הוקש לקרקע ובמכירת מטלטלין דבריהם קיימים כסי' רל"ה והדבר צ"ע. ומפרשי הים כתבו ראיה עפ"י שחילקו התוס' שם דבאינו בר אומנות אינו שוה כלום. ויקשה בש"ס גיטין מ"ג דפריך ומי איכא עבדא דלא מיזבין בקנסא הא משכח"ל להתוס' באינו בר אומנות דאינו שוה כלום וע"כ דנזק חייב אף בלא אפחתיה מכספא. ומזה נדבר לק' בסי' זה. אבל ראיה יותר נכונה ראיתי לחכ"א מש"ס דמצייר ריפוי שלא במקום נזק דהוי כאיב ליה מידי וסליק כו' ולמה לא אמר בפשוטו שחיסר לו מעט מבשרו וצריך לרפאות אותו מקום ומשמע דוקא בכה"ג שהיה לו מכה כבר אבל אם עשה לו חסרון מחדש בבשר חייב בנזק. והנה המ"מ הק' מפ"ח ע"א דמשמע דאין נזק אלא בפניו [וכ"נ הגירסא שבב"י נזק ומה שהגיה במקום נזק בושת ל"י מאי קשיא להו דאין ה"נ במקום רואים והרמב"ם סמך על מה שביאר לעיל וכפי כונת הראב"ד כסעי' ז'] והלח"מ מפרש בש"ס להרמב"ם וכבר הקדימו הב"ח. אבל נראה כונת הה"מ מדלא אמר ר"י אפי' חבלה ואמר פציעה בפניו זה גופא קמ"ל דאין פציעה אלא בפנים ועיי' בהגר"א: סעיף ט"ו. כאילו הוא עבד נמכר בשוק. רש"י כתב כעבד עברי. והרא"ש כתב כע"כ דע"ע אין לו שומא שיכול למכור א"ע על שש ולאחר שיצא. ימכור א"ע שנית [מה שפירש הפ"ח והפרישה שאינו יכול למכור א"ע יותר על שש קשה דהא מוכר עצמו נמכר יותר על שש ועיי' מלמ"ל פ"ב מעבדים וכיו"ב כתב רש"י ב"ב י"ג ע"א וכבר עמדו שם ע"ז] ובזה היה אפשר לדייק בלשון המשנה דאמר בשוק [במשנה בירושלמי ליתא בשוק] להורות דנישום כע"כ דאילו ע"ע אסור למכור בשוק כמ"ש הרמב"ם פ"א מעבדים דאפי' מוכר עצמו אינו רשאי בשוק. והנה הר"י בש"מ במתני' כתב רואין אותו כעבד נכרי שהוא נמכר בשוק כו' שהרי הפסידו ממון זה שאם היה נצרך היה מוכר עצמו כעבד עברי.

ברור מיללו כמ"ש היש"ש בכונת רש"י במתני' שכתב כע"ע ואינו חולק על הרא"ש והראיה שבדף פ"ד ע"ב ד"ה ופגם משמע כהרא"ש. וכונתו במתני' דמפרש מה הזיקו ביד זה שנחסר לזה קאמר רש"י דהא יכול למכור עצמו בע"ע. ובזה מסולק מה שגימגם הקצוה"ח כאן בדברי רש"י ע"ש: סעיף ט"ז בהנה. ובמקום כו'. פסק כהרא"ש. ומש"כ הטור דהרמב"ם חולק על הרא"ש כתב הש"ג דאינו מוכרח והיש"ש הכריח כדעת הרא"ש. אבל מ"מ צ"ע דרבים הם החולקים הלא המה הרבינו יונתן בש"מ במתני' והמאירי וגם דעת הגאון עצמו וכן דעת הראב"ד. והנה בטור מובא מחלוקת הראשונים אי חייב על הצער הנמשך אח"כ וכהע דעת הרא"ש דמשלם והב"י תמה מנין לו זה. ויותר היה לו להקשות דהא מפורש ברא"ש פ' הכונס דהביא דברי הר"י והר"ש והסכים להר"ש וכן תמה הפ"ח שם ובפרישה כאן. וצ"ע על השו"מ: שהשמיטה. ומה שהק' שם הפ"ת על הר"ש מצ"א ע"א כולם אומדין כו' שבת וריפוי עד שיתרפא. משמע דצער אין אומדין עד שיתרפא ומשום דאין לו צער אלא בשעת מעשה. לק"מ דהא באמת רוב הראשונים גרסי שם כולם אומדים ונותנים מיד ולא גרסי שבת וריפוי וקאי אכולהו ומ"ש אח"כ היה מתנונה והולך כו' יכול להיות גם על צער. והנה אתר זמן מצאתי תנא דמסייע להר"ש הלא הוא תוס' שאנץ בפ' הכונס בש"מ ע"ש:

סעיף י"ז. כגון שקטע ידו כו' שומר קשואין. כ"כ הרמב"ם ומשמע דקטע רגלו לא חזי לשמור קשואין אבל התוס' ורא"ש מחלקין בין רגל אחת דעדיין חזי לשמור קישואים ודברי הסמ"ע נובעים מדברי התוס' ורא"ש. והערוך השולחן הק' על הסמ"ע ולא ראה דבריהם וצ"ל דעדיין חזי לשמור כשהולך במשענת או כמ"ש הר"י שהוא בגדר וא"צ לשמור רק אצל הפתח וזה יכול לישב. אבל לפי"ז בשיבר שני רגליו נמי כשומר הפתח וצ"ע:

סעיף י"ט. שלא מחמת המכה כו'. הנה הכ"מ והב"ח נסו להגיה בש"ס לקיים נוסחת הרמב"ם הישנה. אלא שלדברי הכ"מ יצא מחמת המכה חייב בכל עבר עפ"י הרופא ואכל מיני מתיקה וכדומה ממאכל אדם חייב בריפוי עבר עפ"י רופא סתם פטור מכל. ולהב"ח בעבר עפ"י הרופא אין חילוק ובכל גונא פטור מכל וצמחה שלא מחמת המכה היינו סתם שלא מחמת המכה. ומדברי הרמב"ם בפיה"מ משמע כב"ת שסתם דעבר עפ"י הרופא פטור מכל ולהכ"מ הו"ל לחלק. ובדפוסים נשתבשו והדפיסו השגת הראב"ד שלא במקומו ע"ש:

סעיף כ"א. אין שומעין לו. עיי' סמ"ע מטור דזה קאי לשניהם. ולכאורה נ"מ בטעמא דש"ס בידוע החובל שמרפא היטב ובאמונה וכגון דלהנחבל גופו ריפא ועתה לא משום דדמית כו' וכן בטעמא דדמית כו' י"ל דל"ש אלא במזיד אבל לא בשוגג. ובאסיא דמגן פירש"י כגון שהוא קרובו. ומשמע דלפי שאין לו שום הנאה מזה אבל ביש לו הנאה שפיר אף דאינו נוטל ממון כיון שההנאה במקום ממון כגון שעושה לש"ש או שיוצא לו שם. אבל מסתימת הפוס' משמע דל"ש וכ"כ הק"נ. והנה הרמב"ם השמיט מ"ש בש"ס באסיא רחוקא ועמד בלח"מ ומשמע דבכלל דבריו הוא במש"כ אלא מביא רופא אומן, והשו"ע חזר וכתבו:

סעיף כ"ג. אמר הנחבל כו'. וכתב הפרישה פי' אף אם יאמר קוץ עמי קצבה כו' וכ"ש אם יאמר תן לי מה שצריך לרפואה מדי יום ביומו ועוד טעם אחריני דשמא פושע בנפשו כדי לשאול מחובל טפי ורבינו קיצר. ותמוה דבש"ס איתא להיפוך דקוץ לי מקץ הוי כש"כ. ומש"כ טעם אחר הנה בש"ס משמע רק משום דקרי ליה שור המזיק וכמ"ש הטור אלא דבתוס' גרסי ומפסדת לי ע"ש, והנה בשבות יעקב ח"א סי' קע"ט בדיני ריפוי מביא דברי רש"ל שכתב דעיקר ליתן ליד ב"ד מה שאמדוהו וב"ד ישכרו לו רופא אפי' אם יאמר המזיק אשלם לו דבר יום ביומו אין שומעין לו כי יאמר הניזק לא אטריח אותו להביא כל יום ויום לב"ד. וכתב עליו דבזה שכתב אחרונה דבריו מסתברים אך במש"כ דאין נותנין ליד הניזק הוא נגד הש"ס והפוס' דכתבו דנותנים לו מיד משמע לידו ממש והא דאיתא בש"ס חיישי' שמא פשע היינו באומר שאני ארפא אח עצמי אבל בשוכר רופא מומחה וקצץ לו שכרו תו לא חיישי'. ולא ירדתי לדעתו במה שהסכים לרש"ל דאפי' אם יאמר המזיק כו' במה ראה לפסוק כרש"ל נגד פסק הרמב"ם ושו"ע שכתבו דשומעין לו מפני שהוא לתקנת המזיק. הן אמת דמרש"י נראה שהוא לתקנת הניזק כדי שלא יצטרך לבקש ממנו בכל יום אבל הא הרמב"ם ושו"ע לא פסקו כן. וגם במה שהשיג על הרש"ל ג"כ בדין הראשון לא ירדתי לדעתו דהא הרמב"ם פ"ב מחובל הל' י"ז כתב מפרש דיתן ליד ב"ד כפי מה שאמדוהו וכן כתב בש"מ ואף דהרמב"ם לא מיירי בשכירת הרופא. וי"ל דבזה ס"ל כרש"ל אבל הוכחתו מש"ס נפל וגם מה זה שכתב שהוא נגד כל הפוסקים וצע"ג בדברי היש"ש והספר אינו בידי:

סעיף כ"ד בהגה. וכן המתבייש כו'. המפ' כתבו בדעת הרמב"ם שהשמיט מ"ש בש"ס כר"ש עיי' בהגר"א. ואולי י"ל עפ"י מ"ש המאירי לר"ש דאין אנו מקילים אלא מצד העושר הא כל שמצד שאר המעלות או פחיתיות הכל לפי המבייש והמתבייש וכן מסתבר דאטו נאמר ת"ח עני יהא דינו כפחות שבפחותים ואף שכבודו גדול מצד תורתו וכן יש עשירים נקלים ובוזים וע"כ דרק מצד הממון מדובר. וצ"ל דהא דלא משני דמתני' דקתני הכל לפי המבייש קאי בשאר מעלות ופחיתות משום דקתני לשון הכל משמע דקאי נמי אעשירות אבל לדינא שפיר כתב הרמב"ם דהכל לפי המתבייש וכן י"ל בדעת הרי"ף שהק' הרא"ש עליו והנה הפוס' סתמו ולא פירשו אופן השומא בבושת מחמת נזק ובשלא מחמת נזק וצ"ל דסמכו על מש"כ בצער וה"נ כאן. ומש"כ בהגה והמבזה כהן כו' צ"ע מלשון תשו' הריב"ש מובא במלמ"ל פ"ג מעבדים הל' ח' דמשמע דהריב"ש רצה לומר כן ולא פסק כן ועיי' מג"א אור"ח סי' רפ"ב ובמנ"ח מצוה רס"ט מש"כ בזה:

סעיף כ"ה. אם אינו בעל אומנות. זהו חילוק התוס' מהא דעירכין. והנה לעיל הבאתי קושית הים התלמוד מהא דגיטין מ"ג מי איכא כו' לישני בחרש שאינו בעל אומן. ומפרשי הים חידשו דעבד אף שאינו שוה כלום משלם ל' שקלים ובטריפה הטעם משום דגברא קטילא וחרש אף שאינו בר אומנות מ"מ משלם ל' שקלים ודוקא מנוול ומוכה שחין וטריפה וכן משמע במנחת חינוך. וצ"ע בתוס' ב"ק מ"ב ע"ב ד"ה ועבד דסיימו א"כ כשהשור אינו שוה כלום כו' והול"ל אף שהעבד אינו שוה כלום. ובזה י"ל במה שראיתי בהג' רד"ל עירכין ב' שחמה על התוס' שם שכתבו דמיירי בטריפה דמנ"ל דטריפה לאו בר קנה הוא. ותמה חותני זצ"ל דהא גמרא ערוכה היא גיטין שם דמשני בטריפה. ולהנ"ל דוקא בטריפה ומנוול ומוכה שחין אבל טריפה לחוד חזי למיקם קמיה. אלא דע"כ כונת התוס' עירכין נמי בכה"ג בטריפה ומוכה שחין וא"כ לבד זה אין מקום לדבריו. ובעיקר הקושיא מלבד דלא עדיף משינויא דש"ס שם. עוד י"ל דחרש אין דיני תרומה נוהג בו דהוי כקטן אוכל נבילות דאין ב"ד מצווין להפרישו ועיי' חי' רשב"א שם. והנה בסמ"ע ס"ק כ"ו כתב דכל שלא אחזו הוי גרמא בעלמא. ובס' חב"י הק' עליו מלעיל סי' ש"צ סעי' ט' דמבואר דקול הוי מעשה אלא דבבהמה הוי צרורות. אבל כ"כ רש"י ב"ק צ"ח ע"א ד"ה על אזנו ועיי' מש"כ סי' ש"צ בזה ועיי' קדושין כ"ד ע"ב. ומה שחמה עוד שלא ביארו אי בכאן נמי השומא כלעיל סעי' ט"ו בהגה. לא ראה במעיו"ט בשם הלבוש ובפת"ש בשם הדג"מ ועיי' ערוך השולחן. והנה להסמ"ע דמשום גרמא הוי היה א"ל בזה בקושית השעהמ"ל הל' עבדים דבעבד כה"ג בהכהו נגד עינו ע"כ לומר דיצא לחירות לדעת רש"י ב"מ דבקלב"מ מהני תפיסה והעבד מוחזק בעצמו והכא חייב לצי"ש. די"ל דגרמא בקנס אינו חייב וכן ראיתי אח"כ בהג' רש"ש קדושין כ"ד. אבל לפמש"כ בדעת רש"י דאינו משום גרמא ל"ל כן אולם בעיקר קושית השע"ה מלבד די"ל כמ"ש בס' תק"ה דהיכא דמצד הדין אינו מחויב לשחררו לא מהני תפיסת העבד כיון שמצד הדין הוא ברשות רבו אין מעשה העבד בשביל עצמו כלום דנחשב כמו בהמתו של רבו. עוד יש לחלק בין נזקין דחייב אף בכה"ג שלא נתכוין ליציאת איברים דבעינן דוקא נתכוין ועיי' כס"מ פ"ה מעבדים הל' י"א מש"כ בזה. והנה הים התלמוד ריש החובל כתב הטעם דחירשו נותן לו דמי כולו משום דא"י למכור עצמו דמכירת חשו"ק לאו כלום היא משמע דמפרש חירשו שעשאו אינו שומע ואינו מדבר דמדבר ואינו שומע הוא כפקח לכל דבריו עיי' לעיל סי' רל"ה, ובנוב"ק אהע"ז סי נ"ג דן מכאן לענין משודכת שניטל ממנה חוש השמע שזה מום גדול. נראה דמפרש כאן חרשו שנטל ממנו רק חוש השמע בלבד. וראיתי בשו"ת חיי אריה מביא משו"ת הלכות קטנות למהר"י חגיז שכתב כן להדיא שחירשו דהכא היינו חרשו לגמרי דאינו שומע ואינו מדבר. אבל בחירשו ומדבר י"ל דלא גרע מסומא וא"צ ליתן לו דמי כולו. וכן משמע קצח מתוס' כאן שהק' מהא דעירכין ע"ש ולא הקשו מכח כש"כ ש"מ דפירשו ג"כ הכא באינו שומע ואינו מדבר. ועל ראיית הנו"ב יש לפקפק לדעת הראשונים דחירשו קאי אדלעיל ומובא בתוס'. שוב לאח"ז רב ראיתי בשד"ח אמבוהי דאחרונים ואכמ"ל בזה:

סעיף כ"ו. אמדוהו כו' ואם תפס כו'. אבל הרא"ש פסק דכמאן דגביא דמי. ותמהו עליו דפסק מדעתו נגד הש"ס. ולגודל התמיה נ"ל די"ל בכונתו דלפי"מ דפסקינן לק' אין נותנין זמן לחבלות וכפינן ליתן לו מיד הויא כגבוי ובעית הש"ס קאי אי נותנין זמן ולא להלכה. והנה בירושלמי בעי קטע ידו וחזר וקטע ידו מלמעלה מהו שיתן לו צער של שעה ראשונה ופי' בס' נחי"ר לפי' התוס' כמספקא ליה בקטע ידו ביום ראשון וחזר לאחר זמן וקטע אותה ממה שנשאר מהחבלה הראשונה מי אמרי' דחשיב כאילו קטע בפעם אחת בשני מקומות היד א"ד כיון שהחבלות היו בזאח"ז אומדין לכל קטע וקטע צער שלה בפ"ע ועולה דמי הצער הרבה יותר. ולא הובא בפוס'. אבל אי אמדינן לכל אחת בפ"ע מובן שהצער ממכה על בשר המוכה כבר יותר כואב לו ממכה בבשר בריא וגם זה בשומא:

סעיף כ"ז. אלא שביישו כו'. עיי' סמ"ע דבושת בנזק לא יהבינן זמן והביא ראיה מש"ס וכ"כ הב"ח ושניהם כוונו לאמתו שכ"כ הש"מ מהראשונים ג"כ בראיה זו וכ"כ המעיו"ט מפי' המשנה להרמב"ם ומתוס':

סעיף כ"ח. ישבע הנחבל ויטול. עיי' סמ"ע הסבר הראב"ד. והנה בפ"ה מחובל מחולקים בטעם דנחבל נשבע ונוטל הרמב"ם כתב משום דקנס הוא והראב"ד כתב משום חזקה ולפי"ז יש לפקפק דכאן ל"ש טעם הרמב"ם דלא קנסינן ליה במכחיש ועדים מעידים אבל במודה אלא שאומר שלא היה כדי להזיק והוי כאונס כמ"ש הרמב"ם למה נקנסו. ואולי ז"ש הראב"ד בהשגות טעם הרמב"ם דכונתו לחזק חילוקו שבפ"ה דכאן ל"ש טעם הרמב"ם. והנה מצאתי בש"מ כתב הר"מ בכה"ג דחובל משתבע ויהיב ליה כפי מאי דאמר ול"ד לנחבל נשבע ונוטל דשם קטעין לא חבלתי כלל וידעינן בעדים שנכנס שלם ויצא חבול הוחזק כפרן ואולי כונתו כמש"כ. ומש"כ המחבר מביאין חפץ שהזיק בו בפני ב"ד כו' והוא מלשון הרמב"ם וכ"כ הטור. משמע דפסקו כשמעון התימני וכ"כ הלח"מ פי"א מנז"מ ונתן טעם הלא הלכה כר"ע מחבירו. אבל המאירי השיג דקיי"ל כר"ע וכ"כ המישרים בב"י סעי' א'. והיה א"ל דמש"כ הרמב"ם והטור דצריך להביא בפני ב"ד היינו לכתחלה דצריכין לברר בכל מה דאפשר אבל לא לענין נאבד האבן. אבל המישרים כתב דאף לכתחלה א"צ ב"ד ודי בשומת עדים:

סעיף כ"ט. ודוקא כעין מחט כו'. עיי' סמ"ע דאפי' הוא מחודד כו'. וכן משמע ברש"י סנהדרין ע"ו ע"ב. אבל המ"מ נמשך אחר לשון הרמב"ם פ"ג מרוצח שכתב אבל אם הכהו בעשת של ברזל כו':

סעיף ל'. פטור מכולם. אבל הטור בסי' הסמוך פסק דחייב בנזק מובא שם בסמ"ע ס"ק י"ז ומחלוקת הוא בין גדולי המפרשים בש"מ:

סעיף ל"א. אעפ"י שאינו רשאי כו'. בטור מובא דעת הרמ"ה דרשאי אדם לחבול בעצמו. וחתרו למצוא מקורו עיי' ב"י וב"ח ולח"מ פ"ג מדיעות.

ומקורו מבואר בש"מ שכתב הרמ"ה דקיי"ל כר"ח דבתרא הוא. והנה בליקוטי שו"ת חכ"צ בסוף הספר הק' מזה על מש"כ הב"י יור"ד סי' ק"פ דפסק שם הטור המשרט על צער אחר פטור וכתב הב"י דה"ה דמותר לכתחלה [עיי' ב"י וש"ך] והא ח"ל דאסור משום חבלה כמו שפסק כאן. ופשוט דמשרט אין בו משום חובל דאינו עושה חבלה בכך אלא עושה רושם מעט בעורו וכן נהוג היום בארצות בארבאריע:

סעיף ל"ד. המבייש את הערום כו'. כשיטת רש"י דערום אין בו בזיון בכל אופן. והנה מלבד שתמהו התוס' על רש"י דא"כ ליפרוך על מתני' [ומש"כ הפנ"י ליישב והקדימו הב"ח דהו"א דמתני' קאי אבית המרחץ דחוק] ועוד הק' דא"כ בשרקק מאי נ"מ בין ערום ללבוש. עוד ק"ל דא"כ מאי פריך מבית המרחץ. ואולי זה שהכריח בפרישה וסמ"ע דלדעת רש"י גם בביה"מ פטור אבל חמוה דאין שום סברא בזה. ועוד כי משני דאתא זיקא וכרכינהו למנא לא הול"ל ודלינהו טפי למה דוקא בכה"ג ולא בבזיון אחר. ומאי דמשני ע"ג הנהר ג"כ קשה דל"ל להפך המשמעות דבית המרחץ לישני בבית אמצעי של מרחץ שמקצתם עומדים ערומים ומקצתם לבושים דהא ע"ג הנהר נמי מוכרח לפרש כן שיש בנ"א שאין פושטין בגדיהם עד הנהר כמ"ש הר"י בש"מ וכ"כ היש"ש מובא בב"ח. ומש"כ התוס' להסתפק בדלינהו עצמו והגביהה יותר נראה לדעת רש"י דוקא זיקא דהוי אנוס אבל בדלינהו עצמו הרי אין מקפיד על בזיונו. ומה שהשמיט מור"ם דעת ר"י אולי י"ל דראה רבינו דדברי הרמב"ם מתפרשים גם לדעת ר"י כמ"ש הב"י ואף שהלח"מ ובפרישה הק' עליו אבל בהג"מ הביא פירוש ר"י על הרמב"ם הרי דהבין כהב"י וע"כ סתם. והנה מה שהק' הב"ח לפרש"י מלק' צ"א דאדם רשאי לחבול בעצמו וכמעשה דר"ע ומחלק דערום שאני דחוק מאוד ויותר מסתבר כמ"ש בס' כ"י דשם הוא בזמן אחר אבל הכא באותה שעה וכ"כ בשוש"י. סו"ד דברי רש"י והרמב"ם בזה צע"ג ליישבם:

סעיף ל"ה. ביישו כשהוא ישן כו'. ובש"ס ר"ל משום פגם משפחה. והיינו דהוי כאילו ביישם בגופם. ובזה נסתלק מה, שהק' הישועי"ק אהע"ז סי' פ"ג על הר"ן שהק' למה לא ישלמו לה דמי בושתה בשלימות ותירץ דא"א אין לה בושת כ"כ כפנויה. והק' הישועי"ק אחרי דאנן קיי"ל ביישו בדברים פטור וקשה אף שיש לו מזה בושת שנתביישה אשתו מ"מ אינו ראוי לשלם ע"ז דמי בושתו כיון דלא ביישו בידים בגופו ואף שנעשה מעשה בגוף האשה אבל בגוף הבעל לא נעשה ולא הוי רק כגורם בושת ולא עדיף מביישו בדברים. ולק"מ דלא גרע מבזיון בני משפחה דרצה הש"ס לחייבו אף דלא עשה מעשה בגופם עכ"ז חשבינן כאילו עשה בזיון זה לגופם:

סעיף ל"ז. המבייש את השוטה פטור. ובעתים חלים ועתים שוטה כתב המנ"ח דאף זה פטור בעת שטותו ואף דאח"כ נכלם:

סעיף ל"ח בהגה. או אתה כממזר. לכאורה נ"מ גם לממון כגון באומר לפועל שיעבוד כחבירו או שסחורתו כשל חבירו ועיי' ב"מ ל"ט כשבוין ולא כשבוין ממש. ומש"כ הרמ"א המקנטר כו' הוי כאילו פירש כמוך. כתב שו"ת מהר"י מברונא דאין להחמיר עליו כאילו אמר בפירוש אתה ממזר ודוקא אם אמר אינו ממזר כמוך חמיר והוי כאילו אמר אתה ממזר והביא ראיה מפ' הנזקין ההיא דקרי לחבירתא כו' אנא לא אכילנא כו' ומש"כ עוד הקורא לחבירו עבד. מרש"י קדושין כ"ח משמע דדוקא שקוראו בפירוש עבד כנעני וכ"כ שם הר"ן. אבל הרמב"ם פ"ו מת"ח סתם וצ"ל דס"ל כמהר"ם מובא בהגה דבהוצאת ש"ר א"י לתרץ דיבורו נגד משמעות בנ"א וסתם עבד בלשון בנ"א הוי ע"כ וא"כ המחבר ביור"ד סי' של"ד שסתם בעבד כהרמב"ם משמע דס"ל עיקר כמהר"ם וצ"ע ברמ"א. ומש"כ עוד בהגה ממזר כו' הנה המג"א אור"ת סי' תר"ו מביא ממהרי"ו דקורא לחבירו ממזר פוגע ג"כ בכבוד אבותיו. והרש"ל חולק וכ"מ להדיא במרדכי סו"פ החובל כרש"ל. וראיית רש"ל הוא מתוס' קדושין כ"ח שכתבו דהקורא לחבירו ממזר סופג את הארבעים משום דחשד לחבירו דעבר בלאו וקשה דהא חשד ג"כ לאביו שבא על חייבי כריתות וע"כ דלא נחכוין אלא לו. ומעודי היה קשה לי דברווק מא"ל דלא עבר עוד על לאו דלא יבא ממזר בקהל ה'. עד שמצאתי בח"ס [מובא קצת בפח"ש כאן] דעכ"פ רוצה להביאו לידי מלקוח כשישא אשה. ואף דכן משמע בר"ן שם אבל לשון התוס' א"א לכוין בדבריהם וצ"ע. ועיי' הג' יעבץ שם שט"ס בדבריו וצ"ל מופנה דפטור ר"ל פנוי.] והנה הרש"ל בתשו' כתב מובא בנחלת שבעה סי' ס"ו דהוצאת ש"ר מתוך מריבה הקילו עליו לפדותו בממון ע"ד כי יחם לבבו אבל בהוצאת ש"ר שלא מתוך מריבה כדי לפגום באדם כשר אין מניחין אותו לפדותו. וכן הוא מפורש בשו"ת הרא"ש כלל ק"א סוס"י א' והנ"ש לא הביאו. ובזה היה אפשר לומר בביאור לשון הראב"ד בהשגות ספי"ט מא"ב מובא בר"ן סופ"ק דכתובות ובהג' רמ"א אהע"ז סי' ב' סעי' ד' וז"ל כל אלו שאמרו על שתיקתן שהם פסולים לא אמרו אלא בדורות הראשונים שהיו ב"ד נזקקין לחרפות שאדם מחרף את חבירו כגון הקורא לחבירו עבד יהא בנידוי ממזר סופג את הארבעים וזה ששתק ולא צוות לב"ד כבר הודה אבל: עכשיו השותק על המריבה ה"ז משובת אא"כ קורין לו שלא בשעת מריבה ועיי' בהגר"א. ותמוה דהא גם עכשיו קונסין אותו כמ"ש המחבר כאן מהרמב"ם וכן כתב הראב"ד עצמו מובא ברא"ש סופ"ק דב"ק. עוד הק' הט"ז שם כיון דמסיק דשלא בשעת מריבה פסול מי ששותק למה לי החילוק שחילק תחילה בין דורות הראשונים שהיו מענישים הלא די בחילוק זה לחוד לומר דאין פסול שיתוק אלא שלא בשעת מריבה אבל בשעת מריבה שבת הוא לו. וע"כ נ"ל עפ"י מש"כ הרא"ש כאן שכתב הרמ"א בשמו דיש מקומות שאין נוהגין כן ופודין בממון ועיי' אחרונים וא"כ אם עונשין אותו בממון לפדות המלקות אין היכר כ"כ שהוא על שקראו ממזר או עבד ואין קול לדבר שהוא על שקראו בפגם. אבל כשלוקין יוצא הקול על הדבר שקראו ובאיזה פגם. וז"כ הראב"ד דדוקא בדורות הראשונים שהיו מענישים מלקות ממש היה לו לצוות בב"ד להלקות אותו שבזה ינקה מהפגם. אבל בזמנינו שאין עונשין אלא דמי פדיון בזה אין חשש כ"כ בשתיקתו שלא קראו לב"ד. ומסיק אבל שלא בשעת מריבה דבזה מלקין ממש כמ"ש הרש"ל דגם בזה"ז לוקין בזה שפיר הוי החשש כמו בדורות הראשונים ומדשתק ולא קראו לב"ד הוי כהודאה. ומש"כ עוד הרמ"א הקורא לחבירו מלשון כו' פטור. צריך לחלק מקוראו ממזר בן ממזר דשם ממזר הוי חירוף לזרעו אחריו משא"כ בשארי חירופים דאינו אלא לו לבדו:

סעיף ל"ט. וכל המלבין כו'. צ"ע דבש"ס איתא ברבים והפוס' השמיטו. והרמב"ם פ"ו מהל' דיעות הל' ת' כתב ברבים:

סעיף מ"א בהנה. י"א כו'. וכן פסק הרדב"ז ת"ג סי' ח"פ וכתב כיון דדשו בו הוי כשאר חירוף וגם הרמב"ם השמיטו ע"ש שכתב עוד טעמים:

תוכן העניינים

בית יעקב (טבשונסקי)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה