בית יעקב (טבשונסקי)· רבי יעקב טובטשנסקי
חו"מ · סימן תיח
סעיף ד' בהגה. אפי' כ"ש כו'. שיטת הטור. ותמה בלח"מ ובהגר"א דהא בברייתא תני ח' אמות. אבל מלשון רש"י משמע כהטור דכתב בנהר הואיל והוא רחב משמע דבאריתא היא קצר וכ"כ רש"י נ' בההוא תורא דנפל לאריתא דדלאי דהיינו אמת המים וכתב דלכך נקראת אמה שרחבה אמה וכ"כ רשב"ם ב"ב שם צ"ט והרא"ש שכתב דה"ה אריתא אין ה"נ שדעת הרא"ש ב"ב שם כהרשב"ם שדי באמה ועיי' טור רס"י רי"ז ובמפרשים. ובש"ס נחלקו מאי שלולית והרמב"ם סתם. והיינו כמ"ש הרא"ה בש"מ דרק גבי פאה נחלקו אבל בנזקין בכל גונא הוי הפסק. אבל היש"ש כתב דמחלוקתם נמי בנזקין ואין הס' בידי כעת:
סעיף ח'. חייב לשלם והמשלח פטור. מזה הק' בגליון ירושלמי על שיטת רש"י דבממון שאינו שלו פטור וכבר הק' כן בפנ"י ומחלק ועיי' ש"מ עוד חילוק. ומש"כ הפת"ש בשם הב"ש דבאלם או שאין לו מה לשלם פטור הנה בש"מ במתני' כתב המאירי דבכה"ג חייב המשלח בד"ש ע"ש:
סעיף ו'. הראשון חייב. צל"ע דסתם המחבר דהא מגדולי הפוס' יש שפירשו שם מאי קעביד וישלם כ"א חלקו ואף דתוס' הק' ע"ז חילקו הרשב"א ועוד מהראשונים בש"מ דהשליך חבילה גדולה ואמאי סתמו והא בחבילה גדולה גם האחרון חייב. שוב לאח"ז ראיתי להמהר"ם שיק שעמד בזה בשם המנ"ח ומיישב עפ"י מש"כ רש"י בסוגיא דאשו דעיקר החיוב נגמר בהתחלת הדליקה ואפי' מת אח"כ וא"כ השני מיחשוב כשרף דבר הנשרף וי"ל עוד:
סעיף י"ב. ואפי' הוא נר חנוכה. הפנים מאירות סי' מ"ז הק' דש"ס שבת כ"א כל השו"ט אליבא דר"י אבל לת"ק י"ל דלהכי חייב משום דה"ל לאנוחי למעלה מי' והשו"ע דפסק כאן כרבנן איך פסק באור"ח סי' תרע"א דמצוה להניחה בתוך י'. ונ"ל דבפ' הכונס אמר ש"מ מדר"י כו' ובשבת שם איתא זאת אומרת כו' ולא הוזכר ר"י ונראה דש"ס שבת מפרש טעמא דהחולקים כמ"ש הרמב"ם דאף דברשות מ"מ הו"ל לשמור שלא יזיק ודייק מתרויהו אף מרבנן דכל טעמם הוא משום הו"ל לשמור הא בלא"ה הוי פטור משום מצוה ואף דבבב"ק כתב ר"י היינו משום דעיקר הדיוק הוא יותר מר"י. וחותני זצ"ל חקר אם דלקה יותר מהשיעור אי נמי פטור בזה. כעת נדפס ספר עולת שמואל וראיתי שם בסי' נ"ז שחקר בזה. ומש"כ בהגה ואם הגמל סכסך האש כו', עיי' ב"ח שכתב ואם הניח חנוני כו' מיהו בהולך ומסכסך אף בעל הגמל חייב וכ"א משלם מחצה דמי הבירה כו' אולם הב"י כתב בשם ר"י וז"ל כתבו המפ' אין בעל הבהמה שם בעל הבהמה משלם מחצה וחנוני שהניח נרו מבחוץ משלם מחצה. משמע דאם בעל הבהמה שם משלם הכל. ובש"מ כ"ד ד"ה והא מביא בשם רבינו ישעי' שני הסברות וז"ל ותימה דלק' גבי כלב כו' אע"ג שגם שם בעל הכלב פשע כו' ואור"י דלקמן גרסינן וליחייב נמי בעל הגחלת כו' וכ"כ הכא לחייבו שניהם כו' עוד רצה ר"י לחלק כו' וה"נ גבי גמל יש לנו לחייב בעל הגמל שעומד בצד בהמתו ומכח בהמתו נעשה כל ההיזק:
סעיף י"ג. וכלו חציו כגון שנפל כו'. והנה הק' המפ' על השמטת הרמב"ם זה עיי' בהגר"א. אולי י"ל דבמ"ש בש"ס היכי משכח"ל פירשו כל הראשונים משום דבאדם המזיק אין חילוק בין שוגג למזיד ואף גם בישן חייב עיי' ש"מ. ולפי"ז למה דפסק הרמב"ם פ"א מחובל דאונס גמור פטור באדם מובא לק' סי' חכ"א סעי' ד' [והוא מירושלמי ועיי' תוס' ר"פ המניח] א"כ שפיר משכח"ל גם באדם. ואביי דקשיא ליה כן אולי ס"ל דגם באונס גמור חייב וכן דעת הרמב"ן מובא במחנ"א הל' נז"מ אבל לדידן י"ל דטמון הוי כאונס גמור דלא הוי סליק אדעתיה וכמ"ש הראשונים בסוגיא דטמון. ועוד י"ל דלרבא לטעמו ל"ק דגם בשל חבירו פטור טמון והיינו ע"כ משום גזה"כ וא"כ לק"מ וכמ"ש בש"מ אבל אביי י"ל דס"ל כר"כ לק' דמדליק בשל חבירו חייב בכל ענין ולדידיה הוא מסברא שפיר קשיא ליה ועיי' תוס' לק' ס"א ע"ב ד"ה אלא ובמלחמות שם. ומש"כ בש"ך ס"ק ו' דבאין דרך להניחו אפי' ידוע שהיה שם פטור. אבל מ"מ רואים אותו מקום כאילו היה מלא תבואה כ"כ רש"ל בשם המ"מ וכן מצאתי מפורש בפירוש המשנה להרמב"ם. והנה בטור ושו"ע השמיטו הא דגדי ועבד וז"ל הרמב"ם פי"ד מנז"מ הל' י' המדליק בתוך שדה ויצאתה האש ונאכל הגדיש והיה גדי כפות לו ועבד סמוך לו ונשרף עמו חייב שכן דרך בנ"א לעשות בגדיש. וכתב המ"מ בכונתו עפ"י מ"ש התוס' כ"ב ע"ב בשם ר"ת דס"ד למיפטריה כמו דפטרינן טמון באש וס"ד דכל דבר דלאו אורחיה הכי לאו כעין קמה הוא ופטור וקמ"ל דאפ"ה חייב ובהשגות וז"ל א"י מהו דהכא לאו בטמון מיירי:
וראיתי במנ"ח שכתב דמוכח מדעת הה"מ דאם אין דרך להיות בגדיש אף בגלוי פטור כמ"ש, התוס' בהס"ד כיון דלא הוי כעין קמה אך גדיש דרכו בכך. וא"כ תמוה דאם דרכו להיות בגדיש והוא גלוי למה כתב הרמב"ם המדליק בתוך שדה חבירו כו' אפי' אם מדליק בתוך שלו נמי חייב כיון דהוא גלוי ואורחיה בכך הו"ל כעין קמה ואפי' בתוך שלו הוא חייב. וכתב דזהו כונת הראב"ד כיון דמשנה של גדי לאו בטמון איירי ואורחיה בכך הו"ל אש שמדליק בשדה שלו נמי חייב ודברי הראב"ד נכונים ודברי הר"מ תמוהים ונראה דדברי הרמב"ם וראב"ד נכונים. והוא דע"כ צ"ל דהרמב"ם מפרש למתני' דעבד וגדי בטמון וכן פי' הרא"ה בש"מ דקמ"ל דאע"ג דמצד שהוא עומד אינו רואהו לא חשבינן להאי טמון כיון דאפשר לראותו בשום צד. אבל להרמב"ם צ"ל דזה מיחשב טמון כיון דלא חזי ליה עתה וקמ"ל דאע"ג דעמון הוא חייב כיון דדרכו בכך, הוי כמוריגים וכלי בקר דחייב במדליק בשדה חבירו והה"מ דהביא לדברי התוס' אף דהם פירשו דאיירי בגלוי כונתו רק להביא ראיה לזה שכתב הרמב"ם דהוי דרכו בכך אבל לא בעיקר הפירוש דמתני' דלדידהו מיירי בגלוי ולהרמב"ם בטמון. והראב"ד מפרש לה כהתוס' דאיירי בגלוי. וב"ה לאחר שעלה על דעתי זאת חפשתי בספרים ומצאתי בפנ"י במתני' שכתב וז"ל היה גדי כפות לו כו' כו' למאי דמסקינן דבמדליק בתוך שלו איירי בבא דרישא ופטרו רבנן אפי' במה שדרכו להיות בגדיש א"כ צ"ל דהכא דמחייבינן על הגדי היינו בחזי ליה, המדליק דלאו טמון הוא. אבל מלשון הרמב"ם משמע דאיירי דלא חזי ליה המדליק ובמדליק בשל חבירו הרי להדיא כמש"כ. ובעבד כפות לו וגדי סמוך לו פטור וחקר הר"מ בש"מ בהיה העבד ישן אי מחייב מי אמרי' דהו"ל לאיתעורי אי לא. ובאמת הוא תוספתא ערוכה פ"ו הל' י"ג היה אדם ישן בתוכו ודלק אפי' שוגג פטור מפני שנדון בנפשו. וכתב עוד בש"מ דבנשרף הגדי והגדיש ראשונים ואח"כ נשרף העבד חייב אגדי ואגדיש ובאין ידוע או שנשרף הכל כאחד פטור מתשלומין [עיי' מש"כ לעיל סי' שנ"א] ועיי' מג"א אור"ת סי' רע"ח שחקר בספק קלב"מ אי פטור מתשלומין ועיי' שם בפרמ"ג. והרי מבואר כאן דפטור אלא מרש"י ב"ק ל"ה ע"א ד"ה ומנא כו' מבואר דספק קלב"מ חייב ועיי' שו"ת שאילת שמואל סי' כ"ב שהאריך בחקירה זו. וח"א כתב בספרו כיון דהפטור מממון היכא דלא עבדינן החומרא הוא מהיקש דתנא דב"ת מה מכה כו' אף מכה אדם וא"כ י"ל דאין לפטור ממון בלא עבדי' החומרא אלא באיכא חיוב דכוותיה במכה בהמה כמו שוגג ואין מתכוין אבל היכא דהפטור ממיתה הוא מחנות ספק אם נתחייב מיתה דכוותיה במכה בהמה בספק אם עשה ההיזק דודאי פטור ובזה יש לדון בחקירת הגרע"א בחי' כתובות פ"ג אם חייבי מיתות אונסין פטורין מתשלומין ע"ש ברש"י ותוס' ל' ע"ב די"ל דהא מכה בהמה כה"ג חייב באונס דאדם מועד לעולם אבל י"ל ואכ"מ. והמהר"ם שיק כתב לדון עפ"י קושית הר"י באסאן למה אמרי' ספק ממונא לקולא הא הוי ספק גזל. ותירץ דגם אם ישלם הוי ספק גזל אצל המקבל וכאן אפי' אם מת ע"י הכאה ופטור משום קלב"מ הא חייב לצי"ש ואי תפס לא מפקינן וא"כ אצל המוכה אינו ספק גזל ואצל המכה הוי ספק גזל. גם לטעם הקצוה"ח בקונטרס הספיקות דיש חזקת פטור למוחזק איכ"ל כאן כיון דאם תפס לא מפקינן מיניה ובב"מ ו' ע"ב דאי תקפה אין מוציאין נמצא זה פוטר בממונו של כהן דלא מיקרי ממונו וי"ל. והנה הרמב"ם פ"ג מרוצת פסק כפתו והניחו בחמה פטור משמע אפי' הזיזו ממקומו והניחו שם פטור ולהתוס' ב"ק כ"ו וסנהדרין ע"ז הוי זה כמ"ד אשו משום חציו ומשמע דס"ל להרמב"ם דלמ"ד אשו משום חציו פטור ממיתה והק' במנ"ח למה פסק במדליק גדיש ועבד כפות וגדי סמוך ונשרף פטור והטעם משום קלב"מ כמבואר בש"ס וכתב דע"כ לומר אף דאין חייב מיתה ביד"א לדעת הרמב"ם מ"מ הו"ל רודף שניתן להצילו בנפשו ואף דאין חיוב מיתה עליו אח"כ דהו"ל גורם וכ"כ הרשב"א דהו"ל רודף וצל"ע דהא רודף ביכול להצילו מאיבריו אין מצילין אותו בנפשו וה"נ הא בשעה שיהרגו אותו יכולים הם לכבות הדליקה או לחתוך הקשר שהעבד כפות בו ועוד דבמה שיהרגו המדליק לא יצילו את העבד. שו"ר בתוס' כ"ב ע"ב ד"ה בגדי כו' ותירץ הרר"י בר"מ כו' וכתב המהר"ם לובלין דהא דהכא אינו מתורץ בחילוקו. והפנ"י כתב דהך דהכא נמי א"ש דהו"ל רודף. ולא ראה ברשב"א אבל בכ"ז המהרמ"ל לא ניחא ליה שיהא כאן דין רודף וכמש"כ: סעיף י"ד בהגה. דהיינו שעשה כו'. ופירש הסמ"ע דה"ד במדליק בתוך שלו אבל מהש"מ בשם הר"מ משמע דאיירי נמי בשל חבירו שכתב דאם אדליק בידים משלם הכל דהוי מזיק. אבל מדליק בשל חבירו לא הוי מזיק כמ"ש הפנ"י והרבותא הוא כמ"ש המנ"ח אף דאדליק המשאיל ברשות ששאל להשואל דהו"ל עתה רשות השואל ובכה"ג ברשות חבירו חייב על טמון מ"מ בכה"ג פטור כיון שהוא שלא ברשות ולא הוי מזיק בידים אם כלו חציו. והנה המנ"ח נגע בקצרה כדרכו בגדיש של חיטים וחיפם בשעורים אי הוי טמון ואף דהוי מין במינו מ"מ קיי"ל דמין במינו ג"כ הוי טמון כמ"ש הרמב"ם פ"ט מרוצת וגם אפשר הו"ל שלא במינו א"כ כיון דהחטים הו"ל טמון א"ת על החטים רק דמי שעורים כמו שנראה שיעור המקום. מש"כ לדברי הרמב"ם מקורו מש"ס סוטה מ"ה ע"א ב' חללים זעג"ז אי מב"מ הוי טמון אי לא ומסיק דהוי טמון וכ"פ הרמב"ם ומזה רוצה לדמות לנד"ד. והנה בש"ס נ"ו טמון איתמר ופירש הרמב"ם בפי"ד מנז"מ שטמן קמתו של חבירו בעפר או בתבן ואף דתבן בקמה הו"ל מין במינו עכ"ז הוי טמון. אבל רש"י שם פירש שכסהו בסדינים משמע דס"ל דמב"מ לא הוי טמון. ולכאורה היה נ"ל דאין דמיון לשם דשם הוי דוקא בשני חללים אבל בתבואה או בעמרים כשמניחם זעג"ז הוי כגוף אחד ול"ח טמון אבל מרש"י כ"ג ע"א דפירש דתן לעולם בטמון נכנס ומזיק משמע דלא ס"ל לחלק בכך ואף בגוף אחד מיקרי טמון וגם מב"מ כהתם דהוי גוף אחד. והנה באמת כבר עמד בש"מ בהא דחטים וחיפם בשעורים דהא הוי טמון ואפי' דמי שעורים לא ישלם ומשני מידי דהוי אמקום כלים דרואין אותם כאילו מלא תבואה. ובש"מ במתני' כתב הרא"ה כיון שידוע לכל והכל סבורים שהגדיש מלא תבואה להכי לא חשיב העומרים שבתוכו טמון. ולפי"ז ל"ד לשם דהכא העיקר בידיעה תליא מילתא אף דטמון הוא כיון דהוא דבר דהכל יודעים בו חייב. אף שהנמוק"י במתני' לכאורה משמע דלא בעינן שיהא ידוע לכל רק להמזיק לחוד די שכן כתב שהרי יודע שיש שם חטים או שעורים י"ל שהוא ט"ס וצ"ל ידוע כהרא"ה ועיי' שו"ת רע"א סי' מ"ה ועיי' בזה בר"ש פאה פ"ו משנה י' ובשנ"א שם ובנחי"ר על ירושלמי ב"ק הכונס:
סעיף ט"ז. והלך וכיסה כו'. לשון הרמב"ם בתבן או בעפר. נראה שדיקדק כן משום דבכל טמון צריך לשלם בעד הטמון כפי הדבר הגלוי וא"כ אין זה הפסד אם הדבר הגלוי שוה כהטמון לכך כתב תבן או עפר. ובמתכוין לטובה אם חייב מחולקים בזה התוס' והמפ' עיי' ש"מ. ומרש"י משמע דהבעל הבערה עצמו אם עשה טמון פטור שכ"כ והוא לא שלח את הבעירה:
סעיף י"ח. הניח לחבירו כו'. ול"ד על לבו אלא ה"ה לאחד משאר איבריו כ"כ הראשונים בש"מ. והנה הט"ז רס"י הק' דהא בבהמה נמי איכא צעב"ח. ולק"מ דאין זה מוטל על הבעלים יותר מעל שאר בנ"א וכ"כ תלמידי הר"פ בפירוש האי בעיא. ועוד דבמיתת בהמה י"ל דאין בזה משום צעב"ח כמ"ש התה"ד סי' ק"ב ועיי' נוב"ת חיור"ד סי' ו' דל"ש צעב"ח בלהמית, ומה שהק' הש"ך על מה שחידש הסמ"ע בתשו' כו' לק"מ דכבר כתב הריטב"א מובא במחנ"א הל' נז"מ סי' ז' דהא דשלח את הבעירה ביד חש"ו דפטור, דוקא בשלא א"ל להדליק אבל בא"ל להזיק חייב וכתב המחנ"א משום דברי היזיקא ומובא גם בש"מ ב"מ.
ומש"כ בהגה וי"א דוקא בשור כפות כו' עיי' ש"מ כ"ג ד"ה ולענין כו' כתב המאירי וז"ל ד' דברים אלו שנתחייב בהם י"א דוקא בכפות הא אינו כפות פטור שהיה לו לברוח וי"א שלא נאמר היה לו לברוח אלא לענין מיתה הא לענין נזקין חייב: