בית יעקב (טבשונסקי)· רבי יעקב טובטשנסקי
חו"מ · סימן תי
תי:
סעי' ד'. או הלוקח. וה"ה לשוכר ושואל עיי' מלמ"ל. והנה בבהגר"א רמז למכילתא בעל הבור ישלם מ"מ. וכתב המגיה דאינו במכילתא שלפנינו. ופלא שכן הוא להדיא במכילתא משפטים ופי' הרמב"ם דלרבויי כל הני אתי וכ"כ שס בהתו"ה בעל הבור ישלם מ"מ לרבויי כל הני. והשעמ"ש כתב דלקוח ה"ד בבור ברשותו והפקיר רשותו ולא בורו אבל בור ברה"ר לא משכח"ל לקוח. ובאמת י"ל דנתחייב מטעם קבלת שמירה וכ"כ בספר כ"י לב"ק נ"א: סעי' ו'. או פתחו לרשות חבירו. והוא מלשון הרמב"ם. ולא חילק כהטור בין נודע ללא נודע עיי' לח"מ. והנה מסמ"ע ס"ק ז' משמע דבסמוך לרשות חבירו חייב. ויש שהק' דהא רשאי אדם לחפור בשלו כלעיל סי' קנ"ה. ואף דיש לומר דשם מיירי רק מהיזק החפירה דמרפי לארעא אבל מהיזק הבור י"ל דכיסהו וכן ראיתי בס' כ"י שכתב דאף במצמצם אצל מיצר חבירו חייב והנ"מ דברשות חבירו סגי בהרחקת פחות מד' טפחים וברה"ר בעי ד' טפחים משום דוחקא דרבים. וראיה מתוס' שהק' דלמה יחייב החופר כיון דמשלם על בעל החצר למלויי. והא י"ל במצמצם דאין חיוב תשלומין וע"כ דבכה"ג פטור ורק בחופר ברשות חבירו ממש איירי. והרמב"ם י"ל דס"ל דאף במצמצם חייב ולכך לא חילק והנה הטור כתב ופתח לרשות חבירו ונפלה בו בהמת חבירו. והוא מלשון הרא"ש ודייק מזה הפ"ח שם דלבהמת אחרים הוי כלא הפקיר רשותו ופטור. אבל המחבר סתם וכן סתם הרמב"ם משמע דבכ"ג חייב. וכתב עוד הפ"ח דכל בהמה שיש לה רשות מבעל החצר שתכנס לשם הוי לענין זה כבהמת בעל החצר. והנה בתוס' מ"ח ד"ה אע"ג כו' וא"ת כש"כ כו'. והק' בים התלמוד אמאי יהא בעל השור חייב דלא הו"ל לעלות על דעתו שיפקיר חצירו ומתחילה כששכרהו היה פטור עליו דהיה בור ברה"ר ומי נתן לו רשות לכנוס. והמפרשי הים הק' כן על השו"ע סי' שצ"ח וכאן דפטור בעל השור ופי' בסמ"ע הטעם משום איש בור כו' ות"ל דלא הו"ל לאסוקי אדעתיה. אבל למש"כ הפ"ח ניחא דאם לא ממעטינן לו מאיש בור והוי כאדם שכרה בור שפיר פשע להשוורים שיש להם רשות ליכנס דע"ז הו"ל לאסוקי אדעתיה. וכתב עוד הפ"ח בשם הר"ן דמיירי הכא בלא נודע לבעה"ח מהחפירה והוא חילוק הטור מובא בסמ"ע. ובש"מ מובא מתלמידי הר"פ עוד חילוק דמיירי כגון שעדיין לא שילם לו ואינו מסולק הימנו:
עד שעת תשלומין. ובשם רבם פירשו דודאי אם נתרצה בעל החצר לקבל ממנו נזקי החצר ה"נ דנסתלק החופר לגמרי והכא מיירי כגון שרוצה שיסתמנו ויכול לכופו על כך ומיחייב החופר עד שיסתמנו. ולעיל ד' מ"ח מאי רבץ שהרביץ גללים הק' הראב"ד בש"מ דה"נ נימא דעל בעל החצר, רמיא מילתא לנקות חצירו ותירץ דהתם בתר דשלים לו נזקו אבל הכא לא משלם לו נזקי חצירו דהא לית ביה נזק חצר כלל וא"נ אית ביה היזק כל כמה דלא שלים ליה עליה דידיה רמיא מילתא למלויי. וכתב המנ"ח דהראב"ד לשיטתו מבואר בש"ך סי' צ"ה דבאפשר למלאות החפירות מחויב לתקן א"כ סברתו טובה מאוד דבשילם וא"כ נתרצה הבעה"ח בתשלומין וימלא הוא א"כ על בעל החצר רמי למלויי אבל בלא שילם עדיין כיון דהרשות ביד בעל החצר לתבעו למלאות החפירות א"כ רמיא על בעל השור ע"כ הוא חייב אבל לשאר פוסקים דא"י לתבעו רק ממון אין שום סברא לחלק בין שילם ללא שילם. וא"כ תמוה על הפוסקים בסוס"י תי"א שלא הביאו חילוק הראב"ד דהא בלא זה לא מיתרצא שני המימרות וגם על הרמ"א קשה דבסי' צ"ה מביא דעת הראב"ד וכאן לא חילק. והנה מהחילוק הא' שהבאתי מתלמידי הר"פ מבואר דאף בכה"ג יש לחלק בין שילם ללא שילם דהא בהחילוק הב' אזלי אליבא דהראב"ד דיכול לכופהו למלאות עפר. ומלבד זה הא גם הראב"ד חילק דהכא בגללים לאו היזק מיקרי וזהו נמי סתימת הפוס'. ודע דהא דחייב בחופר בור סמוך לרה"ר משמע מהחינוך דדוקא באין מחיצה ביניהם אבל אם יש מחיצה יכול לסמוך לרה"ר. שו"ר דברי הרא"ש פ' הפרה סי' ז' משמע נמי כן. והנה הרמב"ם השמיט הא דחופר בור ברשותו סמוך לרה"ר ועמד הלח"מ בזה. ואולי מזה ראיה למה שהעלה המהר"ם שיף נ' ע"א בשיטת רש"י דלמסקנא י"ל דלכו"ע מצי לחפור ברשותו סמוך לרה"ר ע"ש:
סעיף ז' לצורך רבים. עיי' סמ"ע בשם רמ"ה. וי"ל דגם כונת הרמ"ה הוא דוקא באמר להם כמ"ש רש"י ובזה א"י לסלק עצמו בדיבורו לבד וכ"מ ממש"כ הב"ח בדעתו. אבל הראב"ד בש"מ כתב ג"כ דוקא בחפרו מתחילה לרבים ואף במסירת דלי אינו מפטר. ומש"כ הרמ"ה דוקא במקום שאין עושה היזק כ"מ בתוספתא ב"ק פ"ו עיי"ש והמחבר בסי' תי"ז סעיף א' שכתב והחופר בור לצורכי רבים מותר סתם יותר מדאי דמשמע אף ברה"ר. ויותר נראה כמש"כ הערוך השולחן דכשתחילת חפירתו היתה עפ"י ב"ד שראו צורך הבור אז אפי' באמצע רה"ר פטור ומותר:
סעיף ח'. והמשלח פטור. והוא מסוגיא נ"א. והרבה הקשו בזה האחרונים. המלמ"ל פ"ב מרוצח הק' מזה על המהרי"ט דבאיסור דרבנן יש של"ע. ובזה שפיר השיב המנ"ח דאיסור כריית בור ברה"ר הוי דאורייתא. והפנ"י הק' להסוברים דבשוגג יש שלד"ע והשעהמ"ל הק' מזה להמחנ"א דבפועל ישלד"ע ואפי' בעכו"ם לוקמי בהכי וכן הק' השעמ"ש סי' כ"ת. וכן י"ל למה שחידש המהרש"ק בשו"ת תיקון עולם דכמו לענין שלד"ע אמרי' בחצר דבע"כ מותיב בה ישלד"ע כן נמי לענין שליחות לעכו"ם אמרי' היכא דבע"כ מותיב בה דהעכו"ם מוכרת לעשות השליחות אמרי' דיש שליח א"כ ה"נ הו"מ לאוקמי בהכי וכן י"ל לפמש"כ הפרמ"ג אור"ח סי' ש"ד לחקור בעושה שליח מומר דל"ש לומר סברתי דלא יציית אותי [עיי' מש"כ מזה בסי' שמ"ח] וכל אלה מתורץ בתירוץ אחד דכ"ז ל"ש אלא בעושה איזה דבר קנין להמשלח אף דמעורב בדבר עבירה אבל לא בדב"ע לחוד ואין בשליחות שם צד זכות להמשלח דעל עבירה עצמו לא מצינו שליחות:
סעיף ט' הבונה כו'. הלח"מ עמד על השמטת הרמב"ם דין זה. אבל גם הרי"ף ורא"ש השמיטוהו ומשמע דדעתם כמ"ש הב"ח ויש"ש. ומה שהק' הט"ז לחילוק הרי"ף מנחיל של דבורים וחילק דשם בשל חבירו כן חילק בדרישה. וגם מה שהק' מהוצאת זבלים לרה"ר דחייב כבר עמד הרשב"א בזה דתפירת לאושין הוי תיקון יותר ותועלת המדינה. וי"ל דמשום זה השמיטה הרמב"ם וס"ל דכאן אזלא אליבא דר"י שם במתני' ב"מ אבל לרבנן חייב. ומה שהק' בס' חב"י על הסמ"ע דמש"ס משמע דחפר ברה"ר ממש עיי' דרישה שעמד בזה: סעיף י'. אבל אם היה פחות כו'. הב"י תמה על השמטת הטור מסקנת הש"ס באיגנדר וגם על מש"כ בדעת הרא"ש תמה שלא מצא כן ברא"ש ועיי' ב"ת ויש"ש. אבל מפורש הוא בדברי הרא"ש בש"מ דלא חייבה התורה כורה בור אא"כ ראוי השור הנופל בו למות באיזה ענין שיפול אף באיגנדר והש"ס מתרץ כן רק לגבי טריפה אבל בור לא חייבה תורה רק בכה"ג. וחקר המנ"ח לדעת הרמ"ה בטור דבעומד חייב אף בפחות מי' אם נפל בדרך הילוך וניזוק ואחד חפר בו ה' טפחים ואחד השלימו לי' אי אמרי' דהאחרון לבד חייב כמו בהשלים לי' לרבנן כיון דהעתיקו לשיעור מיתה עומד ברשותו אף לנזקין וכאן בדרך הילוך העתיקו למיתה. א"ד דוקא בי' דהעתיקו לשיעור מיתה בכ"א אבל הכא באגנדר לא העתיקו כלל. ולכאורה י"ל זה מש"ס נ"א דפריך ואי דכרה האי חמשה כו' וע"ש בתוס' ד"ה בור ולא בעי למימר, כו' וכן אף למש"כ שם עוד בד"ה בור י' וה"ה כו' לא רצה לאוקמי בהכי כמ"ש שם התוס' מקודם דאבור דמתני' קאי ע"ש בש"מ. אבל להרמ"ה צ"ל בעומד דסגי בו' הוא בכלל מתני' בור י' כמ"ש בדרישה. וא"כ הומ"ל להרמ"ה בכה"ג דחפר אחד ה' והב' השלימו לו' דבנזקין שניהם חייבין וע"כ דאף בכה"ג מיקרי עביד שיעור מיתה ועומד ברשותו אף לענין נזקין. וכן י"ל מזה עוד במה שחקר שם באגנדר והוזק דאפשר כיון דהעתיקו לפעמים במיתה קם ברשותו אף לענין היזק או כיון שבדרך שנפל עתה לא העתיקו לשיעור מיתה שניהם חייבים בנזקין דא"כ לוקמי בכה"ג וי"ל בזה:
סעיף י"ב. היה עמוק ח' כו'. וחקר בס' חב"י בבור ו' וד' טפחים מים והביא ראיה מהא דאריתא דדלאי דר"נ דפריך אלמא יש חבטא פחות מי' ולישני דהתם דאיכא מים שאני וע"כ משום דאריתא דדלאי אינה אלא ו' טפחים ול"מ מים. וליתא דשם הוכיח לחבטא דמהני בפחות מי' ולחבטא ל"מ מיא. ועיי' מהר"ם שי"ף פשיטא לי' בזה דלא מהני בכה"ג:
סעיף י"ג. כ"א לפי, מה שחפר. מלשון זה משמע לכאורה דהא' משלם ח' חלקים והב' חלק תשיעות וכן ראיתי בשו"ת שפת הים ח"ב בשם הג' ממינסק. אבל המחבר שם הוכיח דאינו כן ושניהם שותפים שווים בנזקין וגם דעת המנ"ח כן ועיי' ערוך השולחן שכתב שכ"א משלם לפי חלקו:
סעיף י"ד. ובא אחר והשלימו לכ' כו'. השמיטו מש"כ התוס' דה"ה לי"א והיינו כמ"ש הרש"ל והפנ"י דהיינו רק להס"ד אבל להמסקנא לא קאי הכי וכמ"ש התוס' לעיל י' ע"ב וכן משמע מהרשב"א:
סעיף ט"ו. סתם טפח כו'. משמע דקאי על מחלוקת רבי ורבנן דהיינו דעביד אחרון שיעור מיתה ובזה קם ברשותו ול"מ סתימתו. אבל בסעי' י"ג י"ד שפיר מהני סתימת האחרון וכן ראיתי אח"כ במנ"ח. אבל להמפ' החולקים על התוס' ומפרשי דלרבנן גם בחפר הא' ה' והב' הוסיף עוד טפח קם ליה ברשותיה ואי קאי על מחלוקת רבי ורבנן ע"כ צ"ל דגם בכה"ג מהני לרבנן סתימתו ומינה ה"ה לדידן. וצ"ע דבתוספתא פ"ו משמע כהמפרשים ולא כתוס' ע"ש חפר ה' טפחים כו':
סעיף י"ז. לפיכך אם היה כו'.
ועיי' מאירי בש"מ דבעמוק הרבה, הכל לפי ראות הדיינים והערוך השולחן לא ראה דבריו:
סמ"ע ס"ק כ"ז. ולשמואל הול"ל איפכא כו'. הוא תמוה מאוד דהא כן הוא לשון שמואל בש"ס להבלו וכ"ש לחבטו וכמ"ש רש"י דהבלא ממילא ועיי' חידושי שבות יעקב לב"ק:
שם ס"ק י'. וק"ק דלענין כו'. לא על המחבר לבד תלונתו דהא גם הרמב"ם כתב כן וי"ל דלענין דינא לא פליגי דהראב"ד ור"י בש"מ פירשו דמיירי בתל הנעשה מאליו כגון שהיה מדרון בר"ה וחפרו מסביב ונעשה תל מאליו. אבל אם הביא עפר ועשה חל ברה"ר ונתקל בהם ונישוף:
בקרקע עולם חייב שהרי הם תולדות בור כיון שהדבר שניזוק בו הם מעשי ידיו. וא"כ י"ל דל"ד לשם דהוזקה ע"י מעשי ידיו שעשה הבור. אבל כשנעשה ממילא י"ל דבעינן דוקא דומיא דבור עשרה. והנה זה ע"כ צ"ל דמיירי כשהחול הוא מקום מדרון בצד אחד ומשם עלתה ונפלה דבלא"ה קשה הו"ל לעיוני וכן פירשו בירושלמי ומש"כ הש"ך בשם היש"ש דבפחות מג' טפחים לא מיקרי בור. והקשו עליו מתוספתא ב"ק פ"ו מובא בבהגר"א וכתבו לתרץ דהתוספתא ס"ל דאין אומד לנזקין וראיה שלא הביאה בש"ס צ"א שאמרו שם מאי לאו ממטה למעלה קחשיב. ולדידן דפסקינן מלמעלה למטה י"ל דג"ט בעינן. ומש"כ המחבר כ"ש היינו כל דבר כפי דמיית דבעי אומדנא. ומ"מ דברי המ"מ בדעת הרמב"ם צ"ע ע"ש. והנה בירושלמי שם הוסיף על התוספתא כמלואו של נופל ומהו מלואו של נופל אפי' תרנגול ואפי' גמל. ופירש הפ"מ דאם יש שיעור לתרנגול אף גמל חייב והמג"א פירש דאם נפל בכפיפה פטור וכ"ז דחוק. והנכון כמו שהגיה בנתי"ר מהו מלואו של נופל אם תרנגול אם גמל דס"ל דמטפח עד י' בעינן אומדנא לנזקין אם דבר הניזוק הוא בעל חי קטן כמו תרנגול בזה אפי' בכ"ש ניזוק וחייב ואם היא בהמה גדולה ואינה ראויה להוזק בכ"ש פטור:
סעיף כ'. ואם הוזק בו כו'. לטעם הה"מ מובא בבאה"ג נראה דבהוזקה בבור י' פטור דהו"ל לעיוני מסכנת נפש וכ"כ בערוך השולחן. ולא משמע כן מלשון הרמב"ם ואם הוזק בו ומשמע דקאי אבור הקודם דפטור בפקחת וחייב בחרשת דבעמוק עשרה מיירי. וי"ל דכונת המ"מ כמ"ש בש"מ ד' י' בטעם דפטור אדם בבור משום דהו"ל לעיוני ואע"ג דבנזיקין אדם חייב אין שייך לעיוני גבי נזיקין והיינו דבכל גונא ל"ש בנזיקין הו"ל לעיוני וה"ה בשור. הן אמת דדברי הש"מ תמוהים מאוד דהא פטור אדם בבור הוא מגזה"כ כמ"ש רש"י במתני' נ"ב. והנה שיעור בהמה קטנה אינו מבואר בפוסקים כמה שיעור דקטנות לענין זה עד שמצאתי במאירי בש"מ שכתב כל שלא הגיע ללמוד חרישה שמתוך בעיטו אינו נשמר והנה הב"ח כתב דנקטינן כהראב"ד עיי' באה"ג אבל המאירי כתב שדעת גדולי המחברים כהרמב"ם וצ"ע: סעיף כ"א. נפלו כלים בבור. עיי' סמ"ע מהטור. ותמוה דהמחבר השמיט זה והרמב"ם כתבו והוא רבותא כמ"ש הפ"מ בירושלמי דאי לאו תרי מיעוטי לא הוי פטרינן כה"ג רק בנפלו כלים עצמם ולא בנפלו עם השור דהו"א כיון דחייב אהאי חייב נמי על הכלים. ודע דבכלים לאו דוקא נשתברו אלא אף כלי מתכות דל"ש בהם שבירה וכן בגדי משי וארגמן טינופם זהו מיתתם ועיי' ש"מ כ"ת ע"ב וכ"מ בכל הסוגיא והנה הקצוה"ח כאן הקשה על מש"כ התוס' דלא איצטריך והמת יהיה לו אלא לעכו"ם הקנוי לישראל מיבמות מ"ו וכיון דאינו אלא שיעבוד לא הוי אלא כמזיק שיעבודו של חבירו דלא הוי אלא גרמי ולרוב הפוסקים לא הוי אלא מדרבנן. ובס' חב"י מתרץ עפ"י דברי הנמוק"י יבמות מ"ו דהוי כמשכון. אבל מצאתי שאין הכל מודים להנמוק"י בזה דבש"מ ב"ק קי"ג כתב בשם הרא"ש דלא הוי משכון והרא"ש עצמו מתרץ קושית התוס' כמוהם מובא בש"מ שם. [המהר"ם שיק בחי' תרי"ג מצות הק' בהא דבכורות י"ג ע"א דאמר אביי ק"ו גופו באחת ממונו בשתים והא אביי עצמו ס"ל בב"ק דע"ע הנמכר לעכו"ם הוי הפקעת הלואתו ולהנ"י הוי כמשכון והר"י הלוי כתב דמשכון לא נקנה במשיכה מובא בנמוק"י ב"מ פ"א והג' אשרי ב"מ פ"ד כתבו דבליכא מה לימשך כו"ע ס"ל דמעות קונות וא"כ אין ראיה מעבד דקונה בכסף משום דליכא גביה משיכה אבל היכא דאיכא משיכה י"ל דבעינן תרתי. והנה אף שי"ל בכמה גונא ורק ע"ד החידוד הוא אבל למה שהבאתי דלאו כו"ע ס"ל כהנמוק"י בזה י"ל דהר"י הלוי ס"ל כהחולקים] והנה בטעם דעבד עברי גופו קנוי כתבו הרשב"א בשם הרמב"ן קדושין ט"ו לפי שמוסר לו שפתה כנענית בע"כ והוי קנין איסור לכך ל"מ בא"ל זיל. והמקנה קדושין כתב דאין כן דעת התוס' וס"ל דאין חילוק בקנין הגוף בין לענין ממון ובין לענין איסור. ומה שהק' הרמב"ן דלא מצינו קנין מע"י שא"י למחול ע"פ ס"ל להתוס' דהו"ל כמו קונה שדה לפירות או בזמן שהיובל נוהג דאם חוזר המוכר לרבו ראשון צריך קנין גמור. וס"ל דנמכר לישראל ונמכר לעכו"ם שוים כמשמעות הסוגיא ב"ק קי"ג דאמר גבי נמכר לגוי ע"ע גופו קנוי. ועפי"ז הקשה מיבמות מ"ו אתם קונים מהם ולא הם קונים מכם וכיון דגם הנכרי קונה אותו קנין הגוף לפירות מה הוא זה דלא הם קונים מכם כיון דקונה אותו כמו בנמכר לישראל. נראה דגם התוס' לא ס"ל חילוק הנמוק"י. והמקנה עצמו ט"ז ע"א הק' מהא דיבמות מ"ו להא דב"ק קי"ג ותירץ דצ"ל דיש בו קנין הגוף למעשי ידיו והיינו כחילוק הרא"ש בש"מ ולא הזכיר מדברי הנמוק"י.
ובשומ"ש מ"ת ח"א סי' פ"ז מתרץ דאי לאו קרא והיה חייב על האדם היה צריך לשלם ליורשי העבד עבור אדם שלם ולא משום מזיק שיעבודו וע"ש שעירבב הדברים בהביאו בשם הנמוק"י יבמות דאינו אלא משום מזיק ולא ראה בעת כותבו בפנים:
סעיף כ"ב. כסהו כראוי כו'. עיי' תוס' מ"ו וברשב"א שם דממידת חסידות אפי' כסהו לא ישהה ברה"ר עד שיטממנו:
סמ"ע ס"ק ל"ה. קמ"ל דל"ת כו'. למה לא נקיט כלשון הש"ס מ"ד איבעי ליה למיזל ומנקש עליה וכ"כ הרא"ש. ודע דהמחבר קיצר בדיני כיסוי דהרשב"א כתב מירושלמי דבמקום שהעגלות מצויות צריך כדי שתהא עגלה מהלכת שם. שו"ר שמובא כן בהה"מ וכתב דהרמב"ם כלל זאת במש"כ כראוי והמחבר העתיק לשון הרמב"ם. ועיי' נמוק"י סו"פ חזקת במתני' אין עושין כו': סעיף כ"ה. הראשון חייב. הלח"מ פירש באופן שהראשון לבדו חייב דכיון דהכיסוי מסור בידו עליה דידיה רמיא לכסותו. ותמוה לי דאיך מפרש כן בדעת הרמב"ם דהא הרמב"ם מפרש דלי ממש כמ"ש הסמ"ע. והנה בהג' חכ"ש להג' מהרש"ק הק' דהא אין שמירה בקרקע ומה מועיל מסר דליו. ולדבריו יש כאן משום שמירה בבעלים. אבל פשוט דאין כאן משום שמירה אלא משום בעלים כיון דנסתלק הא' הוי הב' בעלים ועיין סעיף ל' ובשעמ"ש ריש סימן. וראיתי בים התלמוד שמתרץ מה שהק' התוס' לרש"י דלא מוקי בהפקירו רשותם ובורם דבבור הפקר ל"ש הניחו משתמש וגם מסר לו דליו דלא מתחייב בהכי והאריך להכריח כן. ומפרשי הים הביאו ראיה מש"מ שכתב דל"מ מסר לו דליו. באינש אחריני רק בשותפים. ותמוה דהא בבור רבים דמיירי בברייתא קתני להדיא מסר לו דליו וכונת הרא"ה בש"מ היא בבור של שותפים מיוחדים ובאינש אחריני דלית ליה חלק בבור אבל בבור של רבים דיש לכ"א חלק שפיר מהני בזה. ואף גם בזה מסתברא דלא כתב כן הרא"ה אלא לפירוש ר"ח דדלי ממש אבל להמפרשים דכסוי בבור קאמר נראה דגם באינש אחריני מהני לחייבו כשמוסרו. שו"ר ברשב"א שהכריח כר"ח מברייתא דראב"י דאמר משימסור דליו והתם ע"כ כלי ממש קאמר הרי דלדידיה לא בעי אף מסירת כסוי בבור של רבים וסגי בדלי לבד. וי"ל דהרא"ה מפרש הברייתא נמי בבור של שותפים ולא בבור של רבים. ואולי זהו נמי טעם הרמב"ם והרא"ש שהשמיטוה וגם המחבר נמשך אחרם והטור שהביאה מפרש לה בבור של רבים:
סעיף כ"ו. שניהם חייבים. זהו כשיטת רש"י דלב' אין נותנין זמן. וכ"ז דוקא בבור של שותפים אבל בבור יחיד נותנים לו זמן כמ"ש הפנ"י מתוספתא. וא"ש נמי הא דסעיף כ"ת ולא כמו שהק' בזה:
סעיף כ"ח. עד שישכור פועלים. אבל מירושלמי המובא ברשב"א ונמוק"י לא משמע כן דלא הזכיר שכירות פועלים. אלא דפשטות ש"ם דילן מורין כן. וכ"ז דוקא בהתליע שהוא אנוס אבל בהניחו מגולה שפשע לא יהבינן ליה זמן כמ"ש רש"י בבור דהיינו בהתליע ועיי' פנ"י וזהו כונת המחבר. והנה בש"ס אוקי להא דבור של שותפים בחפרו שניהם חוליא בב"א וכתב הרשב"א אע"ג דרבנן דרשי כי יכרה איש בור אחד ולא שנים אחד ולא בזא"ז קאמר ככורה אחר כורה אבל בעוקרים חוליא בב"א כאחד חשבינן להו. וראיתי בספר כ"י לב"ק שהק' מש"ס:
זבחים ק"ח דילפינן דשנים שאחזו באבר והעלו בחוץ דחייבין מדכתיב איש איש ומשמע דאי הוי כתיב חד איש הוי פטרינן ושם בב"א מיירי ויחשב כאחד ויתחייבו. אבל הנושאים אינם שווים דשם עיקר הקפידא על העושים הפעולה אף דעושים פעולה אחת והכא עיקר הקפידא הוא על הפעולה אף דנעשית ע"י שנים הואיל והפעולה אחת היא חייבים. וכ"כ הרשב"א נ"ג לחדש דאף לרבנן דר"י דס"ל הכהו עשרה בנ"א בי' מקלות כולם פטורים מודו דבהכהו עשרה ביחד במקל אחד ומת כולם חייבים הואיל ועשאו פעולה אחת כאחת:
סעיף כ"ט. בעל הבור חייב. עיי' סמ"ע לחלק מתשו' הרא"ש בסי' שפ"ג. ויש שכתבו לחלק דשם זמנו בהול וצריך לו הכיסוי לכסות שלו [עיי' ערוך השולחן וחב"י] ומהסמ"ע דלא מחלק כן משמע דס"ל דל"ד בעל הדלי אלא ה"ה אחר ולא כמ"ש המאירי בש"מ דאם נטלו אחר פטור. וכן משמע מהנמוק"י מובא לק' סי' תט"ו דבכה"ג חייב גם באחר והנמוק"י כתב הטעם דהוי ככורה אחר כורה ויש שפיקפקו בזה. אבל לכאורה יש לדון כאן משום תחילתו בפשיעה דהו"ל לאסוקי אדעתיה דיטלנו בעל הדלי ונטלו אחר וכן בסותר הכותל הו"ל לאסוקי אדעתיה שיסתרנו בעל הכותל וצ"ע:
סעיף ל'. המוסר בורו לשומר כו'. י"ל מקורו ממכילתא משפטים ע"פ לא יכסנו להביא ש"ח וע"ש בהחו"ה ופירושו צ"ע ועיי' סי' שצ"ו:
סעיף ל"א או להעמיקו. בש"מ כתב דדוקא להרחיבו הוא דמיירי דממעט הבלא אבל במעמיקו ומרבה הבל משלם הכורה מחצה דהוי כורה אחר כורה. אבל הפוס' לא חשו לזה דחפר הא' י' והב' טפח פטור הבור כמ"ש לעיל. והנה רש"י במתני' בל"א פירש דאע"ג דאיכא למימר כו' דקיי"ל המבעית חבירו פטור מדיני אדם כו'. מדמה מבעית בהמה למבעית אדם ועיי' פירוש רשב"ם ב"ב צ"ג ד"ה ומשני ע"ש. וצ"ע דהו"ל לאייתי תוספתא ערוכה ב"ק פ"ו המבעית בהמת חבירו פטור מד"א וחייב בד"ש. ויש שרצו להוכיח מש"ס ב"ב שם דגרמי בבהמתו פטור דמשני התם ומביעתותא הפילה ומש"ס קדושין כ"ד דמשני שאני אדם דבר דעת הוא איהו דאבעית נפשיה משמע דמבעית לבהמה חייב וא"כ אף אם מביעתותא ליחייב וע"כ דגרמי בבהמתו פטור ולא ראו דברי התוספתא. עוד זאת אף אם ס"ד דמבעית בהמה חייב היינו במכוון להבעית אבל וכי אין להשור רשות לילך ברה"ר ואף אם מחמת ביעתותו תפיל הפרה. והרשב"א בשם ר"ח פירש במתני' דהכורה לא בתוך הבור הזה הוא כורה אלא במקום אחר דפטור משום דיכול לומר אנא ברשות קא עבידנא. וצ"ע למה לא פירש רש"י כן ויתר הפוס'. ואולי דא"כ לא הול"ל במתני' מקול הכרייה אלא הכה וכדומה וכמ"ש בקדושין כ"ד ופרש"י הכה בכותל ומדאמר מקול הכרייה משמע דבבור זה עסקינן:
סעיף ל"ב. אעפ"י שהיא גדולה ופיקחת. כרש"י. והתוס' כתבו דוקא בשוטה או מהלך בלילה קאמר דאי פקח הא תנינא דפטור. וכתבו עוד וכ"ת ה"מ כשנופל מעצמו אבל הפילוהו אחרים חייב א"כ כשנופל מעצמו נמי ליחייב דתחילתו בפשיעה פן יפול ע"י שוורים כו' אע"כ כן. והפנ"י מיישב דעת רש"י דהמיגו הוא מילתא דלא שכיחא כלעיל גבי גמלים והתליע מתוכו ודחיפת שוורים הוי מילתא דל"ש דהוא חולדה דקרן. וכ"כ הרש"ל ביש"ש. ופשוט דאין זה ענין למש"כ הש"ך סי' רצ"א דאף באונס דל"ש אמרי' דדוקא באונס דל"ש לא חילק. אבל הכא איירי' בהפשיעה ל"ש. ואולי י"ל בכונת התוס' דלא הזכירו דחיפת שור אלא פן יפול. עפ"י מש"כ הבעל המאור דאף שור פקח נמשך אחר החרשים כשהולכים לפניו והו"ל פושע דימשך אחרי ההולכים לפניו. ואח"כ מסקי אע"כ כו' היינו כמו שדחהו הרמב"ן דאף בזה נזהר הפקח שלא ליפול בבור. ובס' כ"י מיישב דברי התוס' עפ"י רש"י פ"ד ע"ב שכתב דדחיפת שור הוי חולדה דרגל ושכיחא ונכון:
סעיף ל"ו. אם דחפו בו אדם כו'. ובש"ס לענין כופר ול' של עבד שור חייב. והקשו בתוס' והא שור פטור ממיתה כיון שהוא ואדם דחפו דהוי כמו י' בנ"א בי' מקלות כו' וכיון דלא מחייב מיתה לא מיחייב כופר. ומשום זה פירשו דלא מיירי בב"א אלא כ"א בפ"ע. והרשב"א חידש דע"כ לא אמרו אלא בעשרה בנ"א דליכא איש כי יכה כל נפש אבל הכא כיון שדחפוהו ביחד כחד חשבינן לו ודומיא דכי יכרה איש בור דבעינן אחד ולא שנים ואפ"ה כשעקרו אבן אחד בב"א חייבים. דאי לא אדחני י' בי' מקלות ליתני שדקרוהו שנים בב"א דהוי רבותא טפי. והנה הרמב"ם דסתם משמע דס"ל כהרשב"א והה"מ מביא חילוק הרשב"א דמיירי באדם שלא בכונה והו"ל נמי להביא דבריו בזה דמלשון הרמב"ם משמע דמיירי בב"א ולא כמ"ש התוס'. אבל בדרו"ח להגרע"א כתובות פ"ג כתב דממש"כ הרמב"ם פ"ד מרוצח משמע דלא כרשב"א וז"ל וה"ה לשנים שדחפוהו או שכבשוהו לתוך מים או שהיו רבים יושבים ויצא חץ מביניהם והרג כולם פטורים. והביא הגרע"א ראיה להרמב"ם מסנהדרין ע"ד דמדקדק ריב"ש בקרא ולא יהיה היכא משכח"ל דיענש כיון דבמצות שבמיתה הכתוב מדבר. ודילמא קרא הכי מתפרש ונגפו שניהם יחד אם לא יהיה אסון ענוש יענש אחד מהם ור"ל הנרדף ע"ש. אלא דא"א לפרש כן משום דקשה סיפא דקרא ואם יהיה אסון ענוש יענש ואי איתא דשניהם נגפו הוי כהכה י' בנ"א ושניהם פטורים. ולהרשב"א תיקשי. אבל ראיתי בס' אחד לחלק דגם הרמב"ם אינו חולק על הרשב"א דשנים שכבשוהו לחוך המים או שדחפוהו הוי שני פעולות ושני כחות ואילו כבשוהו יחד בכלי דהוא חד פעולה הוי חייבים אבל מה שכבשו אותו כ"א בכח שלו באגרוף או ביד פטורים דאין חילוק בין כת ידיהם למקלות בידיהם. ומזרק חץ דכתב הרמב"ם ודאי אין ראיה דהא אחד זרק כדמשמע בש"ס ואין ידוע מי הוא. ולפי"ז מיושב שפיר בסנהדרין דבזה האופן דנגפוהו גם הרשב"א מודה דפטורים דהוי כי' מקלות:
סעיף ל"ז עד שיעור מה כו'. עיי' סמ"ע שני פירושים ולהחילוק הא' וכן הסכים הקצוה"ח משמע דאף בד' דברים חייב השור אם ברח האדם. ובזה י"ל מה שפסק הרמב"ם פ"ד מחובל הל' י"ב מי שחציו עבד כו' נגחו שור כו'. והקשה הלח"מ והפנ"י גיטין דהא בש"ס קאמר עליה מימרא לרבא לא ס"ל והרמב"ם פסק כרבא ואיך כתב נגחו שור דאין בשור מציאות דין זה. ואם נאמר דהרמב"ם ס"ל כרמ"ה וכן דעת רש"י כמ"ש הקצוה"ח י"ל דנגחו שור לחוד כמ"ש בש"ס לא משכח"ל אליבא דרבא אבל עיקר הדין יש לצייר בשור ואדם יחד הכהו דהאדם חייב בד' דברים והשור פטור והאדם ברח דחייב השור. אמנם מה שהכריח הקצוה"ח בדעת רש"י כהרמ"ה מדכתב וא"נ לא התרו בו פטור מדתנא דב"ח כו' וכיון דקלב"מ מדינא חייב ולרש"י אי תפס לא מפקינן מיניה והו"ל כהר"ר חזקיה. מלבד מה שדחהו הגרע"א פ"ג מכתובות דאין דמיונו מוכרח די"ל דוקא בשור תם שחיובו מסור לב"ד אלא דעכשיו ליכא סמוכים והוי כברח דמ"ל ברח הבע"ד או ברחו השופטים משא"כ בחמ"ש דגם אם משה ושמואל יעמדו לפנינו אין דינו מסור בידם כלל וחייב רק לשמים זה מיקרי אינו חייב כלל בידי אדם. מלבד זאת כתב הש"מ לפרש לרש"י דלא מיירי בדחפו האדם והשור ביחד אלא אדם בפ"ע והשור בפ"ע. ומה שהק' על רש"י דהא פטור דאדם הוא מעליו כן הק' המהרש"א שם. ומש"כ ליישב קושית הטו"א בסנהדרין פ"ז עפ"י מש"כ דלרבנן לגמרי פטור. צ"ע דנהי דלרבנן לגמרי פטור אבל הזקן ממרא שהורה כרבי לא עבדינן החומרא שפיר הקשה הטו"א דעכ"פ כל שלא הרגו אף לרבנן מגיע ממון כיון דתפס.
ובשומ"ש מ"ח ח"א סי' פ"ו מתרץ דכל שקלב"מ והמיתו אותו אין הבנים חייבים דהו"ל כנודר ומת שאין הבנים חייבים. ומש"כ הג"א שמביא הקצוה"ח היינו בזמה"ז שאינו נהרג והוא עצמו חייב לצי"ש [עיי' עירכין ז'] ועוד לפמש"כ הבית יעקב דבטעה וחשב שחייב בדיני אדם ובאמת אינו חייב רק לצי"ש הוי נתינה בטעות וה"נ כשהזקן הורה כרבי ולקח משום דחשב שמגיע לו באמת ולדינא לא היה חייב רק לצי"ש בכה"ג לא מהני חפיסה. והנה בתוס' ב"ק מ"ב ע"ב הקשו ל"ל קרא דבעל אין יורש כופר ת"ל דהו"ל ראוי. עוד הק' דהא יליף בב"ב מפסוק אתר דבעל אין יורש בראוי. אולי י"ל עפ"י שיטת הראב"ד ז"ל מובא בחי' רשב"א ד' מ"ג בהא דיש דמים לבנ"ח הא אין דמים:
למתים. ותירץ דלא אמרו כן אלא לענין יורשים שהנודר כבר מת והטעם לפי שאין היורשים מתחייבים בדמיו עד שעת שומא ומשירשו נכסי אביהם ועכשיו שמת אין היורשים חייבים שהם לא נתחייבו עד עכשיו. אבל לענין כופר ודמים שהמזיק חי משעת המיתה נתחייב ליורשיו. ותורף חילוקו דבמזיק הוי עיקר חיובו ליורשיו וא"כ לא הוי ראוי דהא לא ירשי מכח הניזק רק מחיוב של עצמם והו"א דשפיר בעל יריש כופר דהוי יורש והמזיק מתחייב לו. שו"ר לאח"ז במנ"ח שהאריך בזה לתרץ קושיתם ופילפל שם בשיטת הראב"ד דיש דמים לבנ"ח ופלא שלא ראה דברי הראב"ד הנחמדים שהבאתי. אמנם בתוס' עירכין כ' כתבו בכופר הוא גזה"כ אף דאין דמים למתים וא"כ התוס' ב"ק אזלי כשיטתם ואולי לא ס"ל סברת הראב"ד. ובסברת השומ"ש שהבאתי יש לדון במש"כ דהבנים פטורים בחיוב לצי"ש. דכתב היראים סי' צ"ז [רמזו הגרע"א ב"ק ד' על הגליון דעיקר קרא דעליו ולא על אדם איצטריך לפטור לצי"ש ולא ס"ל סברא זו. ועיי' מפרשי הים מש"כ בדברי הטו"א ובהג' יד איתן סנהדרין שם. ומש"כ הקצוה"ח ליישב האי דדיינים בסי' כ"ה דלא משלמי מדר"נ עפ"י הרמב"ן סו"פ שו"ש. הנה בזה מיושב גם מה שהקשה השעמ"ש ממכות ג' בעד זומם דמשלם לפי חלקו ול"א כי ליכא לאשתלומי כו' והשעמ"ש תירץ דע"ז שאני דאינו רק קנסא לא קנסיה רחמנא אלא לפי חלקו. וקשה משור ושור פסוהמ"ק שנגחו כו' הא והא בתם כו' אף דקיי"ל פלגא נזקא קנסא. וכן קשה ממרדכי פ"ה רמזו הגר"א כאן דשנים שמסרו אם האחד פטור לפי שהיה מוכה חייב הב' מדר"נ אף דתשלומי מסור קנס הוא כמ"ש המרדכי פרק החובל. אף די"ל דשאני קנסא בגוף התשלומין כמו בתם ומסור לקנס דע"ז דקנס חיצוני הוא והיראים פיקפק בתשלומי ע"ז דלא יהא שייך לאשר רצו להפסידו. אבל הנכון הוא עפ"י חילוק הרמב"ן דאין במציאות שיכול האחד להעיד בלא חבירו ובכה"ג לא אמרי' מדר"נ. ומש"כ המחבר ולפי"ז שור שדחף כו'. משמע דדעתו דדנין נזקי בור בבבל עיי' פת"ש סי' א'. וראיתי בספר חב"י מביא ראיה להמחבר מר"פ המניח גבי המוציא זבלו לרה"ר דקיי"ל כל הקודם בהם זכה ואמר רב הונא הלכה ואין מורין כן ופריך איני והא רב הונא אפקיר חושלא ואי אין גובין נזקי בור בבבל א"כ לא הוי מקשי מידי די"ל בפשיטות דמן הדין דמתני' דאין התקלה מרובה דהרי אם הזיק ישלם לו ואין כאן הפסד ומשו"ה י"ל הדין אין מורין אבל ר"ה דהוי בבבל כדאמרי' סו"פ מרובה אר"ה עשינו עצמינו כא"י לב"ד מכי אתא רב לבבל וכיון דאם יוזקו בו יפסיד דלא מגבינן בבבל וא"כ התקלה מרובה שפיר מורין כן וע"כ דנזקי בור גם בבבל גובין כדעת המחבר. אבל אין ראיה למש"כ המסגרת סי' א' דלר"ה אין חילוק בין סמוכים לאינם סמוכים דהא קץ ידא אף דלא היה סמוך. ובזה אפשר לישב דברי הירושלמי סנהדרין פ"א הל' ב' ר"ה הוי ידע סהדותא לחד בר נש אזיל בעי מידן קמיה וכפר ביה כו' ושרא ר"ה מן האי דינא ואזיל ואסהיד כו' והקשה בחי' פורת יוסף לחו"מ אחרי דקיי"ל דעד הרואה יכול להיות דיין וא"כ למה לא דן ר"ה עצמו עפ"י עדותו. וי"ל כיון דר"ה לא היה סמוך כמ"ש הר"ן נדרים ח' ע"ב וע"ח בשם הירושלמי י"ל דהיה מהדינים שצריכים לזה סמוך ולא באו לפני ר"ה לדין רק לפשר בינם וכאשר כפר הלך ר"ה להעיד לפני ב"ד סמוכים. אולם בעיקר הדבר משמע לכאורה בש"ס דילן דר"ה הי' סמוך עיי' סנהדרין ה' דאמר רבה ברר"ה אנא נקיטנא רשות מאבי מורי ואבי מורי מרב כו' ונקיטת רשות הוי סמיכה. ועתה ראיתי בשבות יעקב ח"א סי' קל"ד חקר אי ר"ה הוי סמוך ובמהדורא בתרא שם מביא דברי המסגרת. והנה הקצוה"ח סי' א' הוכיח מתוס' ב"ק י"ד שכתבו ואע"ג דמתני' לא איירי בקנסות כו' ואי אש ובור בעי מומחין א"כ שפיר מצי קאי אמתני'. ואין ראיה דנמשכו אחר לשון רש"י שהביאו שכתב דיני קנסות ואש ובור הוא משום לא שכיחא וראיתי מי שהקשה לרש"ל דאש לא שכיח מב"מ מ"ב בזוזי דצריפא דאורבני דתחילתו בפשיעה לענין נורא וסופו באונס לענין גניבה ואי אש לא שכיחא ל"ל לחייב אאונס דגניבה מחמת הפשיעה דנורא דל"ש כמ"ש התוס' פ' שו"ש הפרה. ואין ראיה דשם שכיחי נורא כמ"ש המפ' שם ע"ש. ומה שרמז הש"ך כאן לתוס' פ' כיצד הרגל היינו מש"כ בשמעתא דפי פרה כגון שלקחו חש"ו והשמיטו או פקח ואין לו לשלם כמ"ש, הרא"ש והיינו כמ"ש המע"מ דמדר"נ הוי מחויב וכן רמז הגר"א ולמותר פיקפק בזה השוש"י ע"ש. ובשו"ו ב"ש חחו"מ סי' קל"א מביא ראיה לדעת הי"ח מירושלמי ב"ק ר"נ בתרא הבאתי לשונם בסי' שמ"ח אך לפי מה שכתבתי שם דמיירי במחתרת אין ראיה לזה. ומה שציין הגר"א אות נ' להנמוק"י לכאורה שם מטעם אדם המזיק הוא ואין ראיה לבור וצע"ג: סעיף ל"ח. החופר בור ברה"ר כו'. אבל חופר בור ברשותו ונפל עליו שור והרגו חייב בעל השור ואם הוזק השור פטור בעל הבור. כן הוא רישא דתוספתא והפוסקים השמיטוה ול"י למה: