בית יעקב (טבשונסקי)· רבי יעקב טובטשנסקי
חו"מ · סימן תו
סעיף א'. שור של ישראל כו'. עייי' סמ"ע וכן פירש הרש"ל בחכ"ש והתוי"ט וכן פירש הנמוק"י דברישא מדינא פטור ובסיפא משום קנס. אבל הרמב"ם פ"ח מנז"מ כתב וז"ל שור של ישראל שנגח שור של עכו"ם בין תם ובין מועד פטור לפי שאין העכו"ם מחייבין את האדם על בהמתו שהזיקה והרי אנו דנין להם כדיניהם. ושור של עכו"ם שנגח שור של ישראל בין תם ובין מועד משלם נזק שלם קנס זה לעכו"ם לפי שאינם זהירים במצות ואינן מסלקין הנזק ואם לא תחייב אותם על נזקי בהמתם אין משמרין אותה ומפסידין ממון הבריות. והראב"ד בהשגות כתב הטענה הזאת אינה מספקת שהרי הם תופסים גוף המזיק ונפרעים ממנו. והנה אם השגתו הוא על הסיפא י"ל דאין כונת הרמב"ם שגם בינם לבין עצמם אינן נזהרין אלא דעל ממון ישראל חשודים משנאתם לישראל. וכן פירש הר"י בש"מ וז"ל משום דחשידי להפסיד בהמתן של ישראל וממונן וכדי שלא יהיו רגילים בכך קנסום. אלא דהשגתו הוא על הרישא. וגם זה י"ל דנהי דתופסים אבל אין זה מדין הקבוע להם דאין להם דין בנזקין שב"א לחבירו רק שתופסים ע"כ יכולים לומר להו כדינכם. והנה בש"ס ב"מ ל"א משני בדעכו"ם ודילמא קטלי להו כו' משמע דאין דנין בנזקין. והרי"ו הוסיף דה"ה במקום דממשכנים מובא בהג' רמ"א לעיל סי' רס"א [עיי' מש"כ שם] הרי דאין דנין. ובפי' המשנה פירש הרמב"ם עפ"י הברייתא דב"ק קי"ג ישראל וכותי כו' ואף דבש"ס אין רמז מזה נראה דדבריו נובעים מירושלמי וז"ל רבי אבוה בשם ר"י כדיניהם א"ר לא לא [כגירסת הרשב"א] על הדא אית אמרת אלא כהדא דתני ר"ח שור של עכו"ם שנגח שור של עכו"ם אעפ"י שקיבל עליו לדון בדייני ישראל בין חם בין מועד משלם נזק שלם על הדא איתאמרת רבי אבוה בשם ר"י כדיניהן ונראה דה"פ כדיניהן וקאי אסיפא דבדיניהם אין חילוק בין תם ובין מועד ואף תם משלם נזק שלם וכך דנין להו. ורבי לא דמפרש לה אברייתא קאי לפרושי טעמא דתוספתא דלכך מחייבינן להו נזק שלם לפי שדיינין להו כדיניהם ובדיניהם אין תם ומועד לפי שאין התראה לב"נ והיינו דמסיק בתוספתא שאין מועד בנזקי עכו"ם. ור"י לא שמע הטעם לכך מפרש לה כדיניהם. ופירש הרמב"ם הרישא כדינינו דמשום רעהו פטור ובסיפא כדיניהם כמ"ש בתוספתא דהיינו בין תם ומועד נז"ש דכן דיינין להו שאין להם תם ומועד. אלא דא"כ רחוקים מאוד פירושו שבמשנה למש"כ ביד דע"כ מש"כ ביד הוא עפ"י ש"ס דילן דמשום קנס הוא וקשה יפרש ברישא משום דינינו כמו שהק' הלח"מ. והנה בפי' המשנה מסיים וז"ל ואל, יקשה בעיניך כמו שלא יקשה בעיניך שחיטת הבהמות ואעפ"י שלא חטאו לפי שאין בו שלימת המדות האנושיות אינו בכלל האדם על האמת אבל תכלית מציאותו לצורך האדם. נראה מדבריו דכ"ז היא מטעם ויתר גוים ודלא כהרמ"א בתשו' ס"י שכתב דמה שנאמר דבני נח מצווין על הדינים לפי"מ דקיי"ל כלימוד דר"י דיליף דינין מאלקים בגז"ש לפי"ז דיני ב"נ הם אותן דינין שנצטוו ישראל בסיני ודנין ב"נ בדינין של ישראל. הרי דס"ל דדינא הוא מה שאנו דנין להם בדינינו. וכן פסק הרמב"ם פ"י ממלכים שני עכו"ם שבאים לפניך לדון בדיני ישראל ורצו שניהם לדון ד"ת דנין. האחד רוצה ואחד אינו רוצה אין כופין אותו לדון אלא בדיניהם כו' הרי דדוקא בשניהם רוצין. והנה המנ"ח כתב דנ"ש של עכו"ם משלם מן העליה ודינו לגמרי כמו מועד דאין הניזק אלא בע"ת והקדישו ניזק אינו קדוש והוא תוספתא ערוכה דמשלם מהעליה ומינה דהה"ד לכל הדברים. וחותני זצ"ל בספר תפארת יעקב חקר בשור של כותי שהזיק בשן ורגל ברה"ר אם חייב דלהמהרש"א צריך לחקור אחר דיניהם אבל להרמב"ם דמטעם קנס מחייבין אותו אולי בשן ורגל ברה"ר לא קנסוהו דאורחי' כך כמ"ש הרי"ף ורא"ש בטעם הפטור דשו"ר ברה"ר. ובחי' פורת יוסף כתב להסתפק בשאר נזקין בעכו"ם דלהתוס' ב"ק ד"ו פטורי בהקדש רק משום דלא חמיר ממזיק וזה ל"ש בעכו"ם. ומאין פשוט לו דמזיק חייב בעכו"ם דלמש"כ היש"ש פ"ד סי' ח' דנזקין הוי כהפקעת הלואתו שייך זה גם בנזקי גופו ולטעם הרמב"ם דדנין להם כדיניהם שייך ג"כ בנזקין ועוד דמתני' נכסים של ב"ב קאי אכולהו נזקין כמ"ש התוס' בהקדש ובש"ס פריך הא תני לה לקמן כו' ולימא משום שאר נזקין וע"כ דפשוט להש"ס דאין חילוק בינם. ואולי לכך כתב הרמב"ם הטעם כדיניהם בפטור דרישא ולא פטר מטעם רעהו כמו שהק' הלח"מ משום שאר נזקין דלא כתיב בהם רעהו. ואח"כ בא לידי ספר חבל יוסף וראיתי שכתב ג"כ באופן שכתבתי והוסיף עוד לפי"ז כל הפטורים שחידשה תורה בדינינו לית להו עיי' סוגיא דב"ק ד"ה להלכותיהן מיהו בזה העיר חותני זצ"ל דברשות המזיק בודאי פטור. עוד חקרו בס' חב"י ותפא"י בנתגייר אח"כ. ונראה דלטעם הרמב"ם ודאי פטור אלא די"ל מצד אתר עפ"י מ"ש בב"מ ע"ב גזירה שמא יאמרו משום מעותיו נתגייר זה וי"ל בזה. והנה הקצוה"ח כאן חקר אי קיי"ל כר"י בבכור והביא ראיה מחולין ל"ו דמהני הכשר בקדשים ולדעת הרמב"ם דדעת בעלים בעינן. ועדיין אינו מספיק להרמב"ם שפסק מע"ש ממון גבוה עיי' שעהמ"ל פ"ו מהל' חו"מ שהכריח כן ופסק דלולב של מע"ש לא יטול שמא יכשירו והיאך מהני הכשירו. שו"ר לאח"ז במנ"ח שעמד בזה. אכן הח"ס חיור"ד סי' ל"ח מביא דברי הקצוה"ח והסכים עמו וכתב דלר"מ דס"ל ממון גבוה הוא ואי משום היתר אכילה מותר ליטול לכתחילה אתרוג של מע"ש דליכא מפני שמכשירה. אבל זה אין מספיק לתרץ פסקי הרמב"ם שעליו סובב כל דברי הקצוה"ח דפסק דממון גבוה היא ופסק שמא יכשירו. וראיתי למי שכ' די"ל דהרמב"ם יודה לסברת התוס' ב"ק צ"ח ע"א דדוקא ממילא בעינן דעת בעלים אבל במעשה סגי בדעת העושה ועיי' תוס' ב"מ ל"א. ואולי י"ל לדעת הרמב"ם דלא ס"ל כן אלא בשל אחרים ממש דבעינן דוקא דעת בעלים אבל בהקדש הוי העושה ג"כ קצת בעלים די"ל זכות דאי בעי למיתשל על הקדישו כפסחים מ"ו ועיי' שו"ת רע"א סי' קמ"ד. ומיושב ג"כ פסקו בהל' לולב כמ"ש שם הרי יש לו בה ממון. ומש"כ הקצוה"ח אינו מספיק לסתימת הרמב"ם סופ"י מטו"א שכתב פרת קדשים שהעבירה בנהר כו' הרי זה מוכשרת והו"ל לפרש דוקא ק"ק. וכתבתי מזה בקונטרס "לבנת המנחה" על המנ"ח ע"ש עוד מש"כ בדברי הקצוה"ח כאן:
סעיף ג'. אבל אם זכה בו כו'. עיי' חדושי הג' בטור ובמ"ב להמהרש"א והמנ"ח מצוה נ"א לא ראה דבריהם והנה מה שתמהו כולם מ"ש קדם וזכה ממכר לאחר דהא מ"מ מקודם הוי הפקר. י"ל דתקנת חז"ל הוא דהנה הפ"ת ברא"ש פ"א הק' דהיאך משכח"ל דישלם מהעליה דיפקירנו לאחר שנגח וכעין שכתבו תוס' כ"ב בחיוב אש דא"צ דיהיו הגחלים שלו דאל"כ יפקיר הגחלים וידליק גדיש דחבריה. וע"ז יפה כתב לתרץ בס' כ"י לב"ק דהתוס' שפיר הוכיחו דאין סברא שלא תחוש התורה למנוע רשעים שלא יחושו לאיסור וידליקו בגחלת שאינה שלהם ובהא דנגח ואח"כ הקדיש ל"ש שלא ישמור שורו על סמך שאם יזיק יקדישנו ויפקירנו ויפטר לשלם מהעליה דהא עכ"פ יפסיד שורו ורצון התורה לשלם מהעליה יתקיים באנשים שיחושו לקיים רצון התורה ולא יעשו טצדקי להמלט מזה. אבל מ"מ יקשה שיזכה בו אחר שיפקירנו ומשום זה הפקיעו רז"ל את זכותו וחייבוהו ובזה י"ל קושית הגרע"א בתשו' סי' קצ"ו על מ"ש ד' ל"ג ע"ב מכרו מכור לרדיא נימא דמכור לגמרי ולא יטלו ממנו הב"ד לסוקלו דע"י המכירה פקע דין מיתה ממנו דהא בעי תשלומין והעמדה בדין בחד בעלים. די"ל דגם זה מתקנת חכמים שלא יקנה הלוקח ושלא יתבטל רצון התורה. ומה שהק' עוד שם במ"ש שם הקדישו מוקדש משום דר"א הא כיון דהקדישו פקע חיובו לגמרי דהוי: נגח ואח"כ הקדיש. א"מ דלא מיקרי נגח ואח"כ הקדיש כיון דמן הדין לא קדוש ורק משום דר"א חל ההקדש א"כ בודאי לא פקע החיוב שיש השור. ומה שהק' שם עוד בד' צ"א עפ"י ש"ס כריתות כ"ד וכן הקשה הקצוה"ח אף שכבר עמדו בזה הראשונים בש"מ ותירצו לענין שילום שכר חרישה שהרויח אחר גמר דין. זולת זה י"ל בכמה, אנפי. ועיקר הקושיא ע"כ אינה אלא להריטב"א קדושין נ"ח דאיסוה"נ הוי הפקר. אבל להר"א בתוס' כריתות שם דלא הוי הפקר גמור לק"מ. ומה שתירץ הקצוה"ח דאיסוה"נ אין בידו להפקיר צ"ע דאיסור הנאה והפקירו באים כאחד. וראיתי בהג' חש"ש לחלק דדוקא בנרבע אמרו שם דמפקיר ולא בנוגח משום דיש קול לנזקין כמ"ש סי' תי"ט ומדאין כאן קול אינו מפקיר ועוד משום דבנרבע אינו שכיח להזמה לכך מפקיר אבל בנוגח חושב שמא יבא ההרוג ברגליו ואינו מפקיר. ונעלם ממנו ירושלמי סנהדרין סו"פ חלק דה"ה בעבד שיוצא ליהרג והוזמו עדיו זכה בעצמו. ומה שהק' הבאה"ג דכ"ז במועד אבל בתם מנ"ל עיי' מחלוקת בזה בש"מ ובס' השלמה לרבינו משולם על ב"ק הנדפס כעת ועיי' שו"ת שאילת שמואל סי' ל"ג מש"כ בזה ובשו"ת ברית יעקב סי' ק"ח. והנה האב"מ סי' צ"ג מביא מהב"מ שהק' למאי דקיי"ל מזיק שיעבודו של חבירו חייב ליחייב בהפקירו מטעם מזיק שיעבודו. ונ"ל דמזיק שיעבודו לא הוי אלא במזיק לו בעצם החוב כמו שחטו או מחל. החוב. והכא מטעם ההפקר היה גובה חובו עיי' מש"כ הקצוה"ח סי' רמ"ה ס"ק ב' ופטורו לא הוי אלא מטעם שינוי בעלים והוי כמו מודה ומיפטר מ' ע"ב ועיי' תוס' שם ד"ה הוי ולפי"ז י"ל דה"נ לכתחילה מותר להפקיר וצ"ע:
סעיף ה'. ושל חש"ו כו'. הנמוק"י כתב דדוקא חרש מעיקרו אבל פקח ונתחרש דינו כפקח גמור וחייב אבל מלשון הברייתא שנתחרשו בעליו דייק במצפה שמואל בתוספתא דדינו כחרש מעיקרא. וכדברי הנמוק"י כן כתב הרע"ב ריש תרומות ובתורע"א שם מביא שכ"כ הרמב"ם בפי' המשנה ובתוס' א"ש שם מביא ירושלמי מפורש כדבריהם אלא שדין תמוה הוא עיי' תפאר"י משניות. שו"ר בס' מלאכת חרש בפתיחה להל' גיטין הביא חבל מחברים המדברים בנידון זה. והנה הרמב"ם פ"ו מנז"מ כתב דמעמידין אפטרופוס לתם לגבות מגופו והראב"ד בהשגות כתב אני מפרש לסתם מתני' דאין מעמידין אפטרופוס לתם לגבות מגופו וכתב הה"מ דהרמב"ם פסק כחכמים דברייתא ולא כמתני' לפי שהוא סובר דמתניתין יחידאי היא. וכ"כ הנמוק"י דקיי"ל כחכמים ול"י למה לא הובא דעתו, בשו"ע. אלא דמש"כ הה"מ אינו מספיק דבתוספתא פ"ד איתא רבי יוסי במקום חכמים וברייתא נמי יחידאי היא. ולענ"ד י"ל פסק הרמב"ם עפ"י מה שהק' שם הרשב"א בהא דקאמר אלמא אין מעמידין כו' דמאי קושיא דילמא רישא לאחר שהזיק אין מעמידין אפטרופס לגבות מגופו אותה נגיחה וסיפא לגבות ממנו אם נגח עוד נגיחה אחרת בפני אפטרופס ותירץ דאי משום שכבר נגח פשיטא דאין מעמידין ולא איצטריך למיתני כלל וכן כתבו תוס' בקיצור. ובשם הראב"ד ז"ל כתב לתרץ דמתני' דייקא הכי מדקתני שור של חש"ו שנגח פטור והדר תני בבא אחריני שור חש"ו שנגחו מעמידים, להם אפטרופס אלמא רישא פסק דפטור לגמרי דאין מעמידין דאי לא ליתני הכי שור חש"ו שנגחו פטור ומעמידין להם אפטרופס דזה העיקר אלא אין מעמידין אפטרופס לתם לגבות מגופו. ולפי"ז י"ל דלבתר דאשכחן בברייתא דחכמים ס"ל דמעמידין יש לפרש לדידהו גם המתני' כן כדי לאוקמי מתני' אליבא דהילכתא אבל הראב"ד דמפרש דפשטא דמתני' מוכרחת לפרש כן דס"ל אין מעמידין אין לאוקמי חכמים דברייתא כמתני'. וזש"כ הראב"ד בהשגות אני מפרש כו' ר"ל לפירושי דממתני' מוכרח כן אין מקום לפסק הרמב"ם אבל הרמב"ם י"ל דמפרש כהתוס' וכמש"כ. וקושית התוס' ע"ז מאי קמ"ל י"ל כמ"ש בת"ת שם דתני סיפא איידי רישא. ומש"כ הסמ"ע לדחות דברי הע"ש מצאתי בש"מ שהרבה מהראשונים כתבו כהע"ש. דבאמת על סברת התוס' כתב הרשב"א דדוחק הוא ועיי' פ"ת ברא"ש. ומש"כ התוס' דלר"י לא ניחא כתב בש"מ דזה רק לדעת רש"י אבל דעת הריב"א היא דאף לר"י גובה מגופו. והנה לטעם התוס' לכאורה נראה דבנזקי שן ורגל דמשלמין מהעליה חייב וא"כ למה כתב הסמ"ע דאין נ"מ בזה"ז הא נ"מ לענין שו"ר. ומצאתי בש"מ י"ד ע"ב דבנזקי שן משלמין היתמי דהא נהנית ומשמע דברגל אף דמשלם מהעליה לא וצ"ע ועיי' נמוק"י. ולטעם המכילתא משפטים דפטור שור חש"ו הוא משום דכתיב שור איש וקטן אינו איש א"כ ה"ה בשו"ר פטור דכתיב בהו איש אך טעם זה אינו מובא בש"ם וגם הראשונים לא הזכירוהו. והנה בזה הערתי בקושית המפ' במתני' מ"ד ושור היתומים דקשה דהא ליכא כמיתת בעלים כך מיתת השור דקטן לאו בר עונש הוא. ונ"ל דהרמב"ם פ"י מנז"מ בכתבו דינא דש"ס סנהדרין ע"ת דשור של אדם טריפה שהרג פטור הוסיף וכיון שבעליו כמת הם חשובים ואין צריכים מיתה כו'.
ולמה הוסיף ואין צריכים מיתה וע"כ משום דממילא למיתה אזיל ולאפוקי כגון נגמר הדין בבעליו למיתה דבזה אפשר דחייב שורו כיון דצריך עוד למעשה המיתה. וגם קטן כיון דבעצם יש לקיים בו מצות מיתה אלא דאין בידינו להענישו אבל בטריפה הא חשיב כמת ולא הונח עליו שם מיתה כלל. וידידי הגאב"ד דוואשילישאק כתב לי בזה דנתרבה משור שור שבעה ומסתבר לרבות שור של קטן יותר משור של אדם טריפה משום דקטן אתי לכלל חיוב ומדוקדק מאי דתני במשנה שור היתומים ולמה לא תני שור של חש"ו כמו במתני' דל"ט משום דמסתברא לרבות רק שור של קטן דגם בעליו אתי לכלל חיוב משא"כ חרש שוטה דלעולם לא אחי לכלל חיוב והוי כשור של אדם טריפה דפטור, ומדוקדק מש"כ רש"י במתני' בשור האפטרופס של יתומים דבשל חרש שוטה פטור דבתר הבעלים אזלינן בזה. והרמב"ם כתב ושור היתומים ושור האפטרופס שהמיתו נסקלין ונכתב בצדו שם הגה דגם שור של חש"ו בכלל זה שהשור נסקל ומטי לה ממה שמסיים שם הרמב"ם ואין הקטנים והחרשים והשוטים בני חיובא כו'. אין זה מוכרת כלל ואדרבה מדנקט הרמב"ם שור היתומים כלשון המשנה ולא הזכיר חרש שוטה נראה דאינו נסקל בשל חרש שוטה כמו של אדם טריפה וגם באפטרופס שלהם אינו נסקל ומש"כ הרמב"ם ואין הקטנים והחרשים והשוטים הוא לענין חיובא דכופר דהא גם כשאין השור בסקילה הבעלים משלמין כופר אבל חש"ו לאו בני חיובא נינהו דלאו בר כפרה נינהו, ובנמוק"י כתב שם דאיצטריך קרא לרבות שור של יתומים למיתה דלא תימא כיון דלאו בני דיעה נינהו לא מחייבו. ובאמת בלא"ה צריך לרבות דאלא"ה הוי ממעטינן משום דכמיתת בעלים כו' וכמו בשור של אדם טריפה כיון דעכ"פ הוא קטן עתה ולאו בר מיתה הוא. והנה בעיקר חילוק זה דקטן אתי לכלל חיוב ראיתי אח"כ בם נחי"ר לירושלמי ב"ק שרצה לחלק כן ודחה ע"ש. ומלבד זה הנה בתוספתא ב"ק פ"ד בפלוגתת ר"י וחכמים דמתני' כחוב שור חרש שוטה וקטן שהמית חייב במיתה ופטור מהכופר וזהו דברי הרמב"ם. ומה שדיקדק רש"י במתני' אפטרופס של יתומים כן כתבו גם בש"ם ל"ט מעליית מאן מעליית יתומים אף דבמתני' כתוב סתם אפטרופס וניחא גם דברי הנימוק"י וי"ל בזה: