בית יעקב (טבשונסקי)· רבי יעקב טובטשנסקי
חו"מ · סימן שצז
סעיף א' בהגה. חייב לשלם היזקו. ותמה בש"ך על הב"י שפיקפק בדעת הרא"ש דהא לחילוקו מיושב קושית התוס' וכ"כ הב"ח ראיה זו וע"כ צ"ל דחילוק הרא"ש מדנפשיה הוא לדעת הר"ת דאילו הר"ח גופיה לא כתב כן שהרשב"א מביא לשון הר"ח מהא דמכריז רבה ואיתימא ר"י לאו דסמכא הוא דר"י כשמעתיה ורבה לא איתבררא דדבריו נינהו וכן הוא בשסי"ן החדשים בפי' ר"ת על הגליון ואי ס"ל חילוק הרא"ש הא עדיין צריך התראה להעזים המזיקים בעיר. וע"כ לדידיה לעולם על הניזק לשמור עצמו וע"כ צ"ל דהרא"ש חילק מדנפשיה כן לר"ח ומסתמא ס"ל כן [אף שלשון הרא"ש מובא בש"מ משמע להדיא דפוסק כהרי"ף]. אלא שא"כ למה דחה דברי הב"י מש"כ בדעת הרמב"ם דהא לר"ת אין שום התראה כמש"כ דר"י לטעמו ולית הילכתא כותיה והרמב"ם הזכיר דיני התראה וצ"ע. ומש"כ הרמב"ם אעפ"י שעדיין לא הזיקה ונדחקו הב"י והב"ח במקורו. נ"ל שלמד זאת ממעשה דר"י דאמר לאביי זיל כו' ולכאורה אמאי לא הזכיר דליתבעינהו תשלומין וע"כ פירש דהוי מפסדי דברים קלים שמשום זה אין כדאי לתבוע תשלום וע"כ שלח להם רק להתרות שלא יבא לדיני נזקין. ומש"כ הפת"ש מתשו' חוו"י אלא דאם טען שאחר שהתרה בו הוזקו ממונו כו"כ כו'. וזהו דלא כהבאה"ג דתשלומין חייב אף בלא התראה וכ"כ הש"ג דלא כהפרישה וע"ש מש"כ בדעת הרמב"ם דלא כש"ך:
סעיף ב'. רשאי הניזק לשוחטם שחיטה כשירה. כן הוא לשון הרמב"ם. והק' בשוש"י לפמש"כ הש"ג לדעת הרמב"ם דאף באינה עומדת לשחיטה מותר לשוחטה דוקא בבהמה כשירה דכשרה לאכילה והפסידה לא רב אבל לא בבהמה טמאה.
ומשמע דדוקא להרמב"ם דגם באינה עומדת לשחיטה אבל להרא"ש דדוקא בעומדת לשחיטה א"צ שחיטה כשירה דגם באינה כשרה לאכילה מותר לשוחטה והטור השמיט באמת שחיטה כשירה. ולפי"ז קשה על המחבר כיון שפסק כדעת הרא"ש למה כתב שחיטה כשירה. והנה מש"כ בהשמטת הטור הא הטור מעתיק דברי הרמב"ם ואח"כ השיג עליו ואפ"ה אינו מזכיר בדברי הרמב"ם שחיטה כשירה. אבל לא דק דכונת הש"ג ל"מ לדעת הרא"ש דעומדת לשחיטה בודאי בעי שחיטה כשירה ולא בהמה טמאה דאינה עומדת לשחיטה.
והחידוש הוא אף לדעת הרמב"ם דאף באינה עומדת לשחיטה עכ"ז דוקא בשחיטה כשירה בענין שהפסידה לא רב. ופשוט דהרמב"ם דייק כן מש"ס דאמר תיב אמסחתא וקבל זוזך. משמע בשחיטה כשירה הראויה למכור וכ"כ המאירי בש"מ. גם מה שהק' ממשמעות הב"ח דדוקא להרמב"ם דאף באינה עומדת לשחיטה בזה בעי דוקא התראה ג' פעמים אבל להרא"ש לא בעי' ג' פעמים רק בחר התראה הא' מותר לשוחטה וא"כ קשה על המחבר שסתם כהרא"ש וכתב ג' פעמים. הנה בב"ח אין שום משמעות לזה דיהיה תלוי במחלוקת זה ע"ש ובאמת ברא"ש קיצור לשון הוא וכן בטור. והנה היש"ש כתב דאם שחט בלא התראה משלם כפי מה שהיה ראוי למכור ביומא דשוקא. וחכ"א כתב מזה ראיה להקצוה"ח סי' ש"ד דל"ד סבל אלא ה"ה כל אדם ולא כהנתי' דדוקא סבל. ולדעתי נראה דבאמת כל דבר העומד:
פסק לחומרא דאסור בתנאה. אבל לענין קיום מצות סקילה דאין עיכוב בזה פסק דכונסין לכיפה. וי"ל בזה עפ"י מש"כ הרי"ט אלגזי דאף להרמב"ם דס"ל ס"ד מה"ת לקולא מודה בספק קיום מצ"ע דלחומרא. אבל עיי' חוו"ד יור"ד רס"י ק"י בכללי ס"ס. ובשו"ת היכלי שן תנינא העלה דאף בספק מצ"ע להרמב"ם לקולא ועיי' שדי חמד מערכת ו' כלל י"ד וי"ל בזה. ומש"כ כאן בהגה מיהו אם הביצה אגודה כו'. ומשמע דלאחר שחיטה נמצאת הביצה דבחייה הא כתבו התוס' דמספק אין גובין. ולכאורה משכח"ל אף בחיים כמ"ש ביור"ד סי' פ"ו סעיף ד' הכה תרנגולת על זנבה כו' וה"נ מחוזק הדתיפה יצאת ביצתה מרוקם בגידין ונ"מ למוכרה לעכו"ם. עוד כתב הר"מ בש"מ דאם טענה אח"כ ביצים כיון דמגופא קא ינקי גובה הנזק אפי' מביצתה כשם שגובין מנוצתה אם רבתה כנפים אחר שהזיקה. וא"כ ה"ה לפרה שנתעברה אח"כ גובין מולדה כמ"ש לק' סי' ת"ד סעי' ב'. וצ"ל דהפוס' שנקטו בלשונם מעוברת לאו דוקא ובש"ס כתב פרה שנגחה: סעיף ה'. והולד לאחר. ופירש"י כגון שמכר פרה חוץ מעוברה. משמע דס"ל דמכירת עובר הוי דשלבל"ע ומוכרח כחילוק הסמ"ע סי' ר"ט בין חנטו פירות למכירת עובר עיי' קצוה"ח ונתי' שם. ולכאורה גם בשייר ע"כ דשייר מקום פירי כמ"ש הקצוה"ח שם וי"ל. וי"ל עוד דבמכר הולד אולי אינו חייב בעל הולד בנזקיו דעל בעל הפרה מוטל חיוב השמירה עד כשיולד וצ"ע בזה: