אור ברסלב
בית יעקב (טבשונסקי) חו"מ › סימן שצו

בית יעקב (טבשונסקי)· רבי יעקב טובטשנסקי

חו"מ · סימן שצו

סימן שצה

סעיף א'. אבל אם חתרה פירצה כו'. הגר"א הק' על פירש"י דהא אכתי לא ידעינן טעמא דכל טצדקי וכן מ"ש תחילה לא מיבעי כו' ואיך יצאת. אבל בש"מ מיישב היטב דאצל חתירה אונס הוא אבל לענין שתקשקש את הדלת לפתוח ע"י צערה לזה הוי פשיעה. וכן מ"ש לא מבעי פירש הרא"ה דפשיעה היא לענין פתיחת הדלת. והנה לעיל סי' שצ"ד סעי' ב' כתב המחבר שהיה לו לשומרה ופירש הסמ"ע שמירה מעולה והסכים עמו הש"ך דלא כרש"ל. וצ"ע דהא הרש"ל לאו יחיד הוא דהא הה"מ ג"כ הבין דברי הרמב"ם כן וכראב"ד בפירושו וכרשב"א ועיי' ב"י. ומש"כ הרמ"א מיהו כו'. הו"ל לכתוב בלשון וי"א דלהרמב"ם להבנת הה"מ סגי בשמירה פחותה. ומש"כ שם בש"ך לאפוקי הרא"ש הוא ט"ס וצ"ל הראב"ד. ובעיקר דברי הראב"ד לולא יראתי היתי אומר דאין כוונתו להשיג על הדין דלא סגי אף בשמירה מעולה מלבד דקשה שסותר דבריו מפירושו דשם כתב דסגי בשמירה פחותה וכאן כתב דאף במעולה לא סגי. עוד יש לדקדק בדבריו שכתב בזה"ל האי פירושא לא נהירא אלא ה"פ שאפי' נעל בפניה כראוי ויצאתה ולא ידע היכן הלכה חייב איבעי ליה למידע דהתם אזלה למה כתב ולא ידע כו' דלא הול"ל אלא אפי' נעל בפניה כראוי חייב שזה עיקר החידוש. מזה י"ל דבעיקר הדין אינו חולק על הרמב"ם אלא דבפירושא דש"ס חולק עליו דבגמ' אמרו כיון דילפת כל היכא דמשתמטת להתם רהיטא. והם שני טעמים סותרים זא"ז דלטעם כיון דילפת משמע דלא סגי לה עתה בשמירה פחותה ואולי לטעם כל היכא דמשתמטת משמע דמשתמרת נמי עתה ועיי' בהגר"א בשם יש"ש דייק מזה דלא כהראב"ד. ומשום זה פירש הראב"ד כונת הש"ס דלענין זה נשתנית דינה דבמתני' תנן נפרצה בלילה פטור וכתבו התוס' דביום חייב וכן פסק כאן בשו"ע דביום הו"ל למידע דדרך אדם לחזור על בהמתו, ופשוט דבחזר אחריה ולא מצאה בודאי פטור דעל יציאתה אין אנו יכולים לחייבו דהא הוי אנוס ועל היזיקא נמי פטור דהא לא נודע לו מקומה. ובגונא דהכא מיד שנודע לו שנפרצה חייב דהו"ל למידע כיון דילפת להתם רהיטא כל היכא דמשתמטת ואפי' נעל כראוי דפטור על היציאה מ"מ חייב דהו"ל לידע דהתם אזלא. וזה מדויק בלשון הראב"ד אבל כשלא נודע לו מהיציאה פטור גם להראב"ד בנעלו כראוי. ודמשמע מרמב"ם דמפרש כרש"י דנ"מ בעצם השמירה ע"ז כתב הראב"ד דל"מ בש"ם כן. וממש"כ בפירושו שם צייר כגון שלא נעל בפניה כראוי או להעבירה על אותו מקום ולדינא אין סתירה ודו"ק:

סמ"ע ס"ק ד'. ומש"כ אח"כ ודוקא שנפרצה בלילה כו'. לולא יראתי היתי אומר דהשו"ע דוקא נקט כן בנפרצה ולא בחתרה. עפ"י מש"כ המהרש"א שם על תוס' ד"ה נפרצה וז"ל נראה דרישא דנעל בפניה כראוי ודאי דלא איירי דוקא בלילה והיינו משום דמיירי דיצאה בפתיחת הדלת וליכא קלא למילתיה ופטור אף ביום כיון דנעל כראוי משא"כ בנפרצה דאיירי בנפילת הכותל דאית ליה קלא. וכ"כ בתפאר"י משניות וז"ל אפי' ידע שנפל הכותל אינו חייב לבקשה בלילה אבל ביום מסתמא שמע דכותל שנפל קלא אית ליה וחייב משא"כ בדלת ברישא ל"ל קלא ולהכי פטור:

סעיף ב'. אבל נפרצה ביום חייב. והק' הפנ"י מ"ש מבור של שני שותפים לשמואל דעד שיודיעוהו לפי' התוס' שם, אבל שאני התם כמ"ש הרא"ה בש"מ שם דסמך על חבירו והוא סבור דכיון שהיא כיסהו פעם אחת שחבירו בא לכסותו הוא לבדו פעם אחרת ואינו חייב עד שידיעהו בשליחות ששילח אחריו לסייעו:

סעיף ג'. או שהכישה במקל. הפנ"י הק' לדעת רש"י דקמ"ל דהכישוה הוי קנין משיכה הא אפי' קראו ובא אצלו הוי קנין. וכבר עמד ע"ז בש"מ וכתב המאירי כיון דשלא מדעת בעלים הוא לא הוי קריאה קנין. ויש שכתב לתרץ דבגזלן בעינן מעשה דוקא כמ"ש הקצוה"ח סי' שמ"ח. ומש"כ. הש"ך ואפשר דבהכישה כו' ז"ל תוס' שאנץ בליסטים נמי שהכישוה או מיירי בהכישה להוציאה בכונת גזילה כדמוקי לה בירושלמי לא חשיב לה מילחא דפשיטא כמו שהיה חושב המקשה כו' ואי מיירי בהכישוה לאבדה ולא בכונת גזילה אז הוא חידוש לאשמעינן דחייבים בנזקיה וחולק התלמוד, שלנו על הירושלמי. אבל אין לפרש דלפי המסקנא זו לא מיתוקמא מתני' בחיוב נזקיה אלא בחיוב אבידתה ולהכי לא הוי פשיטא כדמעיקרא דלא מיירי בנתכונו לגוזלה ולא יחלוק על הירושלמי דהא משמע דאחיוב נזקין קיימא כו'. הרי מבואר שרצו להשוות הטעמים והירושלמי מודה דהכישה חייב בנאבדה. ויש מי שהק' על מ"ש כדי לאבדה פטורים מ"ש מבור דקיי"ל דהמגלה והפותח חייב וה"נ בשור שהניחו במקום מוצנע ובא זה והוציאו ממקום שמירתו. אבל החילוק פשוט דבור כשסתמו כליא שמירתו ותו אינו מוטל עליו והב' כשגילהו כורה בור חדש והכא אף בשמירה מעולה כל שעה הוא בשמירתו ולעולם החיוב עליו לשומרו מהיזק והפורץ את הגדר מבטל את בעל השור משמירתו אבל היכא דקני לה הוטל השמירה על הקונה אותה אבל לא בכדי לאבדה. והנה התוי"ט פירש דברי הרמב"ם דהוציאוה ליסטים דחייבים אינו אלא משום קנס וכדי לאבדה לא שכיחא ע"כ לא קנסו. ודבריו צ"ע דמש"כ דמשום דהרמב"ם בפירוש המשנה אינו מזכיר הכישה כבחבירו ע"ש אינו ראיה דפשטות דמתני' משמע יותר בקם לה באפה מלשון והוציאוה דהכשה גופא הוי חיוב ע"כ פירש כפשטו אבל לדינא אין נ"מ ועיי' פנ"י: סעיף ד' בהגה. וי"א כו'. עיי' ט"ז שהק' לדברי הרמ"א מסתירת פסקי המחבר. ותמוה מדוע לא הביא תשו' הרמב"ם לחכמי לוניל המובא בב"י וסמ"ע שמחלק בסברא. ומש"כ המחבר ואם היה הכותל רעוע כו'. לכאורה י"ל לפמ"ש בש"ס צ"א באילן העומד לקציצה כו' אנא בעינא למיעבד כו' וה"נ יתחייב על מניעת שכר מצוה. וי"ל דמונע מצוה חייב רק כשהחוטף מכוין לעשות המצוה אבל אם מכוין רק להזיק פטור ועוד י"ל ועיי' שמ"ק. ובד"ג כלל ט"ו סי' מ"ה מביא תשו' מהרשד"ם דלמעשה יש לפסוק כדעת רש"י ורי"ף שפטור ובהג' אשרי משמע דבכלים לכו"ע פטור:

סעיף ו'. אפי' שמרוהו כו'. עיי' בהגר"א דאשניהם קאי דמתני' בחדא כללינהו. ודחהו בס' חב"י דא"כ תיקשי לר"י בפ"ק דלא מחייב במסר לחש"ו אלא בשור מותר ובור מגולה וע"כ כהסמ"ע.

אבל הסמ"ע בפרישה ג"כ כתב דמתני' בחדא כללינהו. ומש"כ דתיקשי לר"י לא ראה בש"מ במתני' ר"פ הכונס שכתבו תלמידי הר"ף וז"ל הניחה בחמה אנעל בפניהם כראוי קאי וקתני או שמסרה לחש"ו חייב. וא"ח תיקשי מהכא לר"י דאומר בפ"ק בשור מותר ובור מגולה שמסרו לחש"ו חייב אבל בקשור ומכוסה פטור כו' וי"ל דלצדדין קתני הניחה בחמה ונעל בפניה כראוי או שמסרו לחש"ו ונעל בפניה שלא כראוי והכי מפרש לה לר"י. הטור כתב דדעת הרא"ש כהרמב"ם והב"י לא הערה מקורו וכתב הב"ח דלפי שכתב בסתם בהניחה בחמה דכל מאי דעבדה פשיעה היא משמע נמי דאפי' קשורה בקשר חזק. ואין שום ראיה מכאן דהא לשון הש"ס נמי כן הוא ואעפ"כ פירש הראב"ד דשמירה מעולה לא. ועוד אף אם נניח כן הא ליכא ראיה רק על הניחה בחמה אבל לא אמסרו לחש"ו דע"ז לא כתב הרא"ש כלום. ולכאורה ראיה מדלא הביא הרא"ש בפ' הכונס כלל דין דחש"ו וע"כ דסמיך על הא דפסק לעיל בפ"ק כחזקיה וכפי' התוס' דבשמרו כראוי אמרו ולמש"כ שם התוס' גם דעת רש"י כן ולכן לא הביאו כאן דאם היה ס"ל דסגי לו בשמירה מועטת הו"ל להביא כאן כדי שלא נטעה לדמותו להניחו בחמה. ומש"כ בפת"ש ס"ק ב' ולפי"ז ה"ה כו' עיי' מש"כ מזה לעיל סי' רצ"ט:

סעיף ח'. אבל לא שלא יוזק. וכתב הב"י שמסתברא דה"ה בשו"ש וכל השומרים וכ"כ תלמידו הר"פ בש"מ. ובירושלמי איתא דשו"ש נטרף חייב וצ"ל הסברא דאף דשו"ש חייב אף דצריך לשמור גם מדבר דלא שכיח כלעיל סי' רצ"א סעי' כ"ה גבי רשות אבל הכא שכתב בש"מ בשם הרא"ה דדוקא בשמירת תם לא קביל עליה אבל מנגיחת מועד חייב וצ"ל דנגיחת תם לשור נגחן הוי מילחא דל"ש כלל ובכה"ג גם בשו"ש פטור. אלא דא"כ בשואל מא"ל. והתוס' י"ג ע"ב סוד"ה כגון כתבו דבשואל בכה"ג חייב דבעי שמירה מעולה וצ"ע על הב"י שלא הביאו כאן:

תוכן העניינים

בית יעקב (טבשונסקי)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה