בית יעקב (טבשונסקי)· רבי יעקב טובטשנסקי
חו"מ · סימן שפו
סעי' א'. קיי"ל כר"מ כו'. הנה הש"ך ערך מערכה לדחות דברי הרמב"ן והעלה דד"ג לא הוי אלא קנסא דרבנן. ויען שראיתי בס' נתי"ר לירושלמי ב"ק קיבץ דעת רוב הראשונים שדעתם כהרמב"ן דד"ג דאורייתא נתתי לבי במ"ש הש"ך לדחות ראיות הרמב"ן ולאחר העיון יש ליישב דברי הרמב"ן מכל השגות הש"ך. [בדעת הרשב"א צל"ע דבש"מ ב"ק קט"ז כתב בשמו דגרמי הוי מזיק ממש ובחי' ב"ק נ"ד ע"א כתב כהתוס' שם דגרמי לא הוי אלא דרבנן כדמוכח ס"פ הכונס] הנה מש"כ לדחות ראיית הרמב"ן ממחיצת הכרם שאין כונתו להזיק די"ל כמ"ש הרמב"ן במראה דינר דהוי פושע וה"נ הוי פושע, יותר י"ל כמ"ש הרמב"ן אח"כ דההתראה היא משום דבלא"ה לא מיחסר כמ"ש התוס' דהיאוש עושה האיסור ואין ראיה. ובאמת לא על זה תמך הרמב"ן יסודותיו אלא מתחילה כתב שם לדעת הסוברים דקנסא היא ופטור בשוגג דלדידהו צ"ל דההתראה היא משום שלא יהא שוגג ואח"כ כשמגלה דעתו דהוי דינא כתב דמעתה י"ל דההתראה היא משום דבלא"ה לא מיחסר. ומש"כ לדחות מש"כ הרמב"ן דקיי"ל כשמואל דקנסא מקנסא לא ילפינן דהא הרמב"ם פסק כרב. כתב בנוב"ת חחו"מ סי' ס"א לדחות מש"כ הש"ך סי' שפ"ה להכריח דהרמב"ם פסק כרב די"ל דפסק כשמואל וגם שמואל ס"ל בעלמא דילפי' קנסא מקנסא בדברים הדומים ורק שם במטמא מדמע מנסך דל"ד להדדי כמ"ש שם הצריכותא בש"ס. אלא דלמש"כ הרמב"ן עצמו דלא ילפי' קנסא מקנסא משם יפה כתב הש"ך אבל גם הרמ"ה בש"מ ב"ק קט"ו כתב כהרמב"ן דאי קנסא הוא לא ילפי' מינה אדעלמא. ומש"כ הש"ך ראיה מסו"פ הכונס עשו תקנת נגזל במסור ומ"ש מאשו. ובהגה הק' בזה על התוס' ד"ה ע"א. כתב הרש"ש דאי מקנס לא עשו בו תקנת נגזל דתקנתא לתקנתא לא עבדינן. ואולי י"ל עוד כמ"ש הרמב"ן מובא בש"ך ס"ק ו' לפטור אונס במסור משום שרק ע"י דיבורו הוא ול"ד לשאר מזיק וא"כ י"ל דמשום זה לא יהיה בו תקנת נגזל ואף שהש"ך דחהו אבל ל"ק על הרמב"ן. ומש"כ ראיה מצ"ח ע"ב דילמא ס"ל כר"ש ל"י הכרח לזה דבר"ש מצאנו שס"ל רק בדבר שעיקרו ממון יש לדחות כן אבל מאן דדאין גרמי הוא ר"מ במחיצת הכרם ומאי עיקרו ממון שייך התם דרק גורם הוא [ובש"מ בשם הרשב"א כתב באו"א ע"ש] ומש"כ להק' על שני התירוצים שבתוס' ב"ק ע"א ע"ב והכריח מזה חילוק ריב"א אין הכרת לזה די"ל עוד כמ"ש לחלק הר"י בשמ"ק ע"א ע"ב והראב"ד בש"מ צ"ת ע"ב ע"ש. ומש"כ ראיה מאמימר דלא כתב אלא שטר ולא שאר גורם ג"כ אין הכרח לפמ"ש הרשב"א בתשו' מובא בש"מ שם דרב דימי סבר דשורף שטר ליכא משום דינא דגרמי כיון שאינו עושה דבר בגופו של ממון ואמימר חידש דגם שורף שטר נכנס בכלל גרמי ומאן דמתחייב בגרמי מחייב נמי בו ועיי' סמ"ע ס"ק א' מש"כ באמימר. שו"ר אח"כ שגם הקצוה"ח דחה ראיית הש"ך מהכונס כמש"כ אבל לא הביא שכ"כ הרמב"ן. ומה שהק' הקצוה"ח לחילוק התוס' בין דבר שאינו שוה לכל מב"ק ל"ג ע"ב ע"ש ל"י לכונתו וכי אלימא קושיתו ממה שהק' בש"ס שם פשיטא מ"ד כו' והכל קשה דהיאך יליף משם כיון דלא דמי זל"ז וע"כ צ"ל כמש"כ בשמ"ק בשם הרא"ה דר"ה מסברא דנפשיה אומר כן דל"ש. ולבד זה פשוט דעיקר דיוקו הוא רק מה דאמר אח"כ מ"ד כו' אבל היכא כו' וכ"כ הר"ש בש"מ דר"ה ידע הא דרבה דשורף שטר פטור ועיקר דיוקו הוא רק דאפי' בגונא דהכא דחפר בה נמי פטור ולאוסופי על רבה אתי. ומש"כ בס"ק ג' להק' על בעה"ת מש"ס פ' הכונס. י"ל דקאי על מסר לו גחלת ופטור אף מלצי"ש דל"מ תפיסה עיי' קצוה"ח סי' כ"ח וצ"ע מתשו' נו"ב המובא כאן בפת"ש ס"ק א'. ועוד י"ל עפ"י מש"כ המחנ"א הל' נז"מ סי' ז' מהריטב"א פ"ק דב"מ דהא דפטור בשולח הבעירה ביד חשו"ק דוקא בלא א"ל להזיק ובא"ל להזיק חייב וא"כ י"ל דבעה"ת איירי במסר לו גחלת וא"ל להזיק דבכה"ג אין חיובו מדין אש רק מחמת שא"ל ללבות וברי הזיקא והוי גרמי כמ"ש שם המחנ"א ובכה"ג אשמעי' דפטור אשטרות דהוי גורם דגורם ועיי' חי' רשב"א שבועות ל"ב שמחלק כן כהרמב"ן וי"ל בזה: ש"ך ס"ק ה'. וצ"ע כו' כו'. אמנם כן כתב הרמב"ן ומסתברא כו' אבל לא כתב כן לדינא אלא מהסברא יש לחלק כן אבל לדינא כתב בדינא דגרמי בשני מקומות דגרמי ע"י בהמתו פטור שכ"כ בפילפול מחיצת הכרם ועוד, שא"כ הו"ל גרמת ממונו וממונו הגורם היזק אם אינו מזיק ממש פטור למה זה דומה לשור שנפל לבור והבאיש את מימיו מריחו שהוא פטור. ועוד כתב נפל לבור והבאיש מימיו כו' וי"ל כי דיינינן דינא דגרמי ה"מ:
בנזקי עצמו אבל בנזקי בהמתו לא שלא חייבתו תורה אלא בנזקין ממש מכוחו אבל בגרמת שורו לא כך נ"ל עכ"ל. וצדקו דברי הפנ"י בשם הרמב"ן בקצוה"ח ס"ק ח' ודברי הש"ך צע"ג:
שם ס"ק ז'. דאפי' הכה על בתי נפש כו'. המחנ"א סי' ד' מנז"מ האריך בזה ומדבריו שם נראה דעיקר החילוק הוא דכלי עומדת למלאכה ומינכר היזיקא כשנשברה. ולענ"ד נראה דכלי אף אם לא נשברה לגמרי רק אם פיחת צורתה ג"כ מינכר הזיקא דכשהיא מצוירת עולית על השולחן להתקשט בה וראיה דחשיב ציור לענין חזקה בסי' ער"ה וא"כ ל"ד נשברה לגמרי כמ"ש המחנ"א אלא ה"ה נפחתה צורתה הוי הזיקא דמינכרא:
סעיף ב'. חייב לשלם כל החוב. עיי' שומ"ש מ"ת ח"ב סי' ק"פ שדן דאינו חייב רק מה ששוה חוב בשטר יותר מחוב בע"פ משום דבשעת שריפת השטר לא היה עוד ההיזק ברור דשמא ישלם לו הלוה אף בלא שטר רק מ"מ כיון שלקח שטר ולא האמינו ע"פ א"כ עיקר סמיכתו על השטר. וכן בהך דשליש בסעי' ג' בהגה שכתב המ"ב דבהחזיר ללוה חייב אינו חייב ג"כ רק כפי ערך השווי שיש בין שטר לע"פ דהא י"ל דהלוה ישלם לו אף בלא שטר. ומש"כ הש"ך ס"ק י' בשם בעה"ת והקצוה"ח מיישב דברי בעה"ת. מצאתי תניא דמסייע להבעה"ת הוא הר"מ בשמ"ק שכ"כ דאי כפר ואיכא חד סהדא משתבע ש"ד. ומש"כ בש"ך שכן העתיק הד"מ לפנינו ליתא מזה בד"מ זולת בב"י ובב"ח. והנה הקצוה"ח ס"ק ו' העלה דאף לר"ש ה"ד בליתא בעין ולא באיתא בעין וכ"כ הצ"צ וראיתו הוא מרש"י פסחים ו' ע"א. והנה הצל"ח שם פירש דגם בזה אמרי' גורל"מ כמ"ד וזה דלא כהקצוה"ח. והקצוה"ח הק' לחילוק זה מב"ק צ' לר"מ ע"ש. הנה לפי' רשב"ם ב"ב נ' ודאי לק"מ שפירש דאותו שאין לו פירות הקנין הגוף שיש לו אינו כלום דאין גופו עומד אלא לפירותיו והילכך ראשון קרוי אדון ולא תליא במה שלאחר ל' יום יהיה של השני. עוד י"ל עפ"י מש"כ התוס' שם לחלק בין קנין פירות דבעל שלא היה לו בקנין הגוף כלום מעולם לק"ה של מוכר עבדו שמתחילה היה הכל שלו ועדיין לא יצא מתח"י שהפירות שלו. ובזה מיושב גם מה שהקשה מסנהדרין קי"ב דאינו חשוב שלו בשביל האחריות זולת כשהיה שלו מעיקרא [ומלבד זה לק"מ משם דבמסקנא שם משמע דגם ר"ל מודה דהם עצמם אינם קריבין אלא דמיהן ס"ל דיהא לנדבה וא"כ הא ליתא בעין.] ובזה י"ל דהצדק עם הפנ"י ב"ק ס"ו שהביא הקצוה"ח ול"ק מה שהק' לדידיה יהא יכול למכור הנפקד הפקדון דשאני אפוקי רשותא מה שהיה שלו מתחילה מהכנסת ממון אחרים לרשותו. ובזה מיושב מב"ק ע"ו דמשני ר"ש היא אע"ג דאיתא בעינא דהיינו לעיולי לרשותו ע"י האחריות דיהא של הגנב כבתחילה וזה אמרי' אף באיתא בעינא וי"ל בזה:
סעי' ג'. וכן הזורק כלי שלו כו'. בדברי הרמב"ם בדין זה עמדו כל הפוס'. ואולי י"ל בדבריו שדייק וקדם בעל הכלי למה דייק בעל הכלי דוקא דלהה"מ ה"ה אחר. וי"ל עפ"י מש"כ בש"מ בשם הר"ם דאם בעל הכרים בעצמו סילקן פטור דמצי אמר דידי שקלי. וזה שדייק הרמב"ם וקדם בעל הכלי דיש לו רשות לסלק שלו לכך הזורק חייב הכל. ובזה היה מיושב השגת הראב"ד עליו. והנה בש"מ בסוגיין כתב דגדולי המחברים מחייבים שניהם הזורק והמסלק ואעפ"י שהם פסקו לענין מיתה במי שהפיל את חבירו לבור והיה שם סולם ובא חבירו או הוא עצמו והסיר את הסולם או מי שזרק חץ ותריס בידו וקדם אחר וסילק את התריס דשניהם פטורים. אין דין מיתה שוה לדין ממון שאין דינא דגרמא נאמר לענין מיתה אלא לענין ממון.
והתוס' לשיטתייהו בסנהדרין ע"ז ד"ה בנזקין שכתבו להיפוך דברוצח מחייבין טפי מבנזקין ותריס פטור גם בנזקין.וצ"ע לפמ"ש שם רבא בהיה סימנים בידו פטור וא"כ גם בד"מ כן הדין והא רבא גופא אמר בסו"פ כיצד הניח גחלת על בגדו ונשרף חייב וי"ל:
בהגה. סופר שכתב שטר כו'. מזה תמה התומים בסי' נ"ה על תשו' מ"ב המובא שם בש"ך דהכא הוי ההיזק תיכף ואפ"ה פטור. וי"ל דלכאורה הטעם דפטור בהחזיר למלוה משום דמחוסר עוד גביה ודילמא לא יגבה וכ"ז שייך רק בסתם מלוה שאין אנו יודעים עליו שום חשד לגבות ממון שאינו שלו לכך בהחזירו פטור דלא חשוד לגבות שטר פרוע. ובזה י"ל מ"ש שם הסמ"ע מעדים שחתמו בסי' מ"ו דכיון דהמלוה עשה מעשה רשע לכפות העדים ואם הוא רודף אח"ז בודאי יגבה. ושם ברמ"א סי' נ"ה מתשו' הרשב"א מיירי דכן התנאי ביניהם למוסרו להמלוה עיי' פת"ש שם מהח"ס אלא שהשליש טעה בדין וגם המלוה טעה ולא חשיד ולכך פטור דמחוסר מעשה הגבייה ובודאי לא יגבה כשיתודע לו הדין וכאן בסופר אף שכתב התומים דהעדים יכולים לחזור ולכתוב לו שטר ל"י דהא הנמוק"י מדבר שם מפסידא דלא הדר ואי יכולים לכתוב לו שטר אין זה פסידא דלא הדר וע"כ דבמתו העדים החתומים וכה"ג. ועוד דדין זה שייך אף בכת"י שאין עליו עדים וזה הוי ודאי פסידא דלא הדר אלא נ"ל דגם כאן אין ההיזק תיכף דאם המלוה יתודע תיכף בודאי לא יחציף הלוה להכחישו בסכום ההלואה רק אם יגבה לאח"ז ואז יהיה הסכום שכוח ואין ההיזק אלא לאח"ז. ומה שהק' התומים מסי' כ"ה דמחייב זכאי עדיין מחוסר גביה. י"ל דיכול להיות שבשעה שחייב אח הזכאי היה לו להזכאי חוב ממון על החייב וכשחייב את הזכאי הפסידו תיכף אלא שצ"ע בדברי הש"ך כאן ס"ק כ"א דבהחזיר שטר פרוע לעכו"ם ג"כ פטור והכא ודאי יגבה. אך התומים שם סוס"ק א' כתב דלכך השמיט הרמ"א ולא הזכיר עכו"ם כמ"ש הרשב"א משום דס"ל דדוקא בישראל הדין כן ולא בעכו"ם:
ש"ך ס"ק כ"ה. ומ"מ נראה דאף הרב לא מיירי כו'. חילוק הש"ך תמוה דאף שמחזיר לו החפץ הוא מתורת פרעון דהעכו"ם קנאו וא"כ הרי מפסידו. ואף אם החפץ שוה פחות הא אין אונאה לעכו"ם וא"כ הא מראהו לגזול ממש. וכן תמה בס' חב"י. וראיתי אח"כ באור גדול במשניות ב"ק שרצה לומר עפ"י דיעות הפוס' ביור"ד סי' ש"כ דעכו"ם ל"ק במשיכה לחוד. וא"כ א"י להוציא ממנו בספק דאולי לא קנהו העכו"ם. ולפי"ז כתב בנתן העכו"ם מעות בודאי הוי מסור בכה"ג אף בהשיב החפץ וצע"ג: