בית יעקב (טבשונסקי)· רבי יעקב טובטשנסקי
חו"מ · סימן שסג
יעקב על חו"מ סימן שסג:
סעיף א' בהגה. וי"א דמטבע כו'. עיי' ש"ך ס"ק ה' דכן דעת כמה מהראשונים ולכאורה כן מורה ג"כ פשטות דברי רש"י גיטין נ"ג ע"ב שפירש פסלתו מלכות ומשמע שכן דעתו לדינא. והנה ראיית התוס' ורא"ש הוא דרב, ושמואל ע"כ לר"ה אזלי זה ראיה שאין לערער אתריה דכן איתא להדיא בירושלמי דשמואל ס"ל כשיטת ר"ה. אבל ראייתם משף מטבע דפטר רבה יש לערער דאם שף דמי לנסדק א"כ לעיל דאמר רבה לר"י לדידך כו' הול"ל שם דהלכה כר"ה ולא לעשות מימרא בפ"ע ולמה שינה לומר שף הול"ל סדק מטבעת חבירו ובמתני' גופא תנן דוקא נסדק ולא נישוף והרשב"א הק' דלא גרע מזוזא ועבד נסכא דאמרי' לעיל דהוי שינוי וכתב דהתם לענין גזילה דליהוי ש"ר והכא לענין נזקין דא"ל מאי אפסדתיך וחילוק זה מוכרח דחדתי ועבדינהו שחימי דהוי שינוי ולענין נזקין ודאי לא חייב בהכי וא"כ י"ל דמטבע ונסדק דצורת מטבע יש עליה רק אינה יוצאת בהוצאה משום הסדק הוי היזק ניכר דמטבע פסולה היא אבל בשף המטבע דאין ניכר כלל צורת המטבע והוי כזוזא ועביד נסכא וזה לא חשיב במזיק ובסדק מטבעת חבירו ודאי חייב.
ולהתוס' והרא"ש דהכריחו דרב ושמואל ע"כ כר"ה צ"ע ממ"ש לעיל סי' ע"ד סעי' ו' דהלוהו סתם יכול לפרוע לו אף שפסלתו מלכות ועיי' ש"ך סי' רצ"ב ס"ק ט' וצ"ע. ומש"כ המחבר גזל בהמה והזקינה. כתב היש"ש ר"ל בהרגשת חושיה שניכר בה תשות כוחה ולאו בשיעור דיומא תלוי דשיעור ימי זקנה לא מצינו בבהמה ואם שהתה אצלו ב' וג' שנים ולא הורגש זקנתה ל"ח שינוי ועיי' ירושלמי בסוגיין ומש"כ עוד או שגזל חמץ ועה"פ כו'. כתב הר"מ בש"מ דלא זה ולא זה עוברין עליו בב"י ועיי' בזה בנוב"ק חאור"ח סי' כ' ובקצוה"ח ס"ק א'. ובתי' הגרע"א אור"ח סי' תמ"ג חקר בשומר אם נאבד אחר שנאסר בהנאה אי י"ל הש"ל ונשאר בספק והדבר מבואר בש"מ ב"ק נ"ו ע"ב דאפי' מת השור לאחר גמר דין או דמאבדו או אפי' הרגו ואבדו בידים נמי פטור ול"ד לגזלן דנתחייב בהשבת גזילה ועיי' ב"י ובהגר"א שחתרו מקור דברי הרמב"ם שבסעי' ב' והוא תוספתא ערוכה ב"ק פ"י הל' ב' חמץ ועה"פ ושרפו כו' משלם כשעת הגזילה. ואי חייב לצי"ש בגזל חמץ ועה"פ עיי' שו"ת ראשי בשמים סי' י"א ובשו"ת בנין שלמה בסוף הספר סי' י"ד. והא דאומר לו הש"ל ולא חשיב מיתהני מאיסורי הנאה כתב המג"א סי' תמ"א דחמץ לאחה"פ לא הוי אלא משום קנס ובכה"ג לא קנסו וטעמו לכאורה אינו מספיק לשאר איסה"נ דקחשיב כאן ובישועי"ק שם ביאר דבריו כיון דגם הנגזל יתהני מאיסוה"נ כשיקבל דמיו דהוי חליפי איסוה"נ. אמנם בחמץ בפסח דאינו אלא משום קנס ולהנגזל מותר דלא עבר עליו ובזה קשה שהגזלן לא יוכל לומר הש"ל דמיתהני מאיסה"נ והנגזל לא עביד איסורא כשיקבל דמים וע"ז כתב דבכזה לא קנסו ועיי' מש"כ בזה בשומ"ש מ"ק סי' קמ"ה ולא ראה דברי הישועי"ק.
והנה הגרע"א בדרו"ח כתובות ל"א בהג' שם כתב דבעשה בעצמו ההיזק שא"נ א"י לומר הש"ל ודוקא כשנעשית ממילא ע"ש ולא כן כתב הישועי"ק שם דאפי' עשה לו בידים יכול לומר הש"ל ועיי' תוס' גיטין נ"ג ע"א סוד"ה מנסך ותוס' ב"ק צ"ת ע"א ד"ה הצורם וי"ל בזה. ומש"כ בש"ך ס"ק ו' וכתב בהג"א כו' ולפ"ז מש"כ בסמ"ע כו'. הסמ"ע מפרש הפי' מקצתם ר"ל לא כל הפירות אלא מקצת מהם אבל אותם שהרקיבו נרקבו כולם. והש"ך מפרש דמקצתם היינו מקצת מהפירות עצמם אף דנרקבו כולם מקצתם והיינו כנימה הוי נרקבה כולה משום דמתפשטת בכל הפירי כמ"ש הפ"מ בירושלמי ומתולעת אותה חתיכה שנשארת שלימה הוי בריאה. ולהש"ך כונת הג"א לפרש חילוק ש"ס דילן עפ"י חילוק הירושלמי והסמ"ע מפרש דהוא חילוק אחר דלא כש"ס דילן ומלשון הרמב"ם בפי' המשנה נראה קצת כהסמ"ע ונ"ל דהש"ך היה גורס בהג' אשרי "פירוש" כו' ולא כמ"ש לפנינו "פירות" כו'. שוב אח"ז ראיתי בהג' ארץ צבי שכתב כן. ועיי' דברי גאונים כלל י"ח אות י"ח דמי:
שגזל יי"ש ועיכבו עד שנחסר מהיי"ש דא"י לומר הש"ל ול"ד לפירות שהרקיבו מקצתן דהתם הפירות הם בעין אבל ביי"ש הא נחסר מהמדה והוי כמו שגזל עשרה ומחזיר תשעה:
סעיף ו'. ואם החצר עשויה לשכר כו'. עיי' באה"ג. וברדב"ז חלק א' כתב דמסתברא כן שלא יהא כ"א הולך ודר בחצר חבירו ומפסיד לו שכר ביתו ויאמר כמה בתים יש לי לדור ושמא בית זו נוח לו מהבתים שלו ופסק כהרי"ף ולא כהרשב"א ודחה ראייתו. ומש"כ בהגה ודוקא שכבר דר בו כו' ה"מ בדבר כו' ונרשם מקורו מרדכי ונמוק"י. ותמוה דהנמוק"י בשם רא"ה מחלק מטעם אחר בנהנה משלו או בשל חבירו ע"ש ולדידיה בכל גונא אין כופין אף בלא יוכל להשכיר ורק המרדכי כתב טעם זה. ואי למיחשב גברא קאתי דס"ל דאין כופין הו"ל לכתוב נמי דכן דעת תוס' ורא"ש וריטב"א דאין כופין לכתחילה ובש"ג כתב דעת התוס' כראבי"ה שבמרדכי ול"י מאין לו כן דהא התוס' כתבו סתם דאין כופין לכתחילה ולא כתבו טעמם ואולי כהנ"י בשם הרא"ה. והנה מש"כ הנמוק"י דכן דעת הרא"ש צ"ע דהא הרא"ש כתב ל"מ שהוא פטור אלא אפי' טובה נמי עושה עמו ומזה דייק הגר"א ס"ק י"ז דמשום זה כתב כן לומר דאפי' לכתחילה נמי מותר. והגר"א הק' עליו דהא מוכח ד' צ"ז דטעם דשאיה הוא עיקר הטעם לפטור. אבל כבר הק' שם בתי' הרשב"א דהא משמע דזה עיקר הטעם לפטור משום דבבתים נהנה במקצת ולולא זה היה חייב והא בכולה סוגיין משמע דכל שאינו חסר פטור. ותירץ דבבתים לולא טעם זה היה חסר קצת מחמת דריסת רגל הדיורים אלא שהריוח שמצילין אותה משאיה עולה כנגד ההפסד. ולהרשב"א יותר יקשה מד' צ"ז מה דדחי שאני התם כו' דהא טעם זה אינו אלא משום דבלא"ה היה הפסד ואדרבה להרא"ש א"ש דהא משום טעם ניחא לו דלא נסתרי עבדו הא מותר גם לכתחילה להשתמש בעבד כמ"ש הפנ"י שם. וזה שדחי שאני החם בחצר דיש טעם לכתחילה דמותר משום שאיה וכמ"ש הרא"ש אבל הכא מא"ל ומשני דה"נ מותר לכתחילה משום דלא ניסתרי עבדא וצ"ע:
סעיף ז'. י"א דכשאין החצר כו', זה דעת התוס'. והרשב"א ורמ"ה חולקין וראיית רשב"א הוא מש"ס צ"ז התוקף ספינתו כו' דמשמע היכא דל"ק לאגרא אע"ג דלא נחית אדעתא דגזלנותא אפ"ה אין לו אלא פחתא. וליישב לדעת החולקין נ"ל עפ"י מ"ש ב"מ ס"ט ע"ב ספינתא א"ר אגרא ופגרא וכן הלכה דכן מנהג בעלי הספינות ואולי משום דפחתה גדול הנהיגו כן דאינו נכנס בכלל דמי השכירות אבל בשכר בית ל"ש מעולם מנהג דשכר פחתה נכנס בכלל דמי השכירות ואולי כי אין פחתה גדול כ"כ. וא"כ י"ל דסברת מתוך ל"ש אלא במין תשלום אחד ולא בשני מיני תשלומין וסברת תוס' ל"ש אלא בבית דהפחת והשכירות תשלום אחד הוא אמרי' מתוך שמשלם הפחת משלם נמי השכירות אבל בספינה דשני מיני תשלומין הם הפחת בפ"ע והשכירות בפ"ע ל"ש לומר מתוך שמשלם זה ישלם זה:
סמ"ע ס"ק כ'. ותיבת קודם א"מ. אבל המחנ"א דיקדק מזה שאם גילה דעתו שרצונו ליתן לו שכר עכשיו חייב להעלות לו שכר אף על מה שדר בו קודם גילוי דעתו וז"ש קודם ר"ל אף שלא גלי רק קודם יציאתו:
סעיף י' בהגה ב'. ישראל שברח כו'. ונרשם מקורו הג"מ ומרדכי. העובדא הזאת ליתא בהג"מ רק במרדכי ונלמד מהא דהגה הראשונה כמ"ש הגר"א וז"כ המרשים. ולפי"ז תמוה לי מש"כ המח"א דהתוס' ד' כ' לא ס"ל כן מדכתבו בתחב לו בבית הבליעה חייב משום החסרון שבתחילה והכא נמי. ולא דמי דשם היה הגזילה רק עבורו ואיליו נתכוין לכן חייב וכן בהמשל שמצייר המחנ"א במלך שגזל מא' ונתן לב' בודאי חייב כה"ג אבל הכא עיקר הפטור הוי משום דלא הניח מי להשכירו ואף דהשר השאילו לזה לא היה עיקר גזילת השר מתחילתו עבורו דממילא מקודם הוי חצר שאינה עשויה להשכיר. וכן מש"כ עוד דמהרמב"ם ל"מ כן שפסק דגזל בית ושדה אסור לעבור בתוכה כו' ואם דר בתוכה חייב לשלם לנגזל ל"י כונתו בזה דהא ע"ז הדין כתב בהג"מ המובא כאן בהגה הראשונה דדוקא הניח מי להשכיר ואיך כתב שנראה שאעפ"י שמהגזלן א"י להוציא חייב לשלם להנגזל אין ה"נ אבל הכא שלא הניח פטור וע"כ צ"ל, כן דבהג"מ שם וכן במרדכי כתבו ג"כ תירוץ התוס' וחילוקם ואיך נאמר שהתוס' חולקים אלא שצ"ע דא"כ היינו הך דהגה הא' ומה חידש: