אור ברסלב
בית יעקב (טבשונסקי) חו"מ › סימן שנט

בית יעקב (טבשונסקי)· רבי יעקב טובטשנסקי

חו"מ · סימן שנט

סימן שנח

סעיף א'. אסור לגזול כו'. בהעמק שאלה פ' נח כתב דגזל ע"מ למיקט נמי אסור כמו בגניבה וע"מ למיקט הוא מה"ת כדעת החינוך ולא כהלח"מ פ"א מגניבה וכ"כ המנ"ח. ונ"ל לכאורה ראיה להלח"מ מאיוב ב"ב ט"ו שהיה גוזל שדה כו' והק' המפ' דהא ע"מ למיקט נמי אסור וראיה דהוא מדרבנן. שו"ר בחי' הרמ"ה שם שהק' כן ותירץ דעכו"ם הוי וע"כ דס"ל דהוא מה"ת. והנה לעיל רס"י שמ"ח כתבתי בהא דר"ש קדושין ס"ט ע"ש ועיי' שו"ת עוניו"ט סי' מ"ת שהעלה דכל שאין דעתו להנות מהגניבה ורק להחזירה לא מיקרי גנב וכן גזלן ובהא דר"ש היה בדעתו להחזיר הגניבה עצמה. ואמרתי זה מכבר בסוגיא שם דמשם י"ל מקור לדברי הרמב"ם פ"ג מגניבה הל' י"ד שכתב היה קרן הגניבה מאה ואין הגנב שוה אלא חמשים ה"ז נמכר כו' והוא כחכמים ובש"ס אמר רבא בהא זכינהו ר"א לרבנן עיי' כ"מ. דלרבא אליבא דר"א רחוק מאוד העצה דיזבן בע"ע וא"א לכוין שיהא גניבו כנגד ממכרו ואף דדין התורה ע"כ מיירי באופן זה אבל עצה רחוקה היא וע"כ כרבנן דגניבו פחות ממכרו נמכר. אך למש"כ המקנה שם והסכים עמו המלבי"ם בפי' המכילתא דלר"א דוקא בחצי גניבתו ממש אינו נמכר ואינו יכול לומר לדידי שוה כל החוב אבל בפחות מפלגא י"ל לדידי שוה כל החוב וכן ביתר מגניבתו יכול להמתין עד שיהא שוה כדי גניבתו יש לדחות.

וראיתי במקנה מביא דברי הריטב"א ליישב קושית התוס' ט"ו ד"ה ואידך דלא א"ל למכור א"ע דהאי גברא הוי עשיר ואין לו למכור א"ע. וכתב המקנה דתמוה כיון דהוא עשיר גם אין ב"ד מוכרין אותו. וכונת הריטב"א הוא דמיירי דהיה לו אבל לא כדי גניבתו דנמכר אבל למכור א"ע אינו רשאי אף ביש לו כסות אחת כמ"ש הרמב"ם ריש הל' עבדים וי"ל בזה. ומש"כ המחבר ואם הוא דבר שאינו מקפיד כו' וכתב הנו"ב דמ"מ לא חשיב שלו מובא בפת"ש ואזיל לטעמו שכתב בנוב"ק סי' נ"ט על הרמב"ם שכתב דאם הוא דבר שאין בעה"ב מקפיד בו הוי ספק מקודשת דמה בכך שאינו מקפיד מ"מ כ"ז שלא הפקירו בפירוש במה יצא החפץ מחזקת מ"ק. ובא"מ סי' כ"ת העלה דדבר שא"מ מתורת מתנה הוא ומיקרי לכם ועיי' שו"ת עוניו"ט סי' קי"א בזה. והנה בנתי' סי' ו' מביא מקור לדברי הרמב"ם דדשא"מ הוי הפקר מפסחים ו' ע"ב סופי תאנים כו' פטורות מן המעשר עיי' רש"י. ויש לדחות דלכאורה קשה במתני' ריש מעשרות דאמר ונשמר ופירשו המפ' למעוטי הפקר והרמב"ם בפי' המשנה פ"ג מ"ט פירש דבעינן מקום שמור וממעט מקום שאינו שמור. והא שיטת הרמב"ם מובא לעיל סוס"י רס"א דאבידה מדעת לא הוי הפקר וכתב הב"י בטעמו דכי מפני שהניחו במקום שאינו משתמר הפקירו למה נאמר כן וא"כ מ"ט ממעט מקום שא"מ ממעשר משום דהוי הפקר. וע"כ כמ"ש רש"י ב"ק כ"ת דהפקר כל דהו פטור מן המעשר כדתנן כל שהוא אוכל ונשמר פטור ממעשר הרי דלא בעינן במעשר הפקר גמור ואין להוכיח מהפקר דמעשר לש"ד. עוד מביאים ראיה משם א"ר הבודק צריך שיבטל כו' מ"ט אילימא משום פירורים הא לא חשיבי כו' הרי דמשום לא חשיבי הוי הפקר. וגם ראיה זו יש לדחות דהנה הרמב"ם סוף הל' ברכות כתב הטעם דמברך על ביעור חמץ ולא לבער חמץ אף דעדיין לא ביערו משום דבשעה שגמר בלבו לבטל נעשה מצות ביעור קודם שיבדוק. וכתב בשו"ת מהר"ם מינץ אפי זוטא לפרש עפי"ז דברי רש"י שם שכתב ודעתו עליה והתוס' הקשו עליו וכתב הפנ"י לפרש כונתו דדעתיה עליה ממש לחזור ולזכות בה וחוזר מביטול הראשון. וא"מ דהיאך שייך לומר דרוצה לזכות בה עתה הא עדיין לא ביטלו דשלו הוא אף אם אינו זוכה בו עתה ולמש"כ הרמב"ם ניחא דדעתו לזכות בו עתה כיון דכבר ביטלו קודם הבדיקה דהיינו משעה שגמר בלבו לבטלו. וא"כ הפירורים דבטלי הוא משום ביטולו דבטליה מעיקרא ולא משום דממילא בטלי וגלוסקא דחשיבי יחזור ויזכה ופירורין דל"ח לא יחזור ויזכה. ועיי' מהרי"ט ח"ב סי' ק"נ ובמחנ"א הל' גזילה סי' ב' ובהג' חדשות להרמב"ם ציוני מהר"נ הל' אישות פ"ה שכתב בזה מקורים בבקיאות נפלא ועיי' שוש"י מזה: ש"ך ס"ק ג'. ואע"ג כו' כיון שהאחד יודע מזה. האומנם כחילוק הב"ח כ"כ גם בפרישה וכן מורה טעם הטור בשם הרמב"ם שלא ירגיל עצמו בכך. אבל תמוה מדברי המ"ח שהבאתי לעיל רס"י שמ"ח דגם גזל ע"מ למיקט נפקי מקרא:

ושוי כגניבה. אולם מש"כ הש"ך כיון שהאחר יודע גם זה אינו מספיק לחלק כמ"ש הת"ח והמהרמ"ש הבאתים שם דכל ע"מ למיקט דרכו להודיע לחבירו ולכך מפיק מלשון לא תגנובו בלשון רבים. ולהב"ח והפרישה י"ל קושית המהרח"ש מאיוב שכתבתי לעיל:

סעיף ו'. החוטף משכון כו'. עיי' קצוה"ח בשם ריב"ש והשיג עליו. ולדעתי אין כאן השגה דהריב"ש כתב כן דוקא בלאחר הזמן וממתין רק על שומת ב"ד אבל בנוטלו בתוך הזמן להתפרע מגוף המשכון כשיגיע הזמן גם הריב"ש מודה:

סעיף י'. כל החומד כו'. וכתב המנ"ח דפשוט דלאו זה אינו בעכו"ם. ולא דבר פשוט הוא עיי' פרמ"ג אור"ת סי' תר"ד ס"ק א'. אבל המקנה בקו"א סי' כ"ח כתב דלאו זה אינו נוהג בעכו"ם. והנה הגר"א משכיל לאיתן כתב דבשכירות אינו עובר בלאו דל"ת והוכיח כן מנדרים ל"ת בשמואל דאפי' ברצון ומשמע דליכא איסור. ואין ראיה משם די"ל דשמואל אפי' היו בעלים מבקשים ממנו לשכור ג"כ לא שכר דאולי אינו רצון גמור כמ"ש הרש"א שם. ועוד דהרמב"ם כתב דוקא שהכביד עליו רעים והפציר בו אבל במתרצה תיכף בלא פיתוי אינו עובר. ומה שהק' בתומים סי' ל"ד בסתירת דברי הסמ"ע מכאן לסי' של"ד תמיהני שלא הביא דברי הב"ש בזה בסי' כ"ת ס"ק ב'. וגם מה שהק' שם בקושית התוס' סנהדרין כ"ה ע"ב תמוה שלא העיר כלל מש"כ המהרש"א שם בביאור דבריהם וי"ל בזה עיי' מנ"ח ובמהר"ם שיק מצוה זו:

תוכן העניינים

בית יעקב (טבשונסקי)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה