בית יעקב (טבשונסקי)· רבי יעקב טובטשנסקי
חו"מ · סימן שנו
יעקב על חו"מ סימן שנו:
סעיף א'. אסור לקנות מהגנב כו'. מהטעם שכתב משמע דאף בגניבה שקנה הגנב בשינוי אפ"ה אסור וכ"כ השעהמ"ל פ"ה מגניבה בשם רש"ל וכתב: מקור לזה מב"מ ע"ג ע"ב, והא ארעא לאו דידהו היא ואף דהוי שינוי מעשה דעשאו יין. ולכאורה ל"ד לשם דליתן לו דמים כדי שיבצור ויעשה יין ודאי אסור דמסייע ידי עוברי עבירה. והכפ"ת ל' ע"ב הבין בכונת רש"י שם דחשש משום שיהא צריך לשלם דמים כמ"ש הרמב"ם ביאוש וש"ר. אבל דבריו א"מ ע"ש בחי' הגרע"א ועיי' סמ"ע לק' רס"י שס"ט משמע כמ"ש המרדכי שמביא השעהמ"ל דאין איסור בזה:
סעיף ב'. מפני תק"ה. וכתב הש"ך שאם בא הדבר הגנוב כו' כו'. בשו"ת בשמים ראש סי' קע"ו מובא תשו' רשב"א דמשמע דלא ס"ל כן וכן העיר בכ"ד שם ורמז למ"ש הש"ך כאן ממהר"ם אלשיך. אולם י"ל מכאן ראיה למש"כ הנתי' דבנוטל מיד הלוקח ל"ש לחלק כן וא"ש גם שם דנטל מיד הלוקח והמגיה לא ירד לחלק כן. ומ"ש הש"ך ממהרשד"ם דבעבדים ובהמה לא עשו תק"ה והקצוה"ח והגרע"א הוכיחו ממ"ש הרמב"ם פ"ה מגזילה דדעתו דאף בבהמה לא עשו תק"ה. אולם הישועי"ק אהע"ז סי' כ"ח הכריח דעת הרמב"ם כהרשד"ם ולכן השמיט חמור וכתב רק כסות וכן הוא בשו"ע לק' סי' שס"ט. ומש"כ חמור אינו בנוסח הרמב"ם והוספה ממגיה הוא:
סעיף ג'. המותר מדמי המקח. עיי' קצוה"ח מ"ש באין ידוע בכמה קנה והלוקח מוחזק א"צ לישבע. לכאורה לפמ"ש הירושלמי פ' הגוזל בתרא בדין הוא שלא ישבע ולמה אמרו שישבע שלא יהו בע"ב נטפלים לגנבים ולפי טעם זה ל"ש היכי דצריך להחזיר גוף הכלי ולענין הדמים או להחזיר דמי המותר. אבל עיי' בר"ן שבועות פ"ז ובחי' הר"ן שם מבואר דאין זה דרך ש"ס דילן ועיי' שמ"ק ב"ק שם בשם הרמ"ה:
סעיף ז' בהגה. אבל לא על הריבית. בחי' פור"י העיר מנמוק"י ב"ק ע' אבל דבר מסוים לא דילמא פקדון נינהו כו'. והק' הלא יש תקנת השוק ותירץ בשם הראב"ד דבעיסקא אין תק"ה וכ"כ בש"מ בשם הרמב"ן. אלא מה שהק' דהא הקושיא היא שם על רבה והוא אמר לר"י איך היה מתנהג עם מעות של יתומים ובשבת כ"ב אמר דרבה עבד בכל מילי כרב ורב סובר דליכא תקה"ש כלל. מזה לק"מ דכבר כתבו דדוקא במה שמחולק עם שמואל עביד כותיה דרב ועוד דדוקא כחומריה דרב וממון הוי חומרא לנתבע.
ובש"ך ס"ק ט' וי"ל להיפך וכ"פ מהרש"ל כו' לפי"ז י"ל כונת הראב"ד בהשגות פ"ה מגניבה הל' ו' במש"כ א"א אלא בכדי דמיה דאין משיג אעיקר הדין אלא על מש"כ הרמב"ם אח"כ נותנין לבעל המשכון דמשמע דנותן אף המותר משויה ע"ז כתב דאינו נותן אלא כדי דמיה וצ"ע ביש"ש. והלח"מ שם השיג על הכ"מ דכתב דלזכרון דברים נקטיה ומובא כאן בבאה"ג דא"כ לא סמך דעתו על המשכון. ול"נ כונת הכ"מ כמ"ש הסמ"ע ס"ק י"ח ומש"כ הכ"מ לזכרון דברים כונתו לא לגבות מהמשכון דהא אינו שוה אלא בטוח הוא שבודאי לא יניח המשכון בידו ויפדנו. [וט"ס שם בלח"מ וצ"ל בסו"פ שבועת הדיינים] וראייתו משם א"מ דהא פסק שם דלא כר"י הנשיא אלא כת"ק ומש"כ הסמ"ע פי' כו' כיון דאסור כו'. ל"י למה צריך לזה דבש"מ שם כתב במשכון שוה בשוה מדרך להוסיף מעות על המשכון כדי שתוחלט בידו וא"כ אף ביותר משויו נמי נימא הכי כמו גבי זבינא. ולפי"ז ל"צ למש"כ המלמ"ל שם דמטעם מגו הוא דהכא משכנתא שוי למכר. והנה מלשון המחבר דכתב ה"ז נוטל הדמים כו' משמע דבתחילה נוטל הדמים ואח"כ נותן החפץ וכ"כ רש"י ד"ה וריו"ח אך הרמ"ה בש"מ מדייק מדא"ל זיל שרי עביטך דתחילה נותן החפץ. וראיתי בשם הנח"י שהק' בש"ס שם דאמר מתקיף לה ר"כ כו' ואיך מוציאים מספק מהמוחזק דלשון ודילמא משמע מספק ואין הנח"י בידי. וי"ל לדעת רש"י כיון דסו"ס מוכרח להחזיר החפץ לא קרוי מוחזק וגם מדיקדוק לשון רש"י ד"ה הילכתא משמע דמטעם ודאי הוא וכן מורה לשון השו"ע מהרמב"ם. ובטור סעי' ט' כתב דמטעם ספק הוא וצ"ע, שו"ר שהקצוה"ח העיר מדברי הנמוק"י הנ"ל:
סעיף ח'. שוה מאה במאתים. וכתב בש"מ דאין אונאה לקרקעות עד פלגא ותמוה דהא איירינן כאן במטלטלין ואולי כונתו רק לדמיון כמו בקרקע דחביבה לו אמרי' דנתן מחצה יותר. ואפשר להפוס' דיותר מפלגא יש אונאה ה"ה הכא דוקא מנה במאתים ודוקא נקט וצ"ע. והנה מש"כ המחבר סעי' ז' בין שמשכנה יתר על דמיה עיי' הטעם בסמ"ע ולא הביא טעם הב"י אבל במלמ"ל מובא טעם אחר ממרדכי משום די"ל לדידי שוה לי ומדברי הש"מ שכתב דטעמא דמ"ז דאורחיה למשכן בדמים יקרים כי היכי דתחליט בידו משמע דכל הטעם הוא משום דהוי כזביני וכן בשוה בשוה כמ"ש תוס' פ' אז"נ דף ע"ב ד"ה אי קפיד בדמי ע"ש: