בית יעקב (טבשונסקי)· רבי יעקב טובטשנסקי
חו"מ · סימן שנ
הנה בטור כתב כאן דיני כפל ודו"ה ואף שאין נוגע לדינא עכ"ז מצאתי איזה מקומות המחוסר ביאור וזהו. בסעי' ב' גנב שור של שותפים כו'. ופי' הב"ח שכפר להב' בב"ד אחר. והקצוה"ח הסכים עמו והקשו עליו מעובדא דר"ג ב"ק ע"ה דא"ל אין בדבריך כלום שכבר הודית והא שמחתו עודנה בתקפו שעבדו יביאו לפני ב"ד אתר עיי' נתי'. ואף אם נדחוק בשום צד לחלק בין קנס דראשי איברים לשארי קנסות כמו שצ"ל לשיטת הי"מ שמביא המאירי ב"ק ומובא בשעהמ"ל פ"ה מהל' עבדים דהא דבעינן שיחייב עצמו בהודאתו דוקא בשארי קנסות ולא ביציאת ראשי איברים. אולם קשה מאוד לשיטתם מהא דאמר שם קפחתינהו לסבי דבי רב דהא ר"ג פוטר עצמו מכלום הוי. ומש"כ השעהמ"ל ליישב דאל"כ קשיא לר"ה אידך ברייתא דקתני שכבר הודית כו' אין הכרת דכבר כתבו הת"ת והפנ"י שאין לדייק מלישנא דברייתא שכבר הודית. וגם היאך יתפרש לשיטה זו הירושלמי כתובות פ"ג דדייק מעובדא דר"ג דמוב"ק אין מועיל תפיסה ואי יש חילוק בינם איך מדייק מזה אדעלמא. אמנם השעהמ"ל מייחס גם להרמב"ם שיטה זו וצ"ע. ועוד ק"ל מש"ס שם דקאמר מדקתני סיפא ראב"ש אומר יבואו עדים ויעידו מכלל דת"ק סבר לא. ודילמא יבואו עדים ויעידו בב"ד אחר ומאי ראיה. עוד ק"ל משבועות ל"ג משביע עדי קנס מהו כו' כי תיבעי לך אליבא דרבנן והא אף לרבנן חייבים העדים כשיבואו לפני ב"ד אחר. ונ"ל דזה שדייק רש"י שם ד"ה אלא מי אמרי' כיון דאי הוי מודה קודם עדים מיפטר עולמית. ר"ל אף כשיבואו לפני ב"ד אחר. ובתרומת הכרי סי' א' ובמנ"ח מצוה נ"ד כתבו דהודאת השותף מהני גם להב' אלא דל"מ הודאה בזה שלא בפני בע"ד וכיון דלא היה השותף הב' בהודאה ל"מ ועיי' קצוה"ח סי' פ"א ס"ק י' שהק' בזה מעובדא דר"ג שם ויותר הו"ל להק' ממתני':
כתובות מ"א האומר פתיתי כו' ובלא תביעה איירי שם וגם שלא בפניו דאמר שם דילמא לא ניח"ל לאבוה וי"ל בזה:
סעיף ג'. או שפרע בחובו. הנה בש"ם איתא גם או שפרעו בהיקפו וכתב הר"י בש"מ דאשמעי' דאעפ"י שלא הא מעות לידו מעולם והו"ל להטור לכתוב כלשון הש"ס, וברמב"ם פ"ב מגניבה כתב פרע בהיקפו לבד וא"ש דתו לא צריך לכתוב פרע בחובו ולשון הטור צ"ע. ומש"כ או שלחו סבלונות לבית חמיו. כתב בש"מ דאשמעי' דלא הוי כנותן מחנה לאשתו דלא מיקרי נתינה דכל מה שקנתה אשה קנה בעלה ולא דמיא ארוסה לנשואה. ולכאורה צ"ע דהא הנותן מחנה לאשתו קנתה ולמה לא מיקרי מתנה. וצ"ל כמ"ש התוס' ב"ב הואיל ואינה יכולה למוכרה לא מיקרי מחנה דזה הוי שיור. אבל בטור אהע"ז סי' פ"ה מובא דעת הרמ"ה דמכירתה קיים ולדידיה צ"ע דהול"ל נתן לאשתו. וי"ל בפשיטות דהחידוש הוא אף דהסבלונות הדרי בחזר בו וכמבואר באהע"ז סי' נ' והו"א דלא הוי מתנה קמ"ל:
סעיף ח'. אלא לאחר ל' כו'. וכתב הב"ח דלא רצה לפרש כרש"י משום דבכה"ג לא הוי אלא ש"ח. והנה הקצוה"ח סוס"י שמ"ו כתב דלהרמב"ם דהלוקח לזמן רשאי לעשות כבשלו לא הוי שומר כלל א"כ בלא"ה ל"ל כן לדידיה אלא דזה גופא הו"ל להרמב"ם לפרש דהקנה לל' יום וס"ד דהוי מכירה מעליא כיון דיכול לעשות בה מה שירצה, וצ"ל דגם זה פשיטא כיון דאי איתא הדרא בעינא:
סעיף ו'. אבל אם שייר קרנה וגיזתה כו' רש"י כתב גם עורה והטור והרמב"ם לא כתבו זה ולכאורה עור הוי דבר המעכב בשחיטה דגלודה טריפה: סעיף ו'. אבל אם היה לו שותפות בה כו'. והוא ממתני' ע"ח וכתב הנמוק"י אף דכבר אשמעי' זה במתני' דלעיל גנב משל אביו כו' החם הוא משום דיש לו שותפות בכל אבר ואבר והכא אשמעי' אפי' לא היה לו שותפות אלא באבר אחד וכ"כ הרא"ש בש"מ. וא"כ צ"ע סידור הטור שכ' לפיכך גנב משל אביו דזה לא הוי חידוש כ"כ ועיקר החידוש הוא משנה הב' וגם לא ביאר החידוש:
סעיף ט'. גנב שלימה וקטע ממנה אבר כו'. מה שהק' הרש"ש ח"ל דהוי שינוי כתבתי מזה לק'. והנה בש"ס ב"ק ק"ו מבואר דשחיטת בן פקועה לאו שחיטה היא כיון דא"צ שחיטה והרמב"ם והטור השמיטו זה. וראיתי בשו"ת מצפה ארי' שהק' לפמש"כ בש"מ שם דבן פקועה טעון נחירה וכ"כ הפר"ד מובא בפת"ש יור"ד סי' י"ג אמאי לא נימא נחירתו זהו שחיטתו וכה"ג איתא ביומא ס"ג בשעיר המשתלח דחייתו לצוק זהו שחיטתו ויש בו משום או"ב [עיי' הג' רש"ש פסחים כ"ב] ולק"מ דהא אמרי' כאן בשייר עובר א"ד כיון דצריך לאשתרויי בהדה בשחיטה כמאן דשייר בגופו דמי והא צריך נחירה בפ"ע וע"כ דהנחירה אינה נחשבת שחיטה בפ"ע אלא כשניתר בשחיטת אמו צריך עוד נחירה והנחירה הוי חלק בשחיטת אמו דבשניהם מתכשר. [ועיי' בקונטרס לבנת המנחה שציינתי בזה] והנה בירושלמי איתא ר"ז בעי מכרה חציין מאי מכרה חציה לזה וחציה לזה מאי נישמעינא מן הדא מכרה חוץ מידה חוץ מרגלה כו' משלם תשלומי דו"ה ר"ל בר"ש אמר חוץ מקרנה כו' רבי אומר חוץ מדבר שהנשמה תלויה ביה משלם דו"ה חוץ מדבר שאין הנשמה תלויה ביה פטור. וע"כ ספיקת הירושלמי הוא דשייר תחילה ואח"כ מכרה לאותו הלוקח עצמו או שמכר חציה לאדם זה וחציה לאדם אחר וכן פירש הפ"מ וא"כ א"מ הראיה מברייתא דלא מוזכר מזה בברייתא. ונ"ל לפרש דטעמא דת"ק מפרש בש"ס דילן [ומש"כ בירושלמי משלם תשלומי כו' הוא בודאי ט"ס וצ"ל אינו משלם כדאיתא בש"ס דילן] וטבחו כולו בעינן ומכרו כולו בעינן וטעמו דרבי ומכרו דומיא דטבחו מה החם דבר הניתר עמו בשחיטה אף ומכרו דבר הניתר עמו בשחיטה. הרי דרבי מקיש אופן המכירה לגמרי כאופן הטביחה ות"ק לא מקיש אלא וטבחו לגמרי בדידיה ומכרו לגמרי בדידיה דהא גיזה בודאי א"א לאקושי לוטבחו ואפ"ה מעכב לת"ק אלא ומכרו כל דבר הנמכר וא"כ בבעית הירושלמי לת"ק דלא אקיש לגמרי לטביחה א"כ בגונא דמכר חציה חציה הוי מכירה ולא איכפת לן מה שמכרה חציה חציה כיון דכעת היא כולה מכורה ולרבי דאקיש לגמרי לטביחה א"כ כמו בטביחה א"א חציה חציה ה"נ במכירה לאו מכירה היא. והנה בליסטים מזוין דעת הרמב"ם דגנב הוא לענין כפל לפי נוסחת המג"ע והלח"מ פ"ג מגניבה וכן דעת הראב"ד והה"מ כתב דתרי גונא ל"מ יש. וזה כונת הש"ך סי' א' ס"ק ט' שכתב היינו הקנס מהגזילות כגון כפל דו"ה. ותמהו ע"ז דהא כפל בגזלן ליתא וכונתו בליסטים מזוין דגנב הוא לענין כפל:
סעיף י'. שותפין שגנבו כו'. היינו בגנבו שניהם ביחד אלא דהטו"מ היה אחד מדעת חבירו לכך חייב בכפל ופטור מדו"ה אבל אם אחד גנב וטו"מ אף אם עשה הכל מדעת חבירו הוא חייב בכל והב' פטור דלא איתרבי שליחות אלא בטו"מ ולא בגניבה וכן מבאר המאירי והטור קיצר:
סעיף י"א. חייב אתה ליתן לו כו':
הרש"ש ב"ק ס"ט ע"א חידש דאם אחר שבאו עדים שגנב החזיר הגנב הגניבה לבעלים שוב אין הב"ד פוסקין עליו דין כפל. ולא ראה תשו' הרשב"א המובא בקצוה"ח כאן דל"מ חזרה אחר שבאו עדים:
סעיף ט"ו. והטמינה בין האילנות. וכן פירש הרמב"ם דלא כפירש"י דקאי אגנב עצמו שנטמן והב"י והב"ח לא העירו שינוי הפירוש ובירושלמי משמע כפי' הרמב"ם וטור. ומה שהק' הלח"מ לפי"ז עיי' שמ"ק ולק"מ. ומש"כ הקצוה"ח בביאור דברי המרדכי כן כתב המרדכי עצמו שם ע"ש: