בית יעקב (טבשונסקי)· רבי יעקב טובטשנסקי
חו"מ · סימן שלח
סעיף ב'. כל מיני בהמה וחיה. כתב המנ"ח דה"ה עוף ולא הו"ל לחדש כן מדעתו דהא מפורש הוא בספרי שם:
ש"ך ס"ק ב'. ודבריו תמוהין כו'. השעהמ"ל פי"ג משכירות מיישבו עפ"י מש"כ רמ"ך דהיכא דלא משכה בעל התבואה אלא שהנהיגה לה בעליה עד הגורן בתוך התבואה נראה לומר דמלקות וחיוב מזונות באים כאחת ולוקה ואינו משלם וא"כ י"ל דלהכי כתב הטור דאינו לוקה משום דנ"מ לתשלומין היכא דלא משכה בעל התבואה דהוי מלקות ותשלומין כאחת. והק' עוד כיון דבעיא היא ולא איפשטא ודאי אינו משלם דהמע"ה שהרי אי חייב מלקות אינו חייב בתשלומין. ובאמת הוא מחלוקת דבש"מ ב"ק ס"א ע"ב כתב דבספק קלב"מ פטור מתשלומין אבל מרש"י שם ל"ה ע"א ד"ה ומנא משמע דחייב ולק' אכתוב מזה. אבל בעיקר דברי רמ"ך צ"ל דלא יקשה דהא כה"ג נמי הוי משיכה כמ"ש הראב"ד בש"מ ב"מ פ' ע"ב במתני' הנח לפני ש"ח ואמאי חייב והא לא משך אלא דכי א"ל הנח לפני כמו שא"ל הכישה במקל ותבא וכי מייתי לה לדידיה בשלימותו כמו שמשכה הוא דמי [עיי' מש"כ מזה לעיל סי' רצ"א] וצ"ל דכונת הרמ"ך בלא שליחותיה דהשוכר. ולכאורה היה אפשר ליישב דברי הב"ח עפ"י מש"כ איזה מהמפ' ליישב קושית הבדה"ב סי' ש"מ להתוס' ורא"ש דס"ל דלא בעי משיכה בשומרים ודי בסילוק בלבד מר"פ דאמר כאן משעת משיכה מתחייב במזונותיה, וכתב דלכאורה היאך מתחייב כל הד' קבין במזונות הפרה דהא החיוב אינו בא בפעם אחת והוא מתחלק לכל היום כמ"ש הרמ"א סעי' ד' בשם הנמוק"י וא"כ בשעה שחוסם את הפרה ודש בה כל היום חיוב הממון והמלקות באים כאחד. וצ"ל דכיון דבשעת המשיכה נגמר כל השכירות ונתחייב לשלם כל השכירות על כל הזמן ששכר וכמו כן נתחייב משעת המשיכה בכל המזונות של כל הזמן ששכר ע"כ בא חיוב המזונות מקודם שבא חיוב המלקות. אך כל זה הוא בשמשך כבר וא"י לחזור בו אבל אי לא משך עדיין אף דמחויב מזונות משנסתלקו הבעלים לתוס' ורא"ש כמ"ש הטור אבל מ"מ לא נתחייב בכל הד' קבין בפ"א לכל היום רק שבכל שעה ושעה מתחייב במזונות של אותה שעה כיון דיוכל לחזור בו מכל השכירות קודם שמשך דלענין חזרה מודו התוס' דבעינן משיכה וא"כ היאך משלם כל הד' קבין אשעת הדישה דאז כבר מתחייב במלקות ואינו לוקה ומשלם וע"כ הוצרך ר"פ לומר דמשעת משיכה איחייב לה במזונותיה. וזה שדיקדק הרמב"ם בלשונו שכר בהמה וחסמה כו' די"ל למה כתב דוקא שוכר דהא גם שואל חייב במזונות. אמנם בשואל דיכול לחזור בו כמ"ש הנמוק"י דכל ההנאה שלו א"כ לא חל עליו גם השיעבוד של המזונות מכל זמן השאלה וחיוב המזונות באה לשעתו בכל שעה ושעה וע"כ כתב רק בשוכר דבמשיכתו נתחייב בכל המזונות וא"י לחזור בו. ובזה היה א"ל בלשון הרי"ף פ' השואל שכתב ושואל חייב במזונותיה כל ימי שאלתה. ותמה בש"מ מ"ש שכתב שואל דוקא. וי"ל דהיינו דשאני חיוב המזונות של השואל מבשוכר בזה שבכל יום הוא חיוב חדש עליו דאם רוצה יכול לחזור בו משא"כ שוכר דמשעת משיכה מתחייב בכל מזונותיה. וא"כ הטור שפסק כתוס' ורא"ש שפיר כתב הב"ח לתרץ אליביה. אלא דהב"ח בעצמו כתב בסי' ש"מ דגם לתוס' ורא"ש נתחייב במזונותיה משעת סילוק הבעלים וכן כתב כאן וא"כ גם להרמ"ך משעה שהבעלים נסתלקו מתחייב במזונותיה קודם החסימה וגם להמחבר קשה דסתם כאן ובסי' רצ"א מביא שני הדיעות וצ"ע. ומש"כ הש"ך א"כ בזה"ז כו'. אינו ברור כ"כ דבזה"ז הוי כלא התרו בו דהא אם יבנה המקדש ילקוהו משא"כ בלא אתרו בו לעולם ליכא מלקות. ויותר מזה ראיתי שתמה בשומ"ש תנינא ת"ב סי' כ"א לפמ"ש המהרלב"ח בקונטרס הסמיכה דגם בזה"ז בקיבוץ כל חכמי ישראל אם יסמכו לאחד מהחכמים הוי סמוך א"כ גם בזה"ז יכול להיות בר חיוב מלקות ותלי לה במחלוקת האחרונים בתומים סי' ל"ת אי בעינן במלקות שיתיר עצמו כמו למיתה וא"כ אף דיכול להיות סמוכים עכ"פ בעת עשיית עבירה לא התיר עצמו. וגם הש"ך סותר משנתו למש"כ לק' סי' ש"נ ע"ש ועיי' מש"כ שם הב"ח ודרישה דלא כש"ך כאן. ובעיקר מחלוקת האחרונים במלקות פלא שלא הביאו ש"ס דסנהדרין פ"א ע"ב דמבואר להדיא דבעינן גם במלקות שיתיר עצמו ועיי' מש"כ חותני זצ"ל בס' תפארת יעקב סנהדרין פרק ט': סעי' ח' בהג"ה. אבל משום מראית העין כו'. כתב הבאה דלא אמרי' תיקון זה רק בתרומה ומעשר וכ"כ הרמב"ם אבל בחולין מניחה לאכול. והנה ז"ל הרמב"ם אבל מפני מראית העין אם היו דשות בתרומה ומעשר שני מביא מעט מאותו המין ותולה להן בקרסטלין שבפיהם. וכתב הלח"מ אבל במרכסות לא צריך להאי משום דירט להם הדרך ואינם דשות שם וכ"כ בדרישה. ולכאורה אינו מספיק למש"כ שם המלמ"ל להכריח בפירוש הרמב"ם דע"כ מיירי שבדרך הילוכה שם היתה דשה בתבואה זו דבלא"ה פשיטא וא"כ ה"נ איכא משום מראית העין. ע"כ נ"ל לומר דבטעם הפטור של תרומה ומעשרות מחולקים הראשונים. רש"י פירש דסתם דייש לא הוי תרומה ומעשר והתוס' הק' עליו ופירשו משום דדישו משמע הראוי לו ומעשר ממון גבוה הוא. [ובשו"ת בנין ציון ח"א סי' קע"ט ראיתי שחתר בטעם רש"י שלא פירש כתוס'. ותמיה שלא ראה ברש"י ד"ה ממון גבוה שפירש כהתוס' וכ"כ בדרישה כאן]. והריטב"א פירש משום דדישו משמע המיוחד לו ובזה אין מיוחד לו וכגון שלא בא עדיין ליד כהן. והק' ע"ז דהא דישו אשור קאי שלא ידוש בחסימה וכתב דזהו טעם רש"י שפירש דל"ק בו בדישו. ותמוה מדוע נדחק לפרש בדעת רש"י מדוע לא נימא כונתו כמשפ"י התוס' וכמ"ש בדרישה ובתרומה משום דאסור להאכיל לבהמה. ולכן כתב הרמב"ם זה בתרומ' משום דמרכסת אינה אלא רשות דאם רוצה מאכילה מהדישה גופא והרמב"ם מפרש כהתוס' ואיסורא קמ"ל דבתרומ' אסור להאכילה וכן משמע בנמוק"י שפירש כהרמב"ם בדעת הרי"ף והרי"ף כתב כן במרכסות וכן הרא"ש. אולם מה שהכריח כן המלמ"ל בפירוש הרמב"ם דע"כ מיירי בדשות לא משמע כן בריטב"א אחר שהביא שני הפירושים במרכסות כתב מסתברא שאף לפי' הראשון כל כה"ג אין. בו משום לא תחסום שאין לא תחסום אלא כשעושה הבהמה מלאכה והכי רהיט כוליה פירקין וכדאמרי' נמי דאיתקוש נחסם לחוסם ופועל אין לו לאכול אלא בדבר שהוא עושה בו מלאכה. הרי דמפרש דאין הבהמה דשה וצ"ע: