בית יעקב (טבשונסקי)· רבי יעקב טובטשנסקי
חו"מ · סימן שלז
סעיף א'. פועל העושה כו'. ז"ל הרמב"ם פי"ב משכירות מפי השמועה למדו שאין הכתוב מדבר אלא בשכיר וכי אילו לא שכרו מי התיר לו שיבא בכרם רעהו בקמה שלו שלא מדעתו אלא כך הוא אומר כי תבוא. לרשות בעלים לעבודה תאכל. הנה מש"כ מפי השמועה ר"ל גז"ש דכי תבוא בברייתא ומש"כ וכי אילו כו' כתב הלח"מ דנפקא מדאמרו שם לא שביק איסי כו' וכתב ואעפ"י שכבר כתב דברי הברייתא באומרו מפי השמועה כתב ג"כ טעמא דרב והוא דוחק. עוד הק' כיון דבש"ס מפיק לה מגז"ש למה כתב ליה רבינו מסברא. אבל דברי הרמב"ם מתפרשים שפיר עפ"י מש"כ הג' מלבי"ם בביאור הספרי דהגז"ש דכי תבוא מורה על פועל חמידי ועל פועל כגונא דאיסי מימעיט מפשט המקרא וזש"כ הרמב"ם מפי השמועה ר"ל גז"ש כו' אלא בשכיר ר"ל בשכיר קבוע. ומש"כ וכי אילו כו' מפקא מאיסי וזה מסברא כמ"ש ניחא כו' ובזה שכתב וכי אילו כו' מסביר הילפותא דגז"ש כמ"ש שם בהתו"ה דעל ביאה תמידית כונת הקרא דכי תבוא ר"ל עצם הביאה (אן קומען). ומש"כ פועל כו' ה"ה קבלן ועיי' רש"י ב"מ צ"ב ע"א ד"ה ת"ק ואף למש"כ תוס' ר"פ האומנים דפועל לא משמע אלא שכיר יום אבל לענין אכילה ל"מ לחלק וכ"כ המנ"ח ועיי' רש"ש. ומש"כ הש"ך וה"ה של עכו"ם לא. תמוה מאוד דמדמה עכו"ם להקדש ובאמת בהקדש אפי' ליתן לפיו אסור ולפי"מ דקיי"ל גזל עכו"ם אסור אפי' לכלים מותר אם נימא רעך ולא של עכו"ם כדאמר בש"ס ה"ד למיתני פועל וראיתי שהק' כן הבית אפרים חאור"ח סי' ל"ז וכתב דאולי מפרש כמ"ש הריטב"א וז"ל הניחא למ"ד גזל עכו"ם אסור איכא למימר דה"נ לא יאכל דאחשביה רחמנא כגזל ולא גריס היינו דאיצטריך קרא למישרי. אבל איך סתם כן הש"ך נגד דעת רש"י וראיתי שגם המנ"ח הק' כן על הש"ך ותירץ כהב"א. שו"ר בפת"ש מזה. ומש"כ בהגה ואם תסמו שלומי כו'. כן מובא בטור בשם הרמ"ה ועיי' ב"ת. ומצאתי בש"מ בשם הריטב"א דס"ל כהרמ"ה ויליף מבהמה. והרמב"ם אי הוי ס"ל דמשלם היה כותב בפירוש. ומדלא הזכיר מזה משמע דס"ל דרק איסור יש בזה. ולכאורה לפמ"ש הפוס' דמשל שמים הוא אוכל וכתבו רש"י ותוס' דלפי"ז לא זכי עד שיתן לתוך פיו. וא"כ כשמונעו הוי כמבטל כיסו של חבירו דפטור כיון דלא זכה בהם עוד. וצ"ל משום דהוי ברי היזקא וכמ"ש האחרונים:
סעיף ה'. שכבר נתחייבו במעשר. והרמב"ם והרע"ב כתבו משום טבל וכ"כ הנמוק"י דטבל לא יאכלו וכ"כ הרא"ש בפי' נדרים נ"ח ע"ב ד"ה אוכל [אף שדבריו שם קשים מאוד עיי' רש"ש ובס' שלמי נדרים שם] והמלמ"ל הק' דל"מ כן בש"ס וכן הק' בת"ש על הרא"ש ולא הביא שכ"כ הרבה מהראשונים ופלא ראיתי במנ"ח שחקר באכילת טבל בזה ולא זכר מדברי:
הראשונים בזה, אלא שראיתי שהמלמ"ל כתב דבאמת אין הטעם משום איסור אכילת טבל דאפי' כבר עושין הדין כך הוא דאין הפועל אוכל בדבר שנגמרה מלאכתו למעשר והרש"ש שם לא ראה דברי רש"ל ע"ש. ומה שהק' המע"ח דליהדרו הפועלים דהוי מק"ט לא ראה דברי הג"א שם שהק' כן ומתרץ. והא דלא אסרו כאן משום חשש שמא יאכל ממנו כאיסור סחורה בדברים אסורים וכן לק' בנזיר ע"כ דבפועל ל"ח לזה דלא כהח"ס בתשו' חיור"ד סי' ק"ו ע"ש ועיי' שומ"ש מהדורא תנינא ח"ב סי' נ"ז:
סמ"ע ס"ק י"ז. פי' כגון שבצרן כו'. כן פירש הראב"ד בש"מ. והק' המע"ח הא לעיל יליף דכי תבוא בביאת פועל הכתוב מדבר מגז"ש דלא תבוא עליו השמש וכיון דלא תבא עליו השמש שייך נמי בשכרו לשמור א"כ אפי' משמר לאו כעושה מעשה מ"מ הוא פועל דשייך בו לא תבא ולירבי נמי שיאכל. אבל למש"כ בסעי' א' בשם הג' מלבי"ם דהגז"ש אינה אלא להורות שבפועל קבוע מדבר כמו שהשמש היא קבוע בחוק עולם וביאתה היא ביאה מקוימת ולא נצרך הגז"ש ללמד שמדבר בפועל שעבד בכרם לק"מ:
סעיף ז'. ומ"מ מלמדין כו'. והק' המע"ח בש"ס דקאמר א"ב אבל מלמדין כו' למה יש חולק ע"ז להשיאו עצה טובה שמצווין כל ישראל להשיא עצה הוגנת. אבל בש"מ כתב בשם הר"י דלת"ק אסור ללמדו אפי' בדרך עצה שאין לנו לעקור מה שנצטוינו מן התורה והתורה זכתה לו. וצ"ע מיבמות ק"ו ע"ב ומשיאין לו עצה ההוגנת כו' וי"ל:
סעיף י"ג. אסור לפועל למוץ הענבים. הר"י בש"מ כתב שני פירושים בזה אסור לפועל לאכול הענבים בשעה שאינו תאב להם שאינו יכול לאכול החרצנים והזג אלא מוצץ היין מן הענבים וזורק הקליפה החיצונית דבודאי הוא אוכל אותה אכילה גסה ואין זה כנפשך שבעך לפי שיותר משבעך הוא. א"נ י"ל שאעפ"י שהוא תאב להם אסרה עליו תורה משום שלא יפסיד יותר מן הענבים לבעל הכרם וע"כ צוהו לאכול הכל גם הקליפה. והנה מרש"י נראה דהאיסור הוא משום דזורק החרצנים דואכלת משמע שיאכל כל שראוי לאכול וכן נראה ג"כ כונת הרמב"ם פי"ב משכירות שכתב משום דכתיב ואכלת ענבים דמשמע שצריך לאכול ג"כ הענבים והוא כפי' הב' שבש"מ. [בירושלמי הל' ב' איתא מה ת"ל ענבים שלא יקלוף בתאנים ולא ימצוץ בענבים. אבל בירושלמי מעשרות פ"ב דריש כן משבעך וצ"ע] אבל מתוס' משמע דשתיה לא נקראת אכילה ואף דבכ"מ שתיה בכלל אכילה ועמדו בזה המנ"ח ורש"ש. וחידש הרש"ש דבמוצץ פרי מברך עליה בפה"ע ולא הוי כמו שותה משקה היוצא מהם דמברך שהכל. אבל המהר"ם שיק כתב דמזה ילפי' דמציצה הוי כשתיה וצריך לשער ברביעית. ולפי"ז יש לפקפק במש"כ הט"ז כאן לתרץ קושית הפרישה דשמא בלא"ה ג"כ היה אוכל ע"ש דל"ש לומר כן לטעם רש"י ורמב"ם. ובאמת צל"ע פי' הא' שבש"מ דהא אכילה גסה ממעט לק' משבעך ועיי' תוס' ד"ה שבעך. שו"ר שהר"י מפרש שם אכילה גסה המזקח. ומש"כ המחבר וכן אסור לו לבעה"ב כו'. צ"ע שלא הביא ממחלוקת רש"י ותוס' דלר"ח בראוים לאכול שרי. והנה בש"ס איתא ולא יכמור באדמה ויאכל והרמב"ם לא כתב אלא לא יהבהב וכלל כ"ז במש"כ וכל כיוצא בזה. אבל הטור והמחבר שכתבו לא יהבהב ולא יפרוך מ"ט השמיטו ולא יכמור. ומש"כ הט"ז לישב קושית הסמ"ע הנה הסמ"ע עצמו מתרץ כן בדרישה וכ"כ הלח"מ: סעיף י"ד. אכילה גסה. ל"ד שיאכל מן הענבים הרבה אלא אפי' אכל ד"א קודם העשיה כ"כ המנ"ח שוב מצאתי כן בש"מ. אגב ראיתי שם בשם הריטב"א שחקר בהא דעושה בתאנים לא יאכל בענבים מובא במחבר סעי' ט' היאך הדין באילן המורכב משני מיני פירות. אמנם בירושלמי מעשרות פ"ב מובא במפ' שם משנה ת' איתא להדיא דאינו אוכל ועיי' שנו"א שם. אבל בשומ"ש תנינא ת"ב סי' כ"א מחלק עפ"י חילוק התשב"ץ בין הרכבה שכונייח להרכבה מזגיית דהרכבה מזגיית אין בו שום חלק לא מזה ולא מזה רק נתמזג משניהם וספיקת הריטב"א הוא באילן המורכב הנושא שני מיני פירות שהוא הרכבה מזגיית והירושלמי מיירי ביחור הנושא שני מיני פירות שהוא הרכבה שכוניית וי"ל. ומש"כ המחבר שם אבל יכול למנוע עצמו כו' כתב הסמ"ע דה"ה בשני מינים נמי יכול למנוע עד שיגיע למין הב' והב"ח חולק עליו והשומ"ש שם מביא קושיא מחכ"א על הב"ח ממשנה מעשרות פ"ב מ"ח היה עושה בלבסים לא יאכל בבנות שבע אבל מונע א"ע עד שמגיע למקום היפות ואוכל. ושם הוי מין על שא"מ ואפ"ה מותר למנוע עצמו והחמיר מאוד בקושיא זה ודחק לתרץ. אבל למש"כ הע"ז בכונת הסמ"ע דדוקא במונע עד שיתחיל פעולתו במין הב' בכה"ג שרי וכן הוא להדיא בפרישה והב"ח לא הבין כן בדברי הסמ"ע וסבר שדעתו שאף בשעת עבודת מין אחד יאכל ממין הב' ולכך הק' עליו מש"ס [ומ"ש בט"ז פ"ח הוא ט"ס דלא נמצא מזה בפלפולא חריפתא וצ"ל ב"ח] ונמצא דלדינא מודה גם הב"ח להסמ"ע להבנתו בפרישה ולק"מ ממשנה שם די"ל הפי' דמונע עצמו עד שיתחיל הפעולה במין הב' והשומ"ש לא ראה דברי הפרישה וט"ז:
סמ"ע ס"ק ל"ג. והטעם דהא דהפועל אוכל כו'. אין זה מספיק דא"כ למה אינו רשאי ליתן חלקו לאשתו ובניו כעניים במחנותיהם. ויפה כתב בת"ח הביאור בזה דהא דהתורה התירה לאכול בשעת מלאכה הוא לטובתו של בעה"ב שלא יהא הפועל מקמץ מכסף משכורתו למחיית ב"ב והוא בעצמו ירעב ויתענה בשעת מלאכה ויחלש כחו ויתרפה ממלאכתו ורק לגופו ממש התירה התורה לאכול ולא לב"ב. וזהו טעם הפוס' דאפי' משהגיעו הפירות לידו אינו רשאי ליתנם לב"ב דכאן לא בזכיה תליא מילחא רק כדי שלא יחלש במלאכתו ולכן אף שהגיעו לידו אסור ליתנם לב"ב:
שם ס"ק ל"ה. פי' דל"ת כו'. מה שהק' הש"ך ע"ז עיי' לח"מ מיושב היטב אבל מלבד זה צ"ע דהא המחבר כאן קאי בשיטת התוס' דאפי' נטלו בידים אסור והתוס' שם הק' מאי איריא נזיר ולא תירצו רבותא זו ועיי' מע"ת: סעיף י"ז. והתנה כו' לא יאכלו. והק' המנ"ח דהא בע"מ שאין לך עלי אונאה ס"ל לר"מ דתנאו בטל ואף לר"י דדבר שבממון תנאו קיים כתבו המפ' דהוי כמחילה והכא הוי דשלבל"ע. והמע"ח כתב דאי מיירי מתני' במעלה להם מזונות א"כ שכרם שלו וכשמשתכר על תנאי זה הוי כאילו שילה להם במזונות מה שהיו יכולים לאכול וקנה מהם חלקם והם נתרצו לכך דאל"כ לא יתן להם מזונות. ובזה מיושב מה שהק' עוד המנ"ח דהיאך מהני מחילה כאן הא הוי דבר שאינו קצוב ול"מ להרמב"ם. לפמ"ש המפ' דבמכירה וכה"ג דיש לו הנאה מתחייב גם בדשא"ק וה"נ הוי כמכירה ועיי' קצוה"ח סי' ס'. אבל בפשוטו לק"מ דה יכול להתנות על דשלבל"ע עיי' סי' ר"ט. והנה בחפארת ישראל משניות תמה בזה על המג"א סי' קס"ט דבמילי דצערא ל"מ תנאי ועיי' נוב"ת חאהע"ז סי' ל"א מ"ש בזה ובק"נ רא"ש קדושין פ"א סי' כ"ז. וחותני זצ"ל בספרו תפארת יעקב חילק דשאני התם דמיירי במידי דאית ליה ריחא ויכול לבא לידי סכנה כמ"ש בגמ' שם כיון שרואה חבירו אוכל והוא אינו אוכל מסתכן בזה. ושפיר כתב המג"א דל"מ תנאי משא"כ הכא ועיי' שו"ת מהרי"א חאהע"ז סי' ל"ה מש"כ בזה:
סמ"ע ס"ק ל"ו. בפרישה כתבתי כו'. הרמב"ם בפי' המשנה כתב ואעפ"י שכולם פועלים. ולפי"ז יותר י"ל הכונה דל"מ אם הבעלים אין עושים עמהם דודאי סמכי אדידיה אבל בעושה עמהם וגם הוא פועל הו"א דהוי כמתנה עם פועל אחר על השאר דל"מ קמ"ל:
שם ס"ק ט'. בטור כתב כו'. ועיי' מג"א אור"ח סי' קצ"א פירוש אחר. והנה הג' ר"ש קלוגר הק' לפירוש הסמ"ע מברכות מ"ו ע"א הכא בברכת פועלים עסקינן לפי' רש"י שם אלמא דחייבים בזימון. וכבר הקדימו להק' כן בחמד משה אור"ת. ולפי' הרי"ף ותוס' שם לק"מ ועיי' מעיו"ט חולין פ' כיסוי הדם סי' ח' מש"כ בזה: