בית יעקב (טבשונסקי)· רבי יעקב טובטשנסקי
חו"מ · סימן שלג
סעיף ב' בהגה. אבל לא שלוחם. משמע משום דלא מיחשב הליכתו להתחלת מלאכה מתוך שלא הלכו בעצמם ע"כ לא היה דעתם אלא לראות אם יוכלו כעת להתחיל המלאכה. ולשון הרמב"ן בש"מ ושלח הבעה"ב שליח וג"כ מה"ט הוא. אלא דמלשון הרמ"א משמע דוקא שהיו פועלים הרבה ושלחו שליח אחד דניכר דרק לסיירא שלחוהו. וצ"ע בשלחו שלוחים כמנין הפועלים ברשות הבעה"ב או שהיה רק פועל אחד ושלח שליח במקומו ברשות בעה"ב אולי א"י לחזור דהוי ככל הקנינים דמהני ע"י שלית. ומ"ש הנתי' ס"ק א' בשם הריטב"א במשך האומן כלי הבעה"ב א"י לחזור. לא הביא דברי המחנ"א הל' ש"פ סי' ו' דדעת הרבה פוסקים חולקים ע"ז ועיי' שו"ת ב"ש חחו"מ מזה: ש"ך ס"ק י"ד. ולפענ"ד כו' לא ס"ל הכי כו'. אבל הרבה פוס' מסכימים להריטב"א עיי' פת"ש. וי"ל דכן נמי דעת הגאון המשיב בשו"ת הגאונים סי' רמ"א וז"ל השואל שם מהו שיאמר אדם לפועל הא לך מנה ויהא בידך שתעשה עמי בעת הגורן בדינר ביום ובעת הגורן שוה סלע מה הדין. והשיב הגאון מותר לעשות כן ואין נראה דרך ריבית. ותמוה מאוד דהוא נגד ש"ס ב"ב פ"ז ע"א דאסור אם אינו נכנס מיד לעבודה ועמד בזה המגיה שם. וי"ל דהנה בתוס' כתבו שם בשם רשב"א דצ"ל לפי"ז ההיא דמרבין על השכר ב"מ ס"ה ע"כ מיירי ג"כ שנכנס מיד. אבל בט"ז יור"ד סי' קע"ו ס"ק ז' הביא מר"ש בן אדרת דל"צ לכך אלא בפועל אבל בשכירות קרקע זוכה מיד וכן ראיתי בש"מ ב"ב מסכים לזה. [מש"כ שם בנקוה"כ לתמוה על הרשב"ם ב"ב כבר הק' כן בש"מ וביותר דהא שכירות כלים ג"כ משכיר בפחות כשאין לו להשכירם ופירשו שם כהנקוה"כ] דרק בפועל דחוזר אף בחצי היום מיחזי כאגר נטר וא"כ בפועל הנשכר בקנין דלהריטב"א א"י לחזור בו שרי. וי"ל דגם בעובדא דגאון היה בקנין ולכך השיב דמותר. שו"ר בנמוק"י ב"ב בשם ריטב"א שכתב דוקא בפועל דיכול לחזור וכשחוזר המעות הלואה נינהו. אבל אם שעבד עצמו בענין שלא יוכל לחזור בו ה"ה כמוכר כלי או כשכירות קרקע. הרי כמש"כ. ומזה משמע דלא כש"ך שכתב דבפועל גם הריטב"א מודה דיכול לחזור אף בקנין. ומש"כ הש"ך ודוחק לחלק בין משיכה לקנין כו', בזה י"ל מה שהק' הגרע"א בגליון ש"ס ב"מ מ"ח ע"א על חילוק התוס' דפועל דוקא כו' דהא כן מחלקין לק' ע"ז ע"א להדיא דהא זה שחידשו דאף בקנין יכול לחזור דאינו מפורש לק':
שם ס"ק ט"ו. ואפשר לומר כו' אבל מ"מ יש לו לשלם כו' מלשון המהרי"ק המובא בב"י שכתב יכול לחזור בו והמעות חוב עליו משמע דאין לו כלל וכמסקנת הש"ך וכ"מ לשון הריטב"א בנמוק"י ב"ב שהבאתי בסעי"ק הקודם. והנה הגר"א ציין מקור דברי מהרי"ק קדושין פ"ק אי דכתב ליה שטרא אדמיה היינו כסף כו'. וצ"ע דהא דהתם דוקא ברצון האדון כמ"ש הרשב"א ור"ן שם אבל לכופו הא פריך שם אמאי נקיט מרגניתא בידו יהבינן ליה חספא. ובס' תב"י כתב דעל השו"ע ל"ק משום דהתם דוקא בע"ע הנקנה גופו אבל בפועל בעלמא אין שום קנין על גופו, אבל הא כתב הרשב"א שם דל"מ שטר על המעות רק להס"ד דאין גופו קנוי אבל להמסקנא דגופו קנוי גם גבי עבד ל"מ. ועוד ק"ל דא"כ הו"ל להמהרי"ק לכתוב דיכתוב הפועל שטר עליו כמו שם. וגם צ"ע בדברי הרשב"א שכתב דלהמסקנא דגופו קנוי ל"מ שטר ואיך עלה על דעת רבא לומר גבי מפדין אותה בע"כ דיהבינן ליה שטרא אדמיה בע"כ הא רבא גופיה אמר כאן דע"ע גופו קנוי ואפי' מדעתיה ל"מ. ואולי י"ל בכונת הגר"א דלא להערות מקורו דמהרי"ק כונתו דטעם המהרי"ק הוא כמ"ש הקצוה"ח ונתי' אלא על מש"כ מהרי"ק דנשאר חוב עליו ולא הזכיר שיכתוב שטר עליו ע"כ כתב לדמות לשם כמו בעבד שיוצא בגרעון כסף אמרי' שם דשטר הוא במקום כסף ממילא הכא דיוצא בלא כסף יוצא נמי בלא שטר דשטר הוא כמו כסף ממש ולאפוקי מהקדש דשם לא הוי שטר במקום כסף [וכן הק' שם הרש"ש]. ע"כ כתב דמדמי' לעבד. והנה הקצוה"ח הכריח כמהרי"ק מהג"מ שכתב דפועל דחוזר הוא מתורת גרעון כסף וא"כ הא עבד נמי יוצא בגרעון אפי' בע"כ דאדון אלא דפועל אפי' אין לו כלל כסף יוצא. וי"ל דאין הכרח דהא עבד דינים שונים יש ביציאתו בגרעון אין לוה וגואל ואינו נגאל בקרובים ועוד. משא"כ בפועל. והנתי' כתב בשם הקצוה"ח דבגרעון כסף בעינן דוקא כסף והקצוה"ח לא כתב כן ולשון שאינו מדוקדק הוא דהא נמכר לישראל יוצא אף בש"כ ורק נמכר לעכו"ם בעינן דוקא כסף וכ"פ הרמב"ם פ"ב מעבדים הל' ח'. ומש"כ בהגה להיות בבית בעה"ב ועמד בזה הח"ס מובא בפת"ש ומצאתי בשו"ת לחם רב סי' פ"א שדיקדק מזה דמשרת בתנות ואוכל משל עצמו לא הוי כעבד וא"י לחזור ודוקא שהוא בקבע עמו ואוכל על שולחנו ומש"כ הפת"ש בשם השעמ"ש לענין שני פועלים עיי' שוש"י שהוא מחלוקת הפוס':
סעיף ד' בהגה. אבל אם חוזר מחמת יוקר כו'. הב"ח הבין דמחמת יוקר א"י כלל לחזור בו. אבל מפרישה נראה דגם בזה יכול לחזור אלא שאין ידו על העליונה ועיי' נחל יצחק סי' ע"ד כתב דדוקא אם קיבל שכירותו ואין לו מה לשלם אבל בלא קיבל שכירותו או אף בקיבל ומסלקו יכול לחזור או להשכיר עצמו במק"א:
סעיף ה' בהגה משרתת כו'. עיי' פת"ש בא"ד וכחב עוד כו' נותנת משכון לבעה"ב כו'. ובמקצוע בתורה סי' ע"ד כתב דבמשכון יכול לשכור עליה והיוקר שנותן לאחרת הוא עליה עפ"י מה שחידש דפועל בקנין נהי דאינו מועיל לענין עצם החזרה אבל מ"מ מועיל לענין ממון בדבר:
האבד ששוכר עליהם דקנין לטפויי קאתי וה"ה משכון. אבל המחנ"א הל' ש"פ סי' ז' כתב דאם נמצאת משרתת אחרת אעפ"י שהיא יותר ביוקר כיון שאינו נוטלה אלא כדי שכר פועלים אחרים לא מיקרי דבר האבד ויכולה לחזור בה. אמנם כתב שאין טיפולה של בית שוה בכל הזמנים ובזמן הרגל המלאכה מרובה ויכול הבעה"ב לעכב את המשרתת שלא תחזור בה בתוך זמנה. והפת"ש לעיל סי' של"א לא הביא דבריו שהם יותר מכריעים מדברי החוו"י. ומש"כ עוד בהגה או לנעור בלילה יותר. אף המשכיר אסור לטרוח יותר מדאי על הפועל ואין להתנות עם אדם יותר על מה שיכול לעשות אם אתה יודע שא"י לילך יותר אעפ"י שהוא מתרצה כ"כ בס"ח סי' תתרע"ד:
ש"ך ס"ק כ"ה. ונ"ל דד"ח ל"מ ול"מ כו' וראיה מסנהדרין כו' לפי"ז קשה דהרמ"א סותר א"ע דפסק להא דסנהדרין בסי' רנ"ה. וקושיתו י"ל עפ"י מש"כ התשב"ץ ח"ב סי' קנ"ח דהך דסנהדרין ה"ד לאפוקי ממונא [ועיי' מש"כ בזה בסי' רנ"ה] ובהא דמהר"ם שכבר הקדים לו שכרו ובעל החלום מחזיק בידו. והנה הש"ך הוכיח מהמרדכי והתשב"ץ דאפי' אם הקדים להמלמד שכרו צריך להחזיר ובדברי התוס' שכתב ע"ע שכבר פרוע נדחק בזה. וראיתי בשו"ת ב"ש חו"מ סי' ס"א ראיה נכונה לדעת התוס' מב"ק פ"ו הקוטע יד עבדו של חבירו אביי אמר נותן שבת גדולה לעבד ושבת קטנה לרב. וכתבו התוס' אעפ"י שמפסיד הרב טובא חשבינן ליה השתא כמו חלה דאמרי' פ"ק דקדושין דאינו חייב להשלים אע"ג דחלה ד' שנים חייב להשלים התם אין עושה שום מלאכה. וכתב הפנ"י דכדבריהם מבואר להדיא בקדושין דבעושה מעשה מחט אפי' חלה כל שש אין חייב להשלים וכן מבואר שם ברשב"א דה"ט דאביי דמפסיד הרב דהמזיק אינו נהנה כלום דנותן הכל ורק העבד אומר להרב נסתחפה שדך ורבא אמר הכל ינתן לרב לגירסת תוס' ולדידן דקיי"ל הלכה כרבא וקשה להלכה דקיי"ל בע"ע שחלה דפסידא דהרב ואפי' חלה ארבע שנים היכא דעושה מלאכה קטנה ואמאי כאן הכל לרב. וע"כ דדוקא מהשכר שכבר קיבל העבד אינו מנכה לו כלום אבל מהשכר שמקבל עכשיו העבד מנכה לו הפסידו. והנ"ל דבירושלמי קדושין כתב דחלה ג' ואח"כ ברח משלים דיכול לומר אילו הוית גבאי אינשימת בפריע וכן ברח ואח"כ חלה משלים די"ל אילו הוית גבאי לא אבאשתה מובא במלמ"ל פ"ב מעבדים. וי"ל דזהו טעם רבא כיון דהוי חולי שא"י לחזור לכמות שהיה משלים. ובזה י"ל מה שהק' המלמ"ל שם על השמטת הרמב"ם דינא זה דהירושלמי דהיינו הך דרבא דפסק כותיה. ומה שנחלקו הש"ך והקצוה"ח בהבנת דברי הריטב"א קדושין דלהקצוה"ח ה"ה כפועל שנשכר לכל המלאכות דין ע"ע יש לו. לא כן משמע מדברי הריטב"א ב"מ ע"ז שכתב דדוקא בשכיר מגזה"כ הוא ובשביעית יוצא דגלי רחמנא דאפי' עביד מעשה מחט יוצא בסוף שש לא כן בפועל הנשכר למלאכה מיוחדת. ומש"כ בפת"ש ס"ק י"א בשם הושב הכהן לדחות דברי הרמב"ן מדברי הרמב"ם סוס"י קפ"א. לפי טעם הת"ר דאין אדם רואה ממונו אבד ושותק א"כ שם דאיירי באין יכול להציל אף ע"י הדחק ואינו מוצא פועלים גם הרמב"ן מודה ועיי' שו"ת ב"ש חו"מ סי' ק"כ ומש"כ מזה לעיל סוס"י קפ"א:
שם ס"ק ל"א. נלע"ד כו' אבל פשיטא כו'. עיי' נתי' שכתב כן לדעת הג"א.
ודחוק מאוד דהא הג"א חולק בהדיא על המהרי"ק כמ"ש המחנ"א. אלא דמש"כ המחנ"א להכריח מטור סי' שמ"ו דלא כמהרי"ק מדכתב הרב השונה לתלמידיו אם הוא צריך ללמוד עמהם בכ"מ שירצו אז הוא שאול להם אפי' שלא בשעת לימוד כיון שצריך ללמוד עמהם בכל עת שירצו. מזה אין הכרח כלל עיי' קצוה"ח סי' ר"צ ס"ק ה' וסי' של"ג ס"ק ז' ומש"כ בזה לק' סי' שמ"ו סעי' י"ג. והמחנ"א פסק דלא כמהרי"ק וראיתי בשו"ת דב"מ מביא לשון מהרי"ק דגם הוא לא פסק כן להדיא רק כתב כן בדרך אפשר ואח"כ כתב ואת"ל שא"י לחזור בו ואין ספק של המהרי"ק מוציא מידי ודאי של הג"א ועיי' מלא הרועים מערכת שכירות חידושי דינים בזה:
שם ס"ק ל"ג. ומשמע מלשון זה כו' וכ"נ להדיא כו'. ל"י לכונתו דהא בתוס' שם כתבו שני תירוצים ולהתירוץ הב' משמע דדוקא כשנתנו בתורת קנין וכ"מ לכאורה בתוס' ב"מ ע"ח שהק' פשיטא וקושיתם ע"כ נמשך להתירוץ הב' דשם כשנתנו בתורת קנין לכן הק' פשיטא וע"ז שפיר תירץ דאשמעי' דלא הוי אסמכתא. וצ"ע בפסקי תוס' שכתבו תירוץ הא' ומש"מ מהריטב"א משמע דתפס כעיקר הב' וכן כתב בשם התוס' ורמב"ן וגם משמע שם מדבריו דגם לחילוק הא' שבתוס' שכן חילוק גם הוא עכ"ז בעינן בתורת משכון וכן י"ל גם בכונת תוס'. ולדעת הש"ך סס"ק ל"ד נראה לכאורה דגם אם תפס אח"כ משלהם ג"כ מהני. שו"ר ברא"ש קדושין שכתב כחילוק הא' שבתוס' ועכ"ז כתב בחורת משכון וצ"ע:
סעיף ח'. אמר לאומן כו'. עיי' נתי' ס"ק ט"ו ומש"כ לעיל סי' קע"ו ס"ק מ"ג ועיי' משפ"ש שם ומש"כ בהגה אב שהשכיר את בנו כו'. והק' הנתי' מאי נ"מ במה שנוטל קצבת האב עד שעה שיחזור דהא קודם שיחזור אפי' אי נימא דלא נתקיים קצבת האב מ"מ לא יהא אלא בלא שכירות הא אינו נוטל אלא כפחות שבפועלים. ול"י קושיתו דהא הרמב"ן רצה לומר תחילה דאם אינו רוצה ליזון משל אב יכול לבטל תנאי אביו ר"ל לא לחזור לגמרי משכירותו אלא לביטול התנאי ואח"כ כתב הרמב"ן דמסתמא ידע ואין לו לערער על קצבת האב אבל לחזור בו יכול וזהו הנ"מ בריצוי האב שא"י לבטל תנאו אם אינו רוצה לחזור משכירותו. ומש"כ דבתשו' משמע להדיא דדוקא בן לאב ולא לאחר לא מצאתי שום הכרע לזה ומהראיה שמביא הרמב"ן מפ' הפועלים משמע נמי דל"ש. מיהו אם נעשה המעמד בין האומן והאב בעוד היה הבן קטן וכשהגדיל מוחה ואינו רוצה לעבוד אצל אומן זה פשוט דאין קנין הקטן כלום ויכול למחות משהגדיל ועיי' שו"ת ציוני סי' י"ג. ומש"כ בש"ך ס"ק מ"ז ועיקר טעמו כו'. ולפי"ז בשכרו לעצמו מהני מחילה וכן העלה הרדב"ז ח"א סי' של"ג ושם בסי' פ"ח העלה דאף בשבועה שנשבע הפועל מהני בא"ל זיל. ומש"כ בפת"ש ס"ק ט"ז בשם הושב הכהן עיי' שו"ת תועפת ראם חחו"מ סס"י ל"ד שכתב בפשיטות כן דבדבר האבד אין ראיה שמחל על השכירות וכתב דכן נ"ל ברור לדינא. ומש"כ בס"ק י"ז בשם התו"ת ומהרי"מ עיי' רשב"א חי' ב"ק צ"ג ע"א בהא דאמרו שם לפי שאין אדם מוחל על ראשי אברים אף שא"ל לפטור מתוך צערו או כעסו אומר ולא בגמר דעתו ועיי' ים התלמוד שם ועיי' סנהדרין ד' מ"ח היו אביו ואמו כו' התם משום מרריי' כו' וברש"י שם ועיי' עוד מזה בשו"ת שער אפרים סי' קמ"ב ובד"ג כלל נ"ז סי' כ"ח: