בית יעקב (טבשונסקי)· רבי יעקב טובטשנסקי
חו"מ · סימן רצב
סעיף א' בהגה. ואם החזירה כו'. המפ' נדחקו בכונתו ומה דהשיג הש"ך על הסמ"ע כתב הנתי' שמתוס' ב"מ משמע כסמ"ע ועפי"ז כתב הטעם דל"מ משיכה בשואל של"מ אבל בש"מ מ"א כתבו הרבה מהראשונים דבכה"ג לא הוי רק שואל ומהני משיכה ועיין מש"כ המחנ"א סי' כ'. ומש"כ הבר"א מובא בפת"ש לחלק בין כולו למקצתו ל"י סברתו דאטו במקצת לא הוי מקפידים בעלים בידעו ועוד מאן מפיס דבחביות לא היו עוד חביות ומי אמר לו שהיתה רק אחת ואין הס' תח"י. ומלשון הרמ"א שכתב הואיל ומתחילה כו' משמע כמו שמפרשים הט"ז וש"ך דברי המרדכי וכן מיירי גם הרמ"א בשואל מדעת וקמ"ל דלאחר התשמיש א"צ להודיע לבעלים והוי רק שומר וכן משמע מהג"מ פ"ד מגניבה שכתב ויחזירנה בתורת פקדון משמע דזה עיקר החידוש שא"צ להודיע לבעלים:
סעיף ה'. או ע"י שלוחו. הרבה כתבו המפ' בדברי הסמ"ע וש"ך כאן ודברי הש"ך אינם מספיקים ליישב דברי הסמ"ע דהא נ"מ רבתא בין שומר לשליח דבשומר כששלח יד כלתה שמירתו ולא הוי חזרה משא"כ בשליח ועיין מקנה קדושין מ"ב ובמע"ח בסוגיין. ומלבד זה הק' הקצוה"ח דהא השליח בלא"ה פטור מתורת שליחות יד דחייבה רחמנא רק בשומרים. והנה בישועי"ק יור"ד סי' ק"ס כתב ליישב דברי הסמ"ע דלכאורה אם נימא שנעשה בלא ידיעת המשלח שניהם פטורים מהכ"ת נימא שעשה בידיעת המשלח נימא יותר שעשה שלא מדעת משלחו ויהיו שניהם פטורים אלא כשהשליח שוגג או אינו בר חיוב ודאי עשה כן מדעת משלחו כיון דלא ידע או אינו ב"ח ע"ש בארוכה. אבל אין זה מספיק בדברי הסמ"ע דהא כתב נמי או שאין לו לשלם ובזה ל"ש לומר דעשה ודאי ע"ד משלחו. והנכון מה שתירץ בקצוה"ח עפ"י דברי המהרי"ט שלדעת הרמב"ם שליחות יד הוא מדין פשיעה ועד"ז סובבים דברי הסמ"ע אלא שלא ביאר היטב סברת המהרי"ט דלכאורה אי מטעם פשיעה לא צריך קרא דהא קיבל שמירה והיאך מרשה לאחר לקבל הפקדון והמע"ח מבאר דזה דקמ"ל דאף דהחזירה למקומה אפ"ה חייב ע"ש. ובעיקר תמיהת המפ' על הרמב"ם שכתב רק מעילה הנה לפי גירסתינו ברמב"ם "לבדה" נראה להדיא דבא לאפוקי רק באיסור מעילה לבדה שלא יתערב בה איסור אחר וכמ"ש הקצוה"ח, וי"ל עוד עפ"י מש"כ הפנ"י רפ"ב דקדושין דמה דפריך שם במעילה דנימא אשלד"ע הכונה דהשליח יהא חייב במעילה ולא המשלח וע"ז דחי שאני מעילה. וא"כ י"ל דזה נמי כונת הרמב"ם דדוקא במעילה רבי קרא דחייב המשלח לחודיה אבל בשליחות יד וטביחה חייב נמי השליח אם אין למשלח כמ"ש הסמ"ע כאן ובמעילה ל"ש לומר כן דמי שמועל הוא חייב ולכפרה הוא דמזיק הקדש פטור. וראיתי בערוך השולחן כאן חקר בשליחות יד ע"י קטן ולא ראה כשכתב דברי הקצוה"ח כאן דחייב ועיין מזה בשומ"ש מ"ק ח"ב סי' ק"א. והנה הנתי' כאן ובסי' ע"ב כתב דגבאי צדקה אינו חייב משום פרוטה דר"י דאין חיוב על האדם להיות גבאי. ומקשין עליו מתוס' ורא"ש שבועות מ"ד ע"ש. ולכאורה קשה דלפי התוס' דא"כ במתני' דהזהב ש"ח אינו נשבע כו' דאיך משכח"ל ש"ח הא לעולם הוי ש"ש משום פרוטה דר"י. וי"ל דמשכח"ל במתנה בהדיא דאין רצונו בהנאה זו ויתן לעני. אלא תקשה מב"ק נ"ז דפריך לר"י מהא דאמר ריו"ח ואי ס"ד ש"ש כו' והא משכח"ל דהוי ש"ח בכה"ג. וי"ל דמשכח"ל ש"ח שהפקיד בידו חולין ועתה עשהו הקדש כרמב"ם מובא לק' סי' ש"א דפטור כה"ג מטעם הקדש ולר"י לא נעשה ש"ש אח"כ כשהקדישו דעיקר התחייבות הוי בהתחלת השמירה ועיין נתי' סי' רס"ז. ובעיקר הדבר יש לדון דלכאורה בל"ז תקשי למה לא ליהוי ש"ש משום המצוה ומצאתי במע"ח ב"מ נ"ח שעמד בזה דאיך משכח"ל ש"ח בהקדש. ונ"ל דזה ודאי כיון דאסור ליטול שכר על השבח אבידה וטיפולה בזה י"ל דרבנן עשאו אותו ש"ש משום פרוטה דר"י אחר דאין לנו ממנו גילוי דעת להיפוך דאין רצונו בזה אולי רוצה הוא בפרוטה דר"י או בהנאת מצוה. אבל בדבר שיכול ליטול עליה שכר כמו שכר שמירת פרה דטיפולה מרובה ושכר שמירתה מרובה והתנדב לשמור בחינם הלא אנו רואים דאין רצונו בהרוחה מזה ואיך נעשהו לש"ש משום הנאה קטנה כפרוטה דר"י דמיפטר מעני דאילו היה רוצה בהרוחה היה נוטל שכר שמירה וכן איך נעשהו לש"ש משום שכר המצוה כיון דחזינן דעתו דאינו רוצה בהתחייבות ש"ש דלכך לא נתרצה בלקיחת שכר על השמירה ויהא ש"ש. ולפי"ז דין זה תליא באם דרך ליקח שכר ע"ז או לא. והנתי' כתב דגבאי צדקה רשאי ליקח שכר א"כ אין לחייבו ודאי משום פרוטה דר"י ושפיר משכח"ל ש"ח בהקדש כמו שומר פרה. אבל לפי"ז יקשה מש"כ הרא"ש שבועות שם לדייק דאף ש"ש נמי מיפטר בהקדש מההיא ארנקי דצדקה בבב"ק צ"ג ושם הא הוי ש"ש משום פרוטה דר"י ומאי ראיה דילמא הוי שמירה בדבר שדרך ליטול עליה שכר ולא לקח והוי רק ש"ח וי"ל. ובעיקר הדבר עיין מחנ"א הל' שומרים סי' י"ז.
ומצאתי בש"מ ב"ק סו"פ החובל שפסק דגבאי צדקה אמרי' גביה הנאת פרוטה דר"י. וראיתי שם בשם הרמ"ה שפירש שם בש"ם חייביה ר"י דלאו ר"י חייביה בדינא דהאומר תנו מנה לעניי עירי אין דנין בדייני אותו העיר. וזה דלא כהרא"מ בכנה"ג מובא בפת"ש לעיל סי' ל"ז ס"ק י"א דבני אותה העיר עצמה דמעיקרא קבלוהו עליהו נאמנים דהכא מבני אותה העיר עצמה הוי. ומה שחקר הנתי' סי' ש"א אי הממונה או הפרנס רשאי להשתמש במעות צדקה שתח"י. ולא הביא מש"כ המחנ"א שם בשם הנמוק"י דאסור דחיישינן לפשיעותא או שמא ירד מנכסיו ולא יהיה לו במה לשלם:
ש"ך ס"ק ה'. במי שהיה רוצה כו' הש"ך קיצר מאוד בהעתקתו ושם מבואר דעובדא דידיה היה שהשומר כתב להמפקיד שרוצה לעכב מעותיו בעד החוב שחייב לו המפקיד ואח"כ נאנס הפקדון ואח"כ הודה השומר שאינו חייב לו וע"ז סובב שם חקירתו או בכה"ג מיקרי שולח יד. ועיין שו"ת אבני קודש סי' ל"ג הוכיח דעת התוס' ב"מ ד' דגם בכה"ג הוי שולח יד:
סמ"ע ס"ק ט"ז. ע"ש דכתב הראב"ד כו'. וכ"כ הר"ן מובא בנמוק"י פ"ב דב"מ והריטב"א מחלק דהתם מדעת בעלים באו לו ומן הסתם כך היה דעת שניהם שלא יתחייב אלא בגנו"א מפני הנאת שימור אבל הכא דרק ב"ד יהבו לי רשותא להנפקינון לא רצו חכמים לתת לו רשות אא"כ הם אצלו במלוה גמורה להתחייב באונסין. ותירוץ הראב"ד מחוסר ביאור דהא גבול יש לו ואם המפקיד הלך למדה"י נימא דהוי שואל. והנמוק"י כתב שם דסברת הראב"ד והר"ן אחת הם והר"ן כתב דירא כיון דבדידיה תלוי הדבר להחזיר אולי יבא לאח"ז פתאום ולא יהיה לו מעות אז להחזיר ע"כ גם עתה אינו משתמש בהם וע"כ צ"ל כן נמי בכונת הראב"ד. והנה השעמ"ש סי' ע"ג הוכיח מכאן דפקדון אף מעות מותרים דמותר להשתמש בהם מ"מ אין דינם כהלואה דזמנו ל' יום ומזה השיג על הב"ח סי' ס"ז סעי' י"ג דמקח זמנו ל' יום וכ"כ הג"מ מובא בפת"ש לק' סי' רצ"ג ס"ק ב'. וי"ל דשם לטובת הלוקח הוא אולי אמרי' זמן ב"ד דהמוכר מוותרו על כך מתחילה ול"ד לפקדון. ובעיקר דין הב"ח עיין נתי' סי' ק"צ וסימן צ"א ובמשפט שלום סי' ק"צ בארוכה:
שם ס"ק כ'. אבל הדברים תמוהים כו'. בזכור לאברהם מביא בשם הגור אריה למחוק תיבת "או" שבהגה. וה"פ דאם גילה הנפקד דעתו שמתעסק לצורך המפקיד. וגם הוא:
בענין שאסור להשתמש בו כו' אז אינו נאמן לעצמו נתעסקתי עד שיאמר כן בפני עדים. אבל אם חסר אחד מב' תנאים אלו אין הדין כן:
שם ס"ק כ"ח. עיי' פרישה כו' כו'. והט"ז השיג עליו והק' מש"ס ע"ש. והנה מדברי הריטב"א משמע כהסמ"ע שכתב דהא דיחד לו קרן זוית אומר לו הש"ל דוקא בכדי חסרונם אבל יותר מכ"ח צריך לישבע שלא פשע בהם. הרי דאין חילוק לענין זה בין יחד ללא יחד. ומה שהק' הט"ז מש"ס צ"ל דהא בלא"ה צריך לידע השיעור במתני' לענין אם צריך למוכרן אם הם אבודים כסעי' ט"ו וע"כ משום דלישנא דמתני' יוציא לו ל"ש ביחד לו מקום:
סעיף י' בהגה. וכל דפריש מרובא פריש. הקצוה"ח הק' מירושלמי ב"ק. ולכאורה לק"מ למש"כ הש"ך ס"ק כ"ח בשם הע"ש דדוקא בדבר הנייד כמו בהמות והא אבנים לא ניידי. אך הש"ך ס"ק כ"ט מחלק דלקחו עכו"ם שאני וקשה על סתימת הירושלמי. ובאמת דברי הע"ש תמוהים דהא מקור הך דינא בעובדא דתה"ד מיירי בדבר דלא נייד וצ"ע. והקצוה"ח כתב דגם בפירש ע"י עכו"ם אסור דע"כ לא אמרי' כן אלא בטריפה דאינו נוגע לו כלל אבל בגזל גם עכו"ם מצווה. ועפי"ז חקר בגליון רש"א יור"ד סי' ק"י בנבילה אי הוי פירש ע"י עכו"ם דגם הוא מצווה ע"ז ובשו"ת כתב סופר חיור"ד סי' י"ז כתב כן בפשיטות דנבילה לא הוי פירש ע"י עכו"ם ועיי' מחנ"א הל' שומרים סי' כ"ו מש"כ בזה. ובענין זה נ"ל להעיר בברכות נ"ג ע"א היה מהלך חוץ נכרך כו' בדין הוא דאפי' מחצה על מחצה מברך כו'. ובירושלמי איתא מבוי שכולו נכרים וישראל אחד דר בתוכו מברך על האור שיצא משם ועמדו המפ' דהוא נגד ש"ס דילן. וי"ל דהפרישה בטור אור"ח סי' רצ"ח הק' מ"ט לא נימא כאן כל קבוע כמחצה על מחצה מי לקולא והוי כמחצה על מחצה ומ"ט אסור ברוב גוים. ותירץ דלא אמרי' כן אלא בדבר שפירש מן הקביעות כמו בט' חנויות שלקח גוי או ישראל לאפוקי הכא שלא פירש כלל וא"כ י"ל דבש"ס דילן מיירי שראה האור מחוץ לכרך דהוי במקומו רובא ולא פירש דהירושלמי מיירי בפירש האור מהעיר דהיינו שיצא האור ממקומו וכ"מ לשון הירושלמי על האור שיצא משם והוי קבוע כמחצה ע"מ. ובעיקר קושית הפרישה וכן הק' שם המג"א י"ל לפמש"כ הצל"ח בטעם דמותר מחצה על מחצה משום דאף בנר של גוי משכח"ל דמותר כגון שהודלק בער"ש מבעוד יום וברוב עכו"ם אסור דהוי עם המיעוט של היתר כמחצה ע"מ ובמחצה ע"מ ממש אסור דהוי כמיעוט וא"כ ל"ש לומר כל קבוע כמחצה על מחצה. וכן י"ל לפמש"כ איזה מהאחרונים דבספק איסור לא אמרי' כל קבוע כמע"מ [עיין ש"ח כלל כ' אות צ"ז] והכא הוי ספק איסור ועוד י"ל דהא אפי' בודאי עכו"ם לא הוי אלא משום גזירה משום עכו"ם ראשון ועמוד ראשון ומטעם זה כתב הגר"א בחי' ברכות הנדפס מחדש מ"ט אמרי' בדין הוא דאפי' מע"מ כו' ולא אמר איפכא דתני רישא משום סיפא והיינו משום דכיון דבעכו"ם גופא לא הוי אלא משום גזירה אין להחמיר בספיקו:
סעיף י"ד. ה"ז מחויב שבועה כו'. וכתב הנתי' כגון דנפסד בפשיעה באופן דליכא הילך ואולי בלא"ה לא הוי הילך כיון שמעורב עם פירותיו ויכול ליתנו מאיזו שירצה לא הוי הילך כמ"ש הקצוה"ח לעיל סי' פ"ז ס"ק ב' ע"ש:
סעיף י"ז. ומוכר בשוק לשעתו. עיי' פת"ש. ויותר מדויק כתב המנ"ח לדעת הרמב"ם פכ"ב ממכירה דהמוכר לזמן יכול הלוקח להרס ולבנות וחשוב כשלו עד הזמן וגבי חמץ אין המוכר עובר וכיון שאפשר למוכרו לזמן אסור לו למכור לחלוטין דיש בו משום השבת אבידה דשמא יחזיר לו העכו"ם לאחר הפסח וז"ש לשעתו ר"ל דמוכרו לזמן. ובזה א"ש דלא כתב המחבר דמוכרו בב"ד כבסעי' הקודם משום דקרוב הדבר שהעכו"ם יחזיר לו ומשו"ה א"צ ב"ד. אבל השומ"ש כתב לדעת התבו"ש דמכירת חמץ אינה אלא הערמה ושרי בדרבנן כיון דביטל א"כ הכא דוקא מכירה חלוטה בעינן דדילמא לא ביטלו המפקיד ולא מהני מכירה דידן ועיי' שדי חמד מערכת חמץ ומצה סי' ט' מש"כ בזה:
סעיף י"ח. שמא יבא בעליהם כו'. מזה הק' הא"ר אור"ח סי' תמ"ג על המג"א שם דאם בשעה ה' לא יהיה קונים כ"כ מותר למכור קודם. ולק"מ דכאן אנו חוששים שמא רוצה דוקא בפירותיו דאדם רוצה בקב שלו ואפי' דבר הלקוח אמרי' כן כמ"ש הריטב"א אבל התם הא סו"ס מוכרח הוא למוכרו משום איסור חמץ ומה שיכול להציל ריוח הוא לו ואם ימתין עד שעה ה' יפסיד:
סעיף י"ט ואינו מוכר לעצמו, והיינו מפני החשד. וכתב המע"ח ב"מ ל"ב דכל שהוא מוסיף על השומא או שאין אחרים רוצים ליתן כהשומא הוא קודם ואם רואים ב"ד לטובת המפקיד או היתומים שיקח לעצמו מחליטין לו ב"ד וצ"ע בפוס' כי לא משמע כן מסתימתם. ועיי' ירושלמי יבמות סופ"ב משמע דגם הב"ד אינם רשאים ליקח לעצמם ועיי' בש"ך מש"כ בזה:
סעיף כ'. וה"ה לשאר ספרים. הפרמ"ג אור"ח סי' י"ד מפקפק על המנהג ליקח סידור תפילה של"מ בעלים. ואולי ל"ש טעם המג"א שם דשמא יתקרע אלא בספרי עיון דמתקרע מרוב המישמוש. ומה שחקר אם דוקא בבה"כ תמיהני שלא הביא דברי היש"ש מובא במג"א שם ס"ק ז' ועיי' שו"ת חיים שאל ח"ב סי' ל"ח ובשו"ת הרי"ף סי' קל"ג: