אור ברסלב
בית יעקב (טבשונסקי) חו"מ › סימן רעה

בית יעקב (טבשונסקי)· רבי יעקב טובטשנסקי

חו"מ · סימן רעה

סימן רעד

סעיף ו'. וכ"מ שמחזיקין אותו לטומאה. הלח"מ פ"א מזכיה הק' דלרבנן א"מ הפסקה ורבינו פסק כרבנן. וכתב דמשכח"ל אף לרבנן דמבקעה לבקעה אף רבנן מודו ולא כתב רבינו אלא כשכל הבקעה מוחזקת לטומאה. ובאמת לא ניתן להאמר כן דהא הרא"ש והר"ש שם כתבו דלמ"ד דמיצר אינו מפסיק ע"כ צ"ל מחלוקת דחכמים ור"א הוא במפסיק נהר או שלולית ורבינו פסק כמ"ד דמיצר אינו מפסיק ואפ"ה פסק כחכמים. ופשוט י"ל דרבינו דייק כ"מ שמחזיקים אותו לטומאה ר"ל לטומאה ודאית ונ"מ אף לטומאה דרבנן דאם מחמת ספיקו טמא דרבנן ה"ה בטומאה דרבנן טהור. ובש"ס היה י"ל נ"מ אף לדרבנן ונ"מ בטומאה דרבנן אלא דמשני לטומאה דאורייתא:

ש"ך ס"ק ו'. מש"כ לתרץ דברי הרמב"ם תמוה דהא קי"ל כר"נ בדינא ועיי' ש"ך סי' ס"ו ס"ק קנ"ב ובשו"ת אגודת אזוב חאור"ח סי' י"ד מש"כ בזה. ורבים תמהו בדבריו שהוא נגד תוס' ב"ב נ"ד ע"א שכתבו דידו ש"א קונה לו של"מ ה"ד באינו יודע אבל ביודע וא"מ לקנות ל"ק. וזה יש ליישב דהמלמ"ל פי"ז מגזילה מביא ראיית המהרי"ט מתוס' דאף בלא נתכוין לקנוח קנה ודחהו המלמ"ל די"ל דכונתם הוא דאיצטריך לאשמעינן דהוי גזל דס"ד כיון דלא נתעכבו בידו לא כוון לזכות אלא להפילם ולא קנה קמ"ל דאין זה אומדנא שלא כוון לזכות אלא אף בשלא נתעכבו בידו כוון לזכות בהם וכשירד יטלם. וכן י"ל בדברי התוס'. אבל הרשב"א ור"ן כתבו להדיא דאף שלא נתכוין לזכות ויש להש"ך תניא דמסייע לו ועיי' ת"ס אור"ח סי' קל"ו:

סעיף י"ד. הצר צורה כו'. חיה או עוף כפי' רשב"ם מובא בבאה"ג. וכונתו משום דצורת אדם אסור. מיהו עיי' תוס' יומא נ"ד ע"ב:

סמ"ע ס"ק כ"ו. ל"ס באמה על אמה. בש"ס וכמה אר"י אמה. וכפי הנראה היה לפני הסמ"ע הגירסא אמה על אמה וכמ"ש ר"י ס' ע"ב וכן הגיה בהג' רש"ש וממילא גם שם בעושה שלא כנגד הפתח ביותר מאמה על אמה יצא ועיי' פרמ"ג אור"ת סי' תק"ס. והנמוק"י וכן ביד רמה גרסי גם שם אמה. ובשו"ת בגדי ישע הכרית דשני הדינים שוים מדאיירי הנך אמוראי בשם ר"ח ור"י ובנמוק"י שם גרים אר"י ואין ראיה:

סעיף י"ט. ואם אינו מקפיד ע"ז כו'. הק' הגרי"ב בנוב"ת חאור"ח סי' ק"ב בסתירת פסקי הטור דבאור"ח סי' תקל"ד כתב אסור להשוות שדה לצורך החרישה ואם ניכר שמתכוין לדוש כגון שמשוה כולה מותר. והוא כדעת רש"י מוע"ק י' ע"ב שלדישה צריך קרקע שוה יותר מלחרישה וכ"פ הב"י שם וכאן כתב כדעת הרי"ף דלחרישה צריך להשוות כולה ולדישה א"צ. ומש"כ בנו"ב שם ובהגה מבן המחבר לתרץ עיי' שוש"י כאן שדחהם. וי"ל דכונת הטור כאן כמשפ"י הרמ"ה באו"א וז"ל מוליא במוליא ונצא בנצא אדעתא דבי דרי כגון שהיה בשדה תל מצ"א ובקעה מצ"א אם נטל עפרו של תל והשליכו לתוך הבקעה אדעתא דארעא קא מכוין להשות פני השדה לחרישה ואם נטל החל מצד זה והשליכו ע"ג תל אחר או במקום שוה ונעשה תל או שנטל עפר מבקעה זו או ממקום שוה שלא היה בו תל ולא בקעה ונעשה בקעה ומלא בו בקעה אחרת שהיתה שם מצ"א נמצא שלא הועיל כלום להשות פני השדה לחרישה שתל היה בו מתחילה והרי יש בה חל בקעה היתה בה והרי יש בה בקעה ולא נתכוין זה לחרישה אלא להשות מקום כדי לצבור בו גורנו מפני שהיה ראוי לכך יותר משאר השדה ולא נתכוין לצורך השדה אלא לצורך עצמו. ומש"כ הטור והמחבר:

אלא משליך כו' ר"ל במקום אחד עשה כן שהחליקו לדישה כשיטת רש"י וכמו שפסק באור"ח וא"ש ופשוט:

סעיף כ"א. ואין צורת אותו הבנין כו'. וכתבו התוס' משום שאינו דירת קבע. מכאן סמך להרמב"ם פ"ו מתפילין הל' א' דבית שאין בו דלת פטור ממזוזה. ומש"כ בהגה וי"א דכ"ז כו'. זה דעת הרמ"ה בטור וכמבואר בפרישה. ומש"כ או שבנה ע"י פועלים זה דעת הרא"ש החולק על הרמ"ה וס"ל דאף בלא כונה קני והשמיט דעת ר"י דשמין לו וכן הוא דעת הריטב"א מובא בנמוק"י משום דמביא אח"ז דעת הר"י מגש דאף בונה בשלו השני זוכה הכל ומכש"כ בזכה מהגר דקנה אחרון. ומ"מ הו"ל להביא גם דעת ר"י וצ"ע. ובאמת צל"ע מש"כ כן הרמ"א בדעת הר"י מגש דז"ל הה"מ ומ"מ לא נתבאר במחבר אם השני קונה גוף הקרקע לבד או כל מה שקנה הראשון וא"י במה קנה במה שקנה הראשון כו' אח"כ מצאתי להר"י מגש כו' נעשו מכלל נכסי הגר. הרי דמיירי במה שזכה הראשון שכ"כ כל מה שקנה הא' וכן סברתו שהוא עצמו הוציאו מרשותו משעה שבנאן בנכסי הגר ל"ש רק בזכה דבשלו לא הוציאן מרשותו בכך וצע"ג. וסברת רבינו ישעי' נ"ל אף דטענת הרמ"ה צודקת דיכול לומר עצי ואבני אני נוטל ולא הועיל הב' כלום מ"מ כל עוד שלא שמענו אומר כן הוי הבנין בחזקת הקרקע וכשנוטל אח"כ הוי מכאן ולהבא שלו. ואולי י"ל עוד דס"ל כדעת הרשב"א ור"ן מובא בב"י לק' סי' שע"ה דבאמר אתן דמים שוב א"י לומר עצי ואבני אני נוטל ונהי דשם הטעם משום דחצירו קונה לו של"מ והכא ל"ש לומר כן מ"מ כיון דיהבינן לו גם כאן דין דיורד שלא ברשות דמיא לגמרי לשם. ומש"כ עוד בהגה או שבנה ע"י פועלים והוא בטור בשם הרא"ש [ברא"ש לא נמצא מזה רק בפסקי הרא"ש] לכאורה קשה דהקצוה"ח סעי' כ"ד מביא בשם הרא"ש דלא בעינן כונת הפועל רק כונת השולחו. ושלא יסתרו דבריו נ"ל די"ל ראיה מכאן למש"כ התומים והנתי' סי' ק"ה דחרש שוטה לא אמרי' בהו יד פועל כיד בעה"ב ובהכי מיירי הכא. וקצת ראיה י"ל ממש"פ הרמב"ם פ"ב משכירות הל' ג' ופשיעה בעבדים חייב דלא נתמעטו אלא מדין גנו"א ולא מפשיעה. ולכאורה בעבדים בלא"ה פטור מטעם שמירה בבעלים כב"מ צ"ט האומר לעבדו צא והשאל עם פרתי וחילוק התוס' שם דדוקא אם נשאל הרב עצמו ושלח העבד במקומו לית ליה להרמב"ם כמ"ש הלח"מ פ"ג משאלה. וע"כ צ"ל דבלא"ה י"ל דהא באדם ל"ש שמירה דשמירת גופו עליו הוא וצ"ל דמיירי בחשו"ק דלאו בני שמירה נינהו ובהו לא אמרי' יד פועל כיד בעה"ב. או י"ל דלא אמרי' יד פועל כיד בעה"ב אלא כשעושה בדעת בעה"ב ולא כשעושה מדעת עצמו. ומש"כ הפרישה דבפלטרין בלא דלח ל"מ סייד עיי' תשו' נתי' סי' קצ"ב מש"כ בזה:

סעיף כ"ד. ואין דעתו לקנוח. עיי' קצוה"ח בשם החכ"צ בכונת קנין החליצה ומביא ראיה מהרמב"ן להמהרי"ט. הנה בכל אופן היא מחלוקת הראשונים כמ"ש החכ"צ מתוס' ק"ד ועיי' ח"ס חאהע"ז סי' צ'. אבל באמת אין ראיה מהרמב"ן דז"ל הרמב"ן ואיכא למימר אעפ"י שחרש כשוטה הוא לענין מצוה מ"מ יש לו מקצת כונה בשאחרים עומדים על גבו והא דתניא הכא עד שיכונו שניהם לאפוקי חלוץ לה ובכך אתה כונסה וכיוצא בה אבל נתכוין להוציא ממנו בחליצה זו דהיינו כוונו וחרש יכול הוא לכוין כונה זו ורמיזה דדעתא קלישתא אית ליה כו'. הרי דהרמב"ן כתב דבעי נתכוין להוציא ממנו בחליצה זו וחרש יכול לכוון כונה זו ברמיזה ר"ל ע"י שאחרים עומדים ע"ג והוא כהתוס' שם לחלק בין חרש לשוטה דחרש מהני אחרים עומדים ע"ג ולהמהרי"ט הא כתב דא"צ שום כונה:

סעיף כ"ה. העודר כו' לא קנה. ביבמות נ"ב ע"ב החולץ ליבמתו וחזר וקדשה כו' אר"י מ"ט דרבי עשאוה כעודר בנכסי הגר כו'. והק' בחס"י לדעת הראב"ד מובא בנמוק"י פ' חז"ה דבדא"מ ל"ב כונה והכא איכא דא"מ דדעת האשה להתקדש לו. ולק"מ דכ"ז הוא רק אם נפרש בא"ל תתקדשי לי סתם י"ל דדעתה להתקדש באופן המועיל [ומש"כ שם בהג' רש"ש ליתא] אבל לפי' הב' בתוס' בא"ל לשם יבמות ודאי ליכא דא"מ דסמכה על אמירתו וליכא דעתה יותר מדעתו. ובתוס' חד מקמאי שם מביא בשם הראב"ד לפרש דא"ל פלונית יבמתי תתקדשי לי וסברה מדהזכיר יבמתו דמתורת יבום קאמר. וי"ל עוד עפ"י מש"כ הר"ן נדרים בסוגית ב"פ דנעשית כהפקר וי"ל:

סעיף כ"ז. היה משכון ישראל כו'. בסי' ס"ו סעי' ל"ז פסק המחבר גר שהיה לו מלוה בשטר על ישראל ומכר השטר לישראל ומת הגר פקע שיעבודו ונפטר הלוה. וכתב הקצוה"ח שם ה"ד מוכר שט"ח אבל משכון לא והא דאמרי' פ הפרה משכונו של ישראל ביד הגר ומת הגר ובא ישראל אחר והחזיר בה מוציאין אותו מידו החם כיון דהחזיק בה אחר מיתת הגר והחוב כבר פקע במיתת הגר אין לו במשכון כלום. ולא ראה בשמ"ק דעת הרבה מהראשונים דאף בחיי הגר כן. שו"ר בקצוה"ח סי' ע"ב ס"ק ל"ז כתב מחלוקת רש"י ותוס' בזה בקדושין ב"ג וחילק שם והראיה מקדושין וחילוקו שם כן ראיתי שכתב הרא"ה שם בש"מ. ועיי' מחנ"א הל' זכיה מהפקר סי' י' מש"כ בזה: סעיף כ"ח. והאחרון קונה השאר. היש"ש כתב דהמחזיק יכול לסלקו בדמים והמאירי בש"מ כתב דא"י לסלקו בדמים. ומלשון הרמ"א שכתב וה"ה בפקדון ולכאורה הוא כש"כ כמ"ש הגר"א אלא כונתו להשותם דכמו בפקדון א"י השומר לסלקו בדמים ה"ה החם כן:

סעיף ל"א. כל מלוה שנגבית מיורשים כו'. הקצוה"ח לעיל סי' רמ"ה מדקדק מכאן דאפי' מלוה ע"פ נמי גובה ומדברי הרשב"א הכריח דאפי' מטלטלין נמי גובה. ולא היה צריך לדקדק מדבריו שכן כתב הרשב"א מפורש בתשו' המיוחסות סי' ס"ט. ועיי' מש"כ בזה המחנ"א הל' זכיה סי' ה' ובשעמ"ש סוס"י ע"ב. והנה הקצוה"ח לעיל סי' קי"ז ס"ק ג' העלה מתוך דברי הרשב"א האלו דקדושת דמים אין דינה כמכר וגובה הבע"ח ממטלטלים שהקדיש ע"ש. ואף שכן משמע גם מדברי הרשב"א גיטין מ' ע"ב ע"ש. אבל בתשו' הנ"ל שנשאל על גר שמת בלא בנים והיתה לו אשה ובא אחר וקדם וזכה בנכסים אם תטול כתובתה מהנכסים מי אמרי' הפקר כהקדש וכי היכא דהקדש מפקיע מידי שעבוד אף הפקר. וע"ז השיב שאם הניח קרקע ודאי גובה וה"ה בשכתב לה מטלטלי אג"ק שאין הפקר ולא הקדש מפקיעין מידי שיעבוד כדעת רש"י. הרי דכתב דוקא במטלטלי אג"ק וכן ראיתי מובא תשו' הרשב"א סי' תרי"ח שכתב המלוה גובה מן ההקדש כו' וכן שנינו בעירכין כו' ואילו היו הנכסים מטלטלין אם יש בשט"ח מטלטלי אגב מקרקעי גובה מהם וכדאמרי' עשה שורו כו' אין הבע"ח גובה מהם. הרי להדיא דעתו דאינו גובה ממטלטלין שהקדיש רק באג"ק. ובזה צל"ע גם דברי הרשב"א גיטין שמביא ראיה מירושלמי כתובות דאף במטלטלין דילמא התם כשכתב לו אג"ק וכן ראיתי שמפרש בקרבן העדה.

ועיי' דברים נמרצים בזה בס' גן נעול.

ומש"כ בס' חב"י ראיה מירושלמי המובא ברא"ש כתובות פ' הכותב לא ראה שזה ראיה עיקרית היא להרשב"א בתשו' שם ובחי' גיטין וי"ל בזה והנה לעיל סי' רמ"ה כתבתי מתוס' מנחות נ"א דמשמע דאין מלוה גובה מההפקר וכתבתי כן בשם הרש"ש. כעת ראיתי בשם הקהלת יעקב שכתב דהתוס' כתבו זה למ"ד של"ד אבל למ"ד ש"ד אף דהוי הפקר גובין הנכסים מהמחזיק. והגאון בעה"מ שו"ת עוניו"ט סי' פ"ז העלה לתרץ זה עפ"י מה שחידש דחיוב דנכסים לא חל כלל עד שעת הקרבת הקרבן שזו מצוה בפ"ע להביא נסכים ולא מחמת נדרו וכ"ז שלא הקריב קרבנו לא חל עליו חיוב הנסכים ושפיר כתבו תוס' דאם לא הפריש מחיים אין גובין מהמחזיק דלא חל עליו עדיין החיוב כלל ע"ש שמביא ראיות לזה:

הלכות נחלות:

תוכן העניינים

בית יעקב (טבשונסקי)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה