אור ברסלב
בית יעקב (טבשונסקי) חו"מ › סימן רעד

בית יעקב (טבשונסקי)· רבי יעקב טובטשנסקי

חו"מ · סימן רעד

סימן רעג

בהגה. עשרה תנאים התנה יהושע כו'. הנה הטור האריך בכל פרטי דינים בתקנות האלו ובהרבה מקומות חסר ביאור אמרתי להעיר ולבאר עפ"י הראשונים אף שאינו נוגע לדינא כ"כ ואחלקם לסימנים עפ"י סדר הטור: א) שיהא כל אדם רשאי לרעות בהמתו ביער ודוקא בהמה דקה שאילנותיו גסים אבל בהמה דקה ביער שאילנותיו דקים או גסה ביער גסה לא ואצ"ל בהמה גסה ביער דקה דלא. הנה מש"כ שאילנותיו גסים הוא מפרש"י ורמב"ם. ובש"מ בשם הרר"י מפרש יער גדול ומסובך שאין ההיזק ניכר בו. והוא רחוק דמה לי היזק מרובה או מועט וכי להיזק מועט א"צ לחוש. ועוד מאן מפיס שלא תזיק היזק מרובה. ע"כ פירש"י יותר נכון באופן שבגסה אין היזק כלל. ולפי"ז צ"ל מה דקאמר בש"ס לעיל אין מגדלין בהמה דקה בא"י אבל מגדלין בחורשין ע"כ דלא קאי אלא אדקה דגסה אסור. והגאון בש"מ פירש דקאי גם אגסה ומיירי בחורשים של עצמם ומוכיח מדקתני עלה ואעפ"י שהיה להם חורשים סמוך לבתיהם. אבל רש"י פירש שם שהיו מרעין בהמה דקה שלהם ומשום חורשין ליכא גזל כו' משמע דבחורשין של אחרים היו מרעין ולא גריס בתורשים שלהם כגירסת הגאון. ומה דמסיים הטור ואצ"ל כו'. הק' בפרישה מאי קמ"ל. י"ל משום דהו"א דגסה דתועלתה גדולה כמ"ש בש"ס שאין גוזרין כו' סד"א דשריא בכל אופן משום תועלת העולם ל"ג משום חשש נזק קמ"ל:

ב) ומלקטים קוצים דקים המחוברים בכ"מ אבל התלושים או אפי' המחוברים והם יבשים וכן כל שאר עצים בכל ענין אסור. ובש"ס ובלבד שלא ישרש והרמב"ם מביאה והטור השמיטה וצריך טעם. וי"ל דמפרש בלקוטת ענפים מן ההיזמי ולא על עקירת גוף ההיזמי דאולי ניח"ל בגידולה ולא גרס לה בש"ס וכן צ"ל בטעם הרא"ש שהשמיטה. והנה עוד שם תניא רשב"א אומר תלושין שבהרים בחזקת כל השבטים הן עומדים. וכתב הגאון בש"מ דלפי"ז הא דאמרי' לעיל ולא בתלושין מיירי בתלשו בעל השדה בעצמו והכא מיירי בתלשן הרוח. ומדסתמו הפוס' בזה ע"כ דמפרשי כרש"י דמיירי לענין שעת כיבוש הארץ. ופירוש רש"י מוכרח מסדר הש"ס דמייתי בתר הכי ואין לך כל שבט ושבט כו'. ועוד דאי לענין זכיה מיירי למה דוקא הרים. ודברי הגאון צ"ע דע"כ צ"ל גם לפי פירושו דהא דאמר מחובר מחזקת אותו שבט הוא לשאר דברים ולא להיזמי והיגי דמותר וא"כ בתלושין מיירי נמי בשארי דברים ומה קשיא לו:

ג) ומלקטין עשבין בשדה כל אדם בכל השדות כו'. הנה בש"ס מחלק כאן לזרע כאן לזירין כו' ואב"א כאן לאדם כאן לבהמה והרמב"ם פסק כלישנא בתרא דס"ל דפליגי כמש"כ הלח"מ והטור סובר דלא פליגי. וי"ל עוד דהטור חושש לחומרא ופסק כתרויהו אבל בשו"ע יור"ד סי' רצ"ז סעי' ט' פסק כהרמב"ם וצ"ע. ובתוס' הק' ת"ל שהוא הפקר כמ"ש במו"ק. וצ"ע דשם משום הפקר ב"ד הוא ועד שלא הפקירו אינו נאסר ובתוספתא פ"ה דכלאים איתא דכלאי זרעים אסורים משום גזל וכ"ב הריטב"א דערלה כלאים יש: לה בעלים מיקרי. ועוד י"ל דתקנת יהושע היתה בראשונה קודם התקנה דשם. שו"ר בב"י סוס"י רע"ג שתמה על הטור שכתב בכלאים דהוי הפקר והא משמע שם דב"ד היו מפקירין והב"ח שם העיר מדברי התוס' שכתבתי:

ד) וקוטמין נטיעה בכ"מ כו' חוץ מבגרופיות של זית. בתוס' פירשו בשם הערוך ענפי זית ובדו"פ כתב דרש"י ותוס' לא פליגי ועיי' רש"א במהדו"ב. אבל בתי' הרשב"א עפ"י הערוך כשהן קטנים קרויין גרופיות ומשמע לפי שהם קטנים אסור לקצוץ מהם דמיפסדי אבל הגאון בש"מ פירש איפכא דהואיל והוא דק חוזר לברייתו. ומש"כ הטור ומאילן חדש שאינו עושה פירות. אף שכן משמע נמי מלשון הרמב"ם. אבל תמוה דאינו מפרש כרש"י ורמ"ה ונמוק"י דקאי אענפים ולכה"פ הו"ל להביאה בלשון מחלוקת כבגרופיות. אך באמת פירוש זה צ"ע דא"כ היינו אובו של אילן לפירוש הא' שברש"י. וע"כ דפי' זה יפרש כאן דקאי על עיקר האילן והמפ' כאן על ענף יפרשו שם מאובו כפי' הב' שברש"י והרמב"ם יש לו דרך אחר בזה עיי' ב"ת ועיי' ירושלמי ב"ב פ"ה הל' א' יש שם שינוי קצת מתלמודינו: ה) מעין היוצא בתחילה בני העיר מסתפקים ממנו וכ"ש מישן שהיה מעולם. והרמב"ם כתב מעיין היוצא בתחילה בני אותה העיר שיצא בגבולם מסתפקין ממנו אעפ"י שאין עיקרו בחלקם ואין לאחרים להסתפק עמהם ממנו. אפשר דפסק כן דבזה יש ליישב קושית התוס' מע"ז מ"ז דאכתי של רבים הם וכ"כ בפ"ד מאיסו"מ והמשתחוה למעיין הנובע בארצו וכתב הכ"מ בשם התוס' דוקא דלא יצא בחוץ והרמב"ם דייק הנובע בארצו. ובעיקר קושית התוס' לכאורה י"ל דבשדותיו זרועות סביבות הבאר ודאי אסור להפסידו ובכזה מיירי שם בע"ז. שו"ר בש"מ הק' באמת מי נתן לו רשות לכנוס להפסידו ודוקא בימים שאדם רשאי לכנוס מתקנת יהושע כדלק'. וא"ל כיון דיש לו חלק בו בשאר הימים שמותר ליכנס אף שעתה מחמת ששדותיו זרועות אסור מיקרי של רבים וא"א אוסר דשא"ש כמ"ש הנקוה"כ. אבל צ"ע במעיין היוצא בחצירו שעביד ביה מילי דצניעותא למה יהא מותר ואולי שם בע"ז מיירי ביוצא מחצירו. ומש"כ הרמב"ם ואין לאחרים חלק בו לא נרשם מקורו. ואין לדקדק מדאמר בש"ס בני העיר משמע עיר אחרת לא די"ל אורתא דמילתא נקט. וי"ל דמקורו ממתני' ביצה ל"ט ושל אנשי אותה העיר כאנשי אותה העיר ובש"ס ורמינהו נהרות המושכין כו' הב"ע במכונסין. ות"ל דבלא"ה ע"כ צ"ל במכונסין דבנובע לא משכח"ל בור של יחיד כמ"ש תוס' כאן ומתני' סתים דאף בבור הנובע וכן איך משכח"ל בור של אותה העיר. ומזה י"ל דדייק הרמב"ם דבור לגמרי ברשותו אין לאחרים חלק בו וכן אנשי עיר אחרת אין להם חלק בשל אותה העיר. והנה בש"ס אמרו ונותן דמים ולית הילכתא כותיה. ולכאורה לפי' הרמב"ם למה יתן דמים דאין עליו דריסת הרגל ומי גרע זה מיתר התקנות וע"כ כפי' הטור. ואולי י"ל גם להרמב"ם דהתקנה היא שאין בידו לסתום מעיין היוצא ברשותו אף שגורם לו היזק ובזה ס"ל לרבב"ה דנוטל דמים:

ו) ומחכין בימים של כל אדם אבל אסור לכל אדם לצוד ברשתות ובמכמורות אלא לבעל הים ואפי' בעל הים אינו רשאי לפרוש קלע שלא יעכב מהלך הספינות. הטור נטה מפי' הרמב"ם דלהרמב"ם תכה ורשתות הכל אחד והבעלים מותרים אף לפרוס קלע ויעמיד את הספינה כמ"ש הה"מ. וי"ל במחלוקתם דתליא בגירסות. דבתוספתא ב"ק פ"ת איתא בראשונה אמרו כו' אבל צדים בחכים ובמכמורים בכל מקום. ובש"ס גריס אבל צדין ברשתות ובמכמורות. וי"ל דלגירסת התוספתא מוכת כהרמב"ם דליכא לפרש דקאי אבעלים דהא בחכים גם לכל אדם שרי וע"כ דקאי על אחרים וש"מ דגם לאחרים שרי ברשתות ובמכמורות ופסק הטור הוא לגירסת הש"ס. וקאי אבעלים לחוד. ולפי' הטור א"ש מאוד לשון הש"ס אבל צד הוא ברשתות ובמכמורות למה חלקינהו ומחכין כו' אבל כו' דלהרמב"ם הכל אבעלים קאי ולהטור א"ש ומחכין כו' קאי אאחרים אבל צד כו' קאי אבעלים. והנה מדכתב הטור ויעמיד את הספינה הוא כפירוש רש"י שמעכב הילוך הספינות. אבל הרמב"ם כתב אבל לא יפרוש קלע ויעמיד שם ספינה משמע דמפרש דיעמיד את הספינה קאי אפריסת קלע בהעמדת ספינה לזה. ופירוש זה מובא ברשב"א בשם הראב"ד וז"ל שלא יפרוס קלע לצוד ויעמיד ספינה של ציידין שנושאין בו את הקלע. ועל פרש"י הק' דהול"ל ובלבד שלא יפרוס כדי שלא יעמיד ספינה ועוד הול"ל ושלא יעמיד הספינות. ולפי"ז צ"ע מש"כ הה"מ והחולקין עליו פירשו שפריסת קלע ולהעמיד בספינה אפי' בני אותו שבט אינם רשאים. ומנ"ל זה הלא הם פירשו מפני שמעכב את הספינות ובזה אסור גם לאותו שבט אבל להעמיד בספינה פריסת קלע מנ"ל דגם בזה חולקין. והנה מהתוספתא לכאורה מוכת כפי' הרמב"ם שכ"כ שם בראשונה אמרו אין אדם פורש תרמו ומעמיד ספינתו בתוך של חבירו אבל צדים בחכים ובמכמורים בכל מקום ואין נמנעים ובלבד שלא יפרוס את הקלע ויעמיד את הספינה. הרי להדיא דמעמיד את הספינה דרישא קאי על העמדת החרם. אבל מדלא מייתי בש"ס מסקנת התוספתא משמע דזה שלא יפרוס קלע ויעמיד את הספינה מתקנת יהושע הוא דאל"כ מה תיקן יהושע הא תקנת השבטים מבראשונה הוא. וע"כ צ"ל להתוספתא דשם אמר אין צדין דגים בימה של טבריה ויהושע תיקן אימה של טבריה, וכן צ"ל להרמב"ם דאל"כ למה תשיב לה בין תקנת יהושע דהא דלא יפרוס קלע ויעמיד את הספינה מתקנת השבטים היא וע"כ כתב מימה של טבריה. והטור שלא כתב מימה של טבריה מפרש דזה היתה תקנת יהושע שלא ליפרוס קלע לעכב הספינות וכמשמעות הש"ס שלא הביא מסקנת התוספ' בתקנת השבטים בראשונה:

ז) ונפנין אחורי הגדר אפי' בשדה מלאה כרכום שהריח קשה לה ונוטל הימנה צרור לקנח בה. ובש"ס אראב"י לא נצרכה אלא ליטול הימנה צרור. ולפי' הטור הא כרכום עצמו הוי חידוש אף דהריח קשה לה. ובש"ס יש לפרש דראב"י קאי על שאר שדות מדקאמר ואפי' בשדה כו' ובהו הוי הרבותא דליטול צרור אבל בטור משמע דקאי על שדה כרכום וצ"ע. והנה מש"כ הטור ונוטל הימנה צרור יש לפרש דר"ל ליטול צרור מהגדר וכן פירש הרא"ש וכ"מ בש"ס דמייתי עלה עובדא דמ"ז חסידא שנטל צרור מהגדר וכן פירש בנמוק"י וצ"ע השמטת הרי"ף. ולפירוש הטור משום דהריח קשה לה יש לפרש דנפנין אחורי הגדר ר"ל חוץ לגדר ולא בתוך השדה אף דגם משם מגיע הריח רע לכרכום. אבל הרמב"ם כתב כל אדם שצריך לנקביו מסתלק מן הדרך ונכנס אחורי הגדר שפוגע בו ונפנה שם ואפי' בשדה מלאה כרכום ונוטל משם צרור ומקנת. הרי מפרש שנכנס לתוך השדה אחורי הגדר והצרור נוטל מתוך השדה ולפי' הרמב"ם הוי הרבותא דכרכום אף דדורס ע"ג הכרכום דההפסד הוא גדול עכ"ז התירו. ובטעם השמטת הרי"ף י"ל דמפרש דעיקר רבותא דכרכום הוא משום צרור עפר שנוטל ממנה עם הכרכום ודאמר ראב"י ל"נ כו' ר"ל החידוש דמלאה כרכום הוא משום נטילת הצרור ולכך לא כתב אלא סתם שדה מלאה כרכום וכן פירש הגאון בש"מ ומשמע שם ג"כ דנטילת צרור מובן מאיליו דבלא זה א"א. והנה בש"ס אמר ואפי' בשבת והטור השמיטה וראיתי בב"ח שעמד ג"כ על השמטת הרי"ף והרמב"ם ובאמת לפירוש הרמב"ם דנטילת צרור הוא מגוף השדה לא השמיטה והביאה בהל' שבת. אבל כנראה מדברי הטור שנמשך לדעת הרא"ש דקאי על גדר וע"כ משום דבתלוש ובסוף חיברו לא נאסר מדאורייתא למה השמיטה והרא"ש הביאה. שו"ר במג"א אור"ח סי' שי"ב ס"ק ת' שכתב להכריע מתוך השמטת הטור דמפרש דנטילת צרור הוא מגוף השדה לכך השמיטה ולענ"ד אינו נראה כן כמש"כ:

ח) לאחר שנקצרה התבואה הולכין בשביל שבשדות עד י"ז במרחשון שהוא זמן רביעה שניה ומשם והילך אינו רשאי ליכנס בשדות שדריסת הרגל קשה להם. והוא כפירוש רש"י דקאי על השדות עצמם אבל רש"י פירש דמי"ז במרחשון הוא משום הזרעים שקשה להם והטור לא הזכיר מזה משמע דגם בלא הזרעים ג"כ אסור דקשה להם. והרמב"ם כתב בשבילין שבשדות מפרש כפי' הערוך המובא בגליון הש"ס. ואיתא בש"ס והאי דידן אפי' טל קשה לה והרמב"ם מביא זה והטור השמיט וצ"ל משום דאינה אלא בבבל. וצ"ע לפי' הרמב"ם והערוך מה שייכות דרביעה שניה לשבילין שבשדות כיון דאינו הולך בתוך השדה. ועיי' מהרש"א בחא"ג שהק' מהדר בחצר:

חבירו שיכול למחות לכתחילה ומש"כ בזה הפת"ש לק' סי' שס"ג ובחי' בכור שור ב"ק בשם היש"ש:

ט) ומסתלקין לצידי הדרכים מפני היתדות ואפי' בשדה זרועה. הרמב"ם כתב ואעפ"י שהן מהלכין בדרך שיש לה בעלים. והטור משמע דמפרש כפירוש הגאון בש"מ דמותר גם על גוף השדה. ולכאורה מדפירש ואפי' בשדה זרועה והוא מפירש"י שמפקיר לזה ואף שרש"י כתב לילך על המיצר י"ל כונתו על שפת השדה דעל המיצר מאי רבותא דזרועה והרמב"ם שפירש דמהלך בדרך השמיט זרועה. ואף שהטור פסק בפוסג בין הכרמים דמשלם אין תימה אם יפרש כאן כפי' הגאון ולא הזכיר מתשלומין די"ל כפרש"י שהפקירה בעלים לכך:

י) והתועה בכרמים כורות הזמורות עד שיגיע לאם הדרך ומשלם לו הפסידו. הנה ברמב"ם ורא"ש לא כתבו מחיוב תשלומים רק הראב"ד כתב כן מביאו הרשב"א בחי' ודחהו דאם בדמים ל"ל תקנת יהושע הא מן הדין כן וכ"כ הרמ"ה בש"מ דהני כולהו בלי דמים הם. ולכאורה צריך טעם שפסק הטור כיחידאי וי"ל דהרמב"ם ורא"ש שסתמו כאן סמכו על מש"כ במק"א. דהנה בפ"ת מתובל פסק הרמב"ם דהמציל עצמו בממון חבירו חייב לשלם והרא"ש פ' הכונס כתב ג"כ דחייב לשלם וכן פסק הטור סי' שנ"ט. וצ"ל לדעתם דיהושע תיקן דמותר לכתחילה וכן הוא דעת תוס' ורא"ש פ' הכונס דמותר לכתחילה וי"ל גם דעת הרמב"ן כן. ודעת רש"י שם דאסור לכתחילה וי"ל גם לרש"י דהתקנה היא אף שיכול להקיף בלא הפסד ג"כ שרי לפסוג ואין תימא אי שרי בזה דרש"י פירש מנתק את הענפים הנושכות זב"ז ומפרידן משמע דלקוץ הענפים לגמרי אסור וכן משמע מדנקט כרמים דכן דרך ענפי הכרמים מפני נמיכותם להסתבך ולהתדבק זב"ז. אבל הטור כתב כורות הזמורות. והנה בש"ס פריך הא דאורייתא היא כו' אתא הוא תיקן דמפסיג כו' ובסנהדרין ע"ג אבידת גופו מנין כו' ל"צ למטרת ולאגורי. וכתב הרא"ש שם דחייב לשלם וא"כ להפסיד ממון ג"כ דאורייתא היא ומאי תיקן. ולמש"כ דהכא אף באפשר בלא הפסד ניחא. ובשו"ת ברית יעקב סי' ק"ב כתב דלדעת הרא"ש שם ניחא דתיקן בפטור תשלומין. אבל להטור קשה דפסק לק' סי' תכ"ו כהרא"ש ופסק כאן דחייב לשלם. וגם להטור אין לומר כמש"כ דאין סברא לקוץ הענפים לגמרי אם אפשר בלא הפסד. ויש לפרש דהא דפריך הא מדאורייתא היא קאי עמ"ש וכן מי שהיה רואה חבירו כו' דמציל חבירו פטור מתשלומין כמ"ש בהגוזל בתרא. וכ"מ מדלא משני דאורייתא דוקא דידע היכא קא סליק כדמשני לעיל וכן פירש הרמ"ה בש"מ דקאי אחבירו. שו"ר פי' הגאון בש"מ דאורייתא היכא דקאי על המיצר כדי לפרוץ את המיצר לפניו אתא הוא תיקן שאפי' הוא באמצע הכרם שעוקץ אח הגדר לפניו. ואולי כן פירשו גם הפוס' דזה היה מתנאי יהושע. ועוד י"ל דשם בסנהדרין דוקא בפניו מחויב להצילו אף בממונו אבל לגוזלו שלא בפניו הוא מתקנת יהושע. וכבר חקר בזה הפר"ד דרוש י"ט אי מותר לכתחילה להציל עצמו בממון חבירו ועיי' מזה בשו"ת בנין ציון חלק א' סי' קס"ז קס"ח. ושם חקר בדעת הראב"ד בהשגות פ"ח מחובל להיכן היא נוטה, והרי דעת הראב"ד מפורש דע"מ לשלם מותר לכתחילה כמש"כ. וכ"כ המאירי בש"מ ב"ק קי"ד ע"ב דמותר לכתחילה ע"מ לשלם והיש"ש פסק דמחויב לעשות כן ואי לא מתחייב בנפשו הוא ועיי' תשו' ארוכה בזה להראב"ד מובא בש"מ ב"ק קי"ז ע"ב ושם מבואר הרבה דינים בזה:

יא) ומת מצוה קנה מקומו כו' ואם הוא מוטל על המיצר כו'. ה"ה בשדה עכו"ם כיון דניתן רשות לפנותו וקיצר כאן וסמך עמ"ש ביור"ד סי' שס"ד. וצ"ע בנפנה ממקומו ע"י רוח או ע"י עכו"ם אי קונה מקומו דבש"ס משמע רק מקום שנהרג שם. וברדב"ז ח"א בלשונות הרמב"ם סי' ע"ד מחלק דאם בעלי השדות מקפידים ומוטל על המיצר דניתן לפנותו מטפל בו להביאו בביה"ק ואם אין בעלי השדות מקפידים בזה החילוק בין השדות לשדה בור כו' ובזה מיישב לשון הרמב"ם. אבל לא משמע כן דעת השו"ע והטור עיי' ב"ת יור"ד סי' שס"ג. ומה שהקשו בהא דמלכים א' י"ג שהביאו נבלת הנביא לעיר והא הוי מת מצוה. י"ל דמת מצוה הוי דוקא בשאינו ידוע מי הוא אבל בידוע באים בני משפחתו וקוברים אותו בקברות דלא גרע מפינוי הקבר ביור"ד סי' שס"ג דמותר ע"ש:

יב) עוד תנאי ב"ד שמי שברח לו נחיל כו'. עיי' ב"י וב"ח דיעות הראשונים בזה ואין להק' להרא"ש מעובדא דעדשים דשלחו לו דאסור וש"מ דאין הלכה כר"י די"ל דלא שרי אלא ביודע שיש לו ממה לשלם אבל הכא שכתב הרא"ש שם שהיו משלמים מעדשים שהיו לוקחים מהם אסור בכה"ג ועיי' מחנ"א הל' גזילה סי' ה':

תוכן העניינים

בית יעקב (טבשונסקי)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה