בית יעקב (טבשונסקי)· רבי יעקב טובטשנסקי
חו"מ · סימן רעג
סעיף ב'. ההפקר אעפ"י שאינו נדר ה"ה כמו נדר כו'. הנה בדברי הרמב"ם כבר האריכו האחרונים אי כונתו כמו נדר ממש או דהוי מתורת קנין ומדברי הב"י אור"ת מובא בקצוה"ח נראה דהוי מתורת נדר ממש. ולפי"ז צ"ל בהא דאשכחן בכ"מ בש"ס אפקורי מפקר להו אף דלא הוציא בפיו ובנדר ל"מ מחשבה שבלב דמשום אנן סהדי הוא דגלוי לכל ובזה אף דברים שבלב הוי דברים עיי' קצוה"ח סי' י"ב. והקצוה"ח העלה דהפקר הוי שלו ומשום זה מיאן רש"י פסחים בפי' תוס' דביטול משום הפקר. ועדיין א"מ דלרש"י מי ניחא דהא לא עדיף השבתה שבלב מהפקר בפה. ועוד דגם רש"י מודה לתוס' בדינא דהפקר בפה הוי השבתה אלא דאין זה בכלל תשביתו ועיי' מש"כ בזה בשו"ת מהרי"א חיור"ד סי' שמ"א ובשו"ת גן נעול סוף הס' ובשו"ת עין יצחק ח"ב סי' ב':
סעיף ו'. והקטנים כל הקודם והחזיק בהם זכה. הק' בנתי' דבשלמא בגר שמת שנעשה הפקר ממילא ואין להקטן יד לזכות בהפקר דממילא. אבל המפקיר עבדיו דלדעת רש"י שפסק בש"ך סי' רס"ח הפקר הוי דא"מ הא יש להקטן יד לזכות וכן הק' בגט מקושר. ולכאורה היה א"ל עפ"י מש"כ הנו"ב דהפקר לנוכח ל"ב הפקר לכל ובזה מדיוק לשון רש"י שכ' והפקירו לכל הקודם ולמה הוסיף לכל הקודם וי"ל דבמפקיר לכל גם לרש"י לא הוי דא"מ והכא מיירי בהפקיר לשנים לכל מי שיקדים מהם והיה מיושב קושית התוס' עליו. ובספרים היה גירסת ר"י גאון ואפקריה, דמשמעו הפקר לכל ורש"י לא גרס לה ומפרש בהפקר לנכח אלא דמכל הראשונים המובא בש"מ בדעת רש"י ל"מ כן. וי"ל דלא הוי דא"מ כ"א במפקיר רק דבר אחד מנכסיו כמו בזרק ארנקי דהוי כעין מתנה לדעת רש"י אבל במפקיר כל נכסיו דאין דרך אדם להפקיר כל נכסיו והוי כעין יאוש והסתלקות מנכסיו ואינו:
רוצה בהנאתם ולא איכפת ליה במה שיקרה אותם ואין סברא לומר בזה דהוי דא"מ ואף דהמחבר כתב המפקיר עבדיו י"ל דהפקיר כל נכסיו ובתוכם היו עבדים. ובל"ז לק"מ לפמש"כ הנתי' סי' ר' דבלא נתכוין המוכר להקנות בקנין זה לא הוי ד"א מקנה א"כ נהי דהפקר הוי דא"מ מ"מ הא אינו מכוין בשעת קנין שעושה הזוכה שיזכה בהקנין שעושה ומשו"ה קטנים דלאו בני כונה נינהו לא קנו עצמן:
סמ"ע ס"ק י"ד. דילפי' משמיטה כו'. אף דהפירות הוי הפקר לעולם אבל בש"ס שם משמע דארעא ג"כ אפקר וזה רק לשנה זו ועיי' הג' רש"ש שם. ומשמע דלא הוי זכיה רק עד הזמן ועיי' תשו' רע"א סי' קמ"ה מש"כ בזה:
סעיף י"ג. הלוקח דגים כו'. הנה הקצוה"ח כאן מביא דברי רבינו משולם בתוס' קדושין כו' והשגת הרשב"א עליו בהא דמשני שם בש"ס על הא דפריך פיל לר"ש במה יקנה בחבילי זמורות. ופי' ר"מ שעי"ז הפיל מגביה א"ע למעלה והרשב"א הק' עליו אם אינו מגביה ממש כיון שעומד באויר חצירו של מוכר היכי קונה לו לוקח והא קי"ל אויר חצירו כחצירו. וע"ז כתב הקצה"ח ראיה לר"מ מהא דטרוף אקן ומתוס' פ' הגוזל ואף דהוי ברה"ר. ותמיהני מאוד דהא הרשב"א גופא בהשגתו לר"מ מביא הא דטרוף אקן דחולין וכן בחי' ב"ק צ"ח כתב ג"כ כחילוק התוס' שם ומה הוסיף ע"ז הקצוה"ח בראיותיו לר"מ. וע"כ צ"ל דהנה הסמ"ע לעיל רס"י קצ"ז הסביר בטעם קנין הגבהה דקונה בכ"מ משום דכשהוא בידו מביא אותו לרשותו והוי השתנות רשות. נמצא דבמוגבה מכתו ברשות מוכר לא הוי השתנות הרשות במה שמוגבה באויר דאויר של מוכר הוא ובידו א"ש דהיד מפסקת כמ"ש ב"מ ק"ב ע"א דמפסיק כלי והוי אויר שאין סופו לנוח. וכ"ז ברשות מוכר אבל ברה"ר שפיר אף במוגבה מכחו וא"ש להרשב"א הך דחולין די"ל דהיונים פרחו חוץ להקן וכן הא דב"ק צ"ח דהוי ברה"ר. אלא דהקצוה"ח רס"י קצ"ז כתב על דברי הסמ"ע במוגבה מכחו דמהני אף ברשות מוכר וגם שם נמשך לדבריו כאן אבל בדברי הרשב"א י"ל כמש"כ. אבל צל"ע דהא הרשב"א בחי' גיטין ד' ע"ט בהא דמחלק שם בין נמחק דרך עלייה לדרך ירידה כתב ואין להוכיח מכאן בעיא דרבה דאויר שאין סופו לנוח לאו כמונח דמי דשאני דרך עלייה דמיכבד טפי שהוא מתרחק מן ההנחה שהולך כלפי מעלה אבל התם לא מיירי בדרך עלייה. וא"כ מה הק' הרשב"א דהא קיי"ל אויר שסופו לנוח כו' הא כאן דרך עלייה הוא ואף אם נאמר דאין עיקר כונת הרשב"א להק' מצד שסופו לנוח אלא משום דהאמת כן דפיל סופו לנוח אבל אין ה"נ דתקשה אפי' אויר שאין סופו לנוח אם הוי דבעל החצר דבעיא דלא איפשטא היא עכ"ז קשה דהכא כיון שהוא דרך עלייה עדיף מאין סופו לנוח. ובעיקר החילוק בין דרך עלייה לדרך ירידה ע"כ צ"ל בטעם זה משום דכן טבע כל החומרים לירד למטה ולא הוי כ"כ מכחו אבל התוס' ב"ק צ"ח כתבו גם ביונים היורדים למטה ע"י הכאתו לא הוי הגבהה והיונים כשיורדים הם מתנועעים ע"י כח עצמן שעופפים בכנפיהם ומ"ט לא יחשב הגבהה וכ"ז צל"ע:
סעיף י"ד. הפורס מצודה כו'. וכתב הה"מ דלא תיקנו שיהא בהם גזל בפורס שלא ברשות וק"ו מכליו של לוקח ברשות מוכר. והק' בלח"מ דה"נ נדון ק"ו לשלא יזכה בעל השדה. ותירץ הקצוה"ח דכלי שלא ברשות לא מיקרי כלי אף להפסקה. ודחהו בנתי' מב"מ ק"ב דאם העמיד כלי ברשות חבירו לקבל דבר הפקר דאין אויר חצירו קונה משום דמפסיק כלי. וכתב בס' תב"י דאין ראיה דשם הרי קונה בעל הכלי לפי שתופס הכלי באויר וזה ודאי קונה לו בכ"מ וכדאיתא בגיטין היתה מהלכת ברה"ר וזרק לה לתוך קלתה ה"ז מגורשת ואוקמי' בקלתה תלויה בה ושפיר מפסיק הכלי לפי שהוא קונה בכלי אבל כלי שאינו קונה שפיר אינו מפסיק. ובאמת מצינו מחלוקת הראשונים בזה דהריטב"א ב"מ ק"ב הק' בהא דא"ר אויר שאין סופו לנוח כו' מ"מ הא הוי כלי דלוקח ברשות מוכר. הרי דס"ל דכה"ג נמי ברשות מוכר מיקרי. והרשב"א בחי' גיטין ע"ת כתב דכשהשוכר אוחזו בידו לא מיקרי ברשות מוכר. ובס' ב"ח על ב"מ כתב דתליא במחלוקת רש"י ותוס' כתובות ל"א אי בעי הגבהת ג' טפחים דלרש"י אפי' בידו בעי הגבהת ג"ט ותוס' ס"ל שם דבידו א"צ הגבהת ג"ט. וי"ל דהרשב"א ס"ל כתוס' ושפיר קונה כלי שבידו ברשות מוכר בלי הגבהה. והריטב"א ס"ל כרש"י וא"כ מיד כשנפל לכלי קנה בעל החצר ולא מהני תו הגבהת השוכר אח"כ. והנה אף כי כן משמע ברשב"א חי' כתובות שם שמסכים להתוס' אבל הרשב"א סותר דבריו כמש"כ בסעי' שלפ"ז. ועיי' מחנ"א הל' ק"ח סי' ט'. ואף אם נחלק כן בש"ס דאויר אין בכחו לבטל הכלי אבל מתוס' שם ד"ה ל"צ שהק' לוקמי בגדול וכגון שנתן ידו או בגדו תחת הבצים ולא נתכוין לזכות בבצים אלא עשה כן כדי שלא יזכה בעל השובך אח"כ הרי מפורש מדבריהם דכלי מפסיק אף שלא ברשות לגמרי ובעיקר קושית הלח"מ נראה דאין אנו דנין כאן בין כלי שיש לה תוך לאין לה כיון דהמצודה עושה אותה לצבי שבור ואם ישבור רגל צבי היקנה בזה. ודנין כאן להמצודה אף שיש לה תוך כאילו היתה אבן ושברתו או סכין וחתכתו ולא גרע בזה במה שיש לה תוך. וצ"ע אי משלם לו בעד טרחתו שעל ידו נעשית למציאה שיוכל לזכות אותה: