אור ברסלב
בית יעקב (טבשונסקי) חו"מ › סימן רעב

בית יעקב (טבשונסקי)· רבי יעקב טובטשנסקי

חו"מ · סימן רעב

סימן רעא

סעיף א'. הפוגע בחבירו כו'. ואם נוהג מצות פריקה וטעינה גם באדם. הנה החינוך כתב דגם באדם הרובץ תחת משאוי יש בו עשה ול"ת והמגיה כתב דלא ידע מקורו ובמנ"ח העיר מקורו מעובדא דריבר"י בפ"ב דב"מ ולא ראו דכבר נשאל בזה הרשב"א בתשו' מובא ברדב"ז ח"ב סי' תשכ"ח והעיר ג"כ מראיה זו והרדב"ז דחה כל ראיותיו והעלה דאין באדם מצוה זו רק שהוא בכלל גמ"ח ובכלל ואהבת לרעך כמוך ועון גדול הוא אם הניחו והלך לו אבל לא מטעם עשה דפריקה. ומצאתי בשמ"ק ב"ק נ"ד ע"ב שהקשה על מ"ש שם להנחה הקשתיו ולא לד"א דא"כ פריקה נמי לא תנהוג באדם ובפרק א"מ משמע גבי ההוא דדרי פתכא דאופי דנהגה וי"ל דמדרבנן נהגה והיינו: כהרדב"ז. אלא דמ"ש הרדב"ז דאי כהרשב"א למה לא הזכיר הרמב"ם שהאדם בכלל מצוה זו. הנה בספר המצות להרמב"ם ל"ת מצוה ע"ר כתב דנפרק ממנו עד שיתקן לשאת אותו ולהגביהו ומגביה עמו משאו אם על גבו אם על בהמתו. הרי דעתו דגם באדם נוהג מצוה זו ועיי' יעיר אזן להחיד"א מערכת צ' אות ג':

סמ"ע ס"ק ה'. כ"ז ילפי' כו'. טעם זה ליתא בש"ס ובפי' רש"י בתורה מובא זה מהמכילתא אבל לכהן אמרי' אין עשה דוחה ל"ת ועשה ותו מי דחינן כו'. ואולי נ"מ מטעם זה אף בבית הפרס דרבנן דאינו מטמא לו דל"ג מזקן ואינו לפ"כ וכלל הוא דכל בשלו אינו חוזר וטוען כו' כמ"ש שם בש"ס:

סעיף ד'. שנאמר עזוב תעזב כו'. ובש"ס הוכח תוכיח אפי' ק' פעמים. וכ"פ הרמב"ם פ"ו מדיעות והק' הלח"מ דמתוכיח מרבה אפי' תלמיד לרב ומדוע השמיט רבינו זה. והמגיה במלמ"ל תירץ דס"ל דלאו למימרא דיוכיח התלמיד לרבו כאשר ידבר איש אל רעהו אלא היינו לומר דכשרואה אותו עובר על ד"ת אומר לו למדתנו רבינו כו"כ וזה כתב הרמב"ם פ"ה מת"ח. ולא ראה שכן כתב הריטב"א שם לפרש. אך הלח"מ הק' עוד בדברי הג"מ דמהוכח משמע אפי' מאה פעמים הא אמרי' בעירכין פ"ג הוכיחו ולא קבל מנין שיחזיר ויוכיחו ת"ל תוכיח מ"מ משמע דנפק"ל מתוכיח. ותמוה דהלא כבר הק' כן הרמב"ן והנמוק"י וכתבו דהוכח אפי' ק' פעמים במשמע בשני דברים כגון אם הוכיחו בעבירה אחת ולא קיבל לא יחזור ויוכיחה בה שהרי לא קיבל עליו תוכחה ח"ל תוכיח. עוד פסק שם הרמב"ם דהוכחה עד הכאה. ובקובץ מביא בשם הברכ"י ליישב דברי רבינו שפסק כרב משום דפלוגתתם תליא באי דרשי' טעמא דקרא דאי דרשי' אם בנזיפה שוב לא ישמע ומ"ד עד הכאה סבר דלא דרשי' ואנן פסקינן דלא דרשי'. [וזה אינו מספיק דדעת הרמב"ם בזה אינו ברור עוד עיי' שד"ח מערכת ט' סי' י"ד ט"ו דיעות הפוס' בזה] ולא ראה שכבר עמד בזה בש"מ וכתב דאעפ"י דקיללו וניזפו חזקה דיקבל תוכחה עדיין ומצאתי בהג' חיד"א לס"ת סי' ה' הערה מקור דברי הרמב"ם מזוהר פ' נח ועד כמה יזהר לו עד דימחו ליה הרי כרב:

סעיף ה'. מאימתי יתחייב כו'. הנה הב"ח לעיל רס"י רנ"ט כתב דה"ה גבי אבידה ותמה על הרמב"ם וטור שלא כתבו זה רק גבי פריקה. אבל בש"ס דילן הגירסא ח"ל כי תפגע והגר"א הגיה ת"ל לא תראה וכן הוא בספרי שם ויליף מאבידה ואין ראיה מאבידה על פריקה דאיכא צעב"ח י"ל דמחויב אפי' מרחוק וכן הוא גירסת הרמב"ם והשו"ע וא"ש:

סמ"ע ס"ק י"ח. פי' שהקניטו כו' ועיי' נמוק"י כו'. ונראה כונתו כמ"ש מהנמוק"י לא משמע כן דהא מסיק לשון הרמב"ן דעביד ביה איסורא כדסני לו ומשמע דעל הטוען קאי דעביד איסור בשנאתו לו משנאת חינם. אבל עצם סברת הסמ"ע י"ל אף דכך לי רשע ב"א למקום או ב"א לחבירו אבל אם חטא נגדו בממונו י"ל דיכוף יצרו המתגנב בלבו לשנא אותו משום רשעתו ובאמת אינו שונא לו משום רשעתו אלא מחמת נגיעתו בממונו ועיי' מע"ת מש"כ בזה:

סעיף י"ב. ולעבור מעליו. עיי' פרישה פי' הרמב"ם והראב"ד בזה. והנה לכאורה נראה מירושלמי ב"ק פ"ג הל' ה' מבואר כהראב"ד דז"ל ירושלמי על הך תוספתא מהו רשאין לעבור עליו דרסין עלוי ועברין. אלא שלכאורה פי' הראב"ד חמוה כמש"כ הכ"מ דמה"ת יהו רשאין לעבור עליו. וצ"ל דמיירי כגונא דספינות כגון שהמקום צר ואין דרך לעבור זולת דרך עליו. וכן מצאתי בגליון אלפסי סנהדרין שמפרש כונת הראב"ד עד"ז. ובזה י"ל דאין מחלוקת בינם וגם הרמב"ם מודה לזה. ובאמת פי' הראב"ד צ"ע רב ליישב בדברי התוספתא אם כי עיקר דינו י"ל ע"ד שכתבתי. ומש"כ בנחי"ר בירושלמי שם דהרמב"ם לטעמו דפסק צעב"ח דאורייתא אף שכן כתב הכ"מ בדעת הרמב"ם אבל אינו ברור עוד עיי' מנ"ח מצוה פ' ובמהר"ם שיק שם: סעיף י"ג. אחד טעון ואחד ריקן. צ"ע מ"ט השמיט אחד רכוב ואחד ריקן מובא ברמב"ם וטור. ומש"כ הסמ"ע ס"ק כ"ג בדיוק לשון הטור אינו מדוקדק דרכוב אינה משהה כלל. ובירושלמי כתב בזה"ל אחד ריקן ואחד טעון כו' אחד פרוק ואחד טעון ופרוק ע"כ היינו רכוב וא"ש. ומלשון הירושלמי נראה כמ"ש הט"ז כאן דכל הענין מיירי באופן אחד ע"ש:

סעיף ט"ו. ולפי נפשות. עיי' סמ"ע וכן פירשו כל הפוס'. אבל בש"מ ראיתי דמפרש דעת רש"י דהיינו לפי נפשות לחוד. וצ"ע דהא רש"י קאי על אף לפי נפשות. ומש"כ הפת"ש בשם האחרונים בפי' לטורפה הנה בש"מ בשם המאירי כתב שני הפי' ודעתו נוטה דאפי' באו על עסקי נפשות אין מחשבין אלא לפי ממון שאינו דומה הבא טעון להבא ריקן שא"א לו לנוס ולהניח אותו וה"ט גבי גייס דיכול למיגר ליתצל והייר אפשר דטעו באורתא ואזלי למקום חיות שא"א לינצל:

סעיף י"ז. מחשבין לפי משאוי כו'. וכתב רש"י אם השליך זה ק' ליטרין זהב ישליך זה ק' ליטרין ברזל וראיתי מי שהק' דאיפכא הול"ל אם השליך זה ברזל ישליך זה כנגדם זהב. ופשוט דהיינו אם צריכין להשליך יותר ממשאוי שני מאות ליטרות וזה שהשליך את הזהב תחילה א"י לומר השלך עוד כשיעור שוי הזהב. ומש"כ הפת"ש בשם הצ"צ והק' עליו מ"ש ע"ש. י"ל דשם הטעם משום דיכול לומר אני רוצה דוקא בייני ע"ש בפרישה וכאן מיירי בזהב העומדת למסחר דל"ש לומר כן. ונראה דבהקיל אחד כל המשא משלו חייב חבירו לשלם כפי שהיה צריך להטיל ממשאו ול"ד לשופך יינו כדי להציל דבש חבירו דאין לו אלא שכרו בלא התנה כמתני' שם דהתם שאני דממילא היה הדבש נאבד לולא הצלת בעל היין אבל לא היה יכול להאביד הדבש בידים. אבל הכא דהוי מצי מתחילה להטיל של חבירו בידים אחר שהטיל משלו כפי חלקו שפיר חייב גם עתה. ובעמדי בסוף דיני אבידה ראיתי בפי' הרמב"ן עה"ת פ' תצא שכתב ע"פ ואם לא קרוב אליך שאם הוא יודע של מי הוא אלא שהוא בדרך רחוק ממנו אינו חייב בה. ולא פירש כמה הוא דרך רחוק וסתמו הוא כשיעור תחילת השבת אבידה דהיינו שבעה ומחצה ריס וכ"כ בהקדמת ספר בנין שלמה וצ"ע בדברי הספרי שם ע"ש:

הלכות הפקר:

תוכן העניינים

בית יעקב (טבשונסקי)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה