בית יעקב (טבשונסקי)· רבי יעקב טובטשנסקי
חו"מ · סימן רסג
סעיף א'. אם היה חכם או זקן מכובד. כן דעת הרמב"ם. אבל הריטב"א כתב דוקא מפני כבוד התורה אבל זקן או מכובד בעלמא או יחזיר או ישלם דמיה וכ"נ דעת הרא"ש שכתב דאסור לזלזל בכבוד תורתו וכ"כ הרמב"ם בפיה"מ.
ובזה היה א"ל בקושית הב"י בש"ם אמר רבא כל שבשלו כו' דמאי קמ"ל מתניתין הוא. די"ל דמתני' מיירי בכבוד התורה וקמ"ל רבא דה"ה בשאר נכבד ועיי' ת"ש ברא"ש. והנה התוס' הק' ל"ל קרא דוהתעלמת ת"ל מלאחותו דגדול כבוד הבריות. ולכאורה י"ל דאשמעינן איסורא דאסור לזלזל בכבוד תורתו ואסור להחזיר ומוכת דדעתם כהרמב"ם וי"ל עיי' דרישה. ובתי' הגרע"א מיישב קושית התוס' למ"ש התוס' שבועות דשב וא"ת שאני כמסקנא דש"ס ברכות י"ט י"ל לגירסת הרא"ש אליבא דהרי"ף דרכו להחזיר בשדה כו' מבואר דבנטלו בשדה להוליכו עד העיר יכול להניחו שם כיון דאין דרכו להחזיר בעיר א"כ י"ל דצריך קרא בכה"ג דהחזירו בשדה כשבא לעיר רשאי להניחו אף דמבטל מצות השבה בקום ועשה. וצ"ע אם זה מיקרי ביטול השבה דהא הרא"ש כתב דל"ד להכישה נתחייב בה דאדרבה הוליכה למקום המשתמרת יותר מבשדה וכתב הט"ז דההשבה שמשדה עד העיר היא מצוה בפ"ע שהיא משתמרת יותר מבשדה בעיר נמצא דלא התחיל כלל בהשבת העיר. שו"ר בס' נ"ח שהביא כמה ראיות דמה שמניח הדבר מידו לא תשיב לביטול מעשה. והנה התוס' שם כתבו בעובדא דריבר"י דאפקרה שלא יכשלו בנ"א בלא תגזול. והק' הפנ"י ליהני מתורת מחילה למש"פ בסי' רמ"א סעי' ג' דמהני באומר שמוחל מה שיטול ואף דמצי לחזור מהני כ"ז שאינו חוזר. ולפמש"כ שם הנתי' דמהני מתורת תפיסה:
ודוקא דידע בתפיסתו כמ"ש בסי' ר"ט י"ל. והמע"ח הק' היאך היה יכול להפקירה הא מעות אינם קונים ורק במשיכה והדברים שדרכם להגביה צריך להגביה וכאן שלא היה לפ"כ מסתמא לא הגביהו והיה א"ל עפ"י מש"כ התוס' דהיה שם עוד שני אנשים דהפקר בעי בפני ג' והם משכו עבורו. אלא דע"כ צ"ל דגם הם היו מכובדים דבלא"ה היו הם חייבים כמ"ש בש"מ בשם הרא"ש. והנכון עפ"י מש"כ המבי"ט מובא בשעמ"ש סי' ר' דאף המוכר יכול להעשות שליח למשוך בשבילו וי"ל דעשה שליח להמוכר שימשוך בשבילו וברי"ף ורא"ש לא גרסי פעם ב' ואפקרה וכתב הה"מ משום דאי הוי אפקריה גם בפעם הב' סתם לא הוי יכול לומר לדידך לא אפקרינהו. אבל הריטב"א כתב אע"ג דאפקר סתם יכול להתנות כיון דעד ג' ימים יכול לחזור בו כ"ז שלא החזיקו בו וכתב כן בשם התוס' ומזה ראיה להקצוה"ח לק' סי' רע"ג ס"ק ג' בדברי התוס' נדרים דל"ש קרקע ול"ש מטלטלין דלא כהחוו"י. אלא מש"כ הקצוה"ח על החוו"י שכתב דלא בעי במטלטלין הפקר בפני ג' ודחהו מתוס' פסחים ע"ש היה לו להק' מתוס' שלפנינו דמפורש דאף במטלטלין בעי ג': סעיף ב'. שהרי התחיל במצוה. וכן דקדקו מרש"י דה"ה בכלים. והנה השעהמ"ל סופ"ג מגזילה הק' על רש"י שכתב אם הכישה הכאה אחת להשיבה וכ"כ הטור ומשמע דדוקא דהכישה להשיבה נתחייב בה ומסוגיא דהמוכר את הספינה משמע דאפי' לא נטל הצלוחית כדי להחזירה אלא למוד בה לבעה"ב אפ"ה חייב מטעמא דרבה ותלמודא לא דחי אלא מטעמא אחריני. ולכאורה גם מסוגיין משמע דאפי' שלא ע"מ להשיבה דפשטות עובדא דאביי דשדא בהו קלא משמע שלא במתכוין. אלא די"ל דבבע"ח ל"ב להשיבה דאנקטה נגרי ברייתא ונמשך היזק לבעליה ורש"י לא כתב כן אלא בכלים דכל הטעם הוא משום דהתחיל במצוה לכך בעינן דיתחיל להשיבה. ועיקר הוכחתו יש לדחות דאולי הכונה למעוטי כגון שהבריחה מנזקין שרצתה להזיק דבכה"ג נראה דאינו חייב ועיי' ב"י. שוב ראיתי בט"ז שכתב אפי' לא התחיל דרך השבה רק כמתעסק בעלמא כעובדא דאביי ג"כ חייב ולמש"כ י"ל: