בית יעקב (טבשונסקי)· רבי יעקב טובטשנסקי
חו"מ · סימן רסב
סעיף א'. וכן אפי' הוזלה כו'. הוא מש"ס ד' נ"ה כמ"ש הב"ח. והט"ז תמה שלא הביאו ראיה זו. ואין התמיה כ"כ חזקה דהא יש מהראשונים שפסקו שם כלוי עיי' לעיל סי' רכ"ז ולדידהו כל שאין שו"פ בשעת הכרזה א"ת להכריז. והנה הב"ח והסמ"ע מחולקים בדינא ופשט הסוגיא משמע כהסמ"ע דההכרזה וההשבה הכל אחד. והנה בכלי אי צריך להכריז אף בפחות משו"פ כלעיל סי' פ"ח עיי' בזה:
בתומים שם ס"ק ג'. והס' מנחת עני לחו"מ סי' ו' לא ראה דבריו ע"ש: סעיף ד'. ראה אבידה שנפלה כו'. כתב הנתי' דל"מ יאוש השותף לגבי הב'. ובנחל"צ סי' רנ"ט מביא דל"מ יאוש השליח לגבי המשלח. וראיתי למי שמביא ראיה דמהני מסו"פ הגוזל קמא דמהני הודאת הגנב להשומר וא"י לומר לתקוני שדרתיך כו'. ואין ראיה דהא השליח לא נתחייב מתוך טענתו והודאת הגנב באה ממילא. עוד מביא ראיה משכחה דמבואר בריש ב"מ דבעי שכחת הפועלים ושכחת בעה"ב ובודאי דכשהבעלים לא יהיו שם כלל לא יופקע ממנו דין שכחה לגמרי ובודאי דשכחת הפועלים מהני לגמרי גם במקום שכחת בעה"ב דנכנסו תחתיו. וגם מזה אין ראיה דהתם אף אם שכחו הבעלים ולא שכחו פועלים ג"כ לא הוי שכחה ועיי' בר"ש פאה פ"ח משנה ז' דר"ש סבר דגזה"כ הוא דשכחת פועלים הוי שכחה כדקס"ד בב"מ ולא ס"ל כדיחויא דשם. ויל"ע באשה שאבדה ממעות נכ"מ אי מהני יאוש שלה גבי בעלה דיש לו פירות. ועיי' רשב"א חי' חולין קל"ט דיאוש הגזבר מהני להקדש. והנה הקצוה"ח הק' בדברי הרמב"ם פ"א מתרומות שכתב או שירד כו' ותרם לעצמו ובזה קשה דל"ש כאן ניחותא דמצוה וכן הק' הט"ז יור"ד סי' של"א דהוי גזל. ותמה עליהם בשו"ת ר"ב סי' ע"א מי הגיד להם דכונת הרמב"ם כדי שיקחו לעצמו בתורת גזל ופשוט דכונת הרמב"ם הוא כדי שיקנה וישלם דמים והאי כדי שיקחם הוא מלשון מקח וכמבואר בסי' שנ"ע דבידעינן שעומד למכר רשאי ליקח בלא רשות מוכר. אבל הט"ז לשיטתו שפיר הק' שכתב שם להלכה כרש"ל שהק' על הרא"ש ודחהו. ואף הש"ך שם כתב דדוקא בדברים העומדים למכירה ובשדה הא אמרו רוצה אדם בקב שלו כו' וכמ"ש הט"ז וכ"כ שם הגר"א. ולולא ד"ק היה א"ל דהרמב"ם דייק בלשונו שהרי אינו מקפיד והוא דמ"ש כלך אצל יפות עושהו לדבר שאינו מקפיד וממילא לא הוי גזל לשיטת הרמב"ם דדבר שאינו מקפיד אין בו משום גזל ועיי' מה שכתבתי שם במקור דברי הרמב"ם. ובעיקר דברי הש"ך ס"ק ד' עיי' שמ"ק דיעות הראשונים בזה ועיי' פנ"י ומש"כ הגר"א ס"ק ז' בדעת הרא"ש ועיי' ב"י וב"ח שפילפלו בזה הנה ז"ל הרא"ש בש"מ אהא דמשני בש"ס כאן כיון דיקירי מידע ידיע הו"מ לשנויי כדמשני לקמן אקציעות כיון דמידי דמיכל הוא אגב דמחשבי ממשמושי ממשמש בהו אלא איצטריך לו טעמא דיקירי משום אחריני כגון גיזי צמר ואניצי פשתן. ומסולק כל מה שהק' עליו והנכון מש"כ בדרישה בדעת הרא"ש:
סעיף ו'. מעות מפוזרים. הט"ז ביאר לדינא עפ"י לשון הרמב"ם בין דינר אחד להיו לו הרבה דינרים דבזה אינו מרגיש עד שימנה ובזה מיירי הרמב"ם. אבל לק' סי' שנ"ה מובא דעת הרמב"ם בב"י וד"מ דאדם יודע כמה מעות יש לו בכיסו ומשום זה יוצא בהשבה דמסתמא יודע מנינם וע"ש בסמ"ע:
סעיף ח'. וכן כל דבר שיש בו סימן כו'. והיינו כרבא דסימן העשוי לידרס הוי סימן. והנה הפרישה כתב דמחלוקת רבה ורבא הוא בדבר שיש בו עדיין סימן אבל באין בו סימן עתה כו"ע ל"פ. ובזה יש ליישב קושית המפ' על רש"י במתני' ריש א"מ שפירש בכריכות ברה"ר מפני שהכל דשים עליהם ואם היה, סימן נקשר עליהם ה"ה נשחת וכ"כ הרע"ב. והוא שלא כהילכתא דהא פסקינן כרבא דהוי סימן. ולכאורה היה א"ל דס"ל לרש"י דאין הלכה כרבא בזה שכתב בסוף כ"ג ע"א רבא לטעמו דאמר סימן העשוי לדרס הוי סימן חזינן לכאורה גילוי דעתו דסתמא דש"ס לא פסק כן וכן כתב הרמב"ן במלחמות ליישב דעת הרי"ף שהוכיח דמקום הוי סימן מש"ס כ"ה ע"ב ולא הוכיח מכאן משום דרבא לטעמו ואין ראיה. וכן נראה מדברי ר"ח בסוגיין דחבית דפסק מסוגיין דמקום לא הוי סימן וכ"כ בש"מ בשם גיליון תוס' וא"כ ס"ל גם בסימן העשוי לידרס דלא הוי סימן דתליא זב"ז כמש"כ הרמב"ן שם. אבל לא מצאתי בפוסקים מחלוקת בזה. אבל לפמש"כ בפרישה א"ש דרש"י דקדק בלשונו ואם היה בו סימן ר"ל ועתה אין בו סימן יבזה הכל מודים. אלא דמש"כ הפרישה בלשון רש"י דבר שיש בו סימן בגופו ועפי"ז י"ל ג"כ דברי רש"י במתני' דמחלוקתם הוא דק בדבר שיש בו סימן בגופו וכריכות אין בהם סימן רק בקשר. אבל לא מצאתי לשון זה ברש"י בסוגיין ואדרבה מדקאמר בש"ס ואפי' דבר שיש בו סימן ולא אמר בקצרה ואפי' יש בו סימן פירש בש"מ דזה דאשמעי' דהו"א דלא נחלקו רק בכריכות דאין בהם סימן בגופו רק בקשר לכך אמר ואפי' דבר שיש בו סימן ר"ל אפי' בגופו לא הוי סימן ומחלוקתם הוא בכל גונא:
סעיף ט' בהגה. לאחר שנפתחו האוצרות כו'. הרמב"ם פט"ו מגו"א הל' ט' השמיט הא דרקתא דנהרא והשיגו הראב"ד בזה. ואולי י"ל בדעתו דס"ל דלאחר שנפתחו האוצרות אין סימן מקום דהלוקחים רואים המקומות ולחילוק אביי אין נ"מ ברקתא דנהרא ור"נ דמוקי בהכי ס"ל כר"ז. וקצת ראיה יש מעובדא דרב יעקב בר אבא דא"ל אביי זיל שקיל לנפשך כיון דהוא אחר שנפתחו האוצרות ולא שאלו אי מצא ברקתא דנהרא ומש"כ בסמ"ע ס"ק י"ז וכ"מ מהטור. הו"ל להביא דברי רש"י כ"ב ע"ב שכתב כן:
סעיף י"ג בהגה. וי"א דנסדק כו'. הרמב"ן והר"ן כתבו זה לפי פירושם בש"ס כמ"ש בפרישה דמטבע דמי בזה לשאר כלים. אבל הריטב"א פירש דמטבע שאני לפי שעומדת להוצאה ולדידיה אף בנסדק אין סימן, והנה הרמב"ם כתב שאין סימני המטבע סימן לפי שחזקתו להוצאה. לשונו מורה להדיא כמ"ש הריטב"א דמטבע שאני בזה משאר כלים. והה"מ מביא דברי הרמב"ן והר"ן על הרמב"ם ומשמע דל"פ וצע"ג. וכן הבין הרמ"א שכתב וי"א על דברי הטור שכתב מפני שמטבע ניתן להוצאה והוא כלשון הרמב"ם. והט"ז הק' על הרמ"א שכתב בלשון וי"א ודבריו סתומים וגם נראה קצת ט"ס בדבריו ובמקום הרמב"ן צ"ל הרמב"ם. והנה בש"מ י"מ שמו כתוב עליה היינו שמו טבוע עליה וכן פירש שם הרמב"ן ומשמע דכתוב שמו ודאי מהני ואילו מדברי הרמב"ן המובא כאן בב"י משמע דאף שמו כתוב לא מהני וצ"ע:
סעיף י"ד. אפי' ראהו כו'. עיי' סמ"ע לשון הטור. אבל הרמב"ם כתב בלשון אחר אפי' ראה אותו מביא כברה לחפש אחריו בדעת רעוע הוא מחפש כדרך שמחפשים בעפר שאר הבלשים שלא נפל מהם כלום שמא ימצאו מה שנפל מאחרים כך הוא זה מחפש לא מפני שלא נתיאש והוא כמו שפירש הריטב"א דמ"ש בש"ס כי היכא דנפל כו' ומשכחנא ליה ל"ד דהיאך א"ל כן דשביק להדורי מה דאבד ודאי מיניה ומהדר על ספק אבידה דחבריה אלא מילתא בעלמא קאמר לומר דחלתא כזוטו של ים הוא שהיא אבודה מכל העולם ומה שעושה בכברא אנו דנין אותו כאילו אמר בלבו משכחנא סלע דנפל מחבראי לומר שמתעסק בעלמא הוא דע"כ איאושי מיאש. ולכאורה נ"מ לדינא באמר אלך ואביא כברה מיד שנאבדה ממנו דלהרמב"ם לא מהני דהוי כזוטו של ים דל"מ אפי' רודף אחריה וי"ל. והנה הרמב"ם כתב משום דאין בה סימן והטור כתב מטבע סתם ולא פירש ובש"מ כתב, דאפי' זוז צרור קאמר דמחמת החול הו"ל כזוטו של ים וקשה לכאורה על הרמב"ם דהא טעם זה נכון. וי"ל דהרמב"ם כתב בתוך החול או בתוך העפר וע"כ כתב טעם דאין בו סימן משום עפר דהא הריטב"א כתב דדוקא חול מתיאש אבל לא בעפר דמשתכח והרמב"ם ס"ל דאין בו סימן מתיאש אף בעפר:
סעיף ט"ו. שלא עשאם בעליהם כו', לשון הטור שאין דרך ליתנם בתוכם אלא מאיליו נפלו לתוכן וקסבר ר"י דהוי סימן לפי שפעמים יתן אל לבו לזכור שהוא בתוכו. והוא כפי' התוס'. אבל המחבר כתב לשון הרמב"ם שלא עשאום בעליהם כו' והוא כפרש"י. והסמ"ע וט"ז פירשו דבריו לפי' התוס' וצ"ל דמש"כ שלא עשאום בעליהם כו' היא משום אחריני דנקט חתיכת בשר. והנה התוס' כתבו דסימן בהמה אף דהוי מאילי' הוי סימן דניכר הוא. ולכאורה מדברי הב"י שהשיג על המרשים בראייתו מחתיכת בשר ודחהו דרובא עושים כן בכונה וזה מורה דלא כהתוס' דהא נראה מבחוץ הוא. ונראה די"ל למה כתבו התוס' דוקא סימני בהמה אם הדין כן בכל דבר הנראה מבחוץ. וצ"ל דהתוס' לא כתבו כן אלא בסימני בהמה דל"ד משום דנראה מבחוץ אלא דהדרך לידע בסימניה ובחתיכת בשר אי הוי אמרינן דחתכה כן שלא:
בכונה לא הוי סימן כלל דאינו משים אל לבו זה לסימן. וכן צ"ל בנסדק המטבע דהוי סימן כמ"ש הרמ"א בסעי' י"ג אף דבא מאיליו הוא עכ"ז הוי סימן דהדרך בזה לשום אל לבו לסימן:
סעיף י"ט. ואם מראים הדברים כו'. הקצוה"ח הק' הא רוב וקרוב הולכין אתר הרוב ואמאי לא אזלינן בתר רובא ולא הוי של בעל הכלי. ומה שתירץ עפ"י דעת רמב"ן דהוא מקומו ממש כבר השיג עליו הת"ס חאהע"ז סי' נ"ז דאין דמיון לזה אם נמצא בתוך הגן והכרם ממש. והקצוה"ח לדעתו תמה בזה על הב"ש אהע"ז סי' י"ז ע"ש. והנה הנתי' מתרץ דברי הב"ש משום דאיסורא מממונא לא ילפי' כמ"ש בב"מ כ'. וגם זה עלה על דעת הת"ס שם ודחאה עפ"י תוס' יבמות קי"ד דשוי איסור דלא הוחזק לממון דהוחזק ובכלי ולפניו פירות דודאי הוחזקו פירות טובא בעלמא ואפ"ה מהדרינן לבעל הכלי ה"נ באיסור שלא הוחזק. והמחוור מש"כ הנתי' דדוקא כלי ופירות דמוכת דהפירות מהכלי ולא בשני דברים הסמוכים זל"ז. ובתוספתא פ"ב איתא מקצתן צבורין ומקצתן מפוזרין חייב להכריז וע"כ דחייב להכריז גם על המפוזרות דעל הצבורים פשיטא.
ואולי דיש לתלות דגם זה מצבורים. ועיי' הג' מלא הרועים. ובשו"ת עמודי אור סי' פ"ד העלה דל"מ הסמיכות אלא ביש לתלות דהמעות הוא מהכיס והפירות מהכלי אבל במונח עוד דבר אחד שלא היה מעולם בהכלי לא אמרי' כיון דהכלי דזה מסתמא גם דבר הסמוך שלו. והנה בש"ס בא בעל הסימן כו' והק' הפנ"י מאי קמ"ל ועיי' מעיי"ח ודבריו צ"ע. ואולי י"ל דצ"ל בלשון הש"ס ונטל את שלו דלא הול"ל אלא בא אחד ונתן סימן בכלי ע"כ י"ל כמ"ש רש"י דהרבותא הוא דאמר בפירוש דהמעות אינן שלו ועפ"י מש"כ הש"ך סי' ס"ה ס"ק כ"ו לדייק מהתוס' דאם אינו יודע הוי שלו וז"ש בא בעל הסימן ונטל את שלו לומר דהיותר אין שלו אז זכה הלה בדבר שא"ב סימן אבל באין יודע הוי למי שנותן סימן בכלי:
סעיף כ"א. ואם היה שטבעתו העין כו'. ראיתי מובא משו"ת בן יהודא שחקר אם הוא דוקא בדבר שיש בו סימן ואף שאינו יודע בו סימן מ"מ ע"י שיש בו סימן יש לאדם בו טב"ע א"ד דטב"ע שייך גם בדבר שאין בו סימן כלל. ואין הספר הזה תח"י ע"כ ל"י טעם ספיקתו. דלכאורה מקושית הראשונים שהק' לפי"ז היאך סתים במתני' דדבר שא"ב סימן ה"ז שלו ניחוש לטב"ע משמע דאף באין בו סימן מהני טב"ע ועיי' תוס' כ"ד ע"א ד"ה ומודה וכ"מ מרש"י י"ט ע"א ד"ה ואי טב"ע ע"ש. והנה המעיי"ח שם הק' על ספיקו דרבב"ח משום מאי אהדרוה ניהליה אם אמר הסימנים תחילה ואח"כ הטב"ע ודאי סימנים אין מועילים בזה ואי אמר טב"ע תחילה ואח"כ סימנים ודאי לא מט"ע נתנו לו ולק"מ דהם אהדרוה ניהליה על פיו שאמר שיש לו בו סימן וטב"ע וסמכו על הימנותיה דאם לא יכירו שזה הוא לא יכשיל א"א להתיר וכ"מ מלשון הש"ס ומשום זה נסתפק לו. ומש"כ המחבר ובאושפיזא ופי' הרמ"א כדאמרי' בעירכין כו'. קשה דמביא פירוש התוס' על דברי הרמב"ם שבלשון המחבר והרמב"ם לא פירש כן. ולדעתי י"ל בכונת הרמב"ם עפ"י מש"כ בשו"ת יד אלי' סי' ס"ב לפרש באושפיזא שאם אחד יבקשנו לאכול אצלו יאמר כבר סעדתי באכסניא שלי וז"כ הרמב"ם שאם נתארח אצל שמעון ומבקשו לסעוד אצלו מותר לומר אצל ראובן נתארחתי אתו לסעודה וכעובדא דר"א שאמר לריב"ז סעדתי באכסניא שלי. ואולי זהו גם כונת הע"ש המובא בסמ"ע. ובזה מיושב קושית הדרישה דהא יש לחוש ג"כ לראובן ולמש"כ ניחא. ומש"כ הדרישה לפירוש רש"י דהני תלת הם ג"כ מצוה וגם התוס' ס"ל כן ולכך הק' מדוע לא חשיב מותר כו' אבל בש"מ פירש בדעת רש"י דהני תלת הם רק מדות טובות ולכן לא תשיב מותר כו' דהוא מדינא. ועיי' סמ"ע מש"כ סימן בזה ובשו"ת יד אלי' נתן סימן אותיות א מת ונכון. ובפחד יצחק אות אבידה מביא פירוש הר"א מרוטונבורק הטעם דנכתב אלף בשלשתן. פוריא משום כתם וכתיב ישנא הכתם הטוב באלף. אושפיזא דכתיב ישנא את בגדו כלאו וכתיב וארוחתו ארוחת תמיד. מסכת דכתיב וחכמת אדם תאיר פניו ועוז פניו שונא באלף ושלשתן לשון שינוי והיה ראוי לכתוב בה"א ועפ"י המסורת נכתב באלף ועיי' רש"א בחא"ג. ומש"כ המחבר וכשהוא מקפיד על חלוקו ועיי' סמ"ע ס"ק מ"ה והש"ך דחהו עיי' ארה"ח להג' מלבים סי' א' ביאור נחמד בדברי הסמ"ע. ובפחד יצחק פירש דאפי' על גנות קטן כזה מקפיד שלא יגנוהו הבריות וקו"ח שלא יתן עיניו בממון אחרים שלא יהיה לגנאי ולבוז ועיי' שמ"ק ועיי' ט"ז אור"ת סי' ב' ובישועי"ק ובבכור שור בחי' שבת מש"כ בזה. ומש"כ בהגה ודוקא במקום שת"ח מצוים הוסיף ע"ז בשמ"ק דאם מצא ספרים המצוים רק לת"ת כגון ספרי עיון לעולם לא מייאש אפי' במקום שאין ת"ת מצוים דהמוצא מביא ודאי לת"ת לקנותו. והנה הסמ"ע חקר בדין ת"ת בזה"ז לענין אבידה והט"ז כתב דגם בזה"ז יש דין ת"ת בזה. ובערוך השולחן כתב דהעיקר תלוי ביראת ה' ומש"כ דוקא ת"ת משום דסתם ת"ת ירא את ה' וכ"מ מלשון הרמב"ם בפי' המשנה שכתב אם הוא איש נאמן אלא דסתם ת"ח הוא איש נאמן. והמעיי"ח כ"ת ע"ב חידש עוד למש"כ הש"ך סי' פ"ז בשם רה"ג דמי שמניח תפילין יש לו דין ת"ת לענין שבועה ה"נ לענין אבידה כל מי שמניח תפילין יש לו דין ת"ת בטב"ע ועפי"ז אם מצא אבידה שאין בו סימן במקום שת"ח מצוים לא יוכל למוכרה דא"כ יפסיד האובד גם המעות וצ"ע. ולפי"ז המוציא תפילין אף שאין בהם סימן אינם שלו ויחזור להנותן טב"ע דהוא בחזקת ת"ת ולהשמ"ק שהבאתי אף במקום שאין ת"ת מצוים כיון דסו"ס יביאו למכור והקונה הוא ג"כ ת"ת לא מתייאש וצ"ע בכ"ז. והנה בעיקר הדבר דפסקו כר"ש ולא כרבנן עיי' ב"י וב"ח וראיית התוס' מרבב"ח אולי יש לדחות דכיון דהוי שלית והגט היה בידו בביה"מ מאן לימא לן דבזמן שהיה בידו לא שבעתו העין ויש לו בו טב"ע ועיי' אורים סי' פ"ז ס"ק מ"ג הבין כונה אחרת בדברי רה"ג שהבאתי דלא כש"ך. ומש"כ בהגה ודוקא אם מצאו כו' כן דעת הטור והוא מדברי הרמב"ן כמ"ש הב"י וראיתי במראה"פ בירושלמי שתמה על הרמ"א שפסק כיחידאי במקום שהראשונים סתמו ומשמע דבכל גונא כן הוא. ולא ראה שלאו דעת יחידאי היא דכן נמי כתבו התוס' ד"ה ומודה ר"ש. וכן כתבו בשמ"ק הרשב"א ור"ן וריטב"א ותוס' שאנץ ועיי' לת"מ. והנה בתולין צ"ו אמרו תדע דאלו אתו בי תרי כו' ואולי אמרי אית לן טב"ע בגוויה קטלינן ליה. ומשמע דפשיטא ליה כן. ואתרו המפ' מקום לזה בש"ס עיי' נוב"ק אהע"ז סי' נ"א שתמה על השמטת הרמב"ם דין זה ועיי' מראות הצובאות. ויש להעיר מסנהדרין ס"ז ע"א כדי שיהו הן רואין אותו וע"ש ברש"י ואע"ג דשמעיה קלא כו' הרי דהכרה הוא משום טב"ע בגופיה וע"ש בהג' קרני ראם וכ"פ הרמב"ם: