בית יעקב (טבשונסקי)· רבי יעקב טובטשנסקי
חו"מ · סימן רנז
סעיף א' בהגה. צריך למוכרן כו'. עיי' פת"ש בשם הנו"ב. ועיי' עוד מש"כ בזה המחנ"א הל' זו"מ הל' י"ז בדברי הרשב"א:
סעיף ג'. עבר האב כו'. וכתב הב"ח משום דלכתחילה אסור לכך תני עבר.
וליתא משום דהרמב"ם מיירי במכר לגמרי הגוף והפירות דאין לו לכתחילה למכור דשא"ש לכך אמר עבר. והב"ח כתב ליישב עפי"ז לשון הרמב"ם בסי' שט"ו וגם שם לא נראין דבריו דשם לא מיירי באיסור לכתחילה אלא מה שיש בידו למכור ומה שאין בידו ע"ש. ומש"כ בהגה ואפי' אם חזר ולקחם כו' ונדחק בסמ"ע הרבותא מאי ופשוט הוא דהחידוש הוא כמ"ש הריטב"א מובא בנמוק"י דלא אמרינן כאן מה מכר ראשון כו'. והסמ"ע אולי לא ניחא ליה בזה משום דבפשוטו משמע דהכיר הלוקח במקחו שאין לו אלא פירות דבלא ידע הוי מק"ט כמ"ש הריטב"א ולדידן בהכיר בה לא אמרינן סברא זאת עיי' סי' שע"ד והריטב"א לשיטתו מובא, דעתו בש"מ ב"מ דאף בהכיר בה אמרינן כן. אלא לשון הריטב"א בנמוק"י א"מ כן שכ' ואפי' ירשה האב כו' דהא בירושה גם בלא"ה לא אמרינן מה מכר כדאמרי' שם בש"ס ועיי' מלמ"ל פי"ב מזכיה הל' י"ג:
סעיף ח'. וק"פ אינו כקנין הגוף:
עיי' קצוה"ח מש"כ ליישב קושית התוספות קל"ו ע"ב על הרשב"ם. והנה לפי הגירסא שלפנינו וכן הגירסא ברמב"ן אשר תביא מארצך ל"ק כ"כ דארצך נקרא כל הארץ ישראל ואפי' אין לו בעצמו עיי' ספרי וגם בח"ש להרש"ל.
שוב ראיתי ברשב"ם פ"א ריש ע"ב כתב דאינו קורא דלא קרינן בו אשר תביא מארצך וא"כ מה הועיל הרש"ל בזה דבתרווייהו כתיבי מארצך וצ"ע. אבל התוס' גרסי דאדמתך קרינן בו. ואולי י"ל בכונת רשב"ם משום דצ"ל אשר נשבע ה' לאבותינו כו' משמע כאשר נשבע לתת ארץ זבת חלב ודבש וקנין פירות אין זה כאשר נשבע והראיה דר"ש בספרי ממעט מזה עבר הירדן שנטלו מעצמם הרי דבעינן קרא כדכתיב כאשר נתן. והרמב"ן הק' על הרשב"ם מלעיל פ"א מ"ט דר"מ ומ"ט דרבנן כו' לימא משום קנין פירות וע"כ משום ספיקא הוא כדאמרי' שם. והנה על תירוץ התוס' יותר קשה משם דלימא משום דרבנן היא דעל קושית הרמב"ן כבר תירצו התוס' פ' לא יחפור לחלק בין הקנינים ועיי' הג' רש"ש שעמד בזה. ואולי גם כונת התוס' כמ"ש הרמב"ן דמשום ספק הוא. והנה ראיתי בשו"ת ר"ב סי' נ"ב שהק' בש"ס שם דלמא אתי לאפקעינהו מתרו"מ לדעת הרמב"ם דהגומר למוכרן לאחרים פטור משום מוכר ולמה חששו להפקיע מצות קריאה משום ספק דרבנן דלקוח אינו חייב רק מדרבנן ואף אם ראו פני הבית ביד הבעלים מ"מ לא נתחייבו מדאורייתא דהא נגמרו בידם ע"מ לתתם לכהן. וי"ל דלהרמב"ם דס"ל דהא דספיקא דאורייתא לחומרא הוא רק מדרבנן א"כ ה"נ ההבאה והקריאה אינה רק מדרבנן ונדחה זה מפני ודאי איסור. ואולי י"ל בזה גם דברי הרשב"ם שם שפירש דאיסור הבאת בכורים בעזרה אינה אלא מדרבנן. והק' עליו הרמב"ן: שם א"כ מה הקשה שם דמביא חולין בעזרה הא כיון דאיכא לספוקינהו בבכורים לא אתי דרבנן ודחי דאורייתא. ואולי דעת הרשב"ם ג"כ כהרמב"ם דס"ד לא הוי רק מדרבנן והרמב"ן לשיטתו דחולק על הרמב"ם וס"ל דס"ד הוי לחומרא מדאורייתא וי"ל בזה. שוב לאח"ז נדפס המהר"ם שיק על תרי"ג מצות וראיתי במצות בכורים שמביא סברא זאת בשם הת"ס דבכורים בעינן כאשר נתן הגוף והמהר"ם שיק מיישב עפ"י דברי הרשב"ם כמש"כ. והנה הקצוה"ח העלה ליישב קושית התוס' עפ"י מה שחילק דביובל רשאי הלוקח לעקור ולהרוס (ועיי' מש"כ בזה בשו"ת שאילת שמואל סי' ל"ב) והוא לכאורה נגד ירושלמי מובא במלמ"ל פי"א משמיטין דביובל אינו יכול הלוקח לעקור ולהרוס וכן השיגו המנ"ח מצוה של"ט אבל בשו"ת ראשי בשמים סי' צ"ד מבאר לנכון דברי הירושלמי והיוצא מדבריו דהירושלמי לא קאמר רק לאיסורא בעלמא דכיון דרמיא על הלוקח מצות חזרה ביובל בעי לקיים חזרה מעליותא אבל מ"מ ליכא חיוב תשלומין על הלוקח אם הפסיד דבשלו היה עושה אלא שלא קיים מצות חזרה. ומש"כ הקצוה"ח דהבעל יכול להרוס ובנה יסוד עפ"י דברי הסמ"ע בסי' רי"ב. באמת כל האחרונים באהע"ז סי' צ' חולקים עליו עיי' ת"מ וב"ש ועי"ש בישועי"ק שחיזק דבריהם מש"ס וראשונים. ובזה נ"ל ליישב דברי רשב"ם ב"ב ד' קי"ב על הא דאמרו שם בגמ' אלא אימא דנפלה לו משדה חרמים. ופירשב"ם כדכתיב כל חרם בישראל לך יהיה. א"נ ההוא דכתיב והיה השדה כו' כשדה החרם. והקשה עליו הרמב"ן עפ"י המבואר בסדר עולם דכ"ב שנים אחר מיתתו של אלעזר היה היובל הראשון. ועוד הק' דלא מיקרי שדה חרמים. וכן הק' בשמ"ק ועיי' ח"ס יור"ד סי' של"א. ונ"ל לולא דבריהם דמעולם לא כיון הרשב"ם לזה. אלא כונתו כמ"ש ביד רמה שמביא ג"כ הכתוב דוהיה השדה בצאתו ביובל כו' כשדה החרם. כלומר ששדה החרם אינה יוצאת ביובל. וע"ז מביא הרשב"ם תחילה הפסוק דכל חרם בישראל לך יהיה. כלומר דמזה משמע לך יהיה לעולם דאינה יוצאת ביובל. א"נ מהדין קרא והיה כשדה החרם. כלומר דמזה משמע יותר ברור דשדה תרם אינה יוצאת ביובל. אבל מעולם לא היתה כונת רשב"ם לפרש דהכא מיירי בשדה היוצאת ביובל:
סעיף ו' בהגה. יכול לדור בהם:
הט"ז מביא לשון התשו' דמ"ש לעצמו לאפוקי בניו הקטנים ומשמע בסתם דהיינו שלא אמר לעצמו לא היינו צריכים להאומדנא שכ' הרשב"א אבל הסמ"ע שלא העתיק מעצמו משמע דאף בסתם אנו מוכרחים לטעמא דאומדן דעת שכ' הרשב"א. והנה בשו"ת רע"א החדשות סי' צ"א נשאל באלמנה שנתנה נכסיה במתנת בריא מעכשיו ושיירה לה כת לדור בביתה כל ימי חייה ועתה באה להנשא ולדור עם בעלה ובניה מוחים דאין לה זכות רק לבדה ולא עם בעלה. והשואל רצה לדמות זה לניד"ד. והשיב הגאון דבאמת דברי רמ"א תמוהים דבמקור הדין בתשו' רשב"א המובא בב"י מבואר בזה"ל מסתברים לי דאף לאשתו שייר דלא עלה על דעתו שלא יהיה לו שמש לשמשו. ויצטרך לאפות ולבשל בעצמו ולא גרע אשתו משמש. משמע דאשתו רק משום שמש שרינן ולא שרינן לו תרתי אשתו ושמש אלא אי הא אי הא א"כ באשה שבאה להנשא י"ל דלא דל"ש בה דצריכים לה לשמשה באפיה ובשול. והנה למש"כ בתשו' הרשב"א לפנינו דלא עלה על דעתו שיהא לו שמש כו' י"ל דכונתו הוא דאין להעלות על הדעת שלא יהא לו שמש לשמשו וגם זה שיהא לו שמש לשמשו לשאר תשמישין ושלא יהא לו מי שיאפה ויבשל לו וכששייר מקום לשמש לשאר תשמישין בודאי הניח מקום גם למי שיאפה ויבשל בשבילו והניח מקום לשניהם. ומש"כ בתשו' אח"כ או לשמש או לאשה כונתו על שניהם כמו שהבין הרמ"א. ובעיקר הדין יש לדון דלא דמי אשה לאיש בזה דבאיש אינו אלא משום שמוש ואשה הוא משום טב למיתב טן דו וכדאמרי' סתם אשה לאינסובי קיימא ולא עלתה על דעתה לשבת גלמודה. ולא לאינסבה. וגם אם היא אשה כבודה דאין דרכה לעשות מלאכה בעצמה בודאי מותרת גם בשמשים הצריכים לה לכבודה. ומש"כ עוד הרמ"א וא"צ לשלם מה שלקח כו' ועיי' סמ"ע. בתשו' הרשב"א המובא בב"י לא הוזכר מזה רק שכתב ואין לאב לישבע שיפרענו כשיגבה ממנו שהרי ראו ב"ד והבקיאים באותם חובות שא"א לו לגבותם ולא למוכרן ולא הזכיר מחיוב תשלום אח"כ ואדרבה לכאורה משמע דלולא ראית ב"ד היה צריך לישבע. ומש"כ המחבר מהיום כו' משמעות מהיום אם מאותה שעה או מסוף היום ונפקא מיניה אם מת באמצע היום חקר בזה השומ"ש מהדורא ד' ת"ג סי' ע"ז ע"ש: