אור ברסלב
בית יעקב (טבשונסקי) חו"מ › סימן רנו

בית יעקב (טבשונסקי)· רבי יעקב טובטשנסקי

חו"מ · סימן רנו

סימן רנה

סעיף א'. כך אינו יכול ליתן לו כו':

שיטת הרי"ף והגאון. והרא"ש דחהו. וכתב הב"י בטעם דעתם דאי הוי מהני מטעם מחנה מאן דחזי סבר דמשום ירושה הוא למימר דגר יורש את אביו. ובדרישה צע"ק ע"ז דמאין לקח לו הב"י גזירה זו ע"ש שדחהו. והנה באמת כטעם זה כתב הרמב"ן במלחמות דחכמים לא יתקנו נגד דעתם ורצונם והם עשו המחזיר לו כעובר על דעתם ואמרו אין רוח חכמים נוחה הימנו לפיכך לא נכלל הבן בכלל תקנת חכמים שתקנו לשאינו יורש. ובזה נכון מאד לשון הרמב"ם פ"ו מזכיה וא"ת יקנה נמצא זה יורש אביו דהיינו כמ"ש הב"י דיאמרו הבן יורש אביו גר. אבל הרמ"ה כתב דע"כ לא משום מתנה עמשכב"ת הוא דאי מהאי טעמא אדנקיט טעמא משום דמתנת ש"מ כירושה שויהו רבנן האי שאין לשון מתנה אלא לשון ירושה מיבעיא ליה. וראיתי מובא בשם המהרי"ט שהק' דליהני להיורש בפירש לא משום ירושה אני נותן לך כרס"י רמ"ח. ומצאתי שהקדימו הרמ"ה בזה לדחות דעת הרי"ף. ומה שהעלה מזה המהרי"ט לדינא עיי' לעיל סי' רמ"ח בנתי' ס"ק ה' שהביא דבריו ודחהו. והנה הרשב"ם ותוס' מחולקים דהרשב"ם פירש דתליא במקבל אם בר ירושה הוא ולדעת התוס' העיקר בנותן אם הוא בר ירושה. וראיתי למי שהק' על הרשב"ם דהא בש"ס אמר כן רבא על הא דר"מ ואמרינן שם דהיתה הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה והא קיי"ל דאחין דלידתן בקדושה חייבין משום א"א מן האם ופשוט דה"נ יורש את אמו וא"כ שפיר בר ירושה הוא וע"כ דקאי התם אאיסור הנותן דהוה גר. אבל כבר בירר הרמ"ה דבעינן דוקא איתא בירושת האב וטעמא דמילתא משום דבעינן מתנת ש"מ דומיא דאורייתא דמתנת שכ"מ קדים בה לכל אדם ודומיא דבן את האב דקדים לכל היורשים ואין אחר קודם לו אבל שאר יורשים איכא בכל חדא מינייהו אחר וקדום לו והאריך בזה להסביר. והעלה מזה לדינא דאמו שנתנה לו במתנת שכ"מ קנה דמיקרי בר ירושה נגדה. ולפי"ז בשתוקי המובא ברמ"א במעשה דתה"ד. לדעת הרמ"ה מיקרי בר ירושה נגד אמו הואיל ונוחלה מתנתו לה נמי הוי מחנה וצ"ע. ומש"כ הש"ך מהתוס' לכאורה משמע דלהתוס' ה"ה בנותן לבנו נמי ביש לו בנים כשרים וזה שלא כדעת הרי"ף והגאון דלדידהו לפמש"כ הרמב"ן והב"י בטעם אפילו יש לו בנים כשרים נמי איכא טעמם דכנגד תקנת חז"ל להרמב"ן אי משום גזירה להב"י וא"כ למה כתב הש"ך דעת התוס' במחבר שהוא דעת הרי"ף והגאון. ולהתוס' צריך לומר דמה שאמר שם על עובדא דר"מ כל היכא דליתא כו' דאיסור לא היה לו בנים כשרים ולפי"ז לא קשה מה שהק' הב"ח לדעת החולקין על הגאון הלא כל גר איתא בירושה ביש לו בנים כשירים וע"כ כמ"ש הרשב"ם דר"מ ליתא בירושה דאיסור לא היה לו בנים כשרים. וראיית התוס' מעבד פ"ק דגיטין צ"ע והא עכו"ם יורש אביו ד"ת ואי משום דאין קנין לעבד אין זה חסרון בעצם הירושה. ולולא דברי הב"ח והש"ך בכונת התוס' דלפירושם הו"ל להתוס':

לפרש. יותר היה נראה לי בכונתם שכ' דאם היה לגר בנים איתא במתנת שכ"מ היינו בהבנים נתנו לו קונה ולא אמרו כל היכא כו' אלא בגר שאין לו בנים אבל ביש לו בנים אף בהורתם שלא בקדושה ונתנו לו הוי מתנה כיון דהבנים ישנם בתורת ירושה דבניהם יורשים אותם ול"מ באחרים נתנו לגר דהוי מתנה אלא אפי' בניהם דאיכא גזירה כמ"ש הב"י אפ"ה הוי מתנה ומש"כ המחבר לא כולן ולא מקצתן וכתב הגר"א מעובדא דאיסור דמשמע אף במקצת. אבל דעת הרמ"ה בתי' ב"ב דמתנה מקצת קני ואדרבה מעובדא דאיסור מביא ראיה לדבריו דרבא כי מהדר אכולהו אנפי דהקנאה דמצי איסור לאקנויי לא קא דחי להו מטעמא דלאו בר ירושה הוא אלא גבי מתנת ש"מ בלחוד. ועיי' שאילת יעב"ץ ח"ב מש"כ בזה ודבריו שם מאוד תמוהים ולא הביא כלל דברי הרמב"ם והב"י וחולק בזה. ומש"כ בהגה ושתוקי יש לו דין גר. והנה הקצוה"ח מעתיק דברי התה"ד והק' עליו כיון דנאמנת לומר מישראל נתעברה מה בכך דאין יודעין מי הוא היורש שלו ודוקא גר דליתא בירושה כלל. ותירץ הנתי' דכיון דא"א להודיע בשום אופן יורשין שלו דהא אפילו עדים שזינתה עמו לא מהני לענין ירושה הוי כיאוש והפקר גמור וכיון דנכסי הפקר גמור א"א לבוא לידי ירושה כלל מיקרי ליתא בירושה. ומלבד דלא הועיל בזה דסו"ס אין החסרון בעצמו. עוד זאת הרי יכול להתברר כשיודה שממנו הוא וכ"כ התה"ד בעצמו. ובזה יש לדון בקושיא הב' שהקשה עפ"י מ"ש ב"ב קמ"ב דרפויי מרפינן בידיהו ונפסק בסי' רע"ה סעי' ל' ע"ש ובמ"מ סופ"ב מזכיה וה"נ כיון דיכול להתברר ע"י הודאה לא החזיק בודאי ורק מספק. ומש"כ הקצוה"ח בדבריו דאין לומר דחזקה בודקת ומזנה לא מהני אלא לענין איסור ולהכשיר הולד אבל לא לענין ממון ומשום דלא עדיף מרובא דאין הולכין בממון אחר הרוב כו' ומדברי התה"ד מוכח דהוי מהני חזקה דבודקת ומזנה גם לממון כו'. הנה בסברא זו השתמשו הרבה. הנה הכ"מ פ"א מאבילות העתיק תשו' הרי"ף וז"ל מי שטבע במים שאין להם סוף אין היתר לאשתו וכיון דבחזקת חי קיימא מסתברא דלא נהיג אבילותא. והטעם כיון דאמרינן דאשתו אסורה לינשא משום דבעלה בחזקת חי קיימא איך אפשר לחייב להבן לנהוג אבילות ולאסור בדברי תורה ושאר דברים שאבל אסור בהם (עיי' שו"ת פאת השדה סי' נ"ז) וכ"כ הרי"ט אלגזי תשו' הר"ן אם אחד נדר ויש ספק אי חל הנדר מער"ש דלמ"ד ספיקא דאורייתא לחומרא איסורו מן התורה חשיב לאיסור ודאי ולא הוה כמתיר את הנדר קודם שיחול. וכן כתב ההפלאה לדון מזה דאף דא"א בממון אחר הרוב אבל אם כבר החזקנו מרוב לענין איסור גם בממון נידון מחמת רוב כמו לענין חמישים כסף ופדיון בכור. ומש"כ בקצוה"ח דל"ש כאן לומר דבקרקע לא מהני תפיסה הואיל וליכא חזקת מ"ק צ"ע ממש"כ הט"ז לעיל סוס"י רמ"ג ושם בהג' חכ"ץ דמוכח דלא כדבריו ע"ש. והנה הסמ"ע כתב דה"ה שניהם אינן מוחזקים בו וכתב בס' תב"י דליתא דהא מבואר בסוס"י רמ"ג דהחזיק בהפקר מספק אין מוציאין מידו וע"ש בהג' ט"ז דמההיא דלקמן סי' רע"ה גבי לקנות את המיצר דמוכח דבקרקע שהחזיק מספק אם בא אחר והחזיק בקנין ודאי השני זוכה הוא לפי דקרקע שאינה בידו אינה בחזקתו כמטלטלין שהם בידו. וא"כ נראה דכ"ש שיש לנו ספק בזכיית מטלטלין ולא היה בידו אם אחר זכה בקנין ודאי כ"ש דזכה הב' דהראשון לא היה בחזקתו והב' הוא מוחזק גמור וא"כ כאן היכי מיירי דאם היה בחזקת מקבל מתנה בשעת מיתת הגר הנותן דאז היא שעת זכייתו דהא מתנת ש"מ קונה לאח"מ א"כ הרי זכה בה תחילה מספק ושוב אי"מ מידו כסוס"י רמ"ג ועוד דא"כ אין כאן שום ספק דהרי גם בתורת הפקר זוכה. ולמש"כ יש לדון בזה דלא דמי לסוס"י רמ"ג דכאן כיון שיכול הדבר להתברר אין חזקתו מודאי ושם הוא משום ספיקא דדינא וצ"ע:

סעיף ג'. אבל שכ"מ כו'. דוקא מתנה אבל צדקה לא דהא מפרנסין עניי עכו"ם כו' ועיי' מהרי"ט ח"ב סי' ה' ועיי' לעיל סי' רמ"ט סעי' ב' דלפעמים אף במחנה מותר. והנה השעהמ"ל פ"ט מזכיה כתב דדוקא באיסור דאורייתא אמרי' כן אבל לא באיסור דרבנן ובזה מיישב קושית השעהמ"ל מהא דאחריך בסי' רמ"ח. ואולי י"ל דבלאו דלא תחנם עובר אף בגרם הנאה דאין שיעור להנאה בזה וא"כ הבנים כשיתנו המתנה להעכו"ם אף שהוא בפקודת אביהם אבל מ"מ הם מהנים לו. ובזה הוי א"ש מה שהק' בפרישה מההיא דעבד בסעי' שלאח"ז דכתב הרשב"א דלא מחזקינן אינשי באיסורא ומסתמא עשה לו נחת רות וה"נ נימא כן דמותר כדלעיל סי' רמ"ט ולמש"כ ל"ד לעבד דהם אינם עושים איסור בחירותם ולכאורה כ"מ לשון הרמב"ם שכ' הרי זה כמצוה לעשות עבירה מנכסיו דהול"ל דעבירה הוא ואולי כונתו דגורם בנכסיו שבניו יעשו עבירה:

סמ"ע ס"ק ח'. והנותן דמי פדיונו כו' כיון דעבד כו':

צירף שני טעמים יחד ותמוה דלהטעם משום דהוי בר מצוה א"כ גם הבעה"ב אינו עובר כמ"ש בכס"מ וכ"כ בפרישה ולא צריך טעם זה על אחר הנותנו.

ומש"כ הכ"מ דטעם הרשב"א מובא בהה"מ אינו מספיק רק על איסור השיחרור אבל על לא תחנם קשה דהא אינו מחויב לעבד כלל י"ל דגם כונת הרשב"א הוא למש"כ הר"ן דעל לא תחנם תלינן שקיבל כסף ע"י אחרים בעד השיחרור ורק משום איסור שיחרור נקט ועיי' מש"כ לעיל סי' רנ"ג סעי' כ"ט:

תוכן העניינים

בית יעקב (טבשונסקי)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה