אור ברסלב
בית יעקב (טבשונסקי) חו"מ › סימן רנג

בית יעקב (טבשונסקי)· רבי יעקב טובטשנסקי

חו"מ · סימן רנג

סימן רנב

סעיף א'. רצו עושים דין. וכתב הטור דמיירי בשכ"מ המחלק כל נכסיו ודלא כהרשב"ם דמפרש לה במתנה במקצת דההיא מתנת בריא היא. והק' הט"ז דהא אינו אלא מדרבנן ואנן בילפותא דקרא מיירי ולק"מ דדינא דר"י מצי איירי אף בדרבנן. שו"ר בקצוה"ח שמשוה בזה דעת הר"י למש"כ התוס' ול"פ דדינא דר"י הוא אליבא דר"י ע"ש. וכן מצאתי בנמוק"י שמשוה דעת התוס' לדעת ר"י אלא שכתב וז"ל בגמ' אמרי' וליחוש דילמא הדר בו מהכא שמעינן דהא דאמרי' רצו עושין דין אפי' בחיי המצוה הוא ובדבר שאינו יכול לחזור בו אפי' בשעמד כגון דאיכא קנין ומעכשיו בין בכולה בין במקצת וכן כתב ר"י ז"ל והרב החסיד ז"ל עכ"ל. ומשמע מדבריו כמ"ש הב"י דפי' התוס' ורשב"ם שווים ודלא כהפרישה המחלק ביניהם ולפ"ז צ"ל דמש"כ התוס' והרא"ש לפרש לריב"ב אף בלא קנין היינו בדנים לאחר מיתה וכן צ"ל לרבינו יונה. והנה הב"י הקשה דע"כ מיירי בקנין מדפריך שם וליחוש דילמא הדר בו ע"ש ועיין מפרשים מש"כ בזה לדחוק. ולע"ד י"ל בפשוט דכל היכא דתוכ"ד כדיבור דמי היינו דבכל משך כדי דיבור עוד לא נגמרה המעשה עד לאחר שיעור זה אז נגמרת המעשה לכן לר"י עד שיעור שעסוקים באותו ענין עוד לא נגמרת המעשה וא"כ אף ששכ"מ לעולם חוזר היינו אף דהמעשה נגמרת בדיבורו נתנה לו התורה רשות לחזור ולכך יכולים העדים לכתוב מתנת שכ"מ אף בלא קנין אף דיכול לחזור אבל המעשה נגמרת וחזרה בעי ע"ז אבל אינם יכולים לכתוב דבר ולעשות דין בדבר שעוד לא נגמרה וכן מדייק הריטב"א מובא בנמוק"י ונראה דאי מצי למיהדר אין זו ישיבת ב"ד ואפי' לא חזר דהוי כמו שידון קודם גמר טענה וכמש"כ. והוכחת הש"ס שפיר אף בלא קנין ובכולה. ומה שדחה הנתי' מש"כ הסמ"ע ס"ק א' בטעם דמתנת שכ"מ דאינו תל עד לאחר מיתה דאפי' במקנה מעכשיו ולאח"מ נמי אמרי' כן כמ"ש התוס' והרא"ש. הסמ"ע כתב זה על מתנה לאחרים והעתיק לשון רבינו המובא ברא"ש ע"ש ושפיר כתב. והנה הקצוה"ח עמד על: סתימת הפוסקים שלא ביארו דסליק מההיא ענינא כדמוקי לה בש"ס וכן הקשה הלח"מ פ"ה ממכירה אף להרשב"ם וכבר הקדימם הב"י כאן להק' על סתימת הרמב"ם ואולי אי משום אטרוחי בי דינא בכדי סמך הרמב"ם על מה שפסק בפ"ז מה"ש דפירות בחזקת אוכליהם והוא דינא דשו"ע סי' שי"ז סעי' ג' והוא משום אטרוחי בי דינא כמ"ש הפוסקים וכן פסק בפט"ו מטוען בזה אומר של אבותי כל דאלים גבר והוא משום טירחא דבי דינא בכדי כמו שפירש רשב"ם ד' ל"ד הכא איכא למיקם ועיי' ב"ק פ"ט:

סעיף ב'. ואם אמר אני מנית כו'. עיי' סמ"ע ופת"ש בשם הת"ס ועיי' קהלת יעקב אלגזי בלשון בני אדם אות נ' מש"כ בזה באורך. וגם מ"ש הסמ"ע בשם המבי"ט בלשון יהא ובפת"ש. ע"ש באות פ"ג באורך:

סעיף ג'. וי"א שאינם מועילים. הנמוק"י כתב דיהנה יעמוד ישען כו' מהני בבריא וצ"ע שלא הביאו דעתו. עוד כתב בשם הראב"ד דצ"ל תנו נכסי לפלוני ויהנה בהם והחב"י לא ראה זה. ומש"כ המחבר ואם אמר אני מניח כו'. והמהרי"ק מביא דעת החולקים על הרא"ש. הנה בשו"ת בשמים ראש סי' ק"נ מצאתי דהרא"ש כתב דהרב אברצלוני פסק נמי כן. ומש"כ הפת"ש בשם הח"ס שט"ס הוא לק' בש"ך סי' רפ"א ע"ש. לדעתי כונת הש"ך שפיר עפ"י מש"כ בשו"ת רש"י מובא לשונו בפרישה דאני מנית הוא לשון ירושה ליורשים וגם לשון מתנה לרחוקים וז"ש הש"ך שם אבל אני מנית הוי לשון ירושה ר"ל לשון ירושה נמי [ועיי' בקהלת יעקב בלב"א אות נ' מובא הרבה דיעות הראשונים בלשון אני מניח] ומש"כ בסמ"ע ס"ק ז' דכל שלא השליש כו'. תמוה דהא שם מבואר לשונו דאף להחולקים לא מהני ע"ש. ומש"כ ס"ק ט' דדוקא בשכ"מ כו' הוא טעם חדש ולא מוזכר ברשב"ם וגם הה"מ והב"ח כתבו טעם אחר. עד שמצאתי ביד רמה שכתב כהסמ"ע וצ"ע על הה"מ שלא הביאו. והנה הגר"א אות ז' הוכיח כהרמב"ם מתוספתא ב"ב. אבל הריטב"א גיטין פ"א יש לו גירסא אחרת בתוספתא וז"ש שם בתוספתא הרי הוא במתנה הוא ט"ס וצ"ל מתנה ומסיום דברי התוספתא היא וקאי על מ"ש מקודם שם מי שאמר יטול כו' הרי זה מתנה אבל אמר תנתן לו בזה מחולקים דחכמים ס"ל לא זכה. וי"ל דהראב"ד היה לפניו ג"כ גירסא זו. שו"ר מש"כ בשם הנמוק"י עיי' מלמ"ל פ"ט מזכיה:

סעיף ה'. כמדומה לי כו':

אף שכבר כתבו המחבר בסי' רמ"ו ושלא בעינן גילוי דעת קמ"ל הכא דבגילוי דעת אף שמת הבן אח"כ בטלה המתנה וכ"כ הב"ח. אלא שצ"ע דגם הרי"ף והרא"ש מייתי הכי הברייתות ולא כתבו חידוש זה דאפי' מת הבן:

סעיף ו'. ונ"מ כו':

יש שחקרו במתנת שכ"מ אי הוי כירושה לענין בכור וכן לענין יובל. ולכאורה י"ל מכאן דקאמר למאי הלכתא כו' והא נ"מ לענין בכור או לענין יובל. וע"כ דכירושה דמי לכל מילי ויש לדחות עיי' דרישה. ומש"כ הש"ך ס"ק ח' ולפמ"ש שם כו' [מ"ש מהרש"ל הוא ט"ס וצ"ל מהרי"ל] והרמ"א שלא הגיה כאן משום דהשיג על המהרי"ל בד"מ ע"ש. ומש"כ הט"ז כאן לישב ע"ש קשה לאמר דהטור יחלק בדעת הרשב"ם נגד אביו הרא"ש שכ' בדעת הרשב"ם דל"ב דוקא לשון ירושה מפורש.

ובחי' הרמב"ן כ' דעת הרשב"ם דבעינן דוקא לשון ירושה מפורש וצ"ע:

סעיף ח'. אבל אם אמר תנו כו' אין לו אלא חובו:

וכתב הש"ך דאפי' תפס מוציאין מידו. אולי מהטעם הב' המובא בנמוק"י דלא מקרבא דעתו לגביה למיהב לו מתנה וצ"ע על הסמ"ע שלא הביא טעם הב'. שוב התבוננתי בדברי הריטב"א שבנ"י ומשמע דחד טעמא הוא שכן משמע מדבריו ע"ש אבל צע"ג דהא לטעמא דרבית שמסיק אח"כ משמע אף שנתן בפי' לשם מותר ולא הוי צ"ל תחילה משום דסבור שכך חייב לו וכן ראיתי אח"כ בשוש"י מובא מבעה"ת ששני טעמים הם.

והנה הנ"י כתב לפי"ז אם היה בנו בע"ת אמרי' שפיר ידו על העליונה. והיינו משום קירוב דעת אבל באומר בפי' לשם מותר ה"ה בנו כאחר משום רבית. ודע דהא דאמרי' דכשאמר כראוי לו נוטלן יותר על חובו דוקא דהחוב הוא בענין שהיה גובו מיתומים קטנים בלא שבועה ובאחד מג' אופנים המבוארים בסי' ק"ח אבל בשטר סתם אמרי' דאהני ליה כראוי לו למיפטריה משבועת היתומים כ"כ הרמ"ה ותמוה שלא הביאו הפוסקים ומש"כ בהגה מי שאמר בתו כו' כו'. והק' הנתי' דמ"ש מאומר סתם לאשתו דידה על העליונה ויותר תמוה לי בזה דברי הגר"א ס"ק י"ד שכ' כשיטתו לעיל בשם י"א ותמוה דהא הי"א הוא דעת הרא"ש ודעת הרשב"א בעל הגה זו היא להיפך כמ"ש הה"מ מובא בב"י. שו"ר שהמגיה על בהגר"א עמד בזה ולפמש"כ שם א"ש גם מ"ש הנתי':

סעיף י'. וה"מ שפירש כו'. בטור מובא תשו' הרא"ש הסותרת לר"י. והנתי' מחלק בין לשון מתנה ברורה ללשון שיש להסתפק בו משום ירושה. והנה אף שבזה היה מדויק לשון התוספתא המובא בנמוק"י האומר תנו ר' זוז לפלוני וה' מאות לפלוני פלוני ירש שאר נכסי יוצאת עליהם כתובת אשה ובע"ח גובה ממי שיורש שאר נכסים. די"ל למה מסיק פלוני ירש שאר נכסי דממילא יהא של היורשים. וע"כ למידק דדוקא כשאמר פלוני ירש שאר נכסי בלשון ירושה אבל אם אמר יותן לפלוני שאר נכסי אף שהוא יורש גבי ממנו כשאר בע"ח לפי חלקו. אבל חילוק הנתי' אינו מספיק לתרץ תשו' הרא"ש שכתב להדיא דאף אם אמר לשון מתנה ליורש לא מהני והוא סותר לחילוק זה וע"כ כמ"ש בפרישה וסמ"ע לחלק. ומש"כ הקצוה"ח בפירוש רשב"ם משום דמתנת שכ"מ ל"ח מוחזקת עיי' ב"ש אהע"ז סי' צ' ס"ק ג' בשם תשו' ר"ב דמתנת שכ"מ מיקרי מוחזק.

ומש"כ הפרישה בכונתו שהוא לדינא דש"ס עיי' תומים סי' ק"ז ס"ק ה' שביאר שיטתו כשיטת הגאונים וכן הוא כונת הטור כאן. אבל צ"ע שלא הביא הטור דעת אביו הרא"ש קדושין פ' האומר דגובין ממתנת שכ"מ ופסק נגדו:

סעיף י"א. שהרי גילה דעתו כו':

והקשה הנתי' על מסקנת הטור אבל אם נאבדו המעות כו' דהא אפי' באומר סתם ונאבדו הכל לפי חשבון. ונראה שהבין כמו שס"ד בדרישה לפרש כונת הטור שנאבדו הכל לו אבל בפרישה דתה זו ומפרש כונתו דהפסיד לפי חשבון. אלא שזה שפיר הקשה על הטעם מפני שגילה דעתו הא בלא"ה אפי' בסתם הוי לפי חשבון. ויותר קשה הוא מה שמפרש בסמ"ע והפרישה דאמר כן בלי הפסק דבהפסק אמרי' דדעתו ליתן עכ"פ והא הוי כסתם והכל לפי חשבון וצ"ע וע"כ צ"ל כמו שחילק הנתי' בין נאבד מחיים לנאבד אחר מיתת הנותן ע"ש:

סעיף י"ב. ה"ז כמי שנתן כו':

עיי' ש"ך שהסכים לדעת הרמב"ן וכ"כ הב"ח ולענין קי"ל אם יכול לטעון לפמש"כ הש"ך שדעת התוס' כהרז"ה ובתה"ד סי' ש"נ מובא בקצוה"ח כתב שרש"י ג"כ מפרש כהתוספות אם כן יכול לטעון קי"ל כהנך רבוותא וראיתי בשו"ת ב"ש חחו"מ סי' פ"ג שכתב דלא מצא בתוס' שיחלקו על הרמב"ן בזה זולת בתוס' קדושין ס"א ע"ב ד"ה בשלמא ושם מבואר דאף בדיבור בעי תנאי קודם למעשה דלא כמ"ש הרמב"ן אבל התה"ד כתב שדעת תוס' ורש"י כשיטת הרי"ף והוא דלא כרז"ה וכיון דהרז"ה יחיד בדבר זה אין יכול לטעון קי"ל. והנה מה שכתב בשם התה"ד לא ראה היטב שהתה"ד כתב דפשטות דברי רש"י ותוס' נראה כהרז"ה ואף שבסוף התשו' כתב דהרוצה לידחק קצת יתיישב לו דרש"י ותוס' נמי ס"ל כהרי"ף. אבל למה לן לדחוקי במקום שנראה בעליל דעתם וכ"מ להדיא מדכתבו אבל אם אמר איפכא כו' ולהרי"ף הו"ל להתוס' לאשמעי' חידוש יתר בזה גופא דאם אמר בפירוש הרי עלי תודה אם אצא בה ידי חגיגה וכן בכולהו ואף שבש"ס לא פירש אבל התוס' דדינא אשמעינן הו"ל לפרש יותר. ומש"כ המחבר אבל אם כו' ולא זכה. עיי' שו"ת שומ"ש מ"ק ח"ג סי' קנ"ב שהעלה דכ"ז בשלא נתנו לו אבל אם נתנו לו אין מוציאין מידו:

סעיף י"ד. המחזיק מאה חביות:

הנתי' מביא חקירת המלמ"ל במעות כה"ג ומחלק דל"ד לבית. והנה כסברת הנתי' כ"כ הט"ז כאן בפשיטות לחלק. אבל ביד רמה ב"ב שם כתב דמהא שמעינן דאפי' מידי דלא משמע בכלל זביני כגון חדר יציע וגג דרשותא אחריתי נינהו וכן דרך דחוץ לדבר הנתון היא הוי למקבל מתנה. הרי דלא מחלק כסברתם. ונ"ל דתליא בזה דלשיטת הריטב"א והב"י דמאה ועשרים דוקא ולא יותר והיינו משום דבשיעור:

זה תלינן בטעות עיי' דרישה א"כ בצרור הנ"ל י"ל דטעי כן. ולהנמוק"י דאפי' ביותר מזה רחוק לומר דאף אם יאמר זוז אחד יטול כל הצרור. אבל פשוט דאם ידעינן דידע ברור מהמנין כמה יש בכל צרור לא תלינן בטעות ול"ד לבית דלא הוי מידי דידוע. ובחתיכה סחורה צ"ע דמן הסברא נראה דהוא דומה לצרור מעות דלא שייכי זה בזה כפי חילוק הנתי' וט"ז: סעיף ט"ו. שהרי לא אמר ת' סתם:

ל"ד סתם אלא אפי' אמר הבו לו לאינסובי בהו כ"כ בש"מ בשם הרמ"ך. ובכתובות נ"ד ע"ב כתבו התוס' שני תירוצים ונ"מ לדינא בינם דלתירוץ האחד דמחמת ספק הוא ואין מוציאין מהמוחזק אם היא מוחזקת יש לה ת' אבל להחילוק הב' שם ל"ש דמטעם ודאי הוא והב"י לא הביאם ועיי' נ"י ב"מ:

סעיף ט"ז. אין להם לתת עד שתנשא. הסמ"ע מחלק בין אמר תנו ללא אמר. והאחרונים דחהו חילוקו דע"כ גם ברישא באמר תנו מיירי דבלא"ה אין נותנים כדלעיל סעי' ב' בהגה. ואי משום זה אין דיחוי כ"כ דהא י"ל בלא תנו וכגון דאמר ק"ק זוז מנכסי דמהני כמ"ש הט"ז שם מהמהרי"ק. וחידוש דהט"ז מדחה כאן חילוק הסמ"ע ולמש"כ שם בעצמו לא הו"ל לדחות דבריו דהא לענין לתת מיד ל"מ זה הלשון ולולא יראתי הייתי מחלק בין בתו לנוכראה דנתינתו לבתו אינו נותנה לשם מצוה רק לתועלתה שיהיה לה לצורך נשואיה ואם תפזר הסך הניתן לה קודם נשואיה הוי זה נגד כונתו בהנתינה לכך לא יחנו לה מיד רק כשתגיע זמן הנשואים דכן היה כונת הנותן לה. אבל במפזר להשיא נכריות בודאי לשם מצוה עשה כן ולא איכפת ליה כ"כ לתועלתה ואף אם תפזר לדברים אחרים ולא לצורך נשואיה הוא מצותו קיים ומחשבתו לטובה היתה. ולזה כתב הריטב"א "לפלונית" ר"ל לא לבתו אלא לנכרית ומביא ראיה מחלוק דגם שם לא איכפת ליה להנותן מה יעשה העני בו ואף אם ישנה דעתו הוא מצותו קיים. והטור שכתב "בתו" לכך אף אם אמר לנדוניתא לא יתנו עד נשואיה. ואף שתה"ד סי' ש"נ מובא בקצוה"ח ס"ק ו' כתב סברא להיפוך ע"ש אבל הריטב"א אינו מחלק כן: סעיף י"ז. אין נותנים להם אלא שקל. ואינו מבואר בכה"ג אם נותנים בין כולם שקל או שקל לכאו"א. והרש"ש כתב דתליא במחלוקת דרבנן ור"י מובא בתוס' חגיגה ג' ד"ה חרש. ולפי"ז אנן דפסקינן כרבנן נותנים סלע לכאו"א. ועיי' סמ"ע שכ' דודאי אין דעתו להרעיב בניו וצ"ע באמר כן לשאר יורשים ולא בניו ועיי' חירע"א יור"ד סי' רנ"א סעי' ה' ובפת"ש שם בשם מהרי"ט. ועיי' ב"י שכתב לשיטת פירושו בכונת רש"י דהיינו בגונא דהאחרים שמוריש להם אם מתו הבנים הם אחיו של הנותן דהיינו אחי האב של הבנים. והד"מ תמה עליו דאחים של הבנים דהיינו שאר בני הנותן נמי מיניה דאבוה קא ירתי. וראיתי למי שרוצה להוכיח כהב"י דאחין אין ירושתם מצד אב אלא דמיניה גופא ירתי מתורת אחוה. אבל דבר זה הוא מחלוקת מבוארת. הרמב"ן בפי' התורה כתב דהאחים רק מכח אבי המת יורשים. והמהרמ"ש ר"פ י"נ ב"ב כתב דאחים מצ"ע יורשים ע"ש נ"מ לדינא ועיי' מהר"ם שיק על תרי"ג מצות במצות נחלות הסבר נאה בזה. ועיי' התו"ה פ' פנחס בסדר נחלות מש"כ בזה. שו"ר מזה באחרונים מובא בפת"ש לעיל סי' ק"ד ס"ק י"ד ובסי' רפ"א ס"ק ב' ובנתי' שם:

סעיף י"ח. אלא במיפה כחו:

הקשה בסמ"ע דבזה לא בעינן יפוי כח וגם בטור ליתא ומאין לקח המחבר זה. ובש"ך תירץ דפירש מחמת מיתה איירי. וגם ע"ז צעק הנתי' והבא"ט דבזה קונה אף בלא קנין והמחבר כתב שאינו קונה אלא בקנין. והנה יגעתי למצוא מקור הדין ברמ"ה והוא בחידושיו לב"ב קנ"א ע"ש ושם כתב בפסקי דינים וז"ל וכי תניא כל הני במחלק כל נכסיו לזה מקצת ולזה מקצת והוא דגלי אדעתיה מעיקרא דדעתיה למפלגינהו לכולהו נכסי דכיון דמעיקרא אדעתא למפלגינהו לכולהו קא נחית מחמת מיתה קא יהיב דאי הוה מסיק אדעתא דחיי לא הוה יהיב להו כל נכסי (מזה מבואר כמ"ש הנתי' בביאור דברי המחבר דהוי מסתמא מצוה מחמת מיתה ולא כהסמ"ע ס"ק מ') ואסיקנא מתנת ש"מ במקצת בעי קנין אע"ג דמית מצוה מחמת מיתה לא בעיא קנין והוא דמית עמד חוזר אע"ג דקנו מיניה ודוקא במיפה את כחו אבל בשאין מיפה את כחו אע"ג דמית נמי כיון דמצוה מחמת מיתה הוא וקנו מיניה חיישינן שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה. הרי דברי המחבר נובעים ממקור הרמ"ה ודברי המחבר מתפרשים כך דלא קנה אלא בקנין ואם היה מצוה מחמת מיתה בקנין בעיא יפוי כח כמ"ש המחבר בסי' ר"נ סעי' י"ט בשם הראב"ד אלא שהמחבר מביא שם רק בשם וי"א לכך יותר מתפרש כהש"ך דבפירש לשם מתנת ש"מ מיירי וע"כ דברי המחבר מתפרשים כמש"כ דחוזר על מצוה מ"מ בנתן מקצתו בקנין דבעיא יפוי כח:

סעיף י"ט. יש מי שאומר כו':

נקט יש מי שאומר משום דהר"ן כתב איכא למימר דלא זכה מקבל דמנה דוקא קאמר. ומשמע דמספקא לו וגם המ"מ רפ"י מזכיה דחה קצת מ"ש הרשב"א ראיה משבועות דשמואל ס"ל מנה דוקא וכתב די"ל כיון דקייל"ן דלמנה קבור לא חיישינן ודאי אין אדם מוציא דבריו לבטלה ושוה קאמר משא"כ בטוען לחבירו מנה ונשאר בצ"ע. אלא שהל"מ שם הקשה לחילוק המ"מ דמשמע מדבריו דמאן דאית ליה הכא דהוי דוקא כ"ש דהתם הוי דוקא שהרי כתב דאע"ג החם דוקא הכא שוה מנה דאי הכא דוקא כ"ש וק"ו דהתם הוי הכי. וקשה דא"כ קשיא דרב אדרב דהכא אית ליה לרב דוקא מדאמר חוששין למנה קבור הרי דאין כונתו על שוה מנה ואילו התם ס"ל לרב דשוה מנה קבור. ותמוה שלא ראה תשו' הרשב"א מובא בב"י סוס"י זה ושם כתב דאפי' רב לא נחלק אלא בתובע ונתבע לפי שדרך התובע לשום תביעתו במטבע ואם הפקיד בידו כור חטים או שהלוהו שוה סלע שאומר סלע בידך והנתבע נמי משיבו באותו לשון בדרך שומא. אבל בנותן או מודה מעצמו תנו לפלוני מנה מחנה או מודה שהפקיד בידו או שהלוהו אפי' רב מודה בהא דדוקא קאמר. הרי שהרשב"א גופא כתב שיש סברא לחלק להיפוך אבל המ"מ כתב דלדידן דפסקינן כשמואל אין ראיה משם. והנתי' כתב דכתב כן משום אבידה. והיינו משום דעת הרא"ש בסעי' י"ג שגם זה הוי דבר שאינו מסוים וליתא דהא המחבר שם אינו מביא כלל דעת הרא"ש ופסק כהר"ן ורשב"א וכאן יכתוב מחלוקת בזה, ומש"כ הרמ"א בהגה אם לא אמר מנכסי או לשון אתר כו' האי או לשון אחר אינו מתשו' הרשב"א והרמ"א הוסיף מתשובת הריטב"א המובא בב"י שנותן רשות לאפטרופוס לעשות כרצונו ע"ש. ומה שהקשה הקצו"ה כאן מב"ב קנ"א ע"ש ודאי בקנין המועיל קאמר כמ"ש שם והא לא משך ומה שהקשה לפי"ז לרש"י עיין מה שכתבתי בסי' ר"ב ולק"מ ועיי' בירושלמי שהבאתי שם. ועיי' פנ"י גיטין י"ג ע"א מה שהקשה בש"ס שם:

סעיף כ'. אא"כ הקנה לו בקנין כו':

הק' האחרונים דהא אין אותיות נקנים בק"ס עיי' בהגר"א ובשעמ"ש סי' ס"ו ס"ק ב' ומש"כ רבינו הגר"א דהרשב"ם לטעמיה א"מ דהא הרשב"ם פי' כן בשני מקומות בדף קמ"ז ובדף קנ"א ושם אזלי אליבא דר"נ והוא ס"ל בסנהדר' ל"א דאין אותיות נקנים במסירה לחודא. והיה אפשר לומר עפ"י מש"כ בשוש"י סי' זה בכונת הרשב"ם דס"ל דדוקא בכל מטלטלין דמהני קנין או מסירה לקנין גמור שפיר אמרינן דבמחנה במקצת בקנין או במסירה הו"ל מתנת בריא משא"כ בשטר דקאי שם לר"נ דס"ל דבעי כו"מ וע"כ לא כיון בקנין או במסירה למתנת בריא דא"כ היה עושה קנין המועיל בשטר כו"מ וע"כ אמדינן לדעתו שכיון בתורת מתנת שכ"מ שיוכל לחזור אם עמד ולכן לא עשה קנין המועיל והקנין או המסירה עשה דאל"כ לא היה מועיל גם נגד היורשים כיון דהו"ל מתנה במקצת. וכונת רבינו הגר"א הוא על מש"כ רשב"ם קנ"א ע"ב שטרי אקרי נכסי וכתב הרשב"ם א"נ בריא שקנה בסודר ומסתמא דש"ס הוא. אבל לפי"ז לא חשה מה שהקשה שוב דמתנת בריא אמאי אינו יכיל למחול וכן הקשה הרש"א שם וגם הקושיא הא' לק"מ דדוקא בבריא לא מהני קנין לחוד ובעי כו"מ אבל במתנת שכיב מרע במקצת שפיר מהני קנין עכ"פ דליהוי בה דין מתנת שכ"מ שיקנה לאחר מיתה וצ"ע. שו"ר בתומים סי' ס"ו ס"ק י"ג הק' כן וע"ש מה שמביא תשובת הרא"ש בדברי הרשב"ם והוא כמ"ש רבינו כאן והרא"ש כתב כן על הרשב"ם בדף ק"נ ועיי' מה שכתבתי בזה בסי' ר"נ סעי' ד'. ומש"כ הרמ"א בהגה:

אבל לא הלוה וכו' ותמה הב"י דמ"מ דשכ"מ ככתו"מ דמי ומה לן דלא סמכה דעתו ע"ש. והגר"א מביא סמך מההיא דקדושין מ"ת אשה לא סמכה דעתה ומשמע דלא שנא בין בריא לשכ"מ דלא סמכה דעתו מצינו גם בבריא דלא מהני. אבל הראיה מקדושין יש לדחות כמ"ש בס' חב"י. דהתם לא סמכה דעתה להקנות עצמה על הספק וממילא גם היא אינה קונה אבל עיי' ב"מ ט"ז ע"א הכא לא סמכה דעתה ע"ש:

סעיף כ"א. לא אמר כלום:

רבו השיטות בזה עיי' לעיל רס"י רי"ב. והנה הט"ז שם כתב דאם הפירות איתנהו בעולם ואמר לשון יאכל מהני אף לדעת הרמב"ם. אבל במקור האי דינא ברמ"ה קמ"ז ע"ב כתב בפירוש דלהמפ' משום אין בו ממש לא מהני באמר יאכל אף באיתנהו הפירות בעולם. והנה לעיל סעי' ג' הבאתי מה שהקשה בתב"י סי' רי"ב על הרמב"ם מבעית הש"ס יהנה בהם מהו דמה בין לשון יהנה שיאכל והבאתי שם דברי הראב"ד בנמוק"י. וכעת מצאתי ברמ"ה שהקשה כן על הרמב"ם. וכתב בשו"ת נאמן שמואל דכל זה בשאמר לשון ידור משום דדירה אין בה ממש אבל אמר ישב פלוני בבית פלוני מהני דזה משמע זכות בבית גופא:

סעיף כ"ב בהגה. ואפי' יש לו כו':

צ"ע אי גם בתלתי או בריבעי נמי קרי ליה דיקלא. ומש"כ בסמ"ע ס"ק מ"ח ובפרט שהרא"ש כו' תמוה דדעת הרא"ש כדעת רש"י ובבאה"ט לא העתיק זה וע"כ דט"ס יש כאן:

ש"ך ס"ק ל"ג. וכן נראה מתשו' רמב"ן כו' בקיתון של שמן כו' (בש"ך איתא במים והוא ט"ס) אזיל לטעמיה שכן פירש ביור"ד שם תשו' הרמב"ן כדי ליישב קושית הד"מ אמאי לא יתנו לכאו"א ומשום זה פירש דהיה רגיל בשניהם. ולע"ד יש לישב בזה דאולי כיון דרגיל בשניהם יתחלקו בין שניהם בשוה (וכן נראה דעת הש"ך יור"ד שם ס"ק ו' דלא כסמ"ע כאן) והרמב"ן כתב הגדול לפי גדלו והקטן כפי קטנו ואולי זהו דעת הד"מ שלא חילק בכך. שו"ר לחכ"א שחילק בלא"ה דעד כאן לא תלי ברגיל אלא בנותן מעצמו מנדבת לבו דתלי בדעתו וא"כ אמדינן לדעתו דכונתו לאותו שרגיל בו אבל בעובדא דהרמב"ן דבני העיר התנו עמו ותלי בדעתן. ודעתא דידהו ודאי י"ל דכונתן לזה שהיה הגן סמוך לו והיה לתשמישו ויש לו זכות בו וגם יש סברא דמסתמא לא יניחו ביהכ"נ הגדולה וע"כ פסק הרמב"ן דכונתו ודאי על שניהם. ומש"כ הש"ך אמנם אם רגיל בשתי עיירות כו' לכאורה ה"ה בעיר ברגיל בשתי בכנ"ס וס"ת א"א ליחלק. וכן ראיתי אח"כ במ"ב על תוספתא ב"ק שם שכתב דבס"ת צריך ליתן ס"ת לכאו"א וצ"ע. והנה מה שכתב המחבר יתנו למקום שהוא רגיל. משמע מלשונו דקאי גם אמעות לעניים ובאמת אין זה סברא שיתנו דוקא לעניי ביהכ"נ שהוא רגיל דעניי כל העיר אחת הם וכן כתב בפסקי ריקאנטי סי' נ"ד בזה דיחלוק בשוה לעניי העיר. ולשון הטור כאן יתנו בעיר שרגיל בה וא"ש כמו שפסק המחבר כן ביור"ד סי' רנ"ח סעי' ה'. והמחבר בדין זה שם סעי' ד' שינה לשונו וכתב תנו ק"ק זוז לביהכ"נ ובזה א"ש. וכן הוא לשון התוספתא ב"ק תנו ק"ק זוז לביהכ"נ. וע"כ צ"ל גם כאן כונת המחבר דבמעות עניים יתנו לעיר שהוא בה ובס"ח לביהכ"נ לביהכ"נ שהוא רגיל בו וקוצר לשון הוא ודלא כמ"ש המחבר מ"ב על הריקאנטי שם:

סעיף כ"ד. יחלוק פלוני בנכסי יטול מחצה מחילוק הנמוק"י שמחלק שלא תקשי מהתוספתא משמע דאף ביחלוק אם יש לו בנים נוטל חלק כאחד מן הבנים אבל הטור לא הבין כן כמ"ש בהגה:

סעיף כ"ז. ילדה זכר ונקיבה כו':

והוא כפי' היש מפרשים שדוחה הרשב"ם. והרשב"ם הקשה עליהם מהמבשרני שהקשה בש"ס והא זכר ונקיבה לא קאמר. וראיתי בחי' אבן העוזר דמחלק דבמתני' צריך לפרש אם זכר ונקיבה משום דצריך לחלק בין זכר דיטול מנה ובין נקיבה דנוטלת מאתים. ולפי"ז הוליד דין חדש באומר אם זכר יטול מנה אם נקיבה מנה וילדה תאומים לא יטול כלום. ותמוה דלא משמע כן מחילוק הרא"ש המובא בסמ"ע ס"ק ס"ב וכן בש"מ ומשמע מדבריהם דלא ס"ל כן. ומש"כ המחבר ילדה טומטום כו'. מזה נפשט חקירת המלמ"ל פ"א מנזירות במי שאמר הריני נזיר כשיהיה לי בן או בת וילדה טומטום. דהא מבואר כאן דלרשב"ג ודאי לא הוי נזיר ולרבנן הוי נזיר לרבא. ואח"כ ראיתי ברמב"ם הנדפסים מחדש בהג' רש"ש שעמד בזה. והן עתה מצאתי בשו"ת חיים שאל להחיד"א שעמד ע"ז. ועיי' שו"ת בנין ציון ח"ב סי' קמ"ג: סמ"ע ס"ק ג"א. ונלמד ממ"ש במנחה כו' כו':

בש"ס יליף מלחם הפנים שכ' והיתה לאהרן ולבניו אך בירושלמי יומא פ"א ובתוספתא שם הגירסא כמ"ש הסמ"ע והגר"א גריס בתוספתא כמו בש"ס. ול"י למה לא כתב הסמ"ע כבש"ס ולעיל סי' רמ"ז ס"ק י"ב פירש כמש"כ ולמה שני כאן וצ"ע. ובעיקר ראיית הש"ס אף דרבנן ביומא י"ז פליגי על רבי צ"ל דסתמא דש"ס ס"ל כרבא שם י"ח ע"א דרבנן ורבי לא פליגי וכולהו ס"ל דרשה זו כמ"ש בתוס' שם. והנה הרמב"ם ז"ל בפ"ק דתמידין פסק דכה"ג נוטל מחצה מדרשה זו והקשה הלח"מ דאי פסק כרבא היה לו לחלק במשמר המתעכב כמ"ש רבא שם. והכריח מזה דפוסק כאביי שם ודחוק ע"ש. אבל באמת א"ש כרבא וכל זה לאוקימתא דשם דרבי אליבא דר"י אבל לרבנן א"ש. והרמב"ם הא פסק כרבנן ואף דרבי לאוקימתת רבא אמר פעמים ד' והיינו דחייש למשמר המתעכב בהא לא כתב הרמב"ם כן דבאמת מילתא דלא שכיחא הוא כמ"ש בתוספת ישינים סתם ולעולם מחצה. ומה שהק' הלח"מ דא"כ למה פסק דאין כה"ג נוטל פרוסה דזה רק לאביי. י"ל דהש"ס אמרה לאביי מסברא דאין כבוד כה"ג בכך ע"ש בתוס'. ובש"ס ב"ב קמ"ג אמר אביי טעמא דר"י מקרא דוהיתה וצ"ע דלדידיה הא רבנן פליגי על רבי ועיי' הג' יפ"ע יומא י"ז מש"כ בזה. ולדבריו שם שיטת הירושלמי לחלק בין קרבן יחיד לקרבן ציבור ובק"צ לא פליגי רבי ורבנן וס"ל דמחצה. והנה גירסת הירושלמי לרבנן שש חלות ולרבי מחצה והרמב"ם פסק דמחצה לכה"ג ובזה ראיתי בס' נתיבות עולם דהשיג על הר"ש לאניידא שכתב במעשה דאחימלך שא"ל דוד ועתה אם יש תחת ידיך חמשה לחם כו' דלכן אמר ליה ועתה אפי' על לחם הפנים שמתחלק בין הכהנים וכה"ג נוטל ששה ואולי אכל אחת וה' קיימות וכו'. וכתב עליו דהוא פלא דליכא מאן דסובר שכה"ג נוטל ששה. ואישתמיט ליה דברי הירושלמי הנ"ל ועיי' מנחת חינוך מצוה צ"ז:

סעיף כ"ח. נתבטלה המתנה:

המפ' כתבו לחלק מסעי' הנ"ל. והנה בתשו' הרא"ש מובא בדרישה כתב דעובדא דהכא דמיא להך דהמבשרני דאינו נוטל בתאומים. אבל הרמב"ן כתב לחלק דלא דמיא למתנה דדעתא של אדם קרובה אצל בנו ומשום הרווחה הוא הלכך אף בתאומים נוטלים אבל במבשרני שמא אינו כמבשר בעיניו בתאומים דלא ניחא ליה אי משום צערא דאיתתיה אי משום שאינן בני קיימא כ"כ אי משום דלא אפשר לו בסיפוקייהו. ולדידיה ל"ד עובדא דרא"ש להמבשרני דמטעם אחר הוא. וכן הנמוק"י פסק במבשרני דאף בלא אמר זכר ונקיבה נוטל כהתוספתא וירושלמי שכתבו כן וכן משמע מפסקי הרמ"ה ולדינא צ"ע. והלח"מ פ"ת מזכיה הקשה מהמבשרני וחילק מדעתו כחילוק הרמב"ן ולא היה לפניו חי' הרמב"ן:

סעיף כ"ט. ואם הוחזק שמו כו'. עיי' באה"ג שציין לרא"ש. וע"כ ט"ס הוא והציון צ"ל על ההגה שהוא מדברי הרא"ש. או צ"ל רמב"ם וכונתו על מש"כ המחבר וקורא אותו בשמו והוא מדברי הרמב"ם דלרש"י א"צ לזה כמ"ש המלמ"ל וכן משמע בטור. ומשמע דלא מהני סברא זו כשיש אחד ששמו טוביה וכ"כ בהג' הרי"ף ב"ב פ' מ"ש. ומש"כ המחבר שכן או קרוב. עיי' ש"ך ס"ק ל"ח בשם הטור וריא"ז. והנה הטור דחה דיעה זאת דא"כ לא הוי צריך לומר כלום אם בלאו אמירתו הוא יורשו. וכתב הב"ח לתרץ די"ל דמבטל דייתקי אחרת שנתנה קודם. ותמיהני שלא הזכיר מדברי התוס' ב"ב קמ"ג ע"ב שכתבו כן וכ"כ הר"ן מובא בב"י לעיל סי' רמ"ז וכ"כ הרמ"ה בחי' ב"ב. אבל באמת הוא דוחק כמ"ש הרמ"ה דהא לא ידעינן דהכי הוי. ועוד דאם ראינו בכל עת חליו שלא נתנה לאחר מא"ל. והמחוור כמ"ש הנמוק"י ב"ב שם דאעפ"י דאינו צריך לומר כלום עכ"ז אורחא דאינש למימר אעפ"י דא"צ ואין דחיית הטור חזקה כ"כ. ובעיקר הדין עיי' מהרמ"ש:

כתובות פ"ה. ומש"כ המחבר כל מי שדעתם נוטה. הוא כפרש"י ועיי' ש"ך לעיל סי' ר"מ מה שהק' ע"ז וכתבתי שם מזה. כעת ראיתי במהרי"ט חידושי קדושין מתרץ שפיר שיטת רש"י דמה שהק' ר"ת מהא דקדושין וניהדר ונדייניה ומשני שם בשודא ואי בראיות אכתי נהדר ונאמר לדעתו. דלרש"י אפי' אם רבים חולקים עליו ואומרים שנראה להם לאחר אין לנו אלא מה שעיניו של דיין רואות ואפי' הוא עצמו יודע שטעה קם דינא ולא הדר וא"א למיהדר ולדיינו וא"ש לרש"י דלכאורה קשה דאמר ת"ת וע"ה כו' שכן וקרוב כו' שניהם ת"ח כו' שודא דדייני ולרש"י מה קרי לה השתא שודא יותר ממעיקרא דהא כוליה משום אומדנא הוא. אלא דבקמייתא שאינו תלוי בפיו של דיין כשטעה הדר דינא ובשניהם שווים דתלוי באומדן דעת הדיין קם דינא. ומיושב גם מה שהק' ר"ת דלרש"י למה צריך לזה דיין מומחה. וא"ש דגם לרש"י ע"כ הוא משום הפקר ב"ד הפקר דקם דינו אפילו בטעה. ומה שהק' ר"ת מהא דפ"ק דגיטין מה שירצה שליח יעשה.

הנה גם שם פירש"י לפי ראות עיניו של השליח. וגם מלשון שודא ל"ק דאין זה מלשון השלכה אף בלי משפט אלא שלא יתכוון מתחילה לעוות הדין מיהו הכל תלוי בפיו. ולבד זה י"ל מהא דקדושין דלכאורה קשה למה לא משני שם בטעה הדיין בשיקול הדעת דמה שעשה עשוי והבע"ד טוען דזיכהו תחילה וע"כ דמיירי בדיין מומחה כמ"ש המקנה דקיי"ל דחוזר הדין ולפי"ז מאי משני בשודא ע"כ דאינו יכול לכופו לחזור ולדונו עפ"י אומד דעתו כיון דלא רמיא עליה למידכר ול"ד לעדות עדים או לסתירת טענות דיכול לחזור ולדונם.

ועיי' תוס' רי"ד כתובות שכתב כרש"י וכ"מ מלשון התוספתא מובא בש"ך ס"ק ל"ט א"א לזה אוהב יותר כו'. ומש"כ בהגה אבל אם אמר שחייב כו' והשמיט פקדון כמ"ש הקצוה"ח דבפקדון ל"ש נעילת דלת עפ"י מש"כ ר"ת בתוס' צ"ד. נראה מדבריו דגם כאן יכול להיות דחייב לשניהם דאין הנתבע טוען ברי שאינו חייב אלא לאחד כמ"ש בהפלאה אלא דשם כתב דפקדון מיירי בפקדון מעות שהיה לו רשות להוציאו והוי כהלואה וי"ל נעילת דלת. ומש"כ שם דלשון תנו נמי י"ל בחובו כלעיל סעי' ח'. הנה כן רצה לומר המחנ"א הל' זו"מ סי' ל"ח ודחה דשאני התם דאמר תנו לבע"ח. אלא שהביא שם עוד ראיות דתנו י"ל גם לבע"ח ע"ש ועיי' הפלאה דמיישב כל דברי הר"ן. והנה הר"ן מתרץ עוד משיחרור עבד דמשחרר שאני כיון דעובר בעשה לא מחזקינן לגברא דשיחרר עבדו אלא אחרים פדאוהו ומובא במ"מ פי"א מזכיה. והק' שם המגיה עה"ג לפמש"כ המ"מ פ"ט מזכיה לתרץ על מש"כ הרמב"ם אמר פלוני עבדי עשו אותו ב"ת כו'. והק' המפ' היאך שומעין לו והא המשחרר עבדו עובר בעשה. ותירץ הרשב"א דאומדין אותו שעשה לו טובה שהוא חייב לו כך על גמולו. וא"כ כיון דהאי טעמא שייך לתרויהו ולא ידעינן הי מניהו יחקרו מי עשה לו טובה יותר. ולק"מ דהא הר"ן המתרץ כן כתב חילוקים אחרים בפ"ד דגיטין ליישב הא דעבד ומשום מצוה ע"ש ולא כחילוק הרשב"א. וגם נראה דעתו דהעשה דלעולם בהם תעבודו הוא משום לא תחנם והרשב"א לא ס"ל כן עיי' כ"מ פ"ט מזכיה מש"כ בדעת הרשב"א. אלא דגם הרשב"א מפרש התוספתא כהר"ן וז"ל וי"ל כיון דהמשחרר עבדו עובר בעשה לא מחזקינן להאי גברא דשחרר לעבדו אא"כ פדו עצמן בכסף של אחרים. ועוד שכל אחד יכול לומר לא מפני אהבה וקורבה שחרר לן אלא פדיתי את עצמי וי"ל דהחילוק הא' כתב אף להתוס' גיטין דלא ס"ל כתירוץ הרשב"א דלעיל. ולהחילוק הב' ודאי לק"מ. בסמ"ע ס"ק ס"ח יש קצת ט"ס ע"ש:

סעיף ל. אמר אל תקברוהו כו'. הלח"מ רפי"ב מאבל הק' בבעית הש"ס סנהדרין קבורה אי משום בזיונא כו' דליפשיט מדינא דכאן. ותירץ דלא אמר אלא שלא יקברוהו מנכסיו ופלא שלא הביא דכן הקשו התוס' בכורות נ"ב ע"ב ומתרצין כן ובזה ראיתי בשו"ת עוניו"ט שהק' בבעית הש"ס ת"ל דאיסה"נ הוא כסוף תמורה והוא מהנקברים. ואולי נ"מ במצוה לשורפו דמ"מ איכא בזיונא. וכן נ"מ בצוה לקוברו שלא בקברות ישראל דאיכא בזיון. שו"ר שהק' כן בישועי"ק ע"ש מ"ש בזה:

סעיף ל"ב. כשרים. עיי' אורים סי' ס"ת ס"ק י"ג שהעלה דלהרמ"א הוי ספיקא דדינא והמחבר סתם כאן דלטעמו שם אזיל:

תוכן העניינים

בית יעקב (טבשונסקי)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה