אור ברסלב
בית יעקב (טבשונסקי) חו"מ › סימן רמא

בית יעקב (טבשונסקי)· רבי יעקב טובטשנסקי

חו"מ · סימן רמא

סימן רמ

סעיף א'. אלא באחד מהדרכים כו'. בד"ג מובא משו"ת פני משה דאף למאן דס"ל במכר דק"ס ל"מ בלא שטר באתרא דכתבי שטרא אבל במתנה סגי בק"ס לבד. ומש"כ המחבר אם שניהם מודים. הנה בקצוה"ח מביא דברי, הרשב"א דילפי' דבר דבר במקום הכחשה. והק' עליו א"כ דילמא דבר דגבי ערוה נמי במקום הכחשה. וזה לק"מ עיי' פנ"י שם ובנתי' סי' ל"ו יותר דהא עיקר קרא דכי מצא בה ערות דבר הוא במקום הכחשה ואיך יליף מזה לקדושין בלא עדים כששניהם:

מודים ומתרצים דאתיא מסברא כיון דעיקר קדושין הוא לאוסרה אעלמא וכיון דלא אפשר למחייבינהו בלא עדים דמוקי לה בחזקת פנויה ממילא לא הוי קדושין כלל אף לגבי נפשיי' דאין קדושין לחצאין ומה שהק' הנתי' לפי"ז יהא כשר בגט בלא עדים מטעם בידו עיי' רשב"א שם שעמד בזה מטעם בידו בקדושין. ומה שתירץ הנתי' עפ"י דברי התוס' מכות ו' ע"ש. י"ל כונת התוס' שכתבו והאי דומיא דנפשות דשרינן א"א שיש בה מיתת ב"ד וטעם דפרישית לעיל גבי עדות נפשות שייך נמי בגט. וי"ל דטעם הא' כתבו אליבא דרש"י במתני' משום והצילו העדה ועוד הוסיפו אף לפי טעמם שכתבו בשם ר"י ובגט נמי ע"א אין מועיל כלום דומיא דד"נ. ומה שהק' עוד הקצוה"ח בהא דאמר שם מאי דעתיך כו' הא ת"ל דיליף דבר דבר במקום הכחשה. הנה הרשב"א כתב לפרש כן לפי מה דמסיק דהכא ג"כ תב לאחריני ומשום דאית בהו כעין חוב לאחריני אקשינהו לצד ממון דאית ביה חובה. והנה הקצוה"ח מפרש לה עפ"י דעתו דהודאה הוא מצד נאמנות וסתר דעת מהר"י בן לב ע"ש ולכאורה יש לפרש גס לדעת מהר"י בן לב באופן זה ועיי' פנ"י קדושין מש"כ בזה וי"ל בדבריו שם:

ש"ך ס"ק ב'. ואע"ג דהעיטור כתב כו'. לא יחיד הוא בדעתו דכן נמי דעת הרמב"ן והרשב"א קדושין מובא בקצוה"ח סי' ר"ט ס"ק ו' ע"ש ובב"י סי' ר"ד:

סעיף ב' בהגה. אפי' היה לו שטר כו'. עיי' ש"ך דהוא מחלוקת בירושלמי כתובות מובא לעיל סי' קכ"ח דיכול לומר מפייס הוינא ומחיל לי ובמשכון הוי מהדר לי משכוני ש"מ דבמלוה אף בשטר מהני מחילה. צ"ל דסתמא דירושלמי ס"ל דמהני מחילה אף בשטר. והנתי' כתב דלכו"ע יכול לתפוס השטר עד דפרע לו ולפי"ז קשה מירושלמי דשם. ומלבד זה הנה לעיל סי' נ"ז סעיף א' בהגה וה"ה שטר שנמחל שיעבודו ופירש בש"ך דמחיל לו וכן העתיק הנתי' שם וסתר משנתו למש"כ כאן דיכול לתפוס השטר. ומש"כ עוד או משכון עליו. וראיתו הוא מפ"ק דקדושין עיי' קצוה"ח. והנה הנ"י יבמות כתב דאף דגופו קנוי אינו אלא משכון. וא"כ לדעתו אין ראיה משם דאי לאו דגופו קנוי אינו אפי' משכון. וע"כ דדעת המרדכי כהתוס' דלא ס"ל כהנ"י עיי' מקנה מש"כ בדעת התוס' ולקמן סי' ת"י סעי' כ"א כתבתי מחלוקת הראשונים בזה. וי"ל דהרשב"א וריטב"א החולקים ס"ל כהנ"י ולא קשה משם. ומש"כ עוד ולשון מחילה א"ש אלא במעות. עיי' קצוה"ח שתמה על ראיית מהרי"ק מהא דקדושין דלשון מתנה ודאי מהני ויאמר לו בע"פ לשון מתנה ה"א לעצמך אלא ודאי דגופו קנוי דהיינו שהוא ברשות רבו ממש וא"י מרשותו אלא בשטר הנה באמת הק' כן התוס' שם בד"ה לימא וז"ל אלא הכי קשיא ל"ל שטר אותו הלשון הכתוב בשטר כמו ה"א בן חורין כו' אותו הלשון יאמרו בע"פ. ותירצו דס"ד דא"צ אלא מחילה כמו מחילת חוב דעלמא ולבסוף דמסקינן ע"ע גופו קנוי. הרי דלהס"ד מהני זיל בעלמא דהיינו מחילה ועוד דמהני גם בע"פ. ולמסקנא בעינן דוקא שטר ובעינן שיהא כתוב בלשון הקנאה ולא לשון מחילה. ולפיכך מבואר הא דאמר רבא ע"ע גופו קנוי והרב שמחל על גרעונו אין גרעונו מחול. הכונה דגם בשטר ל"מ לשון מחילה דבעינן דוקא שטר ושיהא כתוב בו לשון הקנאה כמו הרי את לעצמך. והרי אין מקום לקושית הקצוה"ח דנהי דבעינן שטר מ"מ אמאי אינו מועיל שיכתוב בשטר לשון מחילה ובעינן דוקא לשון הקנאה הרי כמהרי"ק דמחילה ל"מ בחפץ הקנוי לו. אלא לפמש"כ הרמב"ן מובא ברשב"א שם דעיקר דל"מ מחילה הוא משום קנין האיסור דיש בו אין ראיה להמהרי"ק. והרשב"א הניח זה בצ"ע ועיי' מקנה בסוגיין ומש"כ לק' סי' ת"י מזה:

סעיף ג'. המוחל לחבירו כו'. עיי' ש"ך. והנתי' פירש דמטעם מחילה הוא וכ"מ מבהגר"א וכ"מ להדיא מלשון הרשב"א בתשו' המובא בב"י. אלא שהנתי' סותר משנתו דבגזילה ל"מ מחילה ובספרו קה"י כתב דמהני. ובסי' ע"ג כתב דמהני מחילה אף בגזילה בעין וראיתו מב"ק ק"ג מחל על הקרן כו'. וי"ל כמ"ש הט"ז כאן דבקנין מועיל גם במחילת חפץ ומתני' עיקר הדין קמ"ל ול"מ מעניני מחילה. ומש"כ הפת"ש בשם הב"מ להסתפק. לכאורה ראיה ממחילת כתובה בשהתה כ"ה שנים. אך לפמש"כ הקצוה"ח סי' י"ב בזה י"ל ועיי' שוש"י סי' שס"ז מש"כ בזה:

סעיף ד'. י"א שכשם כו'. הוא דעת הרא"ש. ומתוס' סוכה מ"א ע"ב ד"ה הילך ל"מ כן.

והנה הה"מ הק' לדעת רבינו מפ' שד"ג וכתב הכ"מ דאמר דיקלא משדה פלונית. והלח"מ דחהו ממש"כ הרמב"ם פ"ו מנחלות מי שצוה בשעת מיתתו תנו לפלוני דקל או שדה מנכסיו כו' הרי שאפי' אמר שדה מנכסיו דקנה. הנה בירושלמי כתובות פי"א הל' א' כתב שם ובלבד שמסיים השדה שהוא נותן והוא כדעת הרמב"ם ע"ש בש"ק וא"כ לק"מ על הכ"מ דבשדה שסיים איירי. ומש"כ הט"ז ראיה ממה שנהגו להקנות אגב ד"א אף בלי סיום. אולי הוא מטעם אודיתא ואף שידוע שאין לו ג"כ מהני כמ"ש תוס' ב"ב מ"ד ע"ב. ומצאתי בשו"ת לחם רב סי' קצ"ג חקר אי מצי לומר קי"ל כדיעה זו וכתב די"ל קי"ל דאף דנתפשט המנהג דלא כהרמב"ם דאנן כתבינן בשטרות אגב ד"א קרקע סתם ולהרמב"ם בעינן שיסיים י"ל דמ"מ אין זה הכרת לדבר שא"מ דד"א קרקע הוא משום דל"ג מסיטומתא הרי כמש"כ. והנה כפי הנראה מציון הרמ"א לסי' ס' סעי' ב' ובסמ"ע ס"ק י"ג נראה דדבר שא"מ הוא בסוג אחד עם דשא"ק. וא"כ להמפ' דדוקא מחנה כתב הרמב"ם כן ולא במכר ה"נ בדשא"מ ובזה מיושב כל מה שהק' על הרמב"ם. אבל מדברי הל"ר משמע דאינם בסוג אחד דשם הא פסק הש"ך דא"י לומר קי"ל וכן הסכימו האחרונים וראיתי בשו"ת שומ"ש מ"ת שכתב לדבר ברור דבמתנת שכ"מ גם להרמב"ם נקנה עפ"י מש"כ המלמ"ל פ"ח מזכיה הל' ב' דבשכ"מ מיקני דשא"ק ובזה מיישב ההיא דשד"ג. ונעלם ממנו לפי שעה ירושלמי מפורש פאה פ"ג הל' ג' וכתובות פי"א הל' א' וז"ל עשו דברי שכ"מ כבריא כו' ובמסיים ואמר תנו שדה פלוני לפלוני ומפורש דאף במתנת שכ"מ כן ועיי' שו"ת משכנ"י חו"מ סי' מ"ט מזה:

סעיף ה'. יש מ"ש כו'. אולי משום דהרשב"א ור"ן נדרים שפירשו דוקא באומר כן בשעת מעשה פליגי ע"ז. שו"ר בתוס' ב"ב קל"ד בחילוק הב' בשם ר"י מבואר להדיא דלא בעינן כלל אף שיהא יכול להקדיש וכן כתבו בסוכה מ"א. והתוס' בכורות נ"א שהק' גבי ר"ת דהא ל"ג ממחנה עמ"ל הק' כן לדעתם שכתבו בב"ב שם:

סעיף ו' בהגה. ואם הוא דבר הצריך להנותן כו'. מלשון זה משמע דעיקר תלוי בנותן ולא במקבל ונ"מ ביו"ט אחרון של חג שכבר בירך הנותן דהו"ל לומר דלא אקני להמקבל אלא על מה שצריך לו ושוב הדר לנותן וע"כ דלא אשגחין במקבל אלא על הנותן. ודברי הסמ"ע ס"ק ט"ז שכתב אפי' אחר החג צע"ג עיי' לעיל סי' קי"א סעיף י"ט ובתומים שם. וראיתי אח"כ בפרמ"ג אור"ת סי' תרנ"ח שכתב לומר שמחזירו תיכף אף שיצא כבר דילמא רוצה לכבד אחרים אף ביום ז' ובלא אמר לי דמחזיר אף לאחר חג דוקא בשיש לו אתרוג אחר דבאין לו לא עדיף מסתם. וי"ל דהרמ"א אשמעינן דאם הוא דבר הצריך לנותן אף אי לא נתן להמקבל לצורך איזה פרט צריך להחזיר לו כשצריך להנותן. והנה בקצוה"ח הוכיח דמהני באתרוג קה"ג לשעה ממש"כ ב"י בשם הרשב"א. וצ"ע דהנמוק"י פי"נ כתב בשם הריטב"א כהרשב"א דשותפים מטעם ברירה הוא והריטב"א בחי' סוכה כ"ז ד"ה תניא כתב וז"ל דל"ד ללולב דהתם כי נפיק בו חד מינייהו בכוליה נפיק ולא סגיא דלא נפיק בחולקיה דחבריה והוי שאול דכיון דמשתמש בכוליה ל"ל ברירה דהא ודאי אין כולו חלקו. ועיי' קובץ הל' לולב פ"ח הל' י"א. וראיתי לחכ"א שכתב לדחות ראיית הרא"ש מהא דלא ליקני אינש לינוקא כו' דמטעם דיחוי הוא דנדחה מהמצוה כשהיה ביד הקטן ושוב אינו חוזר ונראה. ולא נ"ל דכשנתן להקטן הא נתנו מטעם מצות חינוך וא"כ הנתינה מצוה היא. והנה ראיתי בשו"ת רע"א החדשות סי' נ"ג שהק' בהא דקדושין ו' ע"ב אי מעמ"ל ל"ש מתנה אפי' תרומה נמי לא. לפמש"כ תוס' ב"מ ו' דמועיל תפיסה ורק דמי טוה"נ משלם ורבא הא ס"ל דטוה"נ לא הוי ממון. ופשוט דלק"מ דכ"ז הוא כשרוצה לתפוס ושם מיירי באינו רוצה לתפוס ויקיים התנאי. שו"ר שכן העיר הגרש"א בגליון יור"ד סימן שה

וכונתי לדבריו. ומש"כ שם בתירוץ הא' לחלק דדוקא בחפץ מיוחד מהני תפיסה צ"ע מהאחרונים שכתבו דגם בפדה"ב נמי מהני תפיסה. ומצאתי לאח"ז ברי"ט אלגזי סופ"ח דבכורות שהק' ג"כ כהגרע"א וכתב לתרץ כמש"כ. ומש"כ בפת"ש ס"ק ז' בא"ד וא"כ יהיו דברי הרשב"א סותרים זא"ז. י"ל למש"כ הש"ח בכללי הפוסקים דשני רשב"א מובאים בב"י:

סעיף ז' בהגה. המתנה עם חבירו כו'. הרבה כתבו האחרונים בזה. עיי' מחנ"א הל' זכיה סי' כ' ושעהמ"ל פ"ו מאישות הל' ב' ובפנ"מ ח"א סי' צ"ב ובכפ"ת סו"פ לולב הגזול ובמקנה קדושין ו' ובישועי"ק אור"ח סי' תרנ"ח. והנה מש"כ הקצוה"ח להשוות דעת הרא"ש עם התה"ד ומכירה הוי ליתא בעינה. אינו מוכרח דמצד הסברא כיון דמחויב להחזיר גוף החפץ אין בכוחו למוכרו וממילא אם מכרו יחזיר לבעליהם דמה מכר ראשון כו'.

ויותר מוכרח לשון הרא"ש דאף דאיתא בעיניה יכול להחזיר דמיו. והק"נ סוכה פ"ג אות ק"ג הק' על הב"ח ע"ש ולא ראה שכן תירצו כל האחרונים והאריכו הרבה. ובס' ק"י חידש דאף לדעת הרא"ש דחזרת דמים הוי חזרה היינו דוקא במטלטלי ולא במקרקע עפ"י דעת הרא"ש מובא בסי' ק"ג דשומא הדרא דוקא בקרקע אבל לא במטלטלין וי"ל:

ומש"כ בסמ"ע ס"ק י"ח בהגה אבל כל מה שנתחייב כו'. להבנת הנתי' דמתורת התחייבות הוי צ"ל דלא היה ההתחייבות לזמן קצוב דבזה נמי צריך ליתן ליורשיו עד זמן ההתחייבות כמ"ש באהע"ז סי' קמ"ג. ואף דבפת"ש דחהו בכוונת לשון הרשב"א וגם המחנ"א הל' זכיה סי' כ"ב כתב חילוק אחר אבל בעיקר דינו כתב כן המהרי"ט מובא במחנ"א שם והפת"ש בס"ק הקודם לא ראה מ"ש המחנ"א:

סעיף י'. האומר לחבירו כו' אבל אם אמר לו כו'. הרמ"א בהג' אהע"ז סוס"י ל"ח כתב אבל תנאי שהוא בשב וא"ת כל אחד מהם נאמן אם אין שכנגדו מכחישו. וכתב הב"ש דכאן משמע דצריך הנותן להביא ראיה שעבר המקבל אבל הכחשתו בלא עדים ל"מ והמקבל מוציא ממנו ש"מ דאינו נאמן לומר שעבר בקום ועשה.

והבית מאיר שם וכן השעמ"ש סי' מ"ו העלו דעיקר כהרמ"א דהכחשה מהניא. וכן ראיתי מובא בשמ"ק סופ"ק דכתובות. וכן צ"ל לפי הטעם שכתב הקצוה"ח דלעולם מוקמינן הדבר בחזקתו שהיה עד עתה וכ"כ הישועי"ק אהע"ז. אלא שהב"מ שם כתב דהוי חזקה קלישתא ודחה ראית הקצוה"ח מגיטין ל"ג. והישועי"ק כתב דחזקה זו עדיפא משאר חזקות דהוא חזקת הגוף ויסוד חזקת הגוף הוא דאין לנו לומר שנעשה מעשה. וכן משמע מסמ"ע ס"ק כ"ג וכ"מ מהריטב"א המובא בש"ך לעיל סי' מ"ו ס"ק ק"ז. ובשו"ת ג"נ הוסיף על דבריהם דעיקר הטעם הוא כיון שהתנאי הוא בקום ועשה חיובו מה שנתחייב ליתן לו לא הוי ודאי דחיישינן שמא לא יוכל התנאי לקיים מחמת אונס והוי רק ספק חיוב וכמו בגיטין וקדושין דחיישינן שמא תאנס ולא תקיים לכן אין ספק חיוב מוציא מידי ודאי של הנותן ומוציאין מיד המקבל ולפי"ז ע"כ דוקא באינו מכחישו בברי. ובקום ועשה אם אין המקבל מכחישו בברי שקיים התנאי אז מוציאין מידו ובשב וא"ת ואין הנותן מכחישו בברי שביטל התנאי אז מוציאין מיד הנותן. ולפי"ז מה דמבואר כאן דדוקא בעדים צריך לברר דמשמע אבל הכחשה לא.

צ"ל דהשו"ע מילתא דפסיקא נקט דל"מ אח"כ אף תפיסה כשמברר בעדים. משא"כ בהכחשה דהיה מהני אח"כ תפיסה אף כשיתפוס בעדים. ולטעמים אלו אין נ"מ בין מת מקבל או נותן. אבל לטעם המהרי"ט מובא בקצוה"ח כאן מסיים דנ"מ במת המקבל ונפלו נכסי קמי יתמי כיון דמי שהוא יכול לברר מת והיתומים א"י לברר וחזר הדין לתנאי שהוא בשב וא"ת והסכים עמו האב"מ סוס"י ל"ח. ולפי"ז ה"ה בהיה תנאי דשב וא"ת והנותן מת תיכף שנתחייב על המקבל להביא ראיה שלא ביטל את התנאי. אבל קשה לטעם המהרי"ט מדברי הרמב"ן מובא בר"ן פ"ק דכתובות בסוגיא דפ"פ שהק' כיון דאוקימנא דאיהי לא טענה ברי פשיטא דאינו נאמן דעליה להביא ראיה שנתקיים התנאי דהא לא כתב לה אלא ע"מ לכונסה וימצאנה בתולה. הא הוי תנאי דשב וא"ת ועל הבעל להביא ראיה שביטלה התנאי. ועיי' נתי' סי' מ"ו ס"ק כ"ב העלה מטעם זה סברא אחרת לחלק בזה דבתנאי דלהבא כבר נגמר הענין בודאי ותנאי מילחא אחריתי הוא ודמי כחוב על המקבל משא"כ בתנאי שלעבר דאם עבר על התנאי אין כאן התחלת חיוב כלל וצריך לברר שנתחייב לו. ועיי' מ"ש בזה המקנה בקו"א סוס"י ל"ח. ומש"כ הפת"ש ס"ק י"ב בשם השבות יעקב עיי' בזה בשו"ת חוו"י סי' קנ"ד:

סעיף י"א. ראובן נתן ממונו כו'. הדיקדוק הוא רק לשיטת הרמב"ן גיטין פ"ג כמ"ש המ"מ פ"ח מגירושין וכ"כ הרשב"א. אבל לשיטת התוס' ליתא להך דינא וכ"כ המלמ"ל פ"ג מזכיה דהך דינא במחלוקת שנויה. ולפי"ז ק"ל דהא דעת הרמב"ן במלחמות ביצה דבשכ"מ לא בעינן תנאי כפול והכא דבשכ"מ איירי ולמה כתב הרא"ש בתשו' מובא בטור כאן דבעינן כאן דיני תנאים. וע"כ צ"ל דבזה לא ס"ל כהרמב"ן וצ"ע. ובשו"ת מהר"ם אלשיך סי' ה' כתב דהרא"ש לטעמיה דס"ל דבע"מ ג"כ בעינן משפטי התנאים אבל להרי"ף והרמב"ם ל"ב כאן משפטי התנאים ועיי' מהרי"ט ספר ב' חחו"מ סי' מ"ח שעמד בדעת הרא"ש בזה ובב"ש חחו"מ סי' פ"ג:

תוכן העניינים

בית יעקב (טבשונסקי)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה