אור ברסלב
בית יעקב (טבשונסקי) חו"מ › סימן רמ

בית יעקב (טבשונסקי)· רבי יעקב טובטשנסקי

חו"מ · סימן רמ

סימן רלט

סעיף א' בהג"ה. או לש"ד. עיי' סמ"ע ובהגר"א. וע"כ צ"ל כהגר"א דל"ד נקטי והראיה דבב"ב נ"א כתבו כהסמ"ע. ובתירע"א כתובות הק' דהא נ"מ יש לענין שבת דאינו גובה ממקבל מתנה. ואפשר דזה נכלל במש"כ הרמ"א או לש"ד כמ"ש התוס' וכ"כ הרא"ש ב"מ שם דמהאי טעמא הוא אף שהש"ך שם סי' קט"ו השיג עליו עכ"ז עיי' תומים שם. ומש"כ עוד בהגה ואם מראה שניהם הא' עיקר.

ראיתי בס' תב"י שהמציא למש"פ המחבר סי' קל"א סעיף ט' דקיבל אחריות על שדה חבירו הוי אסמכתא ופשוט דה"ה על שדה של עצמו אם מכר בתחילה שלא באחריות ואח"כ מקבל אחריות הוי אסמכתא ומשו"ה אינו יכול להראות אלא השני בלבד שנכתב קבלת אחריות בשעת הקנין. וליתא דהא הב"י שם כתב הטעם דבשלמא מלוה להוצאה ניתנה ואדעתא דהכי נחית לפרוע. אבל ערב דשדה כיון שרואה דאין ערעור על השדה בעת מכירה סמכה דעתו שלא יוציאנה מתחת יד הלוקח ועיי' תומים שם מש"כ בקושית הגי"ת וא"כ ל"ש זה במוכר עצמו.

ומש"כ כאן הבאה"ג ולעד"נ ג"כ שדעת המחבר כו'.

הנה המלמ"ל פ"ה מזכיה הק' על הרשב"א מובא במ"מ דאפי' נודע שכתב לו שטר אחר של מכר כיון שכתב לו שטר מתנה אין בה משום דינא דב"מ דהא כיון שמכר נפקע כחו ממנה ואין בידו לעשותה מתנה ואפי' שניהם רוצים אין במעשיהם כלום דבדברים לא מסתלק הלוקח. ויותר הו"ל להק' דהרשב"א עצמו בתי' כתובות דחה פירוש התוס' שם דפירשו מטעם מחילה דהא בגוף השדה ל"ש מחילה. אבל תמוה שלא הביא דכן כתב הטור סברא זאת בטעם הרמ"ה ולפי"ז תמוה מש"כ הבאה"ג דהב"י ס"ל כדעת רב נטרונאי דהא הב"י הסכים להטור בסברת הרמ"ה והרמ"ה לא ס"ל כדעת ר"נ. ולשון ר"נ ראיתי מובא בשמ"ק ב"מ ק"ת ע"ב ושם פסק דאפי' ידעינן ברמאות אין בה דינא דב"מ והוכיח זה מכאן. וא"כ הא הב"י סי' קע"ה סעי' י"ת לא פסק כותיה. מיהו עיקר קושית המלמ"ל וסברא זאת אינה מוכרחת כ"כ דהא אפשר דהגאון ס"ל כריא"ז מובא בש"ג כתובות דאיירי שלא קיבל עוד הכסף ולכך הרשות בידו לשנות לשם מתנה עיי' סי' קצ"א. וצ"ע באם כתוב בשטר מתנה אחריות דנפשיה לפמש"כ לעיל סי' קע"ה בשם הר"י דלא מיקרי אחריות והשני במכר אי גם בכה"ג אמרי' דלאוסופי כתב:

סעי' ב' בהג"ה. וכ"ש כו' ואח"כ חצי שדה. גם נ"מ אי עדות השניה קרובים או פסולים כ"כ הרשב"א. וצ"ע מאי וכ"ש:

ש"ך ס"ק ד'. וצ"ע כו'. אולי י"ל דהבין בדעת ר"ת דלא כהרא"ש שכתב בהבנתו דלכל מי שירצה יתן אף בלי טעם אלא כהרמב"ן ב"ב שכתב בשיטתו שהדיין יאמיד דעת עצמו למי היה מקורב יותר והביא ראיה לזה משבועות ל' עולא חבירינו עמית בתורה ומצות למאי נ"מ לש"ד ואין חילוק בין רש"י לר"ת אלא דלרש"י אומדין דעת הנותן עם מי היה מקורב יותר ולר"ת אומד הדיין דעת עצמו למי היה נותן יותר וזש"כ כל שדעתם נוטה דהיינו לרש"י אומדין דעת הנותן ולר"ת דעת הדיין. ולפי"ז צדקו דברי הד"מ וניצל מהשגיאה שתפסו הש"ך שכ"כ הרמב"ן דאסור ליטול שכר. דאין ראיה מהרמב"ן דלדעתו כיון דתלוי באומדנא אסור ליטול. אלא מש"כ הש"ך מדברי התוס' קשה דהא הם כתבו בשם ר"ת דלמי שירצה יתן. ועוד תמוה דברי הד"מ שהשוה דעת הנמוק"י לדעת הר"ן ובאמת הנמוק"י ב"ב הבין בדעת ר"ת כהרמב"ן. וצ"ע בעיקר תמיהת ר"ת על רש"י מלשון שודא השלכה דהא הרשב"ם ב"ב כתב ג"כ כרש"י ופירש ג"כ כר"ת מלשון השלכה. ובעיקר קושית הש"ך עיי' ב"י סי' רנ"ג בשני טוביה דהרמב"ם, ס"ל כרש"י דלא כהרא"ש. ומצאתי עוד לגאון קדמון דס"ל כרש"י הוא רגמה"ג ב"ב ל"ה. ועוד צ"ע במש"כ הש"ך דדעת הר"ן כר"ת והנה הר"ן פ' מי שהיה נשוי כתב כרש"י ועיי' מש"כ בזה הפנ"י קדושין ע"ד. ועיי' תומים סי' ט' מש"כ בזה מהכנה"ג ותמוה שלא הזכיר כלל מדברי הד"מ כאן בשם הר"ן ונמוק"י והנה בנתי' מביא בשם הרמב"ן לפרש ההיא דב"ב התם ליכא למיקם כו' דאף דלא נמסרו בשעה אחת אין דרך העדים לדקדק בזה במקום שאין כותבין שעות וחשיב ליכא למיקם. ובזה מיושב קושית הלח"מ פ"ה מזכיה הל' ו' דמ"ט תשיב לה להרמב"ם ליכא למיקם הא איכא למיקם למי נמסר תחילה ולהרמב"ן לק"מ ואולי דזה נמי כונתו בתירוצו ומ"ט חשיב לה לדוחק. ומש"כ הנתי' שאם הספק במסירת השטרות בימים ולא בשעות הו"ל איכא למיקם פלא שלא הביא מש"כ הב"י דאף בשני ימים הדין בשודא ואף בדרישה לא חלק עליו ע"ש ועיי' מש"כ בזה בשו"ת דב"מ ת"ג סי' קע"ג. והנה הטור הביא דעת הרמ"ה ע"ש והיוצא מדבריו דאף כשהחזיק אחד ממקבלי המתנות נמי אמרי' שודא עיי' פרישה. וכתב הב"י ע"ז דדברי טעם הם ובשו"ע לא הביאו. והנה מצאתי תשו' הרא"ש בבשמים ראש סי' ש"צ וז"ל ומש"כ בשם הרמ"ה דאמרי' שודא אפי' כשאחד ממקבלי המתנה יושב בקרקע שאין לנו סברא לומר אוקי ממונא בחזקת מריה. איני רואה בזה טעם כיון דספיקא בשמא ושמא הוא וזה תפיס. ולא עוד אלא אפי' תקפו אחד לפנינו אין כת שודא שהוא רצון הדיינים להוציא. הרי דחולק על הרמ"ה. אלא דמלשונו משמע דרק משום דרצון הדיינים הוא לכך אין מוציאים והרא"ש לטעמו דפסק כר"ת אבל להמפ' דאומדין דעת הנותן למי הוא נוטה יותר אפשר דגם מוציאים מידו כשמוצאין דעת הנותן נוטה יותר להב' וא"כ השמטת המחבר צ"ע והנה הג' יעב"ץ כתובות ד' פ"ה חידש דאין דיין יחיד יכול לעשות שודא. ולא משמע כן בפוסקים:

סעיף ד' בהג"ה וי"א דאמרי' כו' טעמו דלשמא מנה קבור לא חיישינן כמ"ש הב"י סי' רנ"ג לשונו. ולכאורה י"ל דדוקא בלא נתן כבר לאתר ל"ת כגיטין י"ד אבל כאן דנתן כבר הדבר לאתר אין ראיה דבכה"ג ל"ת למנה קבור אלא דמצאנו כזאת במ"מ רפ"י מזכיה דהא דשכ"מ שאמר תנו מנה נותנים ולא חיישינן למנה קבור דאפי' אינו נמצא מנה בעין רק נכסים שוה מנה מוכרים ונותנים. וכתב המ"מ הסברא דאין אדם מוציא דבריו לבטלה וכיון דלמנה קבור לא חיישינן ודאי כונתו היה על נכסים. וה"נ נימא כן. אבל הרשב"א בתי' שבועות הא כתב דדוקא מנה בעין ולא בנכסי שוה מנה ולא ס"ל סברת המ"מ וצ"ע:

הלכות מתנה:

תוכן העניינים

בית יעקב (טבשונסקי)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה