בית יעקב (טבשונסקי)· רבי יעקב טובטשנסקי
חו"מ · סימן רלה
סעיף א' אם יודע בטיב מו"מ. ודעת הרמ"ה ב"ב ד' קנ"ה דבמתנה לא בעינן יודע בטיב מו"מ. וכ"מ לכאורה מלשון המחבר באור"ח סי' תרנ"ח סעי' ו' בהביאו דעת הר"ן שאם הגיע לעונת הפעוטות מותר ולא כתב שיודע בטיב מו"מ. ומש"כ המחבר והכל במטלטלין.
הנה לענין זמן שיחרור עבדים אינו מבואר בפוסקים עיי' יור"ד סי' רס"ו סעי' ג' והבה"ג הל' מיאון ביאר דבמוכר עבדו לא הוי מכירה אא"כ נבדק ויודע בטיב מו"מ ובמשחררו בלא דמים הוי כמתנה ומשוחרר אף אם אינו מהיודעים בטיב מו"מ. והקצוה"ח כאן לא ראה דברי הבה"ג ע"ש. ומש"כ בהגה וי"א הואיל כו' א"כ במקום שעשו כו'. הנה המלמ"ל פ"ט מזכיה הל' ו' הק' על הר"ן מש"ס ב"ב קל"ז. והשעהמ"ל מיישב דנקט ה"ט גם לענין מתנת בריא אחר מיתה. אבל אינו מספיק ליישב מה שהק' עוד המלמ"ל מתוס' ב"מ כ' ד"ה שובר שכתבו ולענין איסור כו' ושמא גם גבי איסור זכין לו כו' מ"מ לא פלוג רבנן. ומוכח מדבריהם דאפי' במקום איסור מ"מ התקנה לא זזה ממקומה אע"ג דמכח התקנה דעבחז"ל עביד איסור והק' במשפ"ש על המלמ"ל דדבריו תמוהים מאוד דבנידון הר"ן אם ניזל בתר התקנה יתעביד איסורא ואי נימא דלא תיקנו יתבטל האיסור ולא יתקיים מחשבתו אשר חשב לכן י"ל דבכה"ג לא תיקנו. אבל התם הוי להיפוך דאם ניזל בתר התקנה הלא לא עביד איסור ונראה דכונת המלמ"ל הוא עפ"י מש"כ הפנ"י גיטין בישוב דעת רש"י ורי"ף דס"ל באומר תנו שחרור זה לעבדי לא הוי שיחרור עד דמטי לידו ובתוס' הקשו ע"ז. ותירץ משום דלכמה דברים הוי חוב לעבד לענין אכילת תרומה דלא ידע או בנשא שפחה ולא ידע ואשם. ונמצא ראיות המלמ"ל שפיר דאי נימא דגם באיסורא אמרי' עידיו בחתומיו זכין לו א"כ שפיר עביד איסור כגון בנשא שפחה או באכילת תרומה והוא לא ידע ואין כונתו למש"כ התוס' שם לענין לפסול בת ישראל אלא בכלל אי נימא דבאיסור אמרי' כן. ובעיקר קושית המלמ"ל כתבו המפ' ליישב ובאמת כתב שם הפנ"י דאין הכונה דבכ"מ הוי עבחז"ל מדרבנן דהא כיון דלא חזר בו הוי מדאורייתא אלא במסר לאחר בנתיים דג"כ אמרי' עבחז"ל הוי מדרבנן וכ"ז ל"ש באיסור:
ומש"כ המחבר ואם ירש שט"ח כו'. הק' בקצוה"ח דאין שטר לקטן. ולכאורה משכח"ל בלא הוזכר שם המלוה בשטר או שכתב להדיא בין בא מחמתו או לא דא"צ כתיבה כמ"ש הש"ך סי' ס"ו ס"ק ו'. והנה בקצוה"ח שם ס"ק י"ב מתרץ דעת הסמ"ג עפ"י דעת רש"י ב"מ דהפקר הוי דא"מ. וצ"ע דהא הרא"ש ס"ל ג"כ כרש"י עיי' ש"ך סי' רס"ח והכא כתב טעם התוס' מובא בב"י. ובזה נמי צ"ע מש"כ שם השעמ"ש לתרץ קושית הש"ך דאיך משכח"ל שטר של הפקר דהא הלוה זכה. דמשכח"ל שטר על קטן וקטן אין זוכה באין דא"מ. דהא דעת הרא"ש דהוי ד"א וע"כ כמ"ש הנתי' סי' רע"ג דלא הוי ד"א אלא לענין חצר ועיי' מש"כ שם בזה. ומש"כ כאן הפת"ש סוס"ק ב' וצ"ע לדינא. לא הביא דהמהריט"ץ והתו"ח חולקים בזה מובאים במלמ"ל פכ"ט ממכירה הל' ז'. ובשארית יוסף סי' ז' מובא תשו' ריב"ש שמתנתו מתנה אף במקום אפטרופוס. והוא חילק שגם החולקים אינם מדברים אלא בפעוטות אבל בבן י"ג שנה למכור בנכסי אביו הכל מודים דאפי' במקום אפטרופוס מקחו וממכרו קיים ע"ש:
ומש"כ בסמ"ע ס"ק י"ג דל"ש בקטן לומר מלקד"ה. הנה כן הביא המחנ"א הל' זו"מ סי' כ"ט מהר"ן פ"ק דגיטין ושכן דעת המרדכי ורשב"א. והוכיח שדעת רש"י ותו' גיטין ל"ח הוא להיפוך. וחילק דהיכי שחולה הדבר בהיורשים שהם יעשו. עדיין לא זכו המקבלי מתנה אלא שמצוה על היורשים להקנותה. ואם הם קטנים לאו בני מיעבד מצוה נינהו. אבל כשאינו תולה ביורשים אלא שנתן לשליח משמת זכה השליח בעד המקבל מכחו של מת משום מלקד"ה. ועיי' בשו"ת מהרש"מ סי' רכ"ד שהכריח חילוק זה מכתובות ס"ט ע"ב ברש"י ד"ה הא מני כו':
סעיף ג'. קטן כו'. רש"י שם פירש דין זה דוקא בפעוטות ועיי' מהרמ"ש שם מש"כ בזה ובק"נ ברא"ש הוכיח דקאי גם אחרש. ועיי' נתי' שכתב דל"ד לסי' שמ"ט ואף דמלשון הרמב"ם והשגת הראב"ד משמע לכאורה דקאי בנתאנה הקטן ואין ראיה מ"מ משמע דאתרויהו אנתאנה ואינה. ומ"ש הסמ"ע ס"ק י"ד בשם תשו' רמב"ן תמוה מאוד דז"ל תשו' רמב"ן וכ"ז שהוא שותק או שהלך למדה"י או שמת אסור לאכול פירות. הרי שכתב להדיא דבשתק אסור ומשמע דדוקא רצה בעינן וכ"מ כל סיגנון לשון התשו' שם:
סמ"ע ס"ק כ"ה. כתב זה כו'. והוא דלא כהבנת הה"מ מובא בפרישה. ומ"ש הנתי' מסעי' ו'. תמהני שלא הביא מש"כ הב"ח יפה לתרץ ועיי' סמ"ע ס"ק כ"ט. ובעיקר הדבר נראה מהה"מ דמש"כ הרמב"ם שאין מוציאים מיד הקטן אין זה לנתינת טעם אלא שלענין זה לא קנה שאין מוציאים מיד הקטן בדין. ובסברת הנתי' עיי' שו"ת ב"ש חחו"מ סי' קי"ז דוחה דבריו בטוב טעם:
שם ס"ק ל"ב. דבא לו מאיליו כו'. תמוה דברמ"ה לא כתב טעם זה אלא בירושת שאר מורישיו אבל לא במתנת שכ"מ אלא משום דכירושה שויהו רבנן.
וכן בסעי' י' פסק להדיא בין במתנת שכ"מ קיימת שאילו כו' הרי דגם במתנת שכ"מ אמרי' אילו לא ארצי כו' וכן מסתברא וצ"ע:
סעיף י"א. שלשים ושש שנים. צ"ע דבאהע"ז סי' קנ"ה סעי' י"ג פסק כדעת הרמב"ם דבל"ה שנה ויום אחד סגי ובב"י שם הגיה בלשון הטור שכתב ל"ו שנה וכאן בב"י כתב ג"כ ל"ו שנה. והנה הטורי אבן חגיגה ה' ע"א כתב בשם רש"י יומא ל"ח שפירש רוב שנותיו היינו ל"ו שנה ושם ביומא לא מצאתי פירוש רש"י ואולי כונתו לפירשב"ם ב"ב. והטו"א כתב דמש"כ רש"י צ"ו שנה ל"ד אלא מעט יותר על ל"ה הו"ל רוב שנותיו. ותמוה שלא הזכיר ממש"כ הרמב"ם בזה. ועיי' בב"י מביא תשו' ריב"ש בשם רמ"ה דל"ה שנה ול' יום בעינן וצ"ע:
סעיף י"ג בהגה. ועוד כו'. עיי' מש"כ בזה בשו"ת שיבת ציון סי' ס"ו ומש"כ בזה לק' סי' ת"כ ע"ש:
סעיף י"ד. אם כשנעשה כו' המבי"ט ח"ב סי' קצ"א כתב דאפי' מת קודם שהיה בן כ' ונעשה בן כ' בקבר אין היורשים יכולים לבטל המקח כיון שלא מיחו קודם שנעשה בן כ' בקבר כמו שאם נעשה בן כ' בחיים אין הוא עצמו יכול לבטל כן בקבר אין היורשים יכולים לבטל וצ"ע רב בזה. והנה בישעי"ק אהע"ז סי' קס"ט מצאו הג' רמ"ז והג' רצ"ה מקור לדברי הרמב"ם מש"ס ב"ב קנ"ה דקאמרי קטן היה בשעת מיתה ולא אמרו בשעת מכר וע"כ דאם היה שעה אחת גדול קודם המיתה מהני המכירה אבל א"כ למה שינה הרמב"ם בסעי' הקודם וכתב בשעת המכר וצ"ע:
סעיף ט"ו בהגה. גובה ממנו מבנ"ח. אבל ממשעבדי לא דחיישי' לפרעון כמ"ש הרשב"א. ועפי"ז כתב הישועי"ק בתשו' הנ"ל דהיכי דהלקוחות מוחזקים בקרקע והם אוכלים הפירות בזה גבי נמי ממשעבדי דאי הוי פרע לא היה מנית להם לאכול הפירות ע"ש:
סמ"ע ס"ק מ"ה. ואין בו משום כדי חייו. ר"ל דלכאורה תקשי דהא דין זה כתוב כבר בשו"ע לעיל סי' קל"ב. והטור שכתב דין זה שם השמיטו כאן והמחבר חזר וכתבו כאן. ועוד קשה דהב"י כאן כתב בשם רי"ו דאם ערב הקטן פטור מלשלם. וקשה דהא כן כתב הטור בסי' קל"ב מפורש ולמה כתב כן בשם רי"ו. אלא כונת הב"י לאשמעי' אפי' להרא"ש דמחלק בין לוה לצורך מזונותיו לשלא לצורך מזונותיו. דלא תימא כיון דהרא"ש פטר להקטן שלוה משום חוסר דעת ואפ"ה מחייב לו בלוה לצורך מזונותיו. ה"נ היה אפשר לומר בערב הקטן לחלק בין לצורך לשלא לצורך ע"כ כתב בשם הרי"ו דבערב אין חילוק ופטור אפי' ערב לצורך מזונותיו. וז"כ הסמ"ע דאין בו משום תקנת כדי חייו ולזה חזר וכתבו כאן לומר דאפי' להרא"ש אין חילוק:
סעיף י"ז. או מדבר ואינו שומע כו'. וכתב הגר"א דדוקא בחרש שתנו אצל שוטה כו'. וכן כתב התבו"ש בחי' גיטין נ"ט ועיי' שנות אלי' פ"א דתרומות מש"כ בזה. והנה בדרישה כתב לתרץ קושית הה"מ מגיטין ע"א דמ"ש שם זה וזה הרי הם כפקחים לכ"ד אין זה מדברי הברייתא אלא מדברי ר"ז ולא קאי אמדבר ואינו שומע.
ודבריו מאוד תמוהים דבחגיגה ב' מוכח להדיא דהוא מלשון הברייתא וכבר עמד ע"ז בהג' ציון ירושלים ירושלמי חגיגה פ"א, וגם סוחר דבריו למש"כ בדרישה יור"ד סי' א' בדברי הא"ז שהוא מלשון הברייתא ועיי' תומים סי' ל"ה ס"ק י"ז וי"ל בזה ומש"כ הנתי' לדחות תירוץ הב' שבב"י דאם אינו שומע כלל דינו כחרש. הנה כן השיגו הפרמ"ג בפתיחה הכוללת ח"ב אות ד' וכתב דכל הפוס' כתבו דגם בזה הוי כפקח. ומש"כ הנתי' דכן מוכח דעת רש"י חגיגה. הנה מדברי הר"ש והרע"ב משמע דלא ס"ל כן ע"ש ועיי' שדי חמד מערכת ח' כלל ל' ל"א:
סעיף כ"א שמא בסוף שטותו. עיי' סמ"ע. ואולי י"ל דלכאורה נימא בשוטה ששתק כשנשתפה תהא מכירתו מכירה כמ"ש הרמב"ם מובא בסעי' י"ד וע"כ דבשוטה גרע מקטן וכ"ז כשהוא שוטה ממש אבל בתחילת שטותו או בסופו כשמכר אולי כששתק אח"כ הוי מכירה וזש"כ הרמב"ם שמא בסוף שטותו כו' ר"ל דבזה כששתק אח"כ הוי מכירתו מכירה. ומש"כ בהגה אמרו שנים כו' קשה דהשמיט מ"ש בש"ס ע"ז דדוקא באית לו חזקת אבהתא וכ"כ ב"י. וצ"ל דהר"ן כתב שם דעובדא דש"ס היה בקנין כסף וכדומה דאי לקחה בר שטיא בשטר אמרי' חזקה אין עדים כו' ול"צ לחזקת אבהתא ולכך סתם דתליא בחילוק הקנינים וע"ש בהג' אלפס. ומשמע שאף הדמים שנתן הלוקח א"צ להחזיר כיון דתרי אמרי שהיה שוטה הוי אבידה מדעת כלעיל סי' צ"ו סעי' ה' ולכך אמרו בש"ס ואוקמי ממונא ר"ל הן הקרקע הן הממון וצ"ע. ועיי' ח"ס יור"ד סי' ז' מש"כ בזה: