בית יעקב (טבשונסקי)· רבי יעקב טובטשנסקי
חו"מ · סימן רלב
סעיף א'. חוזר לעולם. עיי' בהגר"א שיטת הראשונים בזה, והנה כולם הק' על הרשב"ם דכי אמר רבא במטלטלי שהוא נגד ש"ס קדושין וב"מ. ול"י י"ל בכונת רשב"ם עפ"י מש"כ הרמ"ה ב"ב צ' לאחר שהק' ג"כ קושית הרשב"ם כתב לחלק כי אמרי' בכה"ג מק"ט במידי דלא מתהני לו לאינש במקצתו ככולו לפי חשבון אבל במידי דמתהני ליה בקצתו ככולו לפי חשבון כגון קרקע העומדת לזריעה או לנטיעה כיון דלפירא קיימא ועבדא פירי לפי חשבון לא קפיד אשיעור אלא היכי דשכיח האי שעורא גבי מוכר. ובזה האריך לחלק בין בית וחצר דהוי קפידא לבין שדה העומדת לזריעה. וזה נמי כונת רשב"ם דאין כונתו לומר דוקא בקרקע לפי שאין אונאה לקרקע כמ"ש הרשב"א בלשונו וקיצר לשון הוא ברשב"ם וכונתו הוא כמ"ש הרמ"ה ובזה ל"ק מקדושין וב"מ דשם הוי קפידא. ומש"כ עוד הרשב"ם וגם המוכר א"ל כו' הוא תירוץ אחר כמ"ש הרשב"א והר"ן והנה הב"ח כתב דאם נשתמש בו אחר שנודע לו הטעות מחיל כבסעי' ד' ומסמ"ע ס"ק ג' לא משמע כן וכן משמע מדברי הרמ"ה שם דל"ד כלל. שו"ר לאח"ז בפנ"י ב"ק פ"ה כתב קצת מזה ליישב דברי רש"י:
ש"ך. ס"ק ב'. וכ"כ הרא"ש כו'. הב"ח הק' זה על הב"י שהביא דין זה בשם הרי"ו ולא מהרא"ש. והיה נ"ל עפ"י מש"כ המע"ח די"ל דהרא"ש לא כ"כ אלא אאינש תקיפא דהוי רק ספק כמ"ש דילמא אבל לא במתנה וי"ל דלכן קא יהיב ליה, ולא אמר דילמא והגמר' לא מיירי באינש תקיפא וי"ל דלכן מביא זה בשם הרי"ו. אבל מלבד שאין לדבריו הבנה דהא זו"ז לא שכיחא ואפ"ה תלינן עוד זאת הא התוס' ב"ב ע"ת גרסי דילמא מתנה וכן בפסקי הרא"ש שכתב אי תבע הנותן מחויב להחזיר במתנה והבלעה ודלא כמ"ש המע"ח. ומש"כ הב"ח על הגמר' בשם התוס' להביא ראיה ממכר לו הצמד. והק' דהתם הוי מכר ואיכא טענה שמכר לו אבל הכא אין כאן אלא טעות אוי הבלעה וכיון שזה תובע טעותו איך יחזיק זה במה שאינו שלו וכבר הק' כן הרמב"ן על התוס' מובא בש"מ והרמ"ך פסק דאפי' שבועה ליכא על המלוה כיון דמודה דאשתכח טופיינא. והנה הריטב"א כתב אהא דאמרי' דאבלע לו בחשבון אעפ"י שנתן שלא לדעתו השבת גזילה גמורה היא. וצ"ע מב"ק קי"ח ע"ב דמסיק דכי רמי ומנח ליה בידו לא הוי השבה וכמ"ש רש"י שם. ובלא"ה צ"ע דהא אחזוקי אינשי בגנבי וגזלנא לא מחזקינן עיי' לעיל סי' קל"ג. וע"כ צ"ל כגונא דמלוה ישנה וכה"ג ועיי' הגמר באו"א. ומש"כ בהגה ובמקום שרגילין כו'. אין כן דעת רש"י עיי' מהר"ם שיף. ומש"כ הש"ך בשם השל"ג ובמשפט שלום מובא דברי האחרונים בזה. הנה בתשב"ץ הקטן סי' תצ"ה כתב אם יודע ששכח אחד מבעלי חוביו ה"ה מוזהר בעשה ול"ת להראותו לו בעשה דהשב תשיבם ול"ת דלא תוכל להתעלם וכן נראה מתשו' הרדב"ז חלק א' סי' תר"ו מובא בקהלת יעקב אות פ' סי' רנ"ח ועיי' סמ"ע סי' ע"ג ס"ק י"ט ומש"כ שם המגיה לבהגר"א ועיי' שומ"ש מ"ק סי' נ' מש"כ בזה וע"כ דין זה צע"ג:
סעיף ה'. הדין עם ראובן. הב"ח חילק מההיא דהראב"ד המובא בטור דכאן מיירי באופן דא"צ להבית תיכף דבצריך הוי מק"ט. והמחנ"א חילק דהראב"ד מיירי בתנאי והכא בא"ל בית סתם אבל אי א"ל דהבית לא יהיה בה שום קילקול אף בחוזר לקדמתו הוי מק"ט וההיא דפסחים ד' ע"ב מי הוי מק"ט אף דאין זה בגוף המקח התם איירי בהתנה. ולכאורה כן נראה מרש"י שם ד"ה מי וכ"כ המג"א סי' תל"ז דמיירי בהתנה אבל המקו"ח שם דחהו וכן ראיתי אח"כ בשעמ"ש כאן. [ועיי' מש"כ בזה, המגן האלף שם ולא ראה דברי הב"ח] ומש"כ הפת"ש ס"ק ד' להק' על הנתי' מלשון המחבר. י"ל דמכרו עם אותו הפחת לפי ערך הנפחת ממנו ועוד י"ל:
סעיף ח'. נשכנית ורבצנית כו'. ואף דקיי"ל כשמואל די"ל לשחיטה מכרתיו לך ע"כ דמיירי בזבין להדיא. עוד י"ל בין פרה העומדת לחליבה לשור דאינו עומד אלא לרדיא ועיי' מע"ח ב"מ פ' ע"א:
סעיף י' בהגה. וי"א כו' הוי כמו מוכתב למלכות כו'. עיי' סמ"ע. ולכאורה גם בזה א"מ לשונו דהול"ל כמו ליסטין מזויין דבמוכתב למלכות שוה גונב ממון לגונב נפשות ובאמת הרמב"ם מפרש מוכתב למלכות דלא כרש"י ליהרג דא"כ מאי לסטים מזוין מאי מוכתב למלכות אם שניהם להריגה. ומה שהק' התוס' לפרש"י הרמב"ם במתק לשונו מיישב זה שכתב בחזקת שיש בהם כל הרעות וכן מדייק רשב"ם בחזקת גנבים הם כיון דשם גנבים עליהם הו"ל לחקור אחר זה ומסתמא ידע ומחיל. והנה הא דבלסטים מזוין הוי מק"ט אף דאית ליה קלא ומסתמא שמע צ"ל דאנן סהדי דלוא שמע דלא היה מתרצה לזה כמ"ש הרמב"ן בחי' ב"ב ועיי' הפלאה מש"כ בזה. וכ"ז בשלא נשתמש בהעבד אחר שנודע לו אבל בנשתמש מחיל וכ"כ הרמ"ה בחי' ב"ב:
סעיף י"א. לטבחה. ודייק הנתי' דוקא לטבחה ובלא"ה לא הוי מק"ט וכתב כן משום טריפות דסירכא. והשוש"י הק' עליו הא הרמב"ם כתב ג"כ לטבחה והוא לא הזכיר מטריפות דסירכא. ולא ראה בב"י שמביא לשון הרמב"ם ומדייק מלשונו דס"ל כהרמב"ן ואדרבה מזה ראיה להנתי'. והנה המחנ"א סי' ג' מביא ראית הרמב"ן משור וכתב ולא הבנתי דהא קיי"ל פלגא נזקא קנסא משום דסתם שוורים בחזקת שימור קיימי ותמיה שלא ראה מש"כ הר"ן לשון הרמב"ן כלומר שאינם מוחזקים שלא יהיו נגחנים. משמע דמפרש כגירסת ר"ת בתוס' ב"ק מ"ה ע"ב וכן מצאתי אח"כ בדברי חמודות ברא"ש חולין מזה. ועל ראית הרמב"ן מעבד כתב דההיא איירי כשלא נתן עדיין הדמים וכיון שהלוקח מוחזק א"צ להחנות כמ"ש תוס' קדושין י"א בשם ר"א. גם זה א"מ דהא ר"ת אינו מחלק כן. ומה שתמה הקצוה"ח כאן על הריב"ש דמאי נ"מ בין נבילה לטריפה. פשוט דנ"מ דהרבה עכו"ם אוכלים טריפות ומקפידים על נבילות מלאוכלם ונ"מ למכירת עכו"ם:
ש"ך ס"ק ד'. גם בכ"מ כתב כו'. לפנינו איתא כן על לשון הטור שמביא וע"כ דכונתו על מש"כ הכ"מ אח"כ אלא דמלשון הרמב"ם משמע כהמ"מ וכן כונתו בב"י. ומה שהק' הדרישה דאם דבריו נכונים למה פסק בשו"ע כן. לפמש"כ הוא משום מש"כ אח"כ בבד"ה דמלשון הרמב"ם משמע כהבנת המ"מ ולכך בכ"מ כתב בלשון ולכאורה משמע כרבינו אבל האמת אינו כן: סמ"ע ס"ק ל"ח. דקדק וכתב כו' דהוי מק"ט. וכ"כ הב"ח בשם בדה"ב. הנה בסי' שלפנינו כתב הרמ"א מכר לו כסף כו'. ונמצא כסף סיגים כו' והש"ך הק' מ"ש מיפות ונמצאו רעות. והאחרונים כולם מחלקים בין כלי לחתיכות דבתחיכות לא הוי מום דהא יכול לצורפם ולעשות כסף צרוף והמוכר צריך להשלים הכסף החסר. והנה הש"ך שם לא ס"ל לחלק כן מדהביא תשו' מהר"ם שבמרדכי פ' המפקיד דמיירי בכלי והיינו משום דצריך הוצאות לזה כמ"ש הנתי'. וגם מדברי הסמ"ע והב"ח כאן נראה דלא ס"ל חילוק זה דמדמים שמן עכור ליפות ונמצאו רעות אף דאפשר לזככם ולעשותם נקיים. וא"כ גם מהשו"ע כאן משמע דלא כחילוקם לפמ"ש הסמ"ע בדיוק לשונו ואם ירצה ליקח. והנה ראיתי בטור ומצאתי שהבדה"ב כתב שני תירוצים הא' כשהלוקח רוצה לקחתו והוא כב"ח וסמ"ע. ועוד תירץ כשהשמן יכול ליעשות צלול ע"י שיניחו אותו וירדו שמריו ועכירות שבו למטה. נראה דהתירוץ הב' הוא כחילוק האחרונים. אבל באמת אין ראיה דהא דייק בלשונו דנעשים ממילא צלולים אבל בחתיכות שצריך הוצאות לא כמ"ש הנתי' ובכל אופן צ"ע על הסמ"ע שלא הביא דברי הבדה"ב וחילוקו הב'. שו"ר בפרישה שכתב די"ל דדמי למש"כ המרדכי בכסף צרוף ונמצא סיגים דלא הוי בט"מ וא"כ לדינא צ"ע ונראה דאף לחילוק האחרונים היינו בשאין צריך מיד לזה אבל בצריך לה מיד הוי מק"ט דאין לו שהות לצורפם ואדעתא דהכי לא קנה וכן מצאתי אח"כ במחנ"א סי' ו' אחר שדחה דברי הסמ"ע כאן כתב דעפ"י דרכו היה יכול לתרץ דהרא"ש איירי בשהיה יכול הלוקח למכור השמן העכור מיד ואין צריך לטירחא יתירא משהיה רוצה למכור שמן יפה. נראה דאילו צריך שהות יותר לזה הוי מק"ט:
סעיף י"ח בהגה. ואם קנה הסרסור כו' הואיל ולא ידע בו. וכתב הנתי' דוקא בדבר שאין דרך להוודע כלל משא"כ בדבר שדרכו להוודע זכה. והנה מתשו' עבה"ג המובא בפת"ש כאן משמע נמי דמחלק בכה"ג. אבל בסוף התשו' מסיק שמצא להלבוש שכתב שאפי' נמצא הוא עצמו כסף זכה הלוקח הב' וכן פסק להלכה. ובערוך השולחן העתיק דברי הלבוש וכתב אח"כ כדברי הנתי' דה"ד בדבר שיכול להיות שלא יתוודע כגון דבר שצריך הבחנה והם דברים סותרים זא"ז ועיי' דברי גאונים כלל ו' סי' ל':
סעיף כ"א. ואפי' אבד כו'. הנתי' דחה דברי הריטב"א עפ"י דברי התוס' במשכנו שלא בשעת הלואתו. ול"ד דהא הכא נתן הכסף בתורת מקח ע"מ לקנות המקח ואח"כ כשנודע לו מהמום שוב הוי ליה הנאה במה שהוא בטוח בממונו.
אבל במשכנו בשעת הלואתו שפיר כתבו התוס' דלא מיחשב כ"כ הנאה דגם עיקר נתינת המעות היה רק לטובת הלוה. ועוד דהא דעת הריטב"א כדעת התוס' דהוה רק ש"ח ומובא בשמ"ק והנחי' כתב בשמו דהוי ש"ח. ומש"כ בדרישה כאן בדעת הרמ"ה שפסק כרשב"ג. הנה לפנינו ברמ"ה איתא להדיא שפסק כחכמים. אלא:
דבעיקר הדין בידע כתב הרמב"ן בדינא דגרמי דפטור מהוצאות דהוי רק כמשיא לו עצה לזורעו וחולק על הרמ"ה וכן משמע דעת התוס' ב"ב צ"ב ע"א סוד"ה המוכר ע"ש. ועיי' שו"ת עין יצחק ח"ב סי' ס"ח מש"כ בזה. ומש"כ הנתי' לחדש דאם חטף חפץ והוליכו למק"א דחייב להחזיר לו על הוצאותיו. וחילק בזה מזיק מגזלן ע"ש. דין זה צע"ג ועיי' ש"ך לק' סי' שפ"ו ס"ק ח' וי"ל בזה:
סעיף כ"ב. ה"ה ברשות הלוקח. לטעם הלבוש מובא בסמ"ע הוי ש"ש אף בלא נתן עדיין מעות וכ"כ הנתי' ס"ק ט'. אבל המחנ"א סי' כ"ה פסק דהוי ש"ת. אלא דמש"כ שם ראיה מקדושין י"ג אם איתא דלא ניח"ל כו' ע"ש ברש"י י"ל:
סעיף כ"ג. אלא אפי' כי הדדי נינהו. מזה דייק הפרישה דברובא לשחיטה מוציאין והנתי' ובשו"ת פ"ת הק' עליו מש"ס. ויש שרצו ליישב סברת הפרישה אבל האמת הוא כמ"ש הנתי' דלא כהפרישה דכן כתב הרמ"ה בפי' ב"ב דכל היכא דאיכא דמים דמסייע לחד מיניהו לא דחינן תרתי מקמי חדא. וכן משמע ממש"כ הנמוק"י דכיון דאין הולכין בממון אחר הרוב הו"ל כפלגא ופלגא והו"ל לפרש דזבן לרדיא וא"כ כש"כ ברובא לשחיטה. ומש"כ הפת"ש ס"ק ז' על הש"ך. הנה לק' סי' רנ"ה ס"ק י"ג לא ברור להש"ך סברא זו ונשאר בצ"ע: