בית יעקב (טבשונסקי)· רבי יעקב טובטשנסקי
חו"מ · סימן רכח
סעיף א'. וזה לא ניתן להישבון. והק' המפ' דא"כ לילקי ע"ז. לכאורה י"ל דהוי לאו שאב"מ. וי"ל עפמ"ש החינוך בכ"מ הואיל דמשכח"ל במעשה. שו"ר בחינוך שכתב הטעם כאן משום דאין בו מעשה. ובמרדכי כתב דלוקין ע"ז וחמה בהגה משום דאין בו מעשה. וראיתי בלחם רב סי' ז' שהק' כן על המרדכי וכתב דע"כ מכת מרדות דרבנן קאמר. ולאו זה איתא גם בקטנים עיי' לק' סי' ח"כ. ומש"כ המחבר לשון הש"ס זה בגופו כו' ראיתי בשו"ת מחנה ישראל שכתב לפרש דגופו וממונו דהמאנה קאמר דבממון יש לו הצטדקות ע"ד לא יבוזו לגנב כו' ובזה היה מיושב קושית התוס' שם ע"ש. אבל ל"מ כן בפשט הש"ס. ומש"כ בהגה ומי שמהנה א"ע כו' וכתב הנ"י דאינו בכלל עמיתך חמוה דהא במצות תוכחה כתיב נמי עמיתך אפ"ה אמרי' דמחויב להוכיח אפי' לרשע ועי' שדי חמד מערכת א' סי' ת"ג דהקשה עוד מכמה מקומות. ומש"כ הסמ"ע ושמעתי מפרשין כו' כו'. ראיתי בשם ס' שמע שלמה שפירש עמיתו לומר שהוא חבירו כיוצא בו רמאי ומאנה כמוהו והמוכר אינהו במכר והלוקח אינהו במעות ס"ד דאין זה איסור קמ"ל:
סעיף ד'. והוא אינו רוצה לקנותו. בש"ס ר"י אומר לא יחלה עיניו על המקח בשעה שאין לו דמים. וכן הוא בפסחים קי"ב ובסיפרי פ' בהר איתא והוא א"ר ליקח וכתב בהתו"ה שם דמש"ס משמע דאף ברוצה לקנות אסור באין לו דמים ורק מידת חסידות הוא. וי"ל באו"א דבפסחים אמר אל תעמוד על המקח כו' ור"ל דאם עומד על המקח מפסידו שיאמרו כי הוא רוצה לקנותו כמ"ש רש"י שם ובבב"מ אין חשש זה דאם אחד בא ושואל על המקח מותר גם לאחר ללוקחו ולכך אמר לא יחלה עיניו כו' ואין איסור רק משום שמאנהו וכ"מ מרש"י סוד"ה שהרי ע"ש. וכתב בס"ח סי' תתרס"ט דאסור להראות ג"כ שרוצה למכור חפצו ואין דעתו למוכרו אלא יאמר כמה שוה זה. ומש"כ עוד אם נשאלה שאלה כו' ועיי' באה"ג. לכאורה ראיה מש"ס ב"ב כ"ב ע"א מאן דלא שהייה לאוניתא כו'. אך עיי' תוס' וחא"ג שם י"ל:
סעיף ו'. ואף לגנוב דעת הבריות אסור. כתב הב"ח דלעכו"ם בימים הקדמונים] שרי. ובשו"ת מהר"י מברונא סי' קי"ג כתב דאף לעכו"ם ג"כ אסור גניבת דעת. ומצאתי בספר חסידים סי' נ"א שכתב להדיא דאסור ואותן שמחרפין את הנכרים בשעת שאלת שלומם והנכרי סובר שאומר לו טובה חוטאים הם כי הוי גניבת דעת גמור. [ועיי' קובץ פ"ב מדיעות הל' ו' דיעות הראשונים בזה] והנה בסמ"ע ס"ק ט' תמה על השמטת הטור. הנה התוס' חולין צ"ד ע"ב הק' על מה דפריך שם בש"ס בעובדא דמ"ז והא קא מטעינן ליה. דאין זה טעות כיון דבלא"ה היו באים לכבודו. וחילקו דמ"מ שם בעבורו פתחן אבל הכא לא באו כלל בעבורו. וזה להגירסא מכורים ולגירסת הטור והמחבר הפתוחות ל"ש תירוצם. וא"כ י"ל דבאמת פליגי על לישנא קמא דלעיל. והב"י והסמ"ע דהקשו צ"ל בטעמם דאף לגירסת המחבר י"ל כחילוק התוס' קצת דמ"מ נראה קצת שפחת בשבילו משא"כ בעובדא דמ"ז שלא הראו כלל שבאו לקראתו.
ובעיקר ההשמטה עיי' לח"מ פ"ג מדעות ובמהרש"א חולין שם:
סעיף ח'. עור של בהמה מתה. וכתב הב"ח דאפי' דמי מחה אינה נוטל ממנו וכ"כ המהרש"א דבלא"ה פשיטא. והנה נ"מ בין שני הטעמים שבש"ס עיי' סמ"ע וב"ח. ופשוט נ"מ בידע המוכר שהיא מתה שלא ע"י נחש כגון שנהרגה וכדומה. עוד י"ל לגירסת הטור מנעל כגון שמכר לו מנעל שכבר שימש בו ולא הוזק. ומש"כ ושמן צף על פי' עיי' סמ"ע. תמוה לי בזה לשון הרמב"ם פ"ז מברכות וז"ל לא ישלח אדם לחבירו חבית יין ושמן צף על פיה שמא ישלח לו אדם חבית שכולה יין וידמה שהוא שמן ושמן הוא שעל פניה בלבד ויזמן אורחים ויתבייש. והנה ברדב"ז ח"א בלשונות הרמב"ם סי' נ"ח מביא שני גרסאות בדברי רבינו הא' שמא ישלח לו אדם שכולה שמן וידמה שהוא יין ושמן הוא שעל פניה וזימן אורחים ויתבייש. ונדחק ליישב גם גירסא זאת. ועוד גירסא שמא ישלח לו אדם חבית שכולה יין ושמן הוא שעל פניה ויזמן אורחים ויתבייש. ולפנינו מורכבים שני הגירסות יחד ואין ביאור למש"כ וידמה שהוא שמן דאין מקום לזה להגירסא שלפנינו וכפי, הנראה יש למחוק זה. ובעיקר דבריו למה נדחק לפרש שמא ישלח לו אדם אחר עיי' ביאורי הרדב"ז שם:
סעיף ט. כגון לצבוע זקן כו'. בהג' יעב"ץ כתב דדוקא כנעני אבל עברי שרי כיון דאין גופו קנוי קנין עולם א"מ הא בעברי בלא"ה אסור משום לא תלבש גבר כמ"ש ביור"ד סי' קפ"ד ודוקא כנעני שרי ועיי' שומ"ש מ"ק ח"א סי' ר"י. ומה שהכריח היעב"ץ משום דעברי מצוה לפרנסו. וכי עליו לבד מוטל לפרנסו כל צרכו. ומש"כ בסמ"ע ס"ק ט"ז וה"ד כו' וז"ש בגמ' כו' לפמש"כ הרשב"א בחי' חולין ח' מובא בחו"ד יור"ד סי' ס"ט ס"ק ב' דחללי ר"ל לרוחצו אם אין ראיה כ"כ דלאו שרייה הוא. כעת בא לידי שו"ת דב"מ העלה דאסור לשרות דהא עיקר האיסור שיש בזה גניבת דעת שעי"ז אין ניכר כחשות הבשר ומה לנו במה שידוע שדרכם כן. וכן בפרכוס אדם וכלים נראה פשוט שאסור אף שידוע וניכר שפרכסם כעת:
סעיף י"ב. אא"כ הודיעו. כן הוא לשון המשנה. ומזה דייק הרמ"ז במשניות דאם הודיעו פעם אחת שוב א"צ להודיעו. אבל הרמב"ם שינה לשון המשנה וכתב "מודיעו" משמע דצריך להודיעו בכל פעם. וכן מורה לשון הטור: סעיף י"ד. טועמו תחילה כו'. כ"כ רש"י שאדם טועמו קודם שלוקחו. ומשמע מזה דלא כהה"מ מובא לק' בסמ"ע סי' רל"ב דכל שיכול לטעום מותר. שו"ר מזה בנתי' שם:
סעיף י"ח. וכן יכול למכור כו'. עיי' שומ"ש מ"ק סי' כ' שהעלה דאם מוזיל מפני שאין משלמין המס כמו פאטענט א"כ הראשונים נוטלים באמת כדי שויין בזה אין מעלה מה שהם מוזילים. אמנם בנידון דידיה בהוזלת יי"ש לא היה צריך כלל לזה להפמ"א מובא בפת"ש סי' קנ"ו ועיי' ערוך השולחן כאן: