בית יעקב (טבשונסקי)· רבי יעקב טובטשנסקי
חו"מ · סימן קפו
סעיף א'. ונאנסו בהליכה חייב. הנה הב"י דחה דברי המפרש בנדרים ל"א שפירש דהא דקאמר בש"ס מפני שהוא נושא שכר ארישא קאי וכתב עליו דלא חש לקמחיה. ולכאורה הא גם הרשב"ם פירש כן והב"י מיד הביא לשונו. ויותר תימה דהרש"א נדרים הגיה דברי המפרש בשני מקומות כדי שיתאים עם כל הראשונים [והג' יעב"ץ ששחק על ההגה מהא דע"ב ע"ש לא ראה שגם שם הגיה הרש"א] ובב"ב שם כתב דפירוש רשב"ם הוא כפי' רש"י בנדרים ונתן טעם לפירושם. ולמה דחק בנדרים להגיה. והנה לכאורה נ"מ לדינא בין הדיעות אם הוא מטעם לוקח או מטעם שואל לענין אם היו הבעלים עמו במלאכתו דמטעם שואל פטור. אמנם בנתי' התאים שני הטעמים יחד ע"ש ובזה מיושב מה שהק' הגרע"א בגליון נדרים שם ממש"כ הר"ן עצמו ע"ז פ"ק. וראיתי במעיני חכמה ב"מ שכתב די"ל בטעם רש"י דלא פירש מטעם שואל.
די"ל דס"ל כהרמ"ה בסי' ש"מ דשואל בהמה לילך למקום ידוע ונאנסה בדרך מקרי מתה מחמת מלאכה כיון שהדרך גרם לה וא"כ אי מטעם שואל אכתי בנאנסה בדרך למה יתחייב. ומצאתי כן להדיא ביד רמה שכתב מנ"ל דחייב מטעם לוקח דילמא משום שואל ונ"מ לפטור בבעלים. ל"ד לשואל חדא דשואל רוב הנאה שלו והכא אפי' בזביני חריפי נמי תרוי' מתהני כו'. ועוד ההיא דהלוקח מבית האומן ונאנסו בהליכה חייב אי ס"ד דמטעם שואל הוא אמאי חייב כיון דהליכתו לצורך הולכתן לבית חמיו הוא דלא סגיא להו בלאו הכי ואי לאו הליכתן לא הוי מיתנסין הוי ליה כמתה מחמת מלאכה דפטור דהתם טעמא מאי דלאו לאוקמי בכילתא שיילא הכא נמי לאו לאוקמינהו באידרונא שיילינהו. וכונתו בסוף דבריו הוא לתרץ קושית הש"ך לק' סי' ש"מ על הרמ"ה ממש"כ הרמב"ן בטעם הפטור דממ"מ דמחמת פשיעת המשאיל נגעו בה והכא מאי פשיעה איכא. דהכי נמי כיון ששאלה להליכת אותה דרך ושם אירע האונס אדעתא דהכי השאילה. ועיי' ידות נדרים סי' רכ"ז שכתב דבר חדש דזביני חריפא גמר לקנות והוי לוקח ובאין זביני חריפא לא גמר בלבו לקנות ומחמת הנאה דמניחו לבקרו הוי כשואל. וממה שכתבתי מבואר דלא כמ"ש הב"י לק' סוס"י ר' בדעת הרמ"ה דס"ל כהמפרש בנדרים ועיי' דרו"פ שם. וביד רמה חילק שם עוד בזביני דרמי על אפיה דיש חילוק בין בקרו בפניו דבזה אין, לו הנאה כלום להיכא דלקחו עמו בדרך דבזה אף בזביני דרמי על אפיה יש לו הנאה וחייב באונסין והפוס' לק' סוס"י ר' לא הביאו דעתו. והנה בסי' קפ"ה בש"ך כתב דהוי ש"ש וכן הוא לק' רס"י ש"ג. וכתב הנתי' ס"ק ג' אע"ג דכאן מבואר דחייב באונסין שא"ה דלקחו בתורת מקח וכבר קנהו במשיכה ואין המוכר יכול לחזור ושם לא קיבלו רק בתורת שליחות והמשלח יכול לחזור לכך אין לו שם לוקח להתחייב באונסין. מבואר דס"ל לדבר פשוט דהמשלח יכול לחזור ואין הסרסור יכול לעכב לומר כבר זכיתי בו ואף שהנתי' לא הזכיר משכר הסרסור נראה מדבריו דא"י לתבוע שכרו כיון דיכול לחזור. ודלא כהמחבר תב"י רס"י קפ"ה שכתב דאין המשלח יכול לחזור עד שיתן לו שכר סרסרותו דנקנה לו החפץ להשתכר בו סרסרות. שוב ראיתי במשפט שלום מביא שכתב להדיא כן הר"ת בספר הישר ובמהר"ם ב"ב דאפי' אם כבר לקח החפץ הדין כן: