אור ברסלב
בית יעקב (טבשונסקי) חו"מ › סימן קפג

בית יעקב (טבשונסקי)· רבי יעקב טובטשנסקי

חו"מ · סימן קפג

סימן קפב

ש"ך ס"ק ב'. כתב ר"י כו' עיי' קצוה"ח ונתי' בכונתו. והנה בשו"ת מהדשד"ם חחו"מ סי' קמ"ח ביאר דבריו דקאי על מי שאומר לשלוחו קנה לי חטים וקנה לו שעורים דכיון ששינה השליח וליכא לא דעת קונה ולא דעת מקנה וגם המעות אינם של המשלח לכן לא זכה בהם המשלח. אבל היכא שהמעות הם של המשלח זכה מצד שמעותיו קנו לו. א"נ אפי' שהמשלח לא נתן מעות ולא שינה השליח אז זכה וקנה המשלח ולא פליג על הרמ"ה. והמפ' לא הביאו דבריו והקצוה"ח הק' בסוגיא דבני מערבא מסי' הנ"ל סעי' ב' דהשליח קונה לעצמו. ואולי מזה ראיה למש"כ הנתי' שם ס"ק ד' דכל זה כשיש להשליח מעות אבל כשאין לו בטל המקח וניחא לש"ס לאוקמי בכל גונא. ועוד י"ל דהא התוס' כתבו כן רק לחוכא דב"מ ול"ק לדינא דקיי"ל, כר"י.

ומש"כ עוד להק' על הנמוק"י דביטול מקח הוי כמו הלואה איך חל ההקדש דבעל. וראיתי במפ' לב"ק שכתב דהתוס' סוברים כמש"פ הסמ"ע סוס"י ר"ג כדעת האומרים דהמקנה דשלבל"ע עם דבר שבל"ע קני כולה וה"נ בהקדיש נכסיו מיגו דחל ההקדש אשאר נכסיו חל גם על מלוה. וליתא דא"כ קשה בש"ס ב"ב ע"ט דת"ק ס"ל כר"מ הא שם הקדיש גם אח הבור. וע"כ דל"א כן אלא בקנין מיגו דחל אהאי חל נמי אהאי ולא בהקדש דחל ע"י דיבורו. ונ"ל דהכא הוי כמו שנותן האומן החפץ לאיש אחר בטעות ונתן לו שכר אומנתו ודאי דיכול הנותן להקדיש מעותיו שביד האומן כיון דבטעות הוא ושלו הוה והכא היה צריך ליתנם להאשה ונתן להבעל ועתה חוזר חלילה ונוטל מהאשה לכך שפיר יכול הבעל להקדיש. ומש"כ עוד הקצוה"ח בסוסעי"ק ד' להק' על הרי"ף ע"ש. י"ל בפשיטות לפמש"כ שם בשמ"ק בשם גאון דאפי' הערים ומכרם הוי ג"כ מרבה בדמים ואף דבודאי זוכה מהלוקחים עכ"ז מיחזי כריבית רק כשאמר בהדיא דלאו שלו הוא תו לא מיחזי כריבית ואף דנטלן מיד המוכר ובשלא אמר אף דמה"ת שריא כמש"כ הקצוה"ח עכ"ז מיתחזי כריבית. ומש"כ הט"ז כאן לדחות דברי הסמ"ע מעובדא דרבב"ח ורב ע"ש לא ראיתי שום משמעות מעובדא דרב די"ל דרב היה יודע מעיקרא ורק מעובדא דרבב"ח יש קצת ראיה ועיי' דרישה וי"ל:

סעיף ג'. בהגה. מיהו אם אמר כו'. וכתב הט"ז נראה דהכי קיי"ל כו' ונראה טעמם כו'. והמשכנ"י הק' דאין זה טעם הרמב"ם ומובא בפת"ש. אולי כונת הט"ז להסביר דעת הי"א הא' דקנה לעצמו ע"ז כתב דטעמם דמסתמא לא חזר בו אף שזקפם עליו במלוה עכ"ז ניח"ל דליקו בהימנותיה:

אבל אם גילה דעתו שאומר בפני עדים שלעצמו קונה חזר מהימנותיה ועיי' נתי' והבאה"ט העתיק וטעמם נראה. שינה לשונו וגם החסיר בדבריו.

ולמש"כ לפנינו בט"ז י"ל כמש"כ אלא שבט"ז אהע"ז סי' ל"ה סעי' ט' ל"מ כן והא"מ הק' שם עליו כמו שהק' המשכנ"י כאן. והנתי' הק' לדיעה הב' דהא הוי לעצמו המשיכה ול"ק רק במעות ויכול המוכר לחזור ואין זה פשוט דהמחנ"א הל' שותפים סי' י"ז כתב כיון דהמוכר דעתו הוא לזכות לבעל המעות אין השליח יכול לתופסה לו משום דלא נתכוין למשוך לבעל המעות שאין אדם עושה סחורה במעותיו של זה וכ"מ מדאמר רבא פ' אז"נ הני בי תרי תלתא דיהבי זוזא לחד למיזבן להו זבין לחד זבן לכולהו הרי דאע"ג, דכשמשך זה לא נתכוין לקנות אלא לחד מיניהו אפ"ה אמרי' לאו כל כמינה לעשות סחורה ולזכות לאחר ובזה מיושב דעת הרמ"ה בסעי' שאח"ז: סעיף ד'. אבל אי יהיב ראובן כו'. כאן קשה קושית הנתי' שהבאתי בסעי' הקודם ומש"כ שם בשם המחנ"א. ולענ"ד י"ל עפ"י מש"פ הרמ"א סי' קצ"ח דבהתנה מעות לחוד קנה ואומדנא הוי ג"כ בזה כהתנה. כמ"ש בשו"ת פר"י לתרץ בזה קושית התוס' ר"פ המפקיד דמעות לחוד ל"ק דשם הוי ג"כ אומדנא וה"נ המשלח יודע שהשליח יכול לחזור בו וימשוך לעצמו ואומדן דעת הוא שדעתו דמעות לחוד יקנו לו. ומש"כ בהגה ראובן שהיה יודע כו'. העלה הנתי' דכאן ל"ש משום רמאות דמציאה הוא ורק משום חזקת שליח עושה שליחותיה נגעו בה. והנה מש"כ דל"ש כאן רמאות יפה הק' בס' חב"י דהא הרמ"א כתב דהוי רמאי. ומש"כ משום חזקת שע"ש. הא אנן קיי"ל דרק לחומרא אמרי' שע"ש ולא לקולא עיי' תוס' ורא"ש עירובין ל"ב ואיך נוציא ממון מספק וכש"כ כשהלה עומד וצווח לא עשיתי שליחותי. ואולי י"ל עפ"י מש"כ המג"א אור"ת סי' ת"ט בשם תשו' ר"ב דבעשה ל"א כן.

וראיתי לחכ"א שהק' מקדושין ס"ד הב"ע דשויתיה שלית הרי דבנוגע בממון או משום מצוה לא אמרי' כן אף בשעשה השליח אלא ששינה. ולק"מ דשם לא עשאתו שלית בפירוש על דבר מיוחד אלא שנתנה לו רשות לקבל קדושין עבורה וכן הוא באהע"ז סי' ל"ז. משא"כ בעשאו שליח מיוחד לילך ולעשות. אלא שצ"ע לדינא מטעם אחר דדעת הג"מ פכ"ג מקנין דבממון ל"א חזקה שע"ש וכ"כ בתשו' מהר"ם בר' ברוך מובא ביד מלאכי בחידושי דינים. ועיי' תומים סי' צ"א ס"ק ב' ובנתי' שם ובפת"ש שם בשם הב"ח. כל זה כתבתי מכבר ועתה נדפס מחדש הס' משפ"ש ומצאתי שהעיר בזה על הנתי'. וצ"ע דאי מטעם חזקה שע"ש נגעו בה. בשליח אשה מאי עיי' אור"ח סי' תל"ז ובמפ' שם ובסי' תרע"ז ס"ק ט':

ש"ך ס"ק ט'. דוקא פחת כו'. הק' הקצוה"ח והנתי' דהא בטיל שליחותיה. והנה המחנ"א הסביר קצת טעם המבי"ט דלא תשיב שינוי כ"כ כיון דהמשלח היה קרוב לשכר ורחוק מהפסד כה"ג לא בטיל שליחותיה ובבאה"ט בשם ב"ת מחלוקת הפוס' בזה. הנה הפוס' האלו מובאים במלמ"ל פ"א משלוחין ע"ש והמחנ"א כתב דהמוחזק י"ל קי"ל כהמבי"ט:

סמ"ע ס"ק י"ח. ע"י מעותיו של המשלח כו'. צל"ע אם קנה השליח מאותו המוכר גם עבורו אי שייך ג"כ סברא זו די"ל מחמת מעות השליח הוא. ואם היה מקום לחלק כן היה אפשר ליישב מה שהק' בעוניו"ט לדעת הרי"ף מש"ס כריתות כ"ז ע"א הב"ע דאוזיל רועה גביה. דקשה הא ההקדש הוי המשלח א"כ יהיו חולקין ההקדש והבעלים. וצ"ל דמיירי בפירש. אבל להרי"ף קשה. וי"ל דמיירי בלקחו ממנו הבעלים דבר לעצמו. אלא שמסתימת הפוס' ל"מ כן וצ"ע:

שם ס"ק כ"א. והטעם דבטעות שבמקח כו' משא"כ בהטעוהו בחשבון דלא נתן להעכו"ם עתה כלום כו'. מדיקדוק לשונו כאן ובדרישה נראה דס"ל דעיקר החילוק הוא דטעות במקח היינו שבשעת מעשה נתן לו הסחורה בטעות יותר ממה שהיה צריך לו ליתן כגון שנתן לו עשרים במקום עשרה. וטעות בחשבון קרי ליה היכא שכבר גמר עמו החשבון כמה חייב לו בעד הסחורה וכשבא אח"כ לקבל מעותיו טעה הסוחר ונתן לו יותר והוי כאילו מצא מציאה והכל לשליח. ולפ"ז כל עוד שלא גמר עמו החשבון הוי טעות במעות כמו טעות במקח. אבל בשו"ת ציוני חקר בזה והעלה מדיעות הראשונים בזה דהכי הוא עיקר החילוק לר"י ולרא"ש דטעות שבמקח מיקרי שידע מה שהוא עושה בדעת מיושבת עליו אלא שלא ידע שיווי המקח אבל במנין ומשקל לא טעה כלל דהכי הוי דינא דבדבר שאין לו קצבה הכל למשלח וביש לו קצבה חולקין לפי' ר"ת קודם חזרה. וטעות בחשבון מיקרי טעה מחמת שנתבלבל דעתו ולא היה מבין לחשוב וכשהיה צריך למנות שנים מנה אחד בזה דמי למציאה והכל לשליח. ועיי' חי' מהרי"ט לכתובות ביאור ענין זה ברחבה:

תוכן העניינים

בית יעקב (טבשונסקי)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה