אור ברסלב
בית יהושע יורה דעה יו"ד הלכות תערובות › סימן קה

בית יהושע יורה דעה· רבי יהושע פריידין

יו"ד הלכות תערובות · סימן קה

סימן קג

א

סעיף א איסור שנשרה עם היתר וכו' הנה מלשון זה משמע דשני דברים גושיים איסור והיתר נשרה בתוך דבר צלול נאסר החתיכה היתר אחר שהיה כבוש מעל"ע. ולכאורה יש לעיין דהנה למשל אם היה נשרה בשר כשר עם מים מעל"ע ואחר המעל"ע נתנו איסור צלול בתוך המים בודאי לא נאסר הבשר מהאיסור צלול שבא לתוכו עכשיו כי עם זה צלול לא היה נשרה ההיתר ביחד מעל"ע וצריך שוב להיות נשרה עם זה ההיתר מעל"ע. א"כ הכא נהי דאחר מעל"ע פולט האיסור את פליטתו לתוך המים אבל החתיכה היתר לא היה נשרה עם זה הפליטה מעל"ע א"כ מהיכן נבלע זה הפליטה בתוך ההיתר:

וכן יש לעיין על האו"ה שהביא הט"ז דגם הכלי נאסר אם נשרה בשר עם מים מעל"ע. והנה הטור כתב איסור שנשרה בתוך היתר משמע חתיכה איסור נשרה עם היתר צלול. שוב ראיתי דגם מה שמבואר בסימן ס"ט דבשר שלא נמלח שנכבשה במים מעל"ע שגם הבשר אסור משום דבולע מהדם שפלט לתוך המים וקשה ג"כ כהנ"ל:

ונראה דאפשר מהש"ס פסחים (דף מד ע"ב) יש ראיה דגם באופן זה נאסר מדאמר בב"ח חידוש דאי תרי ליה כולי יומא בחלבא שרי ע"כ ומדהאי חידוש מה שבב"ח לא נאסר ע"י כבוש מוכח דהוא לגמרי כמו בישול שאסרה התורה משום זה הוא חידוש מה שלא אסרה התורה כבוש בבב"ח:

והנה לפי דברי הרמב"ן ז"ל הבאתי לעיל בהל' בב"ח שאסרה התורה הוא רק אם יהיה הבשר והחלב שניהם אסורים היינו שהבשר יהיה לו טעם חלב ואותו טעם חלב יהיה לו טעם בשר אם כן אין זה שום חידוש מה שלא אסרה התורה ע"י כבוש מעל"ע בבב"ח כי מה בכך שהבשר פולט את פליטתו אל החלב אבל פליטת בשר אין לו טעם חלב כי זה הפליטת בשר לא נשרה עם החלב מעל"ע וכן החלב שנבלע בתוך הבשר נהי דזה הבשר יש לו טעם חלב אבל אותה חלב אין לה טעם בשר כי זו הפליטה לא נשרה שם בתוך הבשר מעל"ע וא"כ מדאין להחלב שבתוך הבשר טעם בשר גם הבשר מותר לפי סברת הרמב"ן ז"ל. ועיין מה שכ' בסימן צ"ה דכ"ע סברי כסברת הרמב"ן ז"ל אלא ע"כ דגם באופן זה כיון שנשרה ביחד גם הפליטות שפלטו בלעו זה מזה שקבלו טעם זה מזה:

ב

עיין בתשו' נוב"י מהדו"ק סימן כ"ו שתמה על הפוסקים שפסקו דכבוש כמבושל הא ר"י פליג. ומהש"ס פסחים דאמרו בב"ח חידוש הוא דאי תרי כולי יומא בחלבא שרי אין ראיה דאפשר כונת הש"ס כגון שהבשר היה לו בקעים והרי בולע אפי' בצונן אבל לעולם מטעם כבוש אינו בולע כלל ע"ש. ולפענ"ד קשה לומר כן דאם כונת הש"ס על בשר שיש בו בקעים א"כ למה הוצרך הש"ס לומר דאי תרי וכו' הלא בפשיטות היה להש"ס לומר דמה"ת שרי לאכול בשר עם חלב יחד אם לא נתבשלו שניהם יחד ואלא ע"כ דבשביל זה לא היה חידוש כלל דהתורה רצה רק לאסור אם נתבשלו ביחד וקיבלו טעם זה מזה. והרי בשר צונן שבלע חלב ע"י בקעים ה"ה רק מעורב בב"ח צונן ביחד וא"כ אין כאן שום חידוש אלא ע"כ דכבוש אוסר הכל אסורין אפילו באין בקעים מטעם דכבוש הוא כמבושל. והיינו שנותן טעם כמו בישול. ואף עפ"כ בב"ח שרי מה"ת כבוש אם כן שפיר הוא חידוש דבנתינת טעם ע"י בישול אסור ונתינת טעם על ידי כבוש שרי. ובזה יש לתמוה עוד שם על הנו"ב שכתב שם לחלק דאף אם נאמר דבדגים טמאים כבוש שרי מה"ת וע"י בישול אסור מן התורה אין שום חידוש כי על ידי כבוש אינו נותן טעם רק הפליט ציר וציר דגים טמאים מותר מה"ת משא"כ ע"י בישול נ"ט. אכן בבב"ח שפיר אמרו בש"ס דהוא חידוש דהא הבשר בולע חלב ממש עיי"ש. והוא תמיה ג"כ דאם נאמר דכבוש אינו נותן טעם גם בב"ח לאו הוא חידוש וכהנ"ל:

בספר חומות יהושע סימן ע"ג כתבתי דמליחה אף שאוסר אבל אינו מטעים רק שבולע ומפליט פליטה. ועתה נראה דיש ראיה לזה מש"ס הנ"ל דלמה לא אמרו הש"ס הרבותא ממליחת בב"ח או צלי (לכמה פוסקים דסברו דגם צלי בב"ח מותר מה"ת) אלא ע"כ דמליחה וצלי אינם נותנים טעם רק בלעו גוף הפליטה להכי אין זה חידוש מה דלא אסרה התורה להכי הוצרך הש"ס לומר רק כבוש כי כבוש ג"כ נותן טעם כמו בישול כהנ"ל:

ג

עיין בט"ז סק"א שהקשה על האו"ה שאוסר אם נשרה היתר בכלי איסור מעל"ע הא לאחר המעל"ע נעשה הכלי אינו ב"י עיי"ש. ונלפענ"ד דהא דכבוש אוסר מעל"ע ילפינן מהש"ס דאי תרי ליה כולי יומא וכו' והיינו מעל"ע א"כ יוכל להיות דסוף מעל"ע נעשה הבישול ואז פלט ובלע ופגם הכלי וראה מהש"ס אינו בן יומא משמע דלאחר המעל"ע הופגם הבלוע שבהכלי כי הלשון אינו ב"י היינו שאינו בתוך המעל"ע רק אחר המעל"ע וא"כ אם נתן תיכף ההיתר לאחר שהורק האיסור א"כ הבלוע והפליטה באו קודם שהופגם. אחר כך ראיתי כן בפר"ח שכתב כן מסברא בעלמא. גם מהש"ך לקמן סק"ב שהקשה ג"כ על האו"ה כמו הט"ז נראה דנחית ג"כ לזה שיש לחלק כן מדצירף הפוסקים שסוברים דלינת לילה פוגם דלכאו' אין שום הבנה דהא לאחר המעל"ע כ"ע סוברים דפוגם ומה תוסיף תת כח מהפוסקים דלינת לילה פוגם אלא ע"כ דעלה על דעת הש"ך ז"ל דאפשר דהבלוע ופליטה באו בסוף מעל"ע והפגם אחר המעל"ע ע"ז צירף הש"ך דלינת לילה פוגם לקצת פוסקים. אך לפי מה שכתבתי יש לכאורה ראיה מלשון הש"ס דכבוש הוא בסוף מעל"ע ופגימת הכלי היא אחר המעל"ע וצריך עיון:

ד

סעיף א בהג"ה יש מקילין במה שבחוץ. והש"ך ס"ק א' ציין במה שחוץ לציר וכתב אבל ודאי אי הוה האיסור שמן אף מה שחוץ לציר אסור כדמשמע מדברי הפוסקים לשם עיין כל דברי הש"ך (ומה שציין הש"ך חוץ לציר ודאי כך היה גירסתו בדברי הג"ה) והפרמ"ג חקר בדברי הש"ך וסיים שלא זכה להבין דברי הש"ך בכאן עיי"ש. והחו"ד הקשה על הש"ך וסתר דברי הש"ך עיי"ש. מהחו"ד נראה שהיה לומד בדברי הש"ך מה שכתב דאם היה האיסור שמן היינו שהציר היה איסור שמן לזאת הקשה על הש"ך עיי"ש. ולפלא איך למד החו"ד כן בדברי הש"ך והש"ך לא היה יודע אשר הציר איסור אוסר אפילו בלא כבישה ולדידן דאין בקיאין בין כחוש לשמן אוסר אפי' בכחוש. אין באפשרי לומר אשר הש"ך לא היה יודע זאת דמליחה אוסר:

ועוד קשה מאד דלפי גירסת הש"ך בהג"ה מה שחוץ לציר בודאי לא מיירי הג"ה דהציר הי' איסור דאם הציר הוא איסור אוסר אפי' בלא כבוש ואפי' למעלה כדין מלוח וגם קשה מאד לפי פירוש החו"ד מה שכתב הש"ך כדמשמע מדברי הפוסקים לשם היינו בסימן ס"ט הלא כל הש"ע מלא מזה דציר מלוח שמן אוסר ולמה הוצרך להביא הך דסימן ס"ט. לכן נלפענ"ד לפי גירסת הש"ך בהג"ה חוץ לציר היה לומד הש"ך דמיירי שהציר הוא היתר ומונח בתוך הציר שתי חתיכות אחד איסור ואחד היתר כמו שהמחבר כתב כן שאיסור עם היתר נשרה בתוך לח וע"ז כתב הש"ך דאם החתיכה איסור הוא שמן אוסר ההיתר אם נשרו בתוך הציר כשיעור כבישה בציר אפילו מה שלמעלה מן הציר ומה שכתב הש"ך כדמשמע מהפוסקי' לשם היינו בסי' ס"ט בהמחבר סעיף י"ח בשר שנמלח בכלי שא"מ ושהה כדי שיתנו על האש ויתחיל להרתיח מה שבתוך הציר אסור וחלק החתיכה שחוץ לציר מותר ואפי' יש בהחתיכה שבתוך הציר שומן עיי"ש. והטעם כמו שכתבו הפוסקים וכן הש"ך כיון דהאוסר הוא דם הדם אין מפעפע למעלה גם הנאסר אינו אוסר עיי"ש:

והנה המחבר פוסק בסימן צ"א סעי' ה' דרותח מלוח אינו אוסר רק אחר ששהה שיעור מליחה לקדרה וידוע דשיעור כבישה כדי שיתן על האש הוא פחות משיעור מליחה לקדרה וא"כ למה הוצרכו הפוסקים דלהכי אין השומן אוסר משום דהדם אין מפעפע הלא בלא"ה אין השומן אוסר דהרי הוא עדיין בתוך שיעור מליחה להכי הוכיח הש"ך דבכבוש והוא איסור שמן אוסר אפי' מה שחוץ לכבישה:

עוד כתב הש"ך וכך כתב הטור בסוף סימן זה והיינו שכתב הטור דאם נפלה חתיכה מקצתה לתוך ציר מה שבתוך הציר אסור ומה שלמעלה מן הציר מותר ואפי' יש בה שומן כיון דאין הציר מפעפע למעלה עיי"ש. ומשמע מדכתב הטור סתם חתיכה משמע אפי' חתיכה תפלה היינו שלא נמלחה. וא"כ לא הוצרך לומר דהשומן אינו אוסר משום דאין הציר מפעפע למעלה הלא בלא"ה אין השומן יכול לאסור כיון שהיא תפלה. לכן הוכיח הש"ך דאם דבר שמן נכבש שיעור כבישה יכול לאסור אף מה שחוץ לכבישה ולזאת הקשה על התורת חטאת שפסק כדעה זו דחוץ לכבוש מותר הא לדידן דלא בקיאינן בין כחוש לשמן אין נפקא מינה מה שפסקינן כדעה זו דמ"מ צריך להיות אסור משום שמא הוא שמן ואסור מה שחוץ לכבישה אפי' לדעת המקילין. ואח"כ כתב עוד דבסוף סימן ע' פסק דבשר שנפל לציר מותר מה שחוץ לציר ומשמע אפילו אם היה שיעור כבישה מתיר מה שחוץ לציר משום דעת המקילין. וקשה להש"ך הרי אנן פסקינן דבמליחה אוסר הדם עד ששים משום דלא מחלקינן בין כחוש לשמן א"כ גם בכבוש בציר של דם היה לנו לאסור מה שחוץ לציר משום דלא מחלקינן בין כחוש לשמן דכבוש ה"ה כמבושל ובבישול דם מפעפע גם למעלה רק להקל משום שהוא כחוש. והרי אנן לא מחלקינן בין כחוש לשמן. ומתרץ הש"ך דרק במליחה או בצליה לא מחלקינן בין כחוש לשמן אבל כולי האי לא נחמיר וכה"ג כתבתי בס"ק י"ז ע"כ שכתב שם הש"ך דבבלוע אין אנו מחמירין לומר דאין אנו בקיאין הרי דיש לפעמים לסמוך על בקיאותנו כמו כן בכבוש סמכינן על בקיאותנו שלא לאסור מה שחוץ לכבישה ולפענ"ד לפי מה שכתבתי בספרי חומת יהושע דלהכי סמכינן על בקיאותנו משום דיש פוסקים הסוברים דגם בלוע שמן אינו יוצא בלא רוטב כמו כן לענין כבוש כיון דיש פוסקים החולקים על דין כבוש להכי סמכינן על בקיאותנו ומעתה לפענ"ד כל דברי הש"ך מובנים היטב ולא קשה עליו כלום:

גם נראה מהש"ך דלא דוקא בכבוש בציר סובר הש"ך דבשמן נאסר אף שלמעלה מן הכבישה אלא אפי' בכבוש בכל דבר מעל"ע גם כן בשמן נאסר מה שלמעלה מן הכבישה דהא הש"ך הקשה על דברי התורת חטאת ושם התורת חטאת כתב כבוש בדבר לח מעל"ע א"כ מוכח דגם בכל דבר לח כבוש מעל"ע סובר דבשמן נאסר מה שלמעלה. מעתה יש לנו לפסוק כהש"ך בזה דבדבר שמן נאסר מה שלמעלה ובפרט משום ראיות הש"ך מסימן ס"ט ומהטור והאחרונים לא הוציאו דין זה מהש"ך לפסק:

והנה המנחת יעקב כלל כ"ב הבין ג"כ הש"ך דבדבר שמן אוסר כולו אך חולק על הש"ך וכתב דגרם לו הש"ך יען היה לו גירסא בהג"ה חוץ לציר לזאת מדמה זאת לציר עיי"ש ולא הבנתי זאת אשר הש"ך ידמה כל כבוש לציר מחמת גירסתו:

ה

סעיף הנ"ל בהג"ה וספק כבוש אסור ובלבד בבב"ח אזלינן לקולא וכו' וכתבו האחרונים דאסור לבשל הבשר שהוא ספק אם נכבש בחלב דאז נעשה איסור דאו'. ונלפענ"ד דאם נכבש בשר עם מים בכלי חלב מעל"ע אין איסור בישול בב"ח אם מבשל הבשר אף שיש בלוע חלב בתוך הבשר דהא אין בהבשר רק טעם ב' של החלב הבשר אסור מדרבנן כמו שאסור מדאו' קדרה של בשר אם בישל בה חלב משום דטעם ב' בא תיכף להבשר אבל איסור בישול בב"ח לא יוכל לחול על הבשר כי לענין בישול בב"ח הוא כדגים שנתבשלו בכלי של בשר כי לענין בב"ח דאורייתא יש בהבשר טעם ב' של החלב דהיתרא אם כן בספק אם נכבש הבשר מעל"ע בכלי של חלב אפשר מותר לבשל כן נראה לפענ"ד:

ו

בהג"ה הנ"ל לבד בבב"ח החו"ד הביא מה שכ' המג"א בהלכות פסח בשם הד"מ דבהיתרא לא אמרינן כבוש כמבושל ולהכי אם נכבש חלב בכלי מותר לבשל אח"כ בשר. הנה המעיין שם יראה דגם הד"מ אינו פוסק כך במסקנא וכן מאחרונים שם נראה דלא פסקינן כן:

והנה החו"ד כאן הביא ראיה מהמשנה דשבועות וורד חדש בישן דמותר וכתב הטעם משום דהיתרא בלע דהא בלע קודם הביעור עיי"ש. ולפי מה שכתבו שם המפורשים משמם דהטעם הוא כמבוער וגם כתבו דצריך לאכול בקדושת שביעית רק דאין צריך לבער משום דהטעם הוא כמבוער. אדרבה מוכח משם דגם בהיתרא בלע אמרינן כבוש כמבושל והנה אם יש מי שסובר דבהיתרא לא אמרינן כבוש כמבושל אין שום סברא לומר דבהיתרא אין בולע ע"י כבוש מה לי איסור או היתר לענין בלוע רק דאפשר לומר דעל ידי כבוש אינו יוצא טעם גמור רק טעם קלוש ובהיתרא מותר טעם קלוש שלא יוכל לחול עליו איסור ובאיסור אף טעם קלוש אסור:

אכן מהגהת או"ה שכתב ספק כבוש בב"ח דמותר אבל אסור לבשל משום דעכשיו הוא איסור תורה ואם נאמר דלא בלע רק טעם קלוש אם כן אין כאן שום איסור ע"י הבישול דהא טעם קלוש דהיתרא. אלא ע"כ דהגהת או"ה סובר דגם כבוש בולע טעם גמור. וצ"ע מאוד על החו"ד דגם הוא פוסק דאסור לבשל ספק כבוש והרי לעיל כתב דבהיתר ל"א כבוש:

והנה עוד יש לעיין אם נאמר דבהיתרא בלע ל"א כבוש ולפי דברי החו"ד שמפרש המשנה וורד חדש וכו' משום דהיתרא בלע א"כ אפי' באוכלין ל"א בהיתרא בלע כבוש א"כ קשה על הש"ס פסחים דאמרו בב"ח חידוש הוא דאי תרי ליה כולי יומא בחלבא שרי ואם בהיתרא בלע ל"א כבוש דהוא רק טעם קלוש אם כן ה"ה בבב"ח היתרא בלע דעל טעם קלוש דהיתרא לא יוכל לחול איסור. הגם שאפשר לומר כמו שמצינו בנ"ט בר נ"ט. דרוב הפוסקים סברי דגם טעם ב' שרי והיינו כלי חמץ קודם פסח שיש בו טעם ב' שרי בפסח והרי יש ברייתא מפורשת קדרה שבישל בה בשר לא יבשל בה חלב ואם בישל בנ"ט והנה ע"כ כמו שכתבתי לעיל בסימן ק"ג דטעם ב' בשעת ביאתו לעולם עדיין לא נקלש ולהכי שבשעת ביאתו לעולם בא תיכף להחלב נאסר ואוסר. וא"כ כמו כן אפשר לומר כאן והוא דהא דהיתרא בלע לא אמרי' כבוש הוא משו' דבליעת כבוש הוא רק טעם קלוש להכי מותר בהיתרא בלע להכי רק אם הטעם של כבוש עמד בהיתר אבל אם נכבש בשר בחלב אז תיכף בשעת ביאת הטעם של כבוש בא תיכף אל הבשר או להחלב אז עדיין לא נקלש ולהכי קאמרי בהש"ס דהוא חידוש:

אכן עדיין יש לעיין דהנה כבר כתבתי לעיל בסי' צ"ג לפי הפוסקים הנ"ל דטעם ב' ג"כ מותר צריך להיות אם בישל חלב בקדרה של בשר דלא יהיה על החלב איסור בב"ח רק כמו ש"א דנהי דבתחילת ביאתו לעולם עדיין לא איקלש אבל אח"כ נעשה איקלש רק עכשיו אינו מועיל מה שנעשה איקלש דהוא טעם קלוש דאיסורא והרי ידוע שיטות התוס' דגם בב"ח אם היה החלב יוצא מהבשר היה חוזר להיתרא אם כן עכשיו שנעשה טעם הבשר קלוש א"כ הרי לענין בב"ח ה"ה כאילו יצא ממנו הבשר רק כיון דהוא עכשיו טעם קלוש דאיסורא עדיין אסור החלב משום שיש בה טעם בשר אשר הוא אסור ואכן זה הוא רק איסור כמו שאר איסורין. וא"כ אם נימא דכבוש היתרא הוא רק טעם קלוש א"כ בכבוש בב"ח דנעשה לבסוף איקלש אף שהוא בתחילה קודם שנעשה איקלש אסור אבל עכשיו אין כאן איסור בב"ח א"כ אין זה שום חידוש מה דלא אסרה התורה כבוש בבב"ח כי אין זה איסור בב"ח רק כמו שאר איסורין אלא ע"כ מדאמרו בש"ס דהוא חידוש מוכח דגם בהיתרא בלע איסור כבוש דבולע טעם גמור כמו בישול ושפיר הוא חידוש:

אך ע"ז אפשר לומר דכונת הש"ס דמ"מ היה צריך להיות אסור כבוש בב"ח כמו שאסור לאכול היתר שיש בו בליעת איסור והיינו אם טעם כעיקר אסור מדאורייתא. אך לפענ"ד קשה כאן לומר דבתחלת הטעם של כבוש לא איקלש רק אחר כך כשנתפשט בהיתר נעשה איקלש כי מנ"ל לומר כן בשלמא לענין טעם ב' שפיר אפשר לומר כן משום דעיקר קלישת טעם ב' משום התפשטות של עכשיו כי אף שיצא כל הטעם ואז תחלת ביאתו עדיין לא איקלש אך אחר התפשטות נעשה איקלש משא"כ בכבוש מה"ת נימא אשר תחלת יציאתו הוא טעם טוב ואח"כ נעשה איקלש מצד הסברא אם נימא דבהיתרא ל"א כבוש בודאי משום דמה שהפליט ע"י כבוש היה תיכף טעם קלוש:

אח"כ ראיתי בתשו' טוב טעם ודעת שכתב דלית מאן דחש לדברי החו"ד בזה עיי"ש:

ז

סעיף ז' אבל אם אין בה אלא איסור בלוע אינה אוסרת וכו' עיין ש"ך ס"ק י"ח שכתב דדם הבלוע ממק"א בחתיכה אינו יוצא על ידי מליחה וצלי ועיין בחו"ד שהקשה על הש"ך מהתוס' והרא"ש בשמעתא דדגים ועופות דגם העופות נאסרין עיי"ש ועיין מה שכתבתי בספרי חומת יהושע בהלכות מליחה סי' ע' אות י"ב עיי"ש:

עוד כתב החו"ד דחתיכה שיש בה עדיין דם של עצמה שנגעה חם באחרת אוסרת דכמו דדרכו של אש להפליט כן נמי דרכו של תולדת האש עיי"ש. והנה אשתמיט מהחו"ד הטו"ז ס"ק י"ז במקומו שכתב וז"ל ולפ"ז פשוט דכלי אין נאסר ממאכל שבלוע בו איסור שאינו מפעפע כגון כבד או בשר שנמלח בכלי שאינו מנוקב. הרי מפורש דכבד או בשר שיש להם עדיין דם של עצמם אינם אוסרין אם נגעה חם. גם הפרמ"ג כתב בפירוש דגם אם נגעה חתיכה שיש בה עדיין דם של עצמה אינה אוסרת וכן מפרש דברי הט"ז והנה הפרמ"ג הקשה על המנחת יעקב שכתב דלהכי בבשר שנתבשל בלא מליחה ונגעה חם באחרת אינה אוסרת משום דהוא דם הבא ממקום אחר והקשה דהרי אנן אסרינן בשר שנתבשל בלא מליחה אפי' אם יש ס' וא"כ הרי נשאר דם של עצמה עיי"ש. ולפענ"ד נראה דגם זו לא קשה דהרי מה דאסרינן אפילו יש ס' הוא משום דחיישינן שמא פירש ממקום למקום ואם כן הרי הוא גם כן כדם מעלמא כי הדם אינו במקומו. ולפי זה צריך עיון גם על הט"ז שכתב או בשר שנמלח בכלי שאינו מנוקב דהא בשר שנמלח בכלי שאינו מנוקב אסור רק משום שפירש ממקום למקום והרי הוא כדם מעלמא והרי הט"ז סובר דגם בכבד אינה אוסרת חם וכבד יש לה עדיין דם של עצמה וא"כ בדם של עצמה אינה אוסרת וכש"כ בשר שנמלח בכלי שאינו מנוקב דהוא כדם מעלמא. וכן נראה מהאו"ה כלל כ"ט ד"ו שכתב דחתיכה שנתבשלה בלא מליחה אינה אוסרת אם נגעה חם באחרת משום שהוא כדם מעלמא משום שחזרה ונבלע מדם שפלטה. והרי האו"ה אוסר בנתבשל בלא מליחה משום דם שפירש ממקום למקום עיין בסימן ס"ט בט"ז ס"ק כ"ח. הרי נראה דגם הדם שפי' ממל"מ מיקרי דם מעלמא לענין זה כמו שכתבתי. אכן נראה מהאו"ה דסובר דדם של עצמה יוצא ע"י חום. אכן הט"ז שכתב כגון כבד נראה בפי' דסובר דאינו יוצא אפי' דם של עצמה. ועל החו"ד יש לתמוה דהרי החו"ד סובר דאפי' דם מעלמא יוצא ע"י מליחה וצלי ומהחו"ד סי' ע"ב נראה דסובר דדם מעלמא אינו יוצא ע"י חום עיי"ש שכתב טעמים גבי עוף שבישל עם הלב דבוק בו והוציאו בעודו רותח שנאסר ולא חשוב כאיסור בלוע משום דהוא דבוק בעוף עיי"ש ועיין מה שכתבתי בספרי חומת יהושע וכאן כתב דדם של עצמו יוצא ע"י חום כמו שדרכו של אש וא"כ גם דם מעלמא דסובר שיוצא ע"י צלי א"כ גם חום יאסור וצ"ע דברי החו"ד. עוד כתב החו"ד דגם מדבר צלול אינו יוצא בלוע כחוש דהא ודאי אסור הציר הנוטף מהחתיכה שיש בה בליעת איסור ואפ"ה אין הציר הנוטף אוסר אחרות. ואע"ג דהציר צלול עיי"ש. ולפענ"ד דאם כפשיטותו דהציר הנוטף הוא אסור דגם בהציר הנוטף יש בו בליעת איסור א"כ אף לפי סברתו דאין הבלוע יוצא אף מדבר צלול מ"מ איך מותר האחרת הא הציר נבלע בהחתיכה אחרת ואם הציר נבלע בהחתיכה הרי גם הבליעת איסור נבלע עם הציר ביחד. אכן לא ידענו היאך פשוט להחו"ד דציר הנוטף יש בו בליעת איסור אדרבה מצד הסברא כיון דהבלוע אינו יוצא בלא רוטב בודאי גם בהציר הנוטף מהחתיכה אין בו בליעת איסור וצ"ע מאוד בדברי החו"ד בזה:

ח

סעיף הנ"ל בהג"ה אבל כלי שבלע איסור אוסרת היתר עיין בהחו"ד שכתב חידוש דין דכלי אינו בולע ממאכל שיש בו בלוע אפי' שמן וכתב ראיה חדא מהא דאין כלי אוסר כלי והרי מכלי יוצא אפילו בלוע כחוש ע"כ דאין מבליע בכלי שהיא קשה. ועוד ראיה מהט"ז סימן צ"ד ס"ק י"ד ומסימן צ"ז עיי"ש:

הנה אשתמיט מהחו"ד הט"ז שכתב וז"ל ולפ"ז פשוט דכלי אינו נאסר ממאכל שבלוע בו איסור שאינו מפעפע עיי"ש הרי דמבליע איסור המפעפע גם כלי בולע. גם גוף הסברא קשה דאם הבלוע שמן יוצא בלא רוטב א"כ למה לא יהיה הכלי בולע הלא הכלי בולע מהמאכל ואם פליטת המאכל יוצא גם הבלוע יוצא א"כ נבלע גם הבלוע עם המאכל והראיה של החו"ד מסימן צ"ד מהט"ז ע"כ לאו ראיה היא דהרי הט"ז סובר כאן דכלי בולע מבלוע שמן והרי יש שם עוד תירוץ כמו שכתב החו"ד שם ועיין מש"כ שם. וגם מסימן צ"ג ע"כ לאו ראיה לזה דעדיין אין מתורץ בזה דברי הט"ז שם בסי' צ"ג ועיין מה שכתבתי לעיל בסימן צ"ג תירוץ אחר על הקושיא שם וגם הראי' מהא דאין כלי אוסר כלי. לפענ"ד שם הסברא יען הכלים קשים ואין נאחזים להכי אין מפליטים ומבליעים זה לזה:

ט

בהג"ה הנ"ל עיין ש"ך ס"ק כ"ג שכתב וז"ל דכלי אינו אוסר יותר מקליפה ואע"ג דבשני דברים של מאכל יבשים אוסר בכולו בכלי שאני וכו' עד מ"מ באיסור שמן שנבלע בכלי אפשר דאפילו יבש לגמרי אוסר כולו ואע"ג דלא מפלגינן בין כחוש לשמן היינו בגוף הדבר אבל מה שנאסר הבלוע לא מחמרינן מ"מ צריך עיון לדינא ע"כ:

והנה מעתה יש לעיין להבין מה שכתב הש"ך לעיל ואע"ג דבשני דברים יבשים אוסר הלא מה דאוסר בכולו לדידן הוא רק משום דלא בקיאינן בין כחוש לשמן א"כ גם עכשיו סובר הש"ך דכלי בלוע שמן אוסר בכולו להכי הקשה דגם בכלי בלוע כחוש יאסר כולו משום דלא בקיאינן וע"ז תירץ דכלי שאני ע"כ לומר כונת הש"ך משום דהיא בלוע ובבלוע בקיאינן א"כ מה זה מסופק הש"ך אחר כך אם שמן אוסר בכולו וגם הקשה דיאסור כולו משום דלא בקיאינן וכו' והלא כבר כתב זה לעיל וצ"ע:

גם צ"ע על הש"ך דלעיל כתב על המהש"ל דאוסר בכולו דמיירי בדבר שיש לו רטיבות קצת ומדינא אוסר כדי נטילה להכי מדידן אוסר בכולו משמע שהוא משום דלא בקיאינן בין כחוש לשמן (הנה מהפרמ"ג נראה דמפרש טעם הש"ך משום דהיתר מפטם לאיסור עיי"ש גם זה צ"ע חדא דא"כ גם בדבר יבש לגמרי נימא מפטם לאיסור ועוד דנראה מהפרמ"ג דגם בזה אין אנו בקיאינן על ההיתר בין כחוש לשמן. והנה לא מצינו זה בדברי הפוסקים וגם מצד הסברא אין להחמיר בזה דהיתר מפטם ולומר דאין אנו בקיאין וצ"ע) ולמה בדבר יבש לגמרי סובר הש"ך דבקיאין אנו וצ"ע. להבין ההפרש הלא במליחה דמדינא בכחוש אינו אוסר רק כדי קליפה אעפ"כ לא בקיאין אנו ואוסרין עד ס' אם כן גם ביבש לגמרי אף דאינו אוסר יותר מכדי קליפה מ"מ לפי סברת הש"ך דבלוע שמן דכלי אוסר עד ס' ויאסור לדידן אפי' בכחוש עד ס' משום דלא בקיאינן כמו דאוסר הש"ך בדבר שיש לו רטיבות עד ס' לדידן:

והנה החו"ד בסימן צ"ד ס"ק ט"ו הביא כן בשם הש"ך דבדבר יבש לגמרי בקיאינן ובדבר שיש לו רטיבות אין אנו בקיאין וצ"ע להבין ההפרש אכן לפי שהעלו כאן האחרונים הדגול מרבבה בשם המג"א דאפי' בבלוע בשמן בכלי אינו אוסר יותר מכדי קליפה בדבר יבש לגמרי. וכן העלה כאן החו"ד לפסק הלכה וא"כ אין אנו צריכין לכ"ז רק נקטינן דבבלוע בכלי אין אנו בקיאין להכי בדבר שיש לו רטיבות קצת אוסר לדידן עד ס' ובדבר יבש לגמרי אין אנו צריכין לבקיאות דאפילו בבלוע שמן אינו אוסר יותר מכדי קליפה:

אמנם לכאורה אין להבין למה בבלוע באוכל אנו בקיאין ולמה בבלוע בכלי אין אנו בקיאין ואפשר לפי מש"כ בספרי חומת יהושע בדין חנ"נ אות י"ב דלהכי בבלוע בקיאין משום דיש לצרף דעת הפוסקים דאפי' בלוע שמן אינו יוצא מחתיכה לחתיכה בלא רוטב עיי"ש. אכן בבלוע בכלי בודאי כל הפוסקים דבלוע מכלי יוצא דהרי אפי' בלוע כחוש בכלי יוצא בלא רוטב להכי אין שום צד להקל להכי אין אנו בקיאין בבלוע בכלי. סעיף ז' או בב"ח עיין ש"ך ס"ק י"ז שהעלה דבב"ח היא גוף האיסור שאוסר הבשר אף שאין החלב יוצא עמו אך הקשה על הרמ"א לעיל בסימן צ"ב דבלא ניער אינו אוסר ואם בב"ח הוא גוף האיסור אוסר בלא רוטב א"כ מה שבקדרה לדידן דקיי"ל חם בחם בלא רוטב אוסר כולו. ועיין מה שתירץ הש"ך ועיין מה שכתבתי בספרי חומת יהושע בדיני חנ"נ אות י"ב:

והנה הבית מאיר הקשה על הש"ך דהא כפי הנראה דרק בתירוצו מחדש הש"ך דבבלוע בקיאינן אנו וא"כ לפי ההו"א דגם בבלוע אין אנו בקיאין א"כ היה לו להש"ך להקשות דאפי' אם גם בב"ח צריך להיות יוצא החלב עם הבשר הי' ג"כ להרמ"א לאסור לדידן אפילו בלא ניער דשמא החלב שמן ויוצא בלא רוטב. עיי"ש שמדחיק בתירוצו. ולפענ"ד תמי' מאוד קושייתו דאם החלב שמן גם החתיכה שנפל עליו החלב מותרת אם יש ס' בין הכל (ועיין מש"כ שם אות י"ב דשם על הרמ"א אין לומר משום ספק שמן) אמנם זאת קשה לכאורה מאוד על הש"ך דלמה הוצרך להקשות משום דקיי"ל חם בחם בלא רוטב אוסר כולו הרי הש"ך לעיל בסימן צ"ב מפרש דהרמ"א מיירי במקצתה ברוטב א"כ בפשיטות קשה דאם הוא גוף האיסור ואוסר הבשר עצמו אפי' אין החלב יוצא א"כ אפי' לשיטת רש"י דמקצתה ברוטב אין החלב יוצא ג"כ יהי' אסור אפילו בלא ניער דהא הבשר אוסר והרי מונחת בתוך הרוטב והנה הבית מאיר הקשה כן והנה ע"ז אפשר לומר כמו שכתבתי שם אות י"ב דהש"ך הקשה אפי' אם לא מיירי הרמ"א במקצתה ברוטב עיי"ש. אכן קשה לי עוד דאפי' אם הרמ"א לעיל מיירי שהחתיכה שנפל עליו החלב היה חוץ לרוטב אבל זו החתיכה מונחת בודאי על חתיכה שמקצתה ברוטב ולשיטת ר"י חתיכה שמקצתה ברוטב ה"ה כאילו מונחת כולה ברוטב וא"כ אף אם החתיכה שנאסרה היא כחוש ג"כ יאסור כולו כמו שהי' מונחת ברוטב. והנה גם על הר"ן בסוגי' דטיפת חלב לאחר שהעלה דבב"ח הוא גוף האיסור ואוסר אף אם אין החלב יוצא להכי אוסר החתיכה שנפל ע"י הטפה אפילו בלא ניער משום דכאן עומדת בקדרה שיש בה הבל ולחות עיי"ש וקשה ג"כ דלמה הוצרך לומר משום הבל ולחות דאם שאר החתיכות מונחים אף רק מקצתם ברוטב נאסרו לשיטת ר"י. והנה ע"כ מוכרח לומר על הר"ן והש"ך דכונתם לריחא דמילתא אפי' אם שארי החתיכות מונחים ג"כ חוץ לרוטב:

י

סעיף ט אם אין בכל אחת לבטל החלב אסורות עיין ש"ך ס"ק ל' שהקשה דאפי' אם נגע בכולן מ"מ לא נאסר רק חתיכה אחת וא"כ ליבטל ברובא ותירץ משום דחתיכה חלב בלעה מהחתיכה היתר ונ"נ הבלוע ושוב בלעה ונתוסף איסור עיי"ש והנה לכאורה קשה דא"כ האיך משכחת ס' נגד חתיכת איסור דהא האיסור בלע מההיתר אכן קושי' זו הקשה הר"ן בשם הרמב"ן ז"ל בסוגי' דט"ח ותירץ דקמא קמא בטיל עיי"ש והרי גם הש"ך בכאן ג"כ ע"כ מוכרח לסבור כן קמא קמא בטל דאל"כ גם ס' לא יהי' מועיל דהא כמו דהחתיכה בלעה מהיתר כמנין החתיכות הרי יש חשש שמא בלעה עוד יותר אלא ע"כ דקמא קמא בטיל. והנה החו"ד הקשה על הש"ך דלפי דברי הש"ך למה אוסר המחבר באינו יודע אם נגע בכולן הלא לפי דברי הש"ך ז"ל הוא רק ספיקא דרבנן חדא דחנ"נ הוא רק מדרבנן ועוד דהוא מב"מ עיי"ש. והנה לכאורה אפשר לומר בזה דלא מקרי ספק השקול דשכיח הוא יותר שנגע בכולן. אכן עוד נראה לי דהנה מה שהבאתי בספרי חומת יהושע בסוגיא דשני בתים כי יש הרבה ראשונים שסברי דבספיקא אין אנו דנין הדבר כפי הדין שהוא בדבר שהוא ספק רק עדיין הספק במקומו וכן נ"ל להוכיח מהרשב"א ז"ל שסובר ג"כ כן דהנה הרשב"א ז"ל הקשה על הרמב"ם ז"ל שפוסק דספק עירוב מותר מהא דאיתא בש"ס וכן פסק הרמב"ם ז"ל דאם הניח עירוב בספק תרומה טמאה אינה עירוב ותירץ הרהמ"ג דהא בעירוב בעי סעודה הראוי' והרי מחמת הספק אסורה באכילה עיי"ש ולכאורה הוא דבר פשוט מאוד עד שקשה על הרשב"א לכן ע"כ מוכרח לומר דהרשב"א ז"ל סובר דהספק עדיין עומד א"כ הרי הספק תרומה טמאה היא עדיין בספיקא שמא אינה טמאה והרי היא מותרת באכילה וא"כ ה"ה בספיקא אם היא ראוי' לאכילה או לא וא"כ ה"ה רק ספק עירוב (והרמב"ם סובר דאנו דנין הדבר כפי הדין דאסורה באכילה) וכן יש להוכיח מהתו' חולין (דף פ"ד ע"ב) ד"ה תקיעת שופר שכתבו דבטומטום שייך הגזירה שמא יעבירנו דשמא היא אשה ואסור להוציא לצרכה עיי"ש. והקשה השאגת ארי' דהא הטומטום מחויב לתקוע מחמת הספק א"כ הוא לצורך והניח בתמיה עיי"ש אכן לא קשה דהתו' סברי דהספק דנין כפי הספק וכן התו' במ' ר"ה דף שכתבו להוכיח מס' אמר אמת ויציב דברכה לבטלה אינו עובר מדאו' על שם שמים לבטלה הבאתי בס' חומת יהושע וא"כ לפי דברי הרשב"א י"ל דאם נתערב איסור דאו' בשני חתיכות שהיו בספק איסור דרבנן ואף שהמה מותרים באכילה כדין ספיקא דרבנן לקולא מ"מ לענין ביטול יש ספק שמא החתיכות אסורים וא"כ לא נתבטל האיסור כי לפי דברי הרשב"א ז"ל הספק עדיין במקומו עומד. ואין לומר דהנה בודאי אם איסור דאו' נתערב בשני חתיכות איסורי דרבנן נתבטל האיסור דאו' ואסור החתיכה שנתערבה רק מדרבנן וא"כ הכא שיש ספק על החתיכות אם המה אסורים מדרבנן וא"כ הרי החתיכה נתבטל ממנה בבירור האיסור דאו' וא"כ הס' ביטול הוא רק ספיקא דרבנן דהא לפי שיטת הש"ך דספיקא דרבנן במקום שיש חזקת איסור הוא לחומרא והרי החתיכה היה לה חזקת איסור ומעתה לא קשה קושיות החו"ד הנ"ל דנהי דשארי חתיכות יש עליהם רק ספק איסור דרבנן מ"מ לא נתבטל החתיכה שנאסרה דהש"ך לשיטתו דספיקא דרבנן אסור במקום חזקת איסור:

הגה"ה אכן לפי שראיתי באחרונים שהוכיחו מהר"ש בפרק שני דמקואות דהיכא שיש עכשיו ספק איסור דרבנן אף שהי' מתחלה אסור מדאורייתא מ"מ לא נחשב כחזקת איסור כי בבירור אין עכשיו כמעיקרא כי מפרשי דברי הר"ש שכ' שם לפרש התוספתא שהיו שני מקואות אחת מקוה כשרה ואחת מים שאובים וטבל באחת ואינו יודע באיזה מקוה ועשה טהרות הטהרות תלויות. חזר וטבל במקוה השניה ועשה טהרות טהורים במה דברים אמורים בטומאה חמורה אבל בטומאה קלה אף אם טבל בשניה הטהרות אח"כ תלויות. וכתב הר"ש הטעם וז"ל השתא מחמרינן בטומאה קלה טפי מטומאה חמורה דבטומאה חמורה אמרינן הראשונות תלויות והשניות טהורות היינו טעמא והיינו משום דהכא מעיקרא טומאה קלה הוי ליה דאם במים שאובים טבל בסוף אכתי טומאה קלה אית ביה שהרי בא ראשו ורובו במים שאובין הילכך שניות תלויות אבל גבי טומאה חמורה ספיקא דטומאה אזלה לה ומספיקא לא מחמרינן ליה לטומאה קלה ומפרשי האחרונים משום דבטומאה קלה מוקמינן אחזקה דמעיקרא משא"כ כשהיא טומאה חמורה לא מוקמינן אחזקה דמעיקרא משום דחזקה דמעיקרא טומאה דאו' בבירור אזלה לה:

אכן לפענ"ד דבריהם תמוהים דהרי בטומאה קלה שייך יותר לומר שלא ניקום אחזקה דמעיקרא דהרי הטומאה ישנה כבר אזלה דהא טבל בשני מקואות ואם כן האיך נוכל לומר דסברת הר"ש משום דבטומאה חמורה אין כאן חזקה ובטומאה קלה משום דמוקמינן אחזקה הרי בטומאה קלה בודאי אין כאן חזקה וכהנ"ל.

לכן נלפע"ד דסברת הר"ש היא כמו שכתב התוס' בסוגיא דמומין גבי ספק בהרת קדמה לשער לבן דמיירי שהי' בו נגע מעיקרא ומקודם שנטהר מהנגע נולד זה הספק להכי מחזקינן מטומאה לטומאה עי"ש. ולפ"ז י"ל דסברת הר"ש דרק אם שני הטומאות שוות אז מחזקינן מטומאה לטומאה להכי אם היה טומאה חמורה ועכשיו הוא ספק על טומאה קלה לא מחזקינן מטומאה לטומאה.

והנה לפי סברת האחרונים הנ"ל קשה מאד על הפוסקים שסברו דמים שאובים רק מדרבנן פסול א"כ למה בטומאה חמורה וטבל באחת וא"י באיזה הטהרות תלויות הלא הוא רק ספיקא דרבנן. ולפי סברת האחרונים הנ"ל אין כאן חזקה דזה הטומאה דאו' שהי' עליו אזלה לה בבירור אלא ע"כ דגם באופן זה מוקמינן אחזקה, דמ"מ הי' לו חזקת עמא ומספיקא לא מטהרינן ליה. ע"כ הגה"ה

עוד הקשה החו"ד על הש"ך שכתב לפרש האו"ה שכתב דל"א דכל מה שנכנס בספק מסייע לבטל משום דהוא מבשא"מ והוא איסור דאו' הא לדברי הש"ך דהאיסור הוא משום הבלוע שנאסר וא"כ הוא מב"מ וקשה על החו"ד למה לא הקשה עוד על הש"ך דהא לפי דברי הש"ך ע"כ מיירי שהחתיכות שמנות א"כ הרי הוא מב"מ כמו שכתב הש"ך בריש סימן צ"ח. הנה לפי מה שהוכחתי לעיל בסימן צ"ח דהאו"ה סובר דאזלינן בתר שמא לא קשה זאת אכן הש"ך לעיל סובר דדעת האו"ה דאזלינן בתר טעמא קשה:

אכן לא קשה כלל על הש"ך דהרי האו"ה שמחזיק זה לספק ע"כ לא סובר כהש"ך משום דהבלוע נ"נ דא"כ אין כאן שום ספק וגם באינו ידוע אם נגע בכולן לפי דברי הש"ך לא שייך כלל לומר לסייע לבטל דהא יוכל לאסור את כולם (ובלא"ה לפי שיטות האו"ה דבלא נודע ל"א חנ"נ לא שייך סברת הש"ך דהרי לא נודע) וממילא לפי האו"ה דלא אזיל בסברת הש"ך לא צריכין למימר דהחתיכות היו שמנות להכי לא קשה כלל על הש"ך:

יא

הנה החו"ד תירץ קושית הש"ך דטעם עצמו של החתיכה אינו נסחט לעולם להכי אם נפלה חתיכת איסור להרבה קדרות כולם נאסרים דיכולה להטעים כל הקדרות ולא קשה קושית הש"ך דהחתיכה איסור יכולה להטעים כל החתיכות שנגעו עיי"ש. הנה גם כאן החו"ד לשיטתו דטעם לבד בלא שום פליטה אוסר ועיין בסימן צ"ח שהארכתי בזה בראיות דטעם לבד אינו אוסר אך לפענ"ד גם בכאן דבריו תמוהין כי האו"ה שהביא הש"ך כאן כתב דלהכי צריך ששים אם נפל האיסור להרבה קדרות משום דהחתיכה איסור בלעה מהתבשיל ונעשה נבילה הרי דלא כהחו"ד גם מקושית הש"ך והנה זאת אין להקשות על החו"ד דלפי דבריו למה אנו מתירין בששים הלא יכולה להטעים הרבה והרבה דהא לעומת זה גם התבשיל היתר נתנה טעם הרבה והרבה אך לפענ"ד קשה על הא דפסקינן דגם עצמות מצטרפין לששים וידוע דמה דהעצמות מבטלין הוא משום הלחלוחית שיש להם כמש"כ הט"ז עיי"ש אבל טעם עצמם אין להם א"כ קשה למה מצטרפין עצמות לששים. ועוד קשה הלא פסקינן דאם טמא מלוח והטהור תפל נאסר הטהור ואם יש ששים בהטהור נגד הטמא מותר ולפי דברי החו"ד לא יהיה מועיל ששים כי הטהור התפל אינו מפליט שום טעם כי הוא תפל והאיסור המלוח נותן תמיד טעם בכל פעם טעם חדש כפי גדלותו וכמות התפל הוא רק פעם אחת ששים אלא על כרחך דטעם לבד בלא שום פליטת ציר ולחלוחית אינו אוסר להכי די בששים כי החתיכה איסור אין לה פליטת ציר ולחלוחית יותר מכמותה. ועוד יש ראיה מפורשת מהתו' והרא"ש מ' חולין דף ק' ד"ה בשקדם וסילקו דהרי פשוט לפי דברי החו"ד אם חתיכה היתר בלעה מחתיכה איסור ונפלו שניהם לתוך תבשיל אפי' למאן דלית ליה חתיכה נעשה נבילה מ"מ צריך ששים נגד השני חתיכות כי עכשיו נותן האיסור טעם חדש והחתיכה היתר יש בה ג"כ טעם מהאיסור ומתו' ורא"ש הנ"ל שהקשו על רבינו אפרים דל"ל חנ"נ בשאר איסורין וזה לשונם וקשה לפירושו לרבא דמשני אפי' תימא לא קדם וסלקו מאי מהני ליה חתיכה של היתר שנאסרה מתחילה ונעשה נבילה והלא לעולם א"צ ס' ברוטב אלא כדי לבטל חתיכה של נבלה לבדה ולא בעינן ס' לבטל ב' חתיכות של נבלה ושל היתר שנאסרה על ידה וי"ל כגון שנתמעט הנבלה הרבה מכמו שהיתה קודם שנבלע טעמו בחתיכה של היתר והשתא לפי שנתנה טעם בשל היתר צריך ס' כנגד כל מה שהיתה מתחילה וכו' עיי"ש:

ולדברי חו"ד אין התחלה לקושייתם דמ"מ צריך ששים נגד שני' אלא ע"כ דטעם לבד בלא שום פליטת ציר ולחלוחית אינו אוסר ורק הפליטת ציר ולחלוחית אוסר להכי שפיר הקשו דלר"א דל"ל חנ"נ די ששים נגד החתיכה איסור כי כל חתיכה אין לה ציר ולחלוחית יותר מכמותה והיא ראיה מפורשת דטעם לבד אינו אוסר:

סעיף א אבל החתיכה עצמה אסורה לפי שאיסור שבה אינו נפלט לגמרי וכו':

דברים אלו המה דברי הרשב"א וכתב שאין הגעלה באוכלין. והקשה הב"י דליטעמיה קפילא החתיכה ומתרץ כיון שנשאר בתוכה מעט מן האיסור נשארת החתיכה באיסורה עד שנפלט לגמרי עיי"ש ולכאורה אין להבין כיון שהחתיכה אין לה טעם מהאיסור א"כ אף שנשאר מעט מהאיסור אך בודאי יש ס' נגד האיסור ולמה לא יהיה החתיכה מותר והלא בלח בלח פסק הרשב"א וכן הש"ע אף שנאסר מתערובות האיסור שלא היה ס' אם אח"כ נתערב לח היתר בשוגג הכל מותר והלא נשאר בתערובות הראשון מעט מן האיסור ואעפ"כ מותר כיון דיש ס':

והנה רציתי לומר דלהכי אין מועיל עכשיו ביטול החתיכה את מעט האיסור שנשאר משום סברת המרדכי ביבמה שרקקה דם דלהכי לא בטיל הציחצוחי רוק בהדם משום שהיה מעולם בהתערובות ולהכי גם הכא כיון דהאיסור היה מתחלה מעורב בהחתיכה שלא היה ס' אף שעכשיו נתמעט האיסור ויש ס' מ"מ לא נתבטל המעט איסור בהחתיכה כיון שכבר היה בתערובות ואף לפי מה שבארתי בדיני ביטול ס' דס' לאו מטעם ביטול רק כדי שלא יהיה נרגש הטעם איסור אך בארתי שם דמ"מ צריך ביטול הגוף האיסור. אך כיון שאינו נרגש הטעם נתבטל האיסור ברוב כמו מין במינו. וא"כ צריך עדיין ביטול רוב וביטול הרוב מהחתיכה אינו מועיל משום שהוא כבר בתערובות. אך עדיין קשה למה בלח בלח מותר הכל. אך יש אופן היינו שההיתר הלח שנתערב עכשיו יש בו רוב לבטל האיסור ואין צריך לסיוע לההיתר הראשון. אך כ"ז דוחק כי היה להש"ע לפרש דאם ההיתר האחרון אינו רוב נגד האיסור אסור ועיין מש"כ לקמן על החו"ד:

והנה הש"ך ס"ק ב' הביא הפלוגתא הטור עם הרשב"א דהטור סובר דגם החתיכה מותר ולא קיי"ל כן וסיים הש"ך דלדידן דקי"ל חתיכה נ"נ לכ"ע החתיכה לעולם אסורה עיי"ש משמע דלדידן דנ"נ גם הטור מודה דהחתיכה נשארת באיסורה. וקשה להבין מה בכך שנ"נ מ"מ אם הטור סובר דלאחר הבישול נתחלק האיסור ולא נשאר בהחתיכה טעם מהאיסור א"כ למה לדידן לא היה מותר החתיכה אם לא נשאר כדי נתינת טעם. וביותר קשה על הפרמ"ג שכתב לפרש כוונת הש"ך דלדידן דנ"נ אפי' אם היה יבא אליהו ויאמר שלא נשאר כלום מהאיסור ג"כ אסור לדידן ולא ידעתי למה וכי חנ"נ בשאר איסורין לדידן יהיה חמור יותר מבב"ח דנ"נ מדאו' ואעפ"כ סברו התו' וכן הרשב"א דאם חתיכה בב"ח נוגע חם בחם בלא רוטב אינו אוסר כיון דהחלב הבלוע אינו יוצא מהחתיכה בלא רוטב. והסביר לנו התה"ד הסברא דבב"ח שאסרה תורה כמו כלאים דצמר ופשתים דכ"ז שהמה ביחד אסורים שניהם אבל אם נלקח הפשתים מן הצמר הצמר והפשתים מותרים כמו כן בב"ח רק כ"ש שהחלב והבשר ביחד האיסור על שניהם אבל אם היה באופן שיצא הבליעת חלב לגמרי מן הבשר חזר הבשר להיתר ולהכי אם רק הבליעת בשר נבלע בהחתיכה לבד בלא שום חלב אינו אוסר כי גם הפליטת בשר הוא היתר עכשיו עיין לעיל בש"ך סימן ק"ה ס"ק שהביא התה"ד לבד לשיטת הר"ן דסובר דבב"ח אפי' אם יצא כל החלב מהבשר ג"כ עדיין אסור הבשר ולהכי סובר דגם בשאר איסורין אף אם יצא כל האיסור נשארת באיסורה כי הוא סובר דמה דאמרו חנ"נ בשאר איסורין הוא משום לתא דבב"ח עיי"ש ואף שהש"ך לעיל בסימן ק"ה הסכים לשיטת הר"ן נראה דהוא רק בבב"ח סובר כהר"ן אבל לענין חנ"נ בשאר איסורין אנן לא סברינן בזה כהר"ן דהא הר"ן לית ליה במליחה נ"נ משום דבמליחה לא שייך לתא דבב"ח והרי אנן גם במליחה אמרינן חנ"נ לבד בהפ"מ משום טעם. וביותר קשה היאך נוכל לומר דלדידן דנ"נ אפי' אם היינו יודעין שכל האיסור נפלט לגמרי מהחתיכה נשארת החתיכה באיסורה א"כ היאך פסקינן לעיל בסימן ק"ה דאם חתיכה שנאסרה מבליעת איסור נגעה חם בחם בלא רוטב אינה אוסרת משום שהאיסור אינו הולך עמו בלא רוטב. וקשה מה לי אם האיסור יצא מכל וכל מהחתיכה עדיין הוא באיסורו ומה לי אם הבליעה נפרש בלא שום איסור למה לא יאסור הלא מ"מ אותה פליטת בשר הוא עדיין אסור. כמו שכתב התה"ד דאין חילוק:

ולפענ"ד גם מהג"ה רמ"א שהביא הרבה פוסקים דסברי דהחתיכה נשארת באיסורה וסיים וכן עיקר והלא הרמ"א פוסק חנ"נ. ואם כהפרמ"ג בדעת הש"ך דלדידן דחנ"נ אפי' יצא כל האיסור מהחתיכה ג"כ אסורה. א"כ למה הוצרך לומר דכן עיקר והיינו כמו שכתב המחבר משום שאין האיסור נפלט לגמרי. והלא לדידן אפי' נפלט לגמרי אסור. ואדרבה מוכח מהרמ"א דאם היינו כהטור דאחר הבישול ויש ס' נגד הבליעה גם החתיכה מותר משום דמתחלק בשוה והיינו דעכשיו יש ס' בהחתיכה נגד האיסור שנשאר גם לדידן היה מותר כי עכשיו יש ס' בהחתיכה לבטל האיסור ומה בכך שבעוד שלא הי' ס' היתה אסורה. הפרמ"ג לשיטתו הקשה על הרמ"א עיי"ש:

עוד נלפענ"ד להוכיח דהנה לכאורה קשה לפי מה שפסק הש"ך בסימן צ"ט דאפי' בלא נודע ג"כ נעשה נבילה ובלא נודע לא מהני ביטול א"כ קשה היאך אנו מתירין בביטול ס' הא בשעת נפילת האיסור לא ידענו וא"כ נעשה נבילה ואף שכעת ידענו ויש ביטול להאיסור הא הביטול לא עדיף מאם שהיה יוצא כל האיסור מהתבשיל אלא ע"כ דאם יצא כל האיסור מותר להכי עכשיו שנודע ויש ביטול נתבטל האיסור והרי הוא כאלו יצא האיסור. בשלמא על שיטת הר"ן שסובר דאפי' יצא כל האיסור עדיין לא קשה דהא הר"ן סובר דמה דאמרינן בשאר איסורין נ"נ הוא משום לתא דבשר בחלב והרי ידוע דבב"ח אם אין נ"ט לא צריכין לבא לידי ביטול כי רק דרך בישול אסרה תורה כמו שכתבו התו' הבאתי בדיני ביטול ס' וא"כ ממילא גם בשאר איסורין מותר אף שלא נודע כי לא שייך לתא דבב"ח כי גם בב"ח מותר אף שלא נודע. אכן לדידן קשה אלא על כרחך מוכרח לומר דאם יצא כל האיסור מותר אך לכאורה עניין קשה על האו"ה דנראה מהאו"ה דסובר כשיטת הר"ר פרץ דאפי' יצא כל הבליעת איסור נשארת באיסורה כן כתב האו"ה בפירוש. אכן על האו"ה דהוא סובר היכא שלא נודע ואפי' איסור לח ביבש היתר ונתוסף כדי שיעור ביטול ס' קודם שנודע גם החתיכה מותרת הובא בש"ך סימן צ"ט (אך הש"ך שם הקשה על האו"ה וז"ל וליתא כדקיי"ל בר"ס ק"ו דאין האיסור נפלט לגמרי עיי"ש. אכן בכמה מקומות באו"ה משמע דסובר דהאיסור נפלט ורק היכא שנודע האיסור אפי' נפלט לגמרי אסור משום שנקרא עליו שם איסור אבל בלא נודע לא נקרא שם איסור להכי מותרת) להכי לא קשה על האו"ה כי כיון שלא נודע לא נקרא שם איסור להכי כשנודע ויש ביטול ס' הרי הוא כאלו יצא כל האיסור ומותר כי לא נעשה נבילה כיון שלא נודע והוכרח האו"ה לשיטתו דסובר דאם נעשה נבילה אפי' יצא כל הבליעת איסור נשארת באיסורה א"כ היה קשה לו היאך אנו מתירין בביטול אם לא הי' נודע בשעת נפילת האיסור להכי הוצרך לחדש דהיכא דלא נודע לא נעשה נבילה כי לא נקראת שם איסור להכי חוזרת להיות מותרת כיון שנתבטל האיסור וה"ה כאילו יצא האיסור אכן לדידן דפסקינן כהש"ך דאפי' בלא נודע נעשה נבילה מוכיח לכאורה דאם יצא כל האיסור מותר:

אכן מהגהת ה"ר פרץ על הסמ"ק מוכח בפירוש דסובר דחתיכה שנאסרה אפי' אם יצא מהחתיכה כל הבליעת איסור ולא נשאר כלום ג"כ החתיכה אסורה. כי זה לשונו בצלים הבלועים מאיסור ונתנן בקדרה של היתר צריך ששים נגד כל הבצלים אבל אם הבצלים בלועים מבשר ונתנן בקדרה של חלב אין צריך ששים רק מן הבלוע ולא נגד הבצלים דגבי איסור הבלוע שם האיסור על כל החתיכה אבל גבי בשר אין שם בשר על כל החתיכה וכי תימא הא גופה מאי שנא זה מזה דגבי בליעת איסור חשבינן כולה חתיכה כבליעת עצמה וגבי בליעה היתר דבשר בחלב לא חשבינן כולה חתיכה כבליעת עצמה ויש לומר דטעמא דבליעת איסור היינו משום דאפשר לסוחטו אסור פירוש שאם היה יכול לסחוט האיסור הנבלע חוץ מן החתיכה שלא היה נשאר בו טעם איסור כלל מכל מקום אסורה החתיכה לעולם כיון שחל עליו שם איסור שעה אחת וזה הטעם לא שייך גבי בליעת היתר עכ"ל. וצריך לומר על ה"ר פרץ דסובר דבלא נודע לא נ"נ כמו האו"ה וצ"ע כל זה:

הנה מעולם קשה לי על שיטות התו' שסברו כסברת התה"ד הנ"ל דאם יצא החלב מהחתיכה מותר החתיכה ואעפ"כ סברו דבב"ח נ"נ מדאו' וצריך ס' נגד כל החתיכה אף שיש ס' בהתבשיל נגד הבליעת חלב משום דהבשר נעשה איסור וכסברת התה"ד דכ"ז שהמה ביחד שניהם אסורים מ"מ קשה דעכשיו בבישול החתיכה שנאסרה מחלב יוצא הפליטה מהחתיכה עם בליעת חלב ויש ס' בהתבשיל נגד החלב א"כ נתבטל הבליעת חלב בס' א"כ גם הפליטת בשר שבתבשיל ג"כ נעשה היתר דהרי הוא כאלו יצא החלב ממנה. ובפרט לפי מה שפסקינן לעיל בסימן צ"ט דאם נתערב חלב במים ויש ס' במים מותר לכתחילה לתת המים לתוך תבשיל בשר הרי דגוף החלב נתבטל דאפי' היה אסור לכתחילה משום אין מבטלין איסור וא"כ כשיש ס' נגד החלב אין עוד עליו שם חלב והרי הוא כאלו יצא החלב. א"כ גם הפליטת בשר מותר לשיטת התו' ולמה היה צריך ס' נגד הבשר ולדידן דפסקינן חנ"נ בכל האיסורין קשה ג"כ דהא רוב הפוסקים סברו דאם היינו יודעין שיצא כל האיסור היתה החתיכה חוזרת להיתרא א"כ אם יש ס' נגד האיסור א"כ גם הפליטה של החתיכה הותרה וצ"ע:

תוכן העניינים

בית יהושע יורה דעה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה