בית יהושע יורה דעה· רבי יהושע פריידין
יו"ד הלכות תערובות
סימן צח
א
סעיף א יטעמנו עכו"ם עיין ש"ך סק"ב שהקשה על המחבר דפוסק טעכ"ע דאו' אם כן למה נאמן עכו"ם מסל"ת. וכתב דעל הרמב"ם לא קשה דסובר טכ"ע דרבנן. ועיין כו"פ שהקשה מהש"ס קדרה שבישל בה בשר וכו' דמהני טעימה ובב"ח לכ"ע דאו'. ועיין מה שתירץ דבלוע בכלי היא רק מדרבנן. אמנם קשה על הש"ך דהרי הרמב"ם וכן הש"ע לעיל סימן צ"ב פסקו כזית בשר שנפל לתוך יורה של חלב טועם העכו"ם החלב אי יש בה טעם בשר ושם הוא ממש בב"ח דלכ"ע הוא דאו'. (וצ"ע על הכו"פ למה לא הקשה כן):
לכן נלפע"ד ליישב דנהי דהש"ך מסיק דבאיסור דאו' אין מסל"ת נאמן אפילו היכא דלא איתחזק איסורא. אבל היכא דאיכא חזקת היתר סובר הש"ך דנאמן אפילו באיסורא דאו' ולהכי באיסור שנתערב בהיתר נהי דהתבשיל יש לו חזקת היתר אבל האיסור יש לו חזקת איסור והרי יש חזקה מול חזקה משא"כ בב"ח שניהם יש להם חזקת היתר להכי נאמן מסל"ת. ובזה ישבתי לעיל בדיני ביטול ששים מה שהקשו על שיטת רש"י דסובר דמסל"ת אינו נאמן בפחות מששים מהש"ס חולין (דף צו ע"ב) דאמר רבא מבשא"מ דאיסורא בקפילא מב"מ או דליכא קפילא בס' משמע היכא דאיכא קפילא לא בעי ששים ועיי"ש:
אכן לפי מה שכתבתי לעיל סימן צ"ד דנהי דהמעט חלב (או בשר) לא היה יכול ליתן טעם כי מועט היה. אך אותו המעט חלב (או הטעם בשר המועט) נאסר דאותו המעט חלב יש לו טעם בשר. ואם כן ידענו בבירור שאותו המעט חלב נאסר ואם כן שוב יש כאן חזקת איסור דאף קודם שנתערב החלב היתה מותרת אבל לאחר שנתערב נאסרה בבירור רק שיש כאן ספק אם החלב שנאסרה נתנה טעם או לא והותרה גם החלב והרי יש להחלב חזקת איסור. ובפרט לעיל בסימן צ"ב דהכזית בשר נאסר. ואף דשם מיירי בקדם וסילקו אם כן אין החלב יוצא ואם כן אין הבשר יכול לאסור. דהרי הש"ך סובר לקמן בסימן ק"ה ס"ק י"ז דבב"ח אוסר הבשר אף אם אין החלב יוצא. אכן על הרמב"ם לא קשה כל זה דמצד הבשר שנאסר הרי הוא רק כשאר איסור שנתערב בהיתר דסובר הרמב"ם דהוא רק מדרבנן דטכ"ע הוא רק מדרבנן:
אכן על רש"י מה שאמרתי לעיל יש להקשות דהא מכל מקום המעט חלב נאסר ואם כן יש חזקת איסור דהרי רש"י סובר דבכל איסור שנתערב אין נאמן מסל"ת היכא דליכא ס':
אכן לפי מה דפסקינן לקמן סימן צ"ט עיין ש"ך שם ס"ק כ"ב דאם חלב נתערב במים ויש ששים מותר ליתן המים לכתחלה לתבשיל בשר דכבר נתבטל החלב. הרי דמהות החלב נתבטל עד שלא יוכל לחול עליו איסור בב"ח דאם לא כן היה עדיין אסור ליתן לכתחלה המים לתבשיל בשר אם כן אם אין בהחלב ליתן טעם אל הבשר נתבטלה החלב ושוב לא נאסר החלב מהבשר כי נתבטלה תיכף. ואם כן שפיר יש להחלב חזקת היתר. היינו שנעמיד על חזקתה שלא נאסרה כלל:
אכן לפי מה דפסקינן דהיכא דלא נודע התערובות לא נתבטל. ועיין בש"ך סימן ק"ט דסובר דהוא מדאו' ואם כן אם לא נודע בשעה שנתערבה החלב עם התבשיל בשר ואם כן לא נתבטלה החלב כי לא נודע ואז הרי נאסר המעט חלב ואם כן יש להחלב חזקת איסור וצ"ל דכוונת רש"י היא בידוע בשעה שנתערבה החלב והוא דחוק לומר כן. אכן מצאתי באו"ה כלל כ"ד דין ח' שכתב דביטול היתר בהיתר אפילו בלא נודע נתבטל. ועיין במק"ח הלכות פסח תמ"ז שנעלם ממנו דברי האו"ה האלו, ולפ"ז הוא רק בחלב שנתערב עם בשר אבל בשר שנתערב בחלב אינו נאמן בפחות מששים לשיטת רש"י כי הבשר לא נתבטל:
אמנם אם נאמר דהש"ך סובר דהיכא דיש חזקת היתר נאמן מסיח לפי תומו אפי' באיסור דאורייתא. אם כן קשה על הש"ך כמו שהקשה הש"ך על יש שהיו רוצים לתרץ דהיכא דלא איתחזק איסורא נאמן מסל"ת אפילו באיסור דאו'. והקשה הש"ך דאם כדבריהם מה הקשו הש"ס משבויה הא שם לא איתחזק איסורא ולהנ"ל קשה גם על הש"ך דהרי בשבויה יש לה חזקת היתר לכהונה ומה הקשה הש"ס משבויה:
ונלפענ"ד לתרץ דהנה לכאורה יש לתרץ קושיות הש"ך על יש שהיו רוצים לתרץ. והוא דיש לומר כך היא קושיות הש"ס דנהי דמסל"ת אינו נאמן רק היכא דאיתחזק הרי מ"מ מוכח מזה דענין נאמנות המסל"ת אינו ברור כל כך דאם לא כן היה נאמן אפילו איתחזק איסורא. להכי הקשו הש"ס מצד הסברא דבשבויה אינו צריך להיות נאמן אף דלא איתחזק איסורא דהא מעלה עשו ביוחסין. והרי הש"ס הביא שם דהשיאה רבי לכהונה על פיו עיי"ש. ואם כן כיון דענין נאמנות מסל"ת אינו כל כך ברור נהי דבעלמא סמכינן על נאמנות מסל"ת היכא דלא איתחזק איסורא אבל בשבויה אין לנו לסמוך על נאמנות שאינו ברור כל כך דהא מעלה עשו ביוחסין. כן אפשר לתרץ היש שהיו רוצים שלא יהיו תמוהים כ"כ מהש"ס. (המנחת כהן מתרץ קושיות הש"ך דזה הוא דמשני הש"ס בשבויה הקילו ופירש רש"י משום דספיקא בעלמא הוא. וכתב המנחת כהן היינו משום דלא איתחזק איסורא עיי"ש. ולפענ"ד לשון הש"ס בשבויה הקילו לא משמע כן. וכן לשון רש"י משמע משום דהספק של שבויה אינו דומה לשאר ספיקות והיינו דהוא רק חשש בעלמא ולא ספק גדול ולהכי הקילו בשבויה). אכן על הש"ך אפשר לומר דכך היא קושייתו כאן דבשבויה יש ג"כ חזקת היתר אם כן אם נימא דבעלמא נאמן מסל"ת היכא דלא איתחזק איסורא אם כן היה צריך להיות דבשבויה אף דמעלה עשו ביוחסין מכל מקום כיון דיש כאן חזקת היתר צריך להיות נאמן מסל"ת. כיון דיש עוד מעלה חזקת היתר. להכי הוכיח הש"ך דאפילו היכא דליכא חזקת איסור גם כן אינו נאמן מסל"ת. ואף דהיכא דיש חזקת היתר נאמן מסל"ת מ"מ שפיר הקשו הש"ס כיון דמעלה עשו ביוחסין לא היה צריך להיות נאמן מסל"ת:
ב
סעיף הנ"ל ואם אין שם עכו"ם לטועמו משערים בס'. עיין ש"ך ס"ק ד' שכתב דהמחבר פוסק כרמב"ם וכרש"י דהיכא דאיכא עכו"ם לטועמו לא סמכינן על ששים רק צריך ליתן לטועמו ולכאורה דבר הפוך יש כאן. רש"י ורמב"ם ז"ל סברי דטכ"ע הוא מדרבנן ואעפ"כ החמירו דצריך ליתן לטועמו אפילו אם יש ששים. ור"ת ורשב"א ז"ל סברי דטכ"ע דאורייתא הקילו לסמוך על ששים ואין צריך ליתן לטועמו. אכן אפשר לומר דאדרבה משום דרש"י ורמב"ם סברי טכ"ע הוא רק איסור דרבנן להכי יוכלו לסבור דביטול ששים אינו ברור כל כך בבירור שאין בו טעם רק אם אין עכו"ם ליתן לטועמו סמכינן על ששים משום דהוא רק איסור דרבנן. אבל הני פוסקים דסברי דטכ"ע הוא איסור דאורייתא לא יוכלו לסבור דביטול ששים אינו דבר ברור. דאם אינו ברור האיך סמכינן באיסור דאור' על דבר שאינו ברור:
ובהיות כן קשה על המחבר שפוסק טכ"ע דאורייתא ואעפ"כ פוסק דהיכא דאיכא עכו"ם לא סמכינן על ששים וצריך ליתן לטועמו אך אפשר לומר דהמחבר פוסק כשיטת הפוסקים דסברי דהיכא דאיכא ששים אף שמרגישין עדיין הטעם הוא רק איסור דרבנן (עיין בס' מנחת כהן) ואם כן עדיין יכול לסבור דלהכי סמכינן על ששים היכא דליכא קפילא משום דהוא רק ספק איסור דרבנן:
אכן גם לדעת הר"ן ז"ל דסובר דכל היכא שמרגישין הטעם אפילו ביש ששים הוא אסור מדאוריי' אפשר לומר דהיכא דיש ששים על פי הרוב אין מרגישין הטעם להכי סמכינן על הרוב. רק היכא שיש עכו"ם ליתן לטועמו לא סמכינן על הרוב משום דאיכא לברור:
ג
סעיף הנ"ל בהג"ה ואין נהיגין עכשיו לסמוך אעכו"ם עיין ש"ך סק"ה שכתב אבל אטעימת ישראל סמכינן אפילו בנתערב גוף הדבר דישראל לא משקר ע"ש. והיינו אפי' לשיטת הרמב"ן שסובר דהיכא שנתערב גוף האיסור לא סמכינן אטעימת עכו"ם בפחות מששים. וסברי הב"ח והש"ך דדוקא אעכו"ם סובר הרמב"ן דלא סמכינן בנתערב גוף האיסור משום דחיישינן למשקר. אבל על ישראל דלא משקר סמכינן. ועיין מה שכתבתי בדיני ביטול ששים על החו"ד מה שכתב כאן על הש"ך:
ד
סעיף ב ואם נתערב מב"מ ונשפך וכו'. לכאורה קשה על הא דפסקינן בזה וכיוצא בזה ספיקא דרבנן לקולא בשלמא מה דאסרו רבנן לאו משום גזרה אטו איסור דאורייתא רק אסרו דבר זה בעצמו שייך לומר שפיר ספיקא דרבנן לקולא אבל מה שאסרו משום גזרה אטו דאו' כמו הכא דגזרו דגם במינו צריך ששים משום גזירה אטו א"מ דבעי ששים מדאורייתא א"כ גם בנשפך מב"מ יהיה אסור משום גזירה דנשפך דא"מ דאסור מדאו' בשלמא לשיטת הרמב"ם ז"ל דכל ספיקא דאורייתא דהיא לחומרא הוא רק מדרבנן ניחא דאין לגזור בספיקא דרבנן אטו ספיקא דאורייתא דהא ספיקא דאו' דהיא לחומרא הוא רק מדרבנן ואטו דרבנן אין לגזור. אבל לרוב הפוסקים דספיקא דאורייתא מה"ת לחומרא קשה דנגזור כאן במב"מ דנשפך אטו נשפך דא"מ. ועיין מש"כ הט"ז סק"ג לתרץ דברי הת"ח דבשר עוף בחלב בנשפך יש לגזור אטו נשפך דבשר בהמה בחלב משא"כ כאן אין לגזור אטו איסור דאורייתא ע"ש. הרי דהט"ז סובר דיש לגזור אטו נשפך דאיסור דאורייתא רק מש"כ דאין לגזור כאן אטו איסור דאורייתא לא ידעתי למה כאן אין לגזור אטו נשפך דא"מ דהוא גם כן איסור דאורייתא ועיין במנחת יעקב שתמה על הט"ז:
ולפענ"ד נראה דהנה בש"ס ברכות (דף כה ע"א) קאמר הגמ' דספק מי רגלים מותרים וקאמר הש"ס הטעם משום דמה"ת אינו אסור אלא כנגד העמוד בלבד ורבנן הוא דגזרי בהו וכי גזרו רבנן בודאין אבל בספיקא לא ע"כ. ולכאורה למה הוצרך הש"ס לומר הטעם דלא גזרו רבנן בספיקא הא כל הש"ס מלא מזה בכמה מקומות דספיקא דרבנן לקולא ולא אמרו משום דלא גזרו בספיקא אלא ע"כ מוכרח לומר דמה דגזרו חכז"ל במי רגלים הוא משום גזרה אטו צואה דהוא אסור מדאורייתא. ולהכי היה הוה אמינא דגם ספק מי רגלים יהיה לחומרא אטו ספק צואה ולהכי הוצרך הש"ס לומר דעכ"ז לא גזרו רבנן בספיקא. ועיין בש"ס יבמות דף פ"א דקאמר ר"ל שם דמאכילה בתרומה בזה"ז אבל בזמן חזה ושוק אפילו בתרומה דרבנן לא אכלה משום גזרה דתרומה דאורייתא עיי"ש הרי מפורש דאפילו בספיקא גזרינן איסור דרבנן אטו איסור דאורייתא וצ"ע מהש"ס ברכות הנ"ל. ואפשר יש לחלק דשם הוא הספק על הדרבנן משא"כ בדר"ל הספק הוא על האשה אם היא מותרת. ועיין בתוס' שם שכתבו דהא דבשני קופות מתירין בספיקא בתרומה דרבנן ולא גזרינן אטו תרומה דאורייתא משום דהיא באקראי ולא איתחזק איסורא עיי"ש ואם כן אפשר גם הכא בנשפך לא גזרינן משום ג"כ באקראי ולא איתחזק איסורא כמו שכתב הש"ך לעיל בס"ק ג' דהכא מיקרי לא איתחזק איסורא:
(אמנם לכאורה היה אפשר לחלק דלא דמי לגמרי לשני קופות דשם לא איתחזק כלל דיש ספק אם נפל שם איסור. משא"כ הכא בודאי נפל שם איסור רק הספק הוא אם יש ששים לבטל וצ"ע):
אמנם גם דברי התוס' צריכים עיון דהלא גם בלא איתחזק איסורא ספיקא דאו' לחומרא אם לא שנאמר דהתוס' סברי כשיטת הרמב"ם ז"ל דספיקא דהיא לחומרא הוא רק מדרבנן להכי אין לגזור משום דהיא אטו דרבנן משא"כ היכא דאיתחזק איסורא ספיקא דאורייתא מה"ת לחומרא להכי יש לגזור. אמנם עדיין צ"ע בכל זה:
ה
סעיף ב ואם נתערב במינו ובשאינו מינו ונודע שהיה רובו היתר ממינו וכו'. הנה זה הדין הוא הרשב"א ז"ל שהוציא זה הדין מהש"ס דסובר רבא דלמאן דסובר מב"מ לא בטיל אם נתערב במינו ובשאינו מינו ויש ששים נגד האיסור באינו מינו גם המינו מותר דאינו מינו מבטל האיסור כמו כן כאן לדידן דסבירא לן דמב"מ בטיל ברוב מדאו' להכי מותר מדאורייתא האינו מינו אף דליכא ששים דהא המינו מבטלו ברוב. ועיין ט"ז שהביא בשם המהרש"ל שחולק על הרשב"א וכתב שאין זה דמיון כלל. וכן הקשה הש"ך על הרשב"א שלא דמי כלל ע"ש. והט"ז תירץ על קושיות המהרש"ל. והוא כמו דשם בש"ס המינו אינו נאסר אף שקיבל פליטה מהאיסור. משום דהפליטה מהאיסור נתבטל בהאינו מינו ואין כאן שום איסור. כי איסור לאחר שנתבטל נעשה היתר. כמו כן כאן דנתבטל האיסור ברוב ממינו. אם כן גם כן אין כאן עוד איסור. כי האיסור נעשה כהיתר. עיין בכו"פ ובחו"ד שכתבו ג"כ כן ליישב קושיות המהרש"ל והש"ך. ולפענ"ד יש להפליא מאד במה שכתבו בדברים פשוטים כאלו לתרץ בזה קושיתם וכי יש הוה אמינא לומר שמהרש"ל והש"ך ז"ל לא ידעו דברים פשוטים כאלו. איזה דבר מהדברים אלו נאמר שלא ידעו. הלא מפורש לקמן סימן ק"ט דיבש ביבש מין במינו שנתבטל ברוב אפילו אם נתבשל אחר כך באינו מינו מותר משום דכבר נתבטל. ועוד דאם נאמר דלא ידעו מדברים אלו אם כן לא ידעו הסברא של סלק דאמרינן בש"ס:
אך לפענ"ד אין שום הוה אמינא לומר שלא ידעו מכל זה. אך אדרבה אנחנו לא ידענו להבין קושייתם במה שהקשו ברוחב שכלם. לכן נלפע"ד דגם מהש"ס מוכח דזה הדין דסלק לאו דבר פשוט דהרי חזקי' במ' ע"ז (דף עד) פליג על ר"י וסובר דלא אמרינן רואין את מינו כאלו אינו. וכן אביי נראה דלא סובר זה הדין דסלק וכן מקושיות הש"ס בסוגיא טיפת חלב לימא פליגי אדרבא נראה מפורש דלא כולי עלמא סברי הסברא דסלק. וכן כתבו תוספות והראשונים במ' ע"ז (דף) דאביי לית ליה סלק ואם כדבריהם הנ"ל לא ידענו אמאי לא יסברו כ"ע הך דסלק כי לפי דבריהם הנ"ל המה דברים פשוטים עד שלא נדע להבין מי שלא יסבור כן יהי' איך שיהי' עכ"פ מוכח מהש"ס דזה הדין דסלק לאו כ"כ דבר פשוט:
ולפ"ז אפשר להבין קושיות המהרש"ל. כי זה לשון המהרש"ל בשלמא מין במינו אין בו איסור מצד נתינת טעם אלא שגזירת הכתוב הוא שאינו בטל במינו. אבל הכא מה שאוסר אינו מינו בנ"ט מדאו' וכו' עיי"ש. והיינו שמהרש"ל ז"ל הקשה דהרי חזינן דזה הדין דסלק אינו כ"כ דבר פשוט דהרי חזקי' וכן אביי לית להו הך דסלק ואף דרבא סובר הך דסלק אפשר לומר דהוא רק במב"מ דהוא רק גזירת הכתוב דלא בטיל. וידוע דמה שהוא גזירת הכתוב. אמרינן אין לך בו אלא חידושו כמו שכתב הר"ן דהיכא דכח היתר מעורב גם מב"מ בטל. משום דאין לך בו אלא חידושו עיי"ש כמו כן שפיר אפשר לומר דלהכי הקיל רבא לומר סלק לענין מב"מ. אבל מה שצריך ששים באינו מינו משום שלא ירגיש הטעם היא סברא דאו' ולא גזירת הכתוב מנ"ל להקל משום הך דסלק:
אכן הש"ך שלא הזכיר כלל בקושיתו דמב"מ הוא גזירת הכתוב דלא בטל רק כתב בקושיתו לחלק דהתם במינו לאו בנ"ט אסור להכי אמרינן רואין אבל בשא"מ בנ"ט אסור האיך אמרינן רואין סוף סוף השתא נ"ט עיי"ש. וקשה מאוד להבין הקושי' דמה בכך שהאיסור נ"ט הא אין כאן שום איסור דהרי נתבטל האיסור ברוב היתר מינו:
והנה הכו"פ והחו"ד כתבו בזה ליישב קושיות הש"ך כמו הט"ז ובודאי נעלם מהם מה שכתב הש"כ על תירוץ הט"ז בהנקודות הכסף וז"ל אחר שהביא דברי הט"ז אבל כבר הקשיתי עליו בש"ך סק"ח דעדיין קשה מנין לנו להמציא היתר כאן דל"ד כלל ויש טעם נכון לחלק ביניהם דהכא נרגש הטעם ודו"ק הרי שראה דברי הט"ז ואעפ"כ הקשה דל"ד:
לכן נלפענ"ד דהנה לכאו' לפי הפשטות אין להבין דברי ר' יוחנן דאמר רואין בפ' השוכר את הפועל (דף ע"ו ע"ב) ורבא דאמר סלק למה הוצרכו לדברים אלו וגם למה הוצרכו לומר לנו זה הדין. כי לכאורה לפי הפשטות גם אם הם לא אמרו זה היינו ג"כ יודעין דמותר כי כמו דזה הדין פשוט להפוסקים דל"ל חנ"נ בש"א אם נתערב איסור לח בהיתר לח ולא הי' ס' ואח"כ נתערב עוד היתר עד שעם ההיתר הראשון יש ס' הוא מותר. ואין צריך לומר אם נתערב אח"כ היתר שבהיתר השני לבד יש ס' בודאי מותר וא"כ הכא אפי' אם נתערב תחילה יין נסך ביין כשר ואח"כ נתערב מיד כדי ביטול להיין נסך ג"כ בפשיטות צריך להיות מותר. כי אפילו להפוסקים דסברי חנ"נ בש"א מפרשי הכא דמיירי שלא נ"נ כיון דהוא רק ע"י משהו. והר"ן תירץ משום דהוא צונן בצונן ל"א נ"נ עיי"ש ומכש"כ להפוסקים דל"ל חנ"נ בשאר איסורין א"כ לכאורה זה הדין דומה לדין הנ"ל דאיסור לח שנתערב בהיתר לח ולא הי' ס' מועיל התערובות האחרון להתיר התערובות הראשון מאן דלית ליה חנ"נ בש"א ולדידן בהפסד מרובה ל"א חנ"נ בש"א בלח בלח ודי בביטול כנגד האיסור הראשון ולמה הוצרכו ר"י ורבא לומר רואין את מינו כמי שאינו ומה בכך שהוא כאן הלא בתערובות לח בלח מועיל התערובות האחרון לבטל את האיסור בצירוף התערובות הראשון וא"כ לא נוכל לומר כאילו אינו. ואעפ"כ מותר וא"כ למה הוצרכו לומר רואין את מינו כאילו אינו. כפי הפשיטות למאן דל"ל חנ"נ בש"א הי' צריך להיות דאפילו אם נתערב הרבה יין נסך ביין כשר ואח"כ נתערב מים כדי ביטול היין נסך צריך ג"כ להיות מותר. (ומה שיש מאן דסובר דבעי תחילה כתב הרא"ש דהוא משום חומרא דיין נסך עיי"ש) ועל ר"י בשני כוסות דאמר רואין בודאי אין להבין כי מה בכך שהוא כאן היין של חולין הלא יש ביטול בהמים נגד היין של תרומה וממילא מותר הכל כמו בתערובות לח בלח לעיל:
והנה בודאי זה הדין דלח בלח שמועיל אם נתוסף אח"כ כדי ביטול דמועיל הוא ג"כ אפי' אם נתערב איסור עם מינו היתר לח בפחות מס' ואח"כ נתערב כדי ביטול ואין לומר דביין נסך אוסר במשהו במינו ובתרומה צריך ק"א ובש"א בטיל בס' הלא מ"מ מתחילה נתערב בפחות מס':
ומכש"כ בשני כוסות דלא היה עירוב היין של תרומה עם היין של חולין כי היין של תרומה בא תיכף עם המים ולמה הוצרך לרואין כאילו אינו הלא בתערובות לח בלח לא נוכל לומר על ההיתר הראשון כאילו אינו כי נצרך ההיתר הראשון להצטרף לביטול ס':
וכן על חזקי' לרש"י ולאביי דלית להו רואין ואוסרין אפי' היכא שבא האיסור לתערובות מינו ושאינו מינו דהיתר וקשה למה לא יהי' נתבטל האיסור בההיתר דאינו מינו. כמו תערובות לח בלח דמותר אם נתוסף כדי ביטול:
והנה רש"י פירש על חזקי' ד"ה הגדילו ול"א רואין את ההיתר כאילו אינו. אלא יין נסך מתחבר למינו ואין המים רבין עליו וכש"כ אם נפלו מים לבסוף ע"כ והנה אין להבין דמ"מ מה בכך שמתחבר למינו הלא מ"מ יש ביטול נגד היין נסך:
והנה הרשב"א בחולין פ' כל הבשר ד"ה אי דנפל לרוטב רכה וז"ל תמיה למה איכא למ"ד ל"א סלק את מינו בענין זה בשלמא גבי יי"נ דפליגי חזקי' ור"י וכו' שייך בי' למימר סלק את מינו לא אמרינן לפי שבשעה שנפל האיסור לתוך היתר שהוא מינו אעפ"י שיש שם שאינו מינו מ"מ הרי הוא מוציא את מינו מיד ומתערב וחוזר וניעור לפי שהכל חוזר כגוף אחד גמור וכו' עיי"ש. הנה הרשב"א ז"ל מפרש לנו ועכ"ז לא נוכל להבין ומה בכך שחוזר כגוף אחד מ"מ היין היתר לא נעשה נבילה ובפרט להרשב"א דל"ל חנ"נ בש"א א"כ למה לא יהי' מועיל ביטול מים נגד היי"נ כמו שסובר הרשב"א בתערובות לח בלח דמועיל אם נתרבה אח"כ כדי ביטול:
אכן אחר העיון נלפענ"ד לחלק דלהכי סברי חזקי' ואביי דהמים אין יכולים לבטל היי"נ שנתערב עם יין כשר כיון דהיין כשר אין יכול לבטל היי"נ וא"כ היי"נ נתחבר להיין כשר ונתחזק היין נסך והוא כגוף אחד גמור כמו שכתבו רש"י ורשב"א הנ"ל וכן בנידון הרשב"א שנתערב האיסור האינו מינו בפחות מס'. והרי הא"מ אינו יכול לבטל את האיסור שנתערב בו בפחות מס' להכי שפיר י"ל דהאיסור נתחזק כי נתחבר עם התערובות ונעשה כגוף אחד. ולהכי לחזקי' ולאביי אינו מועיל בתערובות יין ביין ביטול נגד היין נסך כי היין נסך נתחזק ע"י היין כשר וכן בתערובות איסור עם אינו מינו בפחות מס' אינו מועיל רוב היתר נגד האיסור כי האיסור נתחזק ע"י התערובות אינו מינו:
אכן בתערובות לח בלח פחות מס' שפיר מועיל אם נתערב אח"כ עוד תערובות לח עד שיש עכשיו ס' עם התערובות הראשון אפי' לחזקי' ולאביי מועיל ביטול עכשיו. כי אין לומר שהאיסור נתחזק ע"י התערובות הראשון דהא גם התערובות הראשון מבטל אותו עכשיו בצירוף התערובות של עכשיו משא"כ בנידון התערובות יין ביין או בתערובות מינו עם אינו מינו בפחות מס' אף שעכשיו יש ביטול מים נגד היין נסך או ביטול רוב היתר מינו נגד האיסור מינו אף עכשיו אבל אין התערובות יין כשר או התערובות אינו מינו מבטלין האיסור א"כ עדיין האיסור נתחזק ע"י התערובות יין כשר והמינו איסור נתחזק ע"י תערובות א"מ בפחות מס'. ור"י ורבא סברי דאעפ"כ מועיל המים וכן בנידון מב"מ לר' יהודה סובר רבא דמועיל הא"מ לבטל המינו איסור כי סברי דהאיסור לא נתחזק ע"י התערובות. וזה שאמר ר' יוחנן רואין את מינו כאילו אינו. וכן רבא אמר סלק כמו שאינו והיינו דהמינו היתר אינו מועיל לאיסור ולא להיתר. ולהכי האינו מינו מבטל את האיסור ומזה יליף הרשב"א במינו ובשא"מ דאמרינן סלק והרוב מינו מבטל:
ומעתה לפענ"ד שפיר יש להבין קושיות הש"ך על הרשב"א וזה לשון הש"ך ולא דמי כלל דהתם במינו לאו בנ"ט אסור. הלכך אמרינן רואין את מינו כאילו אינו דהא נתבטל בשא"מ. אבל הכא איך נאמר רואין את שאינו מינו כאילו אינו סוף סוף השתא נ"ט בשא"מ. עכ"ל:
הנה בסימן כ"ט כתבתי שם לפרש דברי הספר התרומה והרא"ש והטור שסברי דמה שצריך ס' בבישול באינו מינו לא משום דנרגש הטעם. דהרי הם סברי דיבש ביבש אפי' באינו מינו מותר לאכול מן התורה כל התערובות ביחד אף שנרגש הטעם ומה שבבישול אסור מדאו' בפחות מס' הוא משום שהאיסור נתן טעם בההיתר ויש לו לההיתר טעם מהאיסור נהפך ההיתר להיות איסור כדברי ר"ת שתביא הש"ך לעיל ס"ק ו' וזה לשונו. כתב ר"ת וכל העומדים בשיטתו דקי"ל דטכ"ע אסור מדאו' בשאינו מינו דכיון שנותן טעם בהיתר נהפך ההיתר להיות כולו איסור ואסור כולו מדאורייתא ע"כ (ועיין מה שכתבתי בסימן כ"ט על הגהת רע"א) הרי מפורש בדברי ר"ת משום שנותן טעם בהיתר נהפך ההיתר להיות אסור עיין בסימן כ"ט שכתבתי שם באר היטב:
והנה התוס' חולין ד"כ ד"ה סלק הקשו על הש"ס בכורות אבל שקדרה מצא מין את מינו וניעור והשתא איך ניעור אמאי לא קאמר סלק את מינו כמי שאינו ושאינו מינו היינו הציר רבה על המים הטמאים ומבטלן. וי"ל דל"ד דהכא אין המינו נאסר אלא מכח האיסור שנתערב בו ואי אפשר להבדילו ובכל מקום שישנו היתר הוא ולפיכך שייך לומר שם סלק אבל התם דהמינו מטמא מחמת מגע מים טמאים אין שייך לומר סלק ע"כ. מוכח מהתוס' דשייך סלק רק היכא שההיתר לא נשתנה לאיסור רק שלא הי' באפשרי לאכול משום התערובות איסור אשר בו והאיסור לא נתבטל להכי אמרינן סלק כמו שאינו והאינו מינו מבטל:
ומעתה יש לפרש דברי הש"ך בקושייתו דמנ"ל להרשב"א לילף זה הדין דנימא סלק את שא"מ מרבא ור"י דאמרי סלק את מינו וכו'. דבשלמא שם במינו לאו בנ"ט אסור וא"כ ההיתר עדיין היתר רק שאי אפשר לאכלו משום דמעורב בו איסור כמו שכ' התוס' חולין הנ"ל וסברי ר"י ורבא דלא איכפת לן מה שהאיסור הוא מעורב דאמרינן רואין כאילו אינו משא"כ הכא שהאיסור נותן טעם בהא"מ אסור כל זמן שנרגש הטעם איסור בההיתר. וא"כ מנ"ל דאמרינן בזה רואין דהא כאן האיסור מעורב עם תערובות א"מ שנאסר כי נהפך להיות אסור א"כ באופן זה גם ר"י ורבא סברי דנתחזק האיסור דאינו מועיל ביטול המינו והוא כעין סברת התוס' לעיל דבטומאה אין לומר סלק כיון דדבר הטמא הוא עם תערובו' המטמא את התערובו' נתחזק הדבר הטמא ואינו מועיל ביטול נגדו לבד ולסברת הש"ך דאינו מינו שיש טעם מאיסור נהפך להיות איסור הוא דומה לטומאה. ומעתה שפיר יש להבין מה שכ' הש"ך בנקודת הכסף על תירוץ הט"ז דעדיין קשה דלא דמי כלל:
אכן לפי מה שהוכחתי לקמן בסימן קט דהרשב"א אינו סובר דהא"מ נהפך להיות אסור רק משום שמרגישין הטעם והרי הוא כניכר האיסור ולהכי לא בטיל ואינו סובר דההיתר נהפך להיות אסור א"כ הרי הוא כתערובות מין במינו למ"ד דלא בטיל דאמרינן סלק וכו' עיי"ש היטב א"כ ל"ק קושיות הש"ך על הרשב"א לשיטתו אכן הטור דהוא סובר בסימן ק"ט כשיטת הרא"ש וכן לדידן שפוסק הרמ"א בסימן ק"ט כשיטת הרא"ש בה"מ עיי"ש א"כ קשה קושיות הש"ך על זה הדין דנתערב במינו וא"מ ונשפך וצ"ע מאוד לפסק הלכה בה"מ כשיטת הרא"ש והטור בסימן ק"ט דמותר לאכול ביחד תערובות יבש במינו וא"כ ממילא גם תערובות יבש בא"מ ג"כ מותר לאכול ביחד מדאו' וא"כ ממילא מה דבבישול א"מ צריך ס' מדאו' הוא רק משום נתינת טעם עיי"ש בסימן ק"ט שכתבתי כל זה מכח הוכחות רבות א"כ על שיטתם קשה קושיות הש"ך. וקשה על הטור דהא בסימן ק"ט פסק כס' התרומה והרא"ש וכאן הביא דברי הרשב"א:
עתה זכינו לספר האשכול (אשר יצא לאור כעת הנדפס מכתב יד) מרבינו אברהם בר יצחק אב"ד זצ"ל חתנו ורבו של הראב"ד זצ"ל שכ' בהלכות תערובות איסור אות ל"ב וזה לשונו ואי אתרמי שנפל איסור לקדרה שיש בו מינו ואינו מינו ונאבד הרבה מאינו מינו דהיתר עד שלא נוכל לשער אי הוה ס' וידעינן שהי' בו רוב היתר ממינו אמרינן נמי סלק את שא"מ כאלו אינו ומינו רבה עליו ומבטלו דרוב ההיתר ממינו מבטל ליה מדאורייתא והאינו מינו מותר מן התורה ממילא כיון שהאיסור מבוטל במינו ואף שמדרבנן צריך ס' והכא לא ידעינן אי הי' ס' ספק דרבנן לקולא ע"כ לשונו הזהב. הנה מפורש דגם הא"מ מותר בזה הדין של הרשב"א. אכן לפי מה שכתבתי דקושיות הש"ך קשה רק על שיטות הס' התרומה והרא"ש אכן על הרשב"א לשיטתו לא קשה והנה לפענ"ד נראה דגם הספר האשכול סובר כהרשב"א כמו שכתב בסימן ק"ט עיי"ש. א"כ עדיין יש לעיין אי יש להתיר הא"מ לפי שיטות הספר התרומה והרא"ש וצ"ע:
והנה כל האחרונים פסקו זה הדין דרואין האינו מינו כאילו אינו אך כולם תפסו דלפי תירוץ הט"ז לא שייך קושיות הש"ך אכן לפי דברי הש"ך בנקודת הכסף שכתב על תירוץ הט"ז דעדיין קשה קושייתו וכפי מה שפרשתי הקושי' א"כ צע"ג על זה הדין וצ"ע:
ו
הנה הארכתי בהדין דסלק את מינו כמו שאינו וכו' אך דבר אחד אין להבין הנה פסקינן בהלכות יי"נ סימן קכ"ג דהחרצנים והזגים שבגת מבטלים היי"נ שנפל להגת משום סלק את מינו וכו' והוא מהתו' והרשב"א והס' התרומות בתוה"ב והר"ן פ' רבי ישמעאל עיי"ש ואין להבין היאך יבטלו החרצנים והזגים את היי"נ שמעורב עם היין כשר הלא בכל המקומות שבש"ס זה הדין סלק וכו' הוא שהאינו מינו הוא מעורב עם התערובות היי"נ שמעורב עם היין כשר אבל כאן הלא החרצנים והזגים עומדים בפני עצמם. והנה יען ראיתי בהאור זרוע שסתר זאת וכתב דהחרצנים והזגים לא יוכלו לבטלו לכן אעתיק דבריו באור זרוע שאלה תשנ"ה אשר שאל רבינו יצחק בעל האור זרוע שאלה מרבינו ישעי' אשר כתב לו שאלה זו וזה לשונו וכשדורכין יין בימות הבציר ופעמים מניחים גיגית מלאה ענבים דרוכים ובשבת זב מענבים עתה הוא משמע שאותו יין שבגיגית כולו אסור דהא בזתים וענבים לכ"ע אם יצאו מעצמם אסורין מיהו אפ"ה נראה בעיני דשרי כל היין שבגיגית בשתי' בשבת דאפי' תמצי לומר דגם בדרבנן מין במינו לא בטל אפ"ה יש לומר סלק את מינו כמו שאינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו היינו הזגין וחרצנין מבטלין אותה. כרבא דהלכתא כותיה דאמר בתר שמא אזלינן והכי אמרינן בירושלמי דתרומות פ"ה רב ביבי בעי טינופות של תרומות מהו שתצטרף עם החולין להעלות את התרומה ופשיט מן מה דאמר רב הונא קליפי איסור מעלין את ההיתר להתיר ואע"ג דקיי"ל דכל דשיל"מ אפי' באלף לא בטיל ה"מ מין במינו אבל מין בשאינו מינו אע"ג דיל"מ אפ"ה בטל כדאמרינן בירושלמי זה הכלל שהיה ר' ישמעאל אומר בשם ר' יהושע כל דשיל"מ כגון טבל מעשר והקדש וחדש לא נתנו חכמים שיעור במין ומינו כל שהוא ושלא במינו בנ"ט:
מדברי בעל אור זרוע נראה דאינו סובר כהמרדכי אשר הביא הרמ"א בסימן ק"ב דהיכא דלא היה האיסור קודם שנתערב גם דבר שיש לו מתירין בטל, אכן נראה דהנה מהבעל זרוע נראה דפוסק כרבי יהודא דמב"מ לא בטיל דהא אמר לעיל דגם בדרבנן מב"מ לא בטיל ולא נזכר כלל מדשיל"מ והך דלא ניכר האיסור רק הוא על חומרת דשיל"מ דלא מחמרינן משום דשיל"מ אבל לר"י דמדאורייתא מב"מ לא בטיל אפי' היכא דלא ניכר האיסור ג"כ מב"מ לא בטיל להכי הוצרך להתיר רק משום דהחרצנים והזגים מבטלין אכן לכאורה עדיין יש להוכיח דאינו סובר סברת המרדכי דהא מדהוצרך לומר דהחרצנים מבטלין משום דדשיל"מ באינו מינו בטל הלא בלאו הכי בטיל משום דלא הי' ניכר האיסור אך אפשר לומר אם הי' הדין דגם באינו מינו לא בטיל דשיל"מ אפי' בלא היה ניכר האיסור ג"כ לא בטיל דבשלמא אם רק מב"מ לא בטיל והטעם כמו שכתב הת"ח בסימן ק"ב משום דנקרא על האיסור שפיר יש לומר דהיכא דלא הי' ניכר האיסור בטל דהא גם האיסור לא הי' נקרא עליו שם איסור עיין בסימן ק"ב כתבתי שם בשם הגרע"א אבל אם הי' גם באינו מינו לא בטיל דשיל"מ לא הי' הטעם משום שנקרא על שם האיסור א"כ ממילא גם בלא היה ניכר האיסור ג"כ לא בטיל להכי הוצרך לומר דבאינו מינו בטיל. והנה לכאורה יש להקשות על הבעל אור זרוע דפוסק כר"י דמין במינו לא בטיל ודשיל"מ רק במב"מ לא בטל וקשה למה הוצרך הך דבר שיש לו מתירין הלא בלאו הכי מב"מ לא בטיל. אמנם הראשונים סברו דרבי יהודא רק בלח בלח סובר דלא בטיל אבל בדבר יבש גם ר"י סובר דבטיל. א"כ נפקא מינה בהא דדבר שיל"מ על יבש ביבש. אך על רש"י קשה שפוסק כר"י דמב"מ לא בטיל ורש"י סובר ביבמות פ' הערל דאפי' יבש ביבש לא בטיל א"כ למה הוצרך הך דדבר שיל"מ. אכן בסימן ק"ב כתבתי להוכיח דרש"י סובר דדשיל"מ גם באינו מינו לא בטיל להכי הוצרך הך דדשיל"מ על אינו מינו:
והרבינו ישעי' השיב ע"ז וזה לשונו. אבל מיהו אילו נפק חמרא מנייהו בשבתא ואת"ל ביה דמין במינו לא בטיל אינו נ"ל להתירו מכח הזגין והחרצנים שמבטלין אותו כדסבר מר ואע"ג דאמרינן בפ' כל הבשר אמר רבא קסבר ר' יהודה כל שהוא מין במינו ודבר אחר סלק את מינו כמי שאינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו אין הנידון דומה לראיה דהתם ודאי הרוטב שאינו מינו מבטל את טעם חתיכה דאיסורא ומבטל אותו בששים וכיון דבטל טעם חתיכה דאיסורא בששים שאינו מינו אין בו כח לאסור החתיכות אע"פ שהן במינו שכבר הותרה פליטת חתיכה דאיסורא אבל הכא נהי נמי דבלעו הזגין והחרצנים מן היין היוצא מן הענבים וחיסרו אותו אי אפשר שהכל שתו ולא נשאר ממנו כלום אותו המיעוט שנשאר שלא שתו הוא אסור ואוסר כל היין שבגיגית דמין במינו לא בטיל ואוסר בכ"ש שהחרצנים והזגין אינן יכולין לבטל כל היין אותו שלא בלעו כמו שאין הרוטב מבטל גוף החתיכה כי אם טעמה דתנן בפ' גיד הנשה גיד הנשה שנתערב בגידין בזמן שמכירו בנ"ט ואם אינו מכירו כולן אסורין והרוטב בנ"ט אף על פי שהרוטב מבטל טעם הגיד אינו מבטל גוף הגיד בשאינו ניכר וכיון דהוי ברי' חשוב ואינו בטל ברוב הגידין דהיתרא והכא נמי אין כח בחרצנים ובזגים לבטל כל היין דמה שבלעו ממנו בלעו ומה שלא בלעו ממנו נשאר באיסורא ואוסר כל היין. בודאי אם היו מים מתערבין בגיגית התם ודאי הוה אמינא סלק כל יין הגיגית של היתר כמי שאינו וישאר היוצא מן הענבים שהוא אסור עם המים ויתבטל כולו בששים ושוב אין לו כח לאסור יין הגיגית שכבר הוא מבוטל כל טיפה שבו היא מעורבת ומבוטלת במים אבל החרצנים והזגין לא בטלו היין שלא שתו אלא באיסורו הוא עומד. אבל נ"ל שיין הגיגית מותר בשתי' מפני שכיון שהענבים הדרוסות עומדות בתוך הגיגית והגיגית מלאה יין אין היין מתמצה מהן מפני שהן עומדות על היין ושבעות מן היין ואינן פולטות מיינו ואי י"ל שהיוצאים מעצמן אסורים כשעומדים בצד אחד ומשקין מתמצין מהן לצד אחר אבל משוקעין לתוך המשקין אין המשקין מתמצין מהן ואפי' אם תרצה לדחוק ולומר אי אפשר שלא יצא מהן אפ"ה יין הגיגית מותר מפני שבטל בששים כדהוי פלוגתא דרב ושמואל ור"י ור"ל בפ' השוכר דרב ושמואל דאמרי תרוייהו כל איסורין שבתורה במינן במשהו שלא במינן בנ"ט. ר"י ור"ל דאמרי תרוייהו כל איסורי' שבתורה בין במינן בין שלא במינן בנותן טעם חוץ מטבל ויין נסך שבמינו במשהו ושלא במינו בנ"ט וקיי"ל כל היכא דפליגי רב ושמואל ור"י הלכה כר"י כ"ש הכא דקאי ר"ל כותיה ורבא דהוא בתרא ס"ל כר"י דהכי אמרינן בפר' התערובות וכו':
הנה יש לעיין על הראיה ממשנה דגיד הלא בלא"ה אין הגיד בטל משום דהוא ברי' וצריך לומר דרבינו ישעי' סובר דכל דברים החשובים שאינם בטלים הוא רק מין במינו אבל באינו מינו בטל וכן סובר האו"ה אשר הביא הש"ך בסימן ק"א עיי"ש אך יש לעיין על דברי רבינו ישעי' שסיים דלהכי בטל משום דאנן פסקינן כרבי יוחנן דמין במינו בטל. וקשה הא הכא הוא דבר שיש לו מתירין דלאחר השבת יהי' מותר ודשלי"מ לא בטיל מין במינו אם לא שנאמר דהרבינו ישעי' סובר כסברת המרדכי הנ"ל דהיכא דלא ניכר האיסור בטל דשיל"מ:
אך קשה למה לא היה מפרש לנו זה הטעם משום דלא היה ניכר האיסור ואפשר לפי מה שכתבתי לעיל סברת המרדכי הוא דבאינו מינו בטל דשיל"מ משום דלא נקרא על התערובות שם האיסור להכי ממילא היכא דלא הי' ניכר האיסור קודם התערובות בטל אפי' מב"מ כי גם האיסור מעולם לא הי' נקרא עליו שם איסור כי לא היה מעולם קודם התערובות להכי לא שייך לאסור משום שנקרא על האיסור וכמובן. להכי לא הוצרך לפרש ועדיין יש לעיין למה לא פירש בפירוש:
הדרינן להנ"ל דהרבינו ישעי' מפרש בטוב דהחרצנים והזגים אינן יכולים לבטל התערובות יי"נ א"כ צריך עיון על הש"ע והפוסקים:
והנה הרשב"א בתוה"ב בדיני יי"נ הביא הגמרא בפ' השוכר חמרא חדתא בעינבי אמר אביי במשהו בתר טעמא אזלינן ואידי ואידי חד טעמא הוא ורבא אמר בנותן טעם בתר שמא אזלינן והאי חמרא מיקרי והאי עינבי מיקרי. והקשה הרשב"א ולאביי הא איכא חרצנים וזגים דלאו מינו וכיון דכן נימא רואין ונימא סלק מינו כמי שאינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו. וכתב הבדק הבית על קושית הרשב"א וזה לשונו והנכון בזה דחרצנים וזגים כיון דפרישי ולא מיערבי ומינכרי לא מבטלי. ולא דמי להא דאמרינן בחולין בחתיכות נבלה שנפלה בקדרה דאמרי' אליבא דרב דסבר דמין במינו לא בטיל דרוטב מבטלה דרואין מינו כמי שאינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלין אותו דהתם רוטב בחתיכה איכא קצת תערובות דרוטב נבלע בחתיכה וחתיכה פולטת ברוטב אבל חרצנים כיון דפרישי לגמרי לא מבטלי אפשר דלרבא דאית ליה בששים מצטרפין לבטל מידי דהוה עצם דמצטרף בהדי בשר דידי' לבטל בשר דאיסורא:
הנה מה שכתב דחרצנים וזגים מצטרפין לששים לכאורה אין להבין לפי סברתו שכתב דפרישי ולא מיערבי לא מבטלי למה יהיו מצטרפין לששים וצ"ע והרשב"א במשמרת הבית כתב על הבדק הבית וזה לשונו. אמר הכותב תמה אני איך אינו חושש לדבריו ואיך קרא לדברים כאלו דבר נכון ורוטב וחתיכות ועצמות מצטרפין לבטל את האיסור ודבר יבש אינו מבטל את האיסור וקליפין אינן מצטרפין לבטל וזו אפילו התינוקות יודעין. ולעולם כל מאן דאית ליה רואין כל שנפל יין אפי' ודאי יינן בגת שיש בו חרצנים וזגים אמרינן סלק את מינו כמי שאינו ושאינו מינו דהיינו חרצן וזג רבין עליו ומבטלין אותו וג"כ כן מצאתי לרב בעל התרומות:
והנה אין להבין במה שכתב דהחתיכות והעצמות ג"כ מבטלין להכי גם החרצנים והזגים מבטלין וקשה החתיכות יש להם פליטה והעצמות ג"כ יש להם לחלוחית שפלטו כמו שכתב הט"ז בסימן צ"ט. ואין לומר דבחרצנים ובזגים יש להם ג"כ מה לפלוט וא"כ פליטתם מבטלין היי"נ הרי בש"ע א"ח סימן ר"ד סעיף ו' כתב דאם נתנו מים על החרצנים והזגין אפילו לא מצא אלא כדי מדתו מברכין עליו בורא פרי הגפן שיין הוא וכו' הרי מפורש דפליטת החרצנים והזגין הוא יין וא"כ לא תוכל פליטתם לבטל היי"נ כי הוא יין ביין וכן מוכרח לומר על הרבינו ישעי' שכתב דרק מה ששתו יוכלו לבטל כי מה שלא שתו רק פליטתם לא תוכל לבטל דהוא יין ביין וא"כ קשה מאד על הרשב"א. והנה היה אפשר לומר דנהי דמוכח מש"ע א"ח הנ"ל דמברכין בפ"ה על פליטת חרצנים וזגים מ"מ טעם פליטתם אינו שוה בטעם עם טעם היין היוצא מן הענבים ואם נאמר שפיר הקשה הרשב"א על אביי דליבטלו החרצנים והזגים דהא אביי סובר בתר טעמא אזלינן אכן על הש"ע סימן קכ"ג וכן הרשב"א בתוה"ב דהחרצנים והזגין שבבור מבטלים. והרי אנן פסקינן כרבא בתר שמא אזלינן והרי פליטתם נקראים יין דהא מברכין עליו בפ"ה א"כ הוא מין במינו. וכן נראה מבעל האור זרוע שכתב דלהכי החרצנים מבטלין משום דהלכתא כרבא בתר שמא אזלינן מוכח דסובר דגם הפליטה אינו שוה בשמא עם יין אך מה דמשמע דטעמם שוים עם היין ומהרשב"א מוכח להיפך דהא הקשה לאביי דחרצנים והזגים יבטלו וצ"ע הפלוגתא הזה) ועל רבינו ישעי' ז"ל מוכרח לומר דסובר דפליטת חרצנים וזגים הוא מין במינו בשמא הגם שקשה מאד שיהי פלוגתא בין הראשונים בדבר כזה אם שוה בשמא או לא. אך לגודל ההכרח להבין דבריהם מוכרח לומר כן וצ"ע. אמנם לפע"ד עדיין יש לעיין על הדין בש"ע סימן קכ"ג הנ"ל דהחרצנים והזגים שבבור מבטלין היי"נ והנה מצד הסברא נראה דהחרצנים והזגים לא פלטו קודם כבישה מעל"ע והש"ע סתם וכתב דהחרצנים מבטלין ולא מפרש לנו דהי' שיעור כבישה ולפענ"ד גם זה צ"ע:
הנה הפרמ"ג ס"ק ה' נסתפק לדידן בדבר שיש לו מתירין דמין במינו לא בטיל ונתערב ביצה שנולדה ביו"ט עם הרבה ביצים ויש בהם מינו ואינו מינו כי בתר שמא אזלינן ונסתפק אם בדבר יבש ג"כ אמרינן סלק וכתב שהביא לידי ספק משום הגהת אשרי פ' השוכר את הפועל שכתב בהג"ה והוא מאור זרוע דבדבר לח אמרינן סלק משמע אבל בדבר יבש לא ע"כ. ולפענ"ד הנה עכשיו זכינו לס' אור זרוע ולא נמצא זאת בהאור זרוע אך לפענ"ד דהגהת אשרי כאן הביא מה שכתב רבינו ישעי' דהחרצנים והזגים אינם יכולים לבטל יען שעומדים בפני עצמם ואינם מעורבים עם האיסור וניכרים בפני עצמן וזאת העתיק דצריך דוקא שיהיה מעורב עם האיסור ולעיל בפ' רבי ישמעאל העתיק הגהת אשרי דהחרצנים יכולים לבטל וכתב ג"כ דהוא מאור זרוע היינו לעיל העתיק דברי רבינו יצחק בעל אור זרוע הבאתי לעיל שכתב דהחרצנים והזגים יכולים לבטל וכאן העתיק דברי רבינו ישעי' הנ"ל ומה שסיים מא"ז יען שכתב זאת בהספר אור זרוע אבל בנידון הס' של הפרמ"ג למה לא יהיו מבטלין הביצים דאינו מינו הביצה האסורה כי מעורבים עם הביצה האסורה ואינם ניכרים בפני עצמם כנלפענ"ד דאין ראיה מהגהת אשרי שלא לבטל הדבר יבש היכא שמעורבים ואינם ניכרים בפני עצמם:
ז
אכן מה שמסיק הש"ך דהרשב"א רק התיר המינו וכתב ולאפוקי דלא נימא כאן דהשתא נפל לאינו מינו והוי ספיקא דאורייתא אלא אמרינן רואין את שאינו מינו כאילו אינו וכו' עיין שם וצריך עיון להבין כוונת הש"ך אם כוונתו במה שכתב דלא נימא דהשתא נפל לאינו מינו והוי ספיקא דאורייתא והיינו כיון דזה הספק נוגע לדאו' ולדרבנן א"כ כיון דאינו מינו צריכין לאסרו דהוי ספיקא דאורייתא א"כ המינו דהוא ספיקא דרבנן ג"כ צריכין לאסרו דהוא זלזול לדרבנן כמו שכתב בבהמ"ז אם הוא מסופק אם בירך צריך לברך גם ברכה רביעית אף דהוא מדרבנן ע"ז כתב הש"ך דאמרינן רואין את האינו מינו כאילו אינו היינו דאין אנו משגיחין מה שאוסרין האינו מינו אך קשה הא הרשב"א הביא ראיה דאמרינן סלק האינו מינו כאילו אינו מהש"ס דאמר רואין את מינו כאילו אינו ולדברי הש"ך אין שום ראיה מהש"ס ע"ז דנימא דאין משגיחין על האינו מינו אף דהיא ספיקא דאורייתא כי שם בהש"ס הוא ענין אחר להתיר הכל משום דהאינו מינו מבטל וצריך עיון מאוד להבין דברי הש"ך והמפרשי הש"ע אין מפרשין לנו לידע דברי הש"ך בכאן:
אכן עוד קשה לי על הש"ך דלפי קושייתו וכמו שפרשתי דמינו אינו יכול לבטל האיסור שנבלע באינו מינו כיון דנותן טעם להכי האינו מינו אסור. וקשה היאך יהיה מותר המינו הלא מינו בלע מהתבשיל דהוא א"מ אשר בו הפליטה איסור וא"כ היאך נוכל לאכול המינו והא אוכלין גם הבלוע איסור שהוא מעורב עם האינו מינו אשר הוא אסור כיון שיש לו טעם מבליעת האיסור והמינו אינו יכול לבטל הבליעת איסור וצריך עיון:
הנה אם הוא באופן אשר לפי הערך שנכנס מהתבשיל אינו מינו אל המינו יש עכשיו ס' נגד הבלוע איסור בצירוף עם המינו אז בודאי מותר הבלוע א"מ כי גם הבלוע א"מ מועיל לבטל כמו שכתבתי לעיל מתערובות לח בלח דגם התערובות הראשון מותר אכן כשאין גם עכשיו ששים צ"ע:
שוב ראיתי דיש להתיר המינו דהנה כיון שיש ספק אם הי' ששים ואם אפי' לא הי' בהא"מ רק שלשים נגד האיסור א"כ כל מה שנכנס מהא"מ לתוך החתיכות מינו יש בבירור ששים נגד הבליעת האיסור כי בהא"מ יש שלשים נגד האיסור ובהחתיכה מינו יש ג"כ שלשים נגד האיסור א"כ יש ס' נגד בליעת האיסור וא"כ אפשר להתיר המינו דיש ס"ס ספק הא' שמא הי' ששים בהא"מ נגד האיסור ואת"ל לא היה ששים אפשר היה כ"כ עד שעכשיו יש ששים היינו החתיכות היתר עם צירוף הא"מ שנכנס לתוך החתיכות יש ס' נגד הבליעת איסור שהוא בא"מ שנכנס נגד הבליעת איסור שנבלע מינו. וזה לא נחשב לס"ס משם אחד כי ספק אחד מתיר יותר מחבירו והיינו הספק שהיה ששים מתיר גם את הא"מ שבקדרה והספק הב' אינו מתיר רק את המינו, אך כל זה היה לו להש"ך לפרש. הכלל דברי הש"ך צריכים עיון ועיין מה שכתבתי בסימן ק"ט אשר לפי דעתי מה שכתב הש"ך כאן להתיר את המינו הוא רק לשיטות הרשב"א והטור דל"ל חנ"נ בש"א אבל לדידן דפסקינן חנ"נ גם המינו צריך להיות אסור לפענ"ד עיי"ש:
ח
עיין מש"כ הט"ז וז"ל ודבר פשוט שכאן לא מיירי אלא שנתערב בפ"א במינו וא"מ אבל אם נתערב תחילה עם א"מ ואח"כ נתוסף שם מינו ודאי נ"נ קודם שבא לשם מינו כ"נ לפענ"ד עכ"ל. והיא תמיה דהא חנ"נ היא רק מדרבנן וא"כ הוי ספיקא דרבנן וכן תמה הפרמ"ג ובחו"ד כתב לתרץ וז"ל זה אינו דכיון שנפל מקודם נבילה לרוטב בפחות מס' נאסר הרוטב ואפי' נפל אח"כ לתוכו עוד חתיכות כשרות שהן מינו מ"מ הרוטב שנאסר מחמת שקיבל טעם אי אפשר לסוחטו ואסור לעולם דאפשר לסוחטו מדאו' אסור אפי' בש"א אבל אם נתוסף עוד רוטב עד דאיכא ס' נגד האיסור אחר שנשפך והיה ספק דאז אפי' לא הי' ס' מקודם אינו אסור רק מטעם חנ"נ דאינו אלא מדרבנן ומותר מספק. עכ"ל:
והנה מש"כ החו"ד דביטול מועיל להתיר התערובות הראשון הוא מפורש לקמן בסימן צ"ט ובסימן ק"ו דבתערובות לח בלח אפי' לדידן בהפ"מ דל"א נ"נ אם נתוסף אח"כ שיש ס' מותר הרי דביטול ס' מועיל גם להתיר התערובות הראשון. אכן לא ידעתי למה ביטול רוב לא יהיה מועיל להתיר התערובות הראשון. לא ידעתי ההפרש בין ביטול לביטול וכי ביטול ס' הוי יותר ביטול מביטול רוב ובפרט שביארתי לעיל בדיני ביטול ס' דענין ס' הוא רק שלא להרגיש הטעם ולהכי הגוף האיסור בטל ברוב:
ועוד אם נימא שיש חילוק בין ביטול רוב לביטול ס' לענין אפשר לסחטו כדברי החו"ד א"כ קשה מאוד על הרשב"א מרא דהאי דינא איך יליף הרשב"א מרבא דסובר סלק את מינו וא"מ מבטלו כמו כן אמרינן סלק את א"מ ומינו רבה ומבטלו שמא רק א"מ דהוא ביטול ששים מועיל לומר סלק אבל מינו דהוא ביטול רוב אינו מועיל להתיר ועיין מה שכתבו לעיל סברתו של חזקיה ואביי דל"ל סלק ואם כן לפי דברי החו"ד אין ללמוד הדין דהרשב"א מרבא וכהנ"ל:
ועוד קשה לפי דברי החו"ד על הדין דהרשב"א הלא קיי"ל דקודם הידיעה לא מהני ביטול ונאסר נאסר גם קודם הידיעה ואם כן למה מהני הידיעה אחר כך הלא כבר נאסר. ואפשר לסחטו אסור. וכן קשה על כל מב"מ שבטל ברוב מה"ת הלא עפ"י הרוב אינו ידוע תיכף התערובות רק אחר כך. אלא ע"כ כיון שנתערב אח"כ נתבטל ומועיל הביטול להתיר הנאסר וצ"ע מאד לפענ"ד דברי החו"ד בזה. ועיין מה שכתבתי בסימן צ"ט:
אכן לפענ"ד אפשר לומר על הט"ז כי המחבר פוסק לקמן בסימן קל"ד כהרמב"ם דאם נתערב יי"נ עם יין כשר אינו מועיל אח"כ הביטול מים ואף שהרא"ש כתב דאפילו למאן דאוסר הוא רק משום חומרא דיין נסך. הוא רק משום דהוא רק חומרא דרבנן מה שאוסר במשהו. אבל הכא דהוא אינו מינו אסור מדאורייתא אי ליכא ששים אפשר סובר הט"ז דלהרמב"ם והש"ע אינו מועיל במינו לבטל אך הלשון שכבר נ"נ שכתב הט"ז הוא מיותר לפי זה:
עוד כתב הח"ד בס"ק הנ"ל וז"ל ואין להקשות אהמחבר דהא בסימן קל"ד סעיף ד' פסק דלא אמרינן רואין רק היכא בנפל היתר תחלה ע"ש דז"א וכו' עכ"ל. ולא אוכל להבין דבריו הנה המעיין בש"ס ע"ז יש פלוגתא על ר"י דסובר רואין את מינו כאילו אינו יש מי שסובר דאמרינן רואין רק היכא שתיכף שנתערב היי"נ היו שם מים לבטלו אבל אם נתערב היין נסך לתוך היין כשר ואחר כך נתערב המים אינו מועיל לבטלו ויש מי שסובר שגם בכה"ג גם כן אמרינן רואין ורוב הפוסקים פסקו כדעה זו והרמב"ם ז"ל פוסק כמאן דאוסר וכן פוסק המחבר בסימן קל"ד. וכאן כתב המחבר בזה הלשון ואם נתערב במינו ובשא"מ ונשפך וכו' לפי זה הלשון של המחבר כאן שפיר י"ל דמיירי באופן בשעה דנתערב האיסור כבר היה המינו או שנתערב בב"א ושפיר אפ"ל דאם האיסור נתערב עם א"מ ואח"כ נתערב המינו היתר לא אמרינן רואין והיכן ראה החו"ד דהמחבר אף באופן זה מתיר:
ועוד קשה לפי מה שכתב החו"ד לפרש דברי הט"ז וכן העתיק להלכה אם כן הרי הוא לגמרי כמו שפוסק המחבר בסימן קל"ד ונפלאין דברי החו"ד האלו:
עיין בט"ז הבאתי לעיל דאם נפל תחלה לא"מ אסור שכבר נ"נ עיין בפרי מגדים ובחו"ד הבאתי לעיל:
ט
ולפע"ד נראה היכא שנפל חתיכה דאיסורא ואח"כ נפלו שתי חתיכות היתר יש לעיין אם נוכל לסמוך ולומר דעכשיו הוא רוב נגד האיסור דמנין לנו לידע בבירור דהשתי חתיכות פלטו כל כך עד שיהיה רוב. בשלמא אם בפ"א היו החתיכות איסור עם השתי חתיכות היתר שפיר אמרינן דודאי כל החתיכה פלטה בשוה דהא זה כח הבישול שמוציא הפליטה מהאיסור זה כח הבישול הוציא ג"כ כמו כן מהחתיכות היתר אבל אם להחתיכות איסור היה כח בישול אחר. מאן לימא לן דזה כח הבישול הוציא בשוה כמו כח האיסור הראשון. ואפשר זה כוונת הט"ז אך הלשון שכבר נ"נ אינו סובל פירוש זה. ואם האיסור וההיתר היה לח אין לחלק בין בבת אחת בין בזה אחר זה. אך בחתיכות יש לעיין ואפשר בזה ליישב לשון הטור במה שכתב תולין שהיה רוב. ותמהו דהרי אנו צריכין לידע בבירור אם היה רוב במינו. אך אפשר לומר דכונת הטור דנהי דיש שני חתיכות היתר מכל מקום מאן לימא לן דהשתי חתיכות פלטו כ"כ שיהיה רוב נגד הפליטה של איסור ע"ז אומר דתולין שהי' פליטת רוב משום דפליטתן בכח בישול אחד ועיין בחו"ד מש"כ על הטור:
אכן נלפענ"ד דהנה לקמן בסימן ק"ב בכלים שנתערבו דגם הבליעת איסור נתבטל בהשתי בליעות היתר שבשני כלים דהיתרא עיי"ש בהחו"ד וגם שם יש לעיין מנין לנו שיש בהשני כלים בליעת רוב נגד הבליעת איסור. לכן נראה לי לפי מה שכתב התוספות בעירובין ד"ה ע"ב ד"ה וספק וכו' ובחולין ד' כ"ח ע"ב ד"ה לפי שאי אפשר לצמצם הא דפרוץ כעומד מותר אף שא"א לצמצם משום דיש שני צדדים להיתר. שמא העומד שוה כמו הפרוץ. ושמא העומד עוד יותר עיי"ש. כמו כן יש לומר דאפי' אם השני חתיכות היתר באו אחר כך להתבשיל וכן בכלים יש גם כן להתיר דהא יש שני צדדים או דכל חתיכה (או אם החתיכה דהיתר היא רק אחת נאמר דכל זית) פלטה בשוה כמו האיסור. או שמא עוד יותר. וכן בבליעת כלים י"ל כן שני צדדים כהנ"ל ועיין בפמ"ג סק"ח עי"ש:
י
סעיף ב בהג"ה ולענין מב"מ אזלינן בתר שמא וכו'. והקשה הש"ך דלדידן דפסקינן כרבנן דכל איסורין בטלין רק היכא שמרגיש הטעם של איסור היינו שאינו שוה בטעם עם טעם של היתר צריך ששים מדאורייתא דטעם כעיקר דאו' ואם כן מה לנו אם שוה בשמא או לא. דמה בכך שהוא שוה בשמא אם אינו שוה בטעם א"כ מרגישין טעם האיסור וצריך ששים מדאורייתא וממילא אסור בנשפך. בשלמא לר"י או בטבל ויין נסך דשם מב"מ לא בטל כלל פסקינן כרבא דאזלינן בתר שמא. מה שאין כן לדידן בש"א עי"ש. והנה בודאי כן הוא מצד הסברא. אבל קשה דמכל מקום אנן פסקינן כרבא דרק מה שהוא שוה בשמא מקרי מב"מ אבל אם אינו שוה בשמא לא מקרי מב"מ אף אם הוא שוה בטעם אם כן לרבא דפסקינן כותיה דרק אם הוא שוה בשמא מקרי מב"מ אם כן כל הפוסקים שהזכירו בסתם דמב"מ מותר בנשפך ומבא"מ אסור בנשפך אם כן משמע מדכתבו רק סתם אם הוא מב"מ מותר בנשפך דהוא שוה בשמא דהא אם אינו שוה בשמא לא מקרי מב"מ אף אם שוה בטעם כי כמו דפסקינן כרבא לא מקרי מב"מ אם אינו שוה בשמא אף אם שוה בטעם ובודאי משום זה פוסק הרמ"א דאזלינן בתר שמא ומעתה דבר זה היא מבוכה רבה. מצד הסברא נראה דלדידן תליא רק בטעם ולפי לשון הפוסקים משמע דאזלינן בתר שמא. וכעין זה הקשו התוס' חולין פג"ה ותוס' פסחים פ' כ"ש דהנה התוס' הקשו שם על רש"י ז"ל דסובר דרבא סובר מב"מ לא בטל מרבא דאמר בחולין שם מב"מ דליכא למיקם אטעמא בששים ורבינו אפרים היה דוחה דכאן רבא מיירי שאינו שוה בשמא. והקשו התוס' ע"ז דרבא דאזיל בתר שמא לא היה קורא אותו מב"מ ע"כ הרי גם התוס' הקשו כעין זה. אמנם לכאורה אין להבין דברי התוס' הלא אף אם נאמר דסובר רבא מב"מ בטל אבל מה שהוא שוה בטעם ואינו שוה בשמא לא מקרי לרבא מב"מ רק מבא"מ והרי הכא בחולין בא רבא רק לפרש מה שפעמים אמרו קפילא ופעמים אמרו בששים והיינו אם הוא שוה בטעם בעי ששים ואם אין שוה בטעם אף אם הוא שוה בשמא מכל מקום נוכל ליתן לטעום לקפילא ואם כן עדיין קשה על רבא למה הזכיר כאן מב"מ. הלא לדידיה אם רק שוה בשמא מקרי מין במינו וכאן אין נפקא מינה אם שוה בשמא אי לא רק אם שוה בטעם והי' לו רק לומר אם שוה בטעם צריך ששים. לכן נלפענ"ד לתרץ כ"ז לגודל חומר הנושא והוא דמאי דפליגי אביי ורבא על האי דמב"מ לא בטל מה שהוא מב"מ אם בטעמא או בשמא לאו משום דאביי סובר דרק מה שהוא שוה בטעם מקרי מב"מ ורבא סובר דרק מה שהוא שוה בשמא מקרי מין במינו באיזה סברות פליגי הלא שניהם סברי דאם רק שוה בדבר אחד גם כן מקרי מב"מ ומה לי אם בשמא או בטעם. לכן נראה דאביי ורבא פליגי לפרש למה מב"מ לא בטל הן לר"י בכל איסורין והן לרבנן בטבל ויי"נ. והנה סברת אביי יש להבין בטוב. דהנה מקצת אחרונים רצו לומר דהיכא דאינו שוה בטעמא ויש ששים ה"ה כאלו נסתלק האיסור ואין צריך לידי ביטול. עיין בסימן ק"ב שהבאתי דברי הפ"י וכן הפרי חדש סימן צ"ח ולעיל בדיני ביטול ס' הבאתי דברי הנוב"י מה"ת עיי"ש. אך קשה עליהם דאם כן לר"י או לדידן היכא דמחמרינן במב"מ דלא בטל היכא דשוה בשמא ואפי' אינו שוה בטעמא מכל מקום לא בטל כלל אפילו באלף ולפי דבריהם בששים הי' צריך להיות מותר. דהאי אין צריך שום ביטול. וכן כתבתי לעיל בדיני ביטול ס' וזה רק לרבא דאזיל בתר שמא אבל לאביי דאזיל בתר טעם שפיר אפשר לומר דסובר דהיכא שאינו שוה בטעמא ויש ששים אין צריכים לבוא לידי ביטול להכי מוכרח לומר דמה דמב"מ לא בטיל אפילו באלף הוא רק אם שוה בטעם וצריכין לבוא לידי ביטול אז לר"י כל איסורין לא בטלין ולדידן בטבל ויי"נ אינו בטל אם הוא שוה בטעם. ורבא פליג וסובר דגם אם אינו שוה בטעם צריך ביטול ומה שסובר דהיכא ששוה בשמא אף אם אינו שוה בטעם לא בטל לאו משום דסובר דרק אם הוא שוה בשמא מקרי מב"מ אף אם אינו שוה בטעם ובשוה בטעם ולא בשמא לא מקרי מב"מ. דהא איזה הפרש יש בין זה לזה. והנה רציתי לומר דרבא בא לפרש דלמה יש חומרא במב"מ דלא בטל יותר מא"מ. דהנה ענין שם של כל דבר הוא על שם מהותו של דבר כמו שאמרו על חכמתו של אדם הראשון אשר קרא שמות והוא שידע בחכמתו מהות של כל דבר ולפי מהותו קרא השם. ולהכי סובר רבא דרק אם שוה בשמא אם כן מהותם שוה להכי לא בטל. אבל אם אינם שוים בשמא אם כן מהותם אינו שוה להכי בטל כי עיקר מהותם אינו שוה. אבל רבא גם כן יוכל לסבור דאם שוים בטעמא ולא בשמא ג"כ נוכל לקרותו מב"מ רק שבטל. והדרנא מזה הסברא דזה רק שייך בשמות הנמצאים בתורה אשר השמות היא מהותם. מה שאין כן השמות שקראו אנשים כגון דגים אשר בתורה לא נמצא שום שם בפרטי הדגים רק יש להם כולם שם דגים רק האנשים קראו השמות מפרטי דגים וזה פשיטא אשר האנשים לא קראו השמות על מהותם כי מנין ידעו והרי מצינו בפוסקים אשר חשבו לדידן דאזלינן בתר שמא גם מיני דגים דתליא בשמא:
לכן נלפענ"ד דאפשר דרבא סובר הטעם דמב"מ לא בטל הוא משום דהתערובות נקראת על שם האיסור להכי רק אם שוה בשמא להכי לא בטל. מה שאין כן כשאינו שוה בשמא אף אם שוה בטעם מכל מקום אינו נקראת על שם האיסור. וסברא זו כתב הת"ח על דבר שיל"מ עיין מה שכתבתי שם בסימן ק"ב. אבל באמת סובר רבא דגם אם שוה בטעם נוכל לקראותו מב"מ אף אם אינם שוים בשמא:
מעתה מה דאביי ורבא פליגי אי אזלינן בתר טעמא או בתר שמא לאו משום דאביי סובר דרק מה ששוה בטעם מיקרי מב"מ ורבא סובר דרק מה ששוה בשמא מיקרי מב"מ. רק דפליגי בטעם הדבר וכנ"ל. הנה ר"י אמר מב"מ לא בטיל ולא אמר בפירוש הן לאביי שוה בטעמא ל"ב והן לרבא שוה בשמא ל"ב משום שסמך על המבין אשר ידע איזה מב"מ הוא. ומעתה לדידן לפי שיטת הש"ך יש לנו חילוק שוה בטעמא מה"ת בטיל ברוב ורק מדרבנן צריך ס' ואם אינו שוה בטעמא מדאורייתא צריך ששים וכתבו הפוסקים סתם מב"מ כי סמכו דאנחנו נדע מצד השכל דכוונתם על מב"מ דשוה בטעמא. ולפי זה שפיר יש להבין דברי התוס' הנ"ל במה שסתרו דברי הר"א שכתב דרבא מיירי באינו שוה בשמא אבל בשוה בשמא סובר רבא כר"י דל"ב דא"כ היאך קאמר סתם מב"מ עי"ש בתוס' דלר"י אליבא דרבא סתם מב"מ הוא מה ששוה בשמא ולא הי' לו לקרא למה שאינו שוה בשמא סתם מב"מ. להכי הוכיחו התו' דרבא סובר כרבנן דמב"מ בטיל ולרבנן יש רק נפקא מינה אם שוה בטעמא זה נקרא לדידן מב"מ אשר בטיל מדאורייתא ברוב ולהכי שפיר אמר רבא סתם מב"מ כי לדידן סתם מב"מ הוא מה ששוה בטעמא ולהכי קאמר מב"מ דליכא למיקם אטעמא כי מב"מ לדידן הוא רק מה דשוה בטעמא אם כן ממילא ליכא למיקם אטעמא. ומעתה נלפע"ד דרש"י והר"א סברי דאפילו לרבנן גם כן אזלינן בתר שמא וכהרמ"א וכאו"ה שהוכחתי דגם הוא סובר דאזלינן בתר שמא ואם כן גם לרבנן סתם מב"מ הוא מה ששוה בשמא וא"כ אפילו נאמר דרבא סובר כרבנן גם כן יוקשה למה קורא כאן סתם מב"מ הלא כאן רק הכוונה אם שוה בטעמא צריך ס' ואינו מועיל קפילא. וסתם מב"מ הוא מה ששוה בשמא. להכי נלפענ"ד דרש"י והר"א מפרשי דברי רבא מה שאמר מב"מ דליכא למיקם אטעמא היינו דבמה שאמר דליכא למיקם אטעמא פרושי קא מפרש מה שאמר מב"מ ומפרש באיזה מב"מ אני אומר במב"מ דליכא למיקם אטעמא דהיינו ששוה בטעמא ומעתה שפיר אמר ר"א דרבא מיירי באינו שוה בשמא ול"ק קו' התו' דהרי רבא מפרש לנו דמיירי רק בשוה בטעם. והתו' סברי הפירוש בש"ס מב"מ דהוא ידוע דליכא למיקם אטעמא ושפיר הקשו לפי פירושם על ר"א וכמובן. ומעתה ל"ק גם על הש"ך כי לדידן אין חילוק רק אם שוה בטעם או לא להכי כתבו הפוסקים סתם מב"מ וידענו ממילא דהוא שוה בטעם:
יא
ס"ק הנ"ל הנה הש"ך הביא דברי האו"ה לראיה אשר לדידן הכל תלוי בטעמא ולא בשמא. ולפע"ד קשה מאד על ראיה זו דלפע"ד אדרבה משמע מאו"ה דסובר דגם לדידן אזלינן בתר שמא דהרי האו"ה שם בכלל כ"ג הביא דברי האור זרוע דקיי"ל כרבא דאזלינן בתר שמא וחושב כמה מינים היינו בשר ודגים וחלב וחלב אשר אינם לא טבל ולא יין נסך:
והנה הש"ך כתב על האור זרוע ועל הפוסקים שהביאו דברי הא"ז דמיירי בדברים שאסורים גם לדידן במשהו כגון תקרובות עכו"ם או דבשיל"מ עי"ש. אכן על או"ה אי אפשר לומר כן דהרי האו"ה כתב אחר כל זה וזה לשונו ואנן דקיימא לן וכו' אין נפקותא עי"ש משמע דאומר לדידן אין נפקותא על מה שחשב מקודם איזה דברים שוים בשמא ואם מה שחשב מקודם הי' כונתו על תקרובות עכו"ם או דשיל"מ גם לדידן יש נפקותא כי גם לדידן תקרובת עכו"ם או דשיל"מ אוסרים במשהו:
ועוד קשה הנה האו"ה כתב וזה לשונו ואנן דקי"ל דאף מין במינו בנותן טעם אין נפקותא כל דבר לח כשהוא מין במינו או כשהוא בשאינו מינו עי"ש. ואם הי' כונת האו"ה כדברי הש"ך היה לו לכתוב בלשון אחר והיינו דלדידן דפסקינן כרבנן דהכל בטל אפילו מין במינו רק יש מקצת שבטל ברוב מדאורייתא ומקצת שצריך ששים מדאורייתא אזלינן רק בתר טעמא כי מה ששוה בטעם בטל ברוב מדאורייתא. ומה שאינו שוה בטעמא צריך ס' מדאורייתא דטעם כעיקר דאורייתא. ומה זה שכתב האו"ה ואנו דקי"ל דאף מין במינו בס' אין נפקותא ומה לו להזכיר הביטול ס' דהוא רק מדרבנן אם כן לפענ"ד מוכח בפירוש מהאו"ה דהוא סובר כשיטת הרמ"א שסובר בדעת הפוסקים שהביא דגם לדידן אזלינן בתר שמא. ומעתה כל דברי האו"ה מובנים בטוב והיינו דמתחלה הביא דברי הא"ז דאזלינן בתר שמא גם לדידן ועל זה כתב האו"ה דכל זה הי' נפקותא לדין דאורייתא דלדין דאורייתא הי' מין במינו בטל ברוב ומין בשא"מ בס' הי' נפקותא לידע מה ששוה בשמא או לא כי דבר ששוה בשמא הוא מין במינו ובטל ברוב מדאורייתא ומה שאינו שוה בשמא הוא אינו מינו וצריך ס' ע"ז שפיר כתב ואנו דקי"ל דאף מין במינו צריך ס' והיינו מדרבנן צריך ס' אם כן אין נפקותא כי לעולם צריך ס' אף מה ששוה בשמא כנלפע"ד וצ"ע דברי הש"ך:
הנה הש"ך כתב שאמר דברים אלו לפני רבו הגאון מ' יושיע ז"ל ואמר שהדברים ברורים הם. הנה ידוע אשר רבו הנזכר כאן בעל תשו' פני יהושע הנדפס מחדש ובחלק ב' מהתשו' שאלה ל"ה כתב להתיר שכר הנעשה מחטים ומשעורים אשר יש על השמורים איסור חדש כיון דחיטים המה מרובים ושעורים מיעוט והשכר נעשה אחר שעשאו מאלץ מהחיטים ומהשעורים והוא דומה למה דאיתא בש"ס פרק השוכר את הפועל חמירי דחיטי וחמירי דשערי סובר רבא דהוי מין במינו דאזלינן בתר שמא והאי חמירי מיקרי והאי חמירי מיקרי כמו כן הכא האי מאלץ איקרי והאי מאלץ והוא מיקרי מב"מ להכי בטיל ברוב עי"ש הרי מפורש דסובר דגם לדידן אזלינן בתר שמא לענין מין במינו להיות בטל ברוב מדאו' כהגהת רמ"א כאן ומוכרח לומר דהש"ך אמר לרבו אלה הדברים הי' אחר שכבר כתב התשו' הנ"ל ועכשיו חזר ממה שכתב בתשו' הנ"ל:
יב
סעיף הנ"ל בהג"ה ולכן אם נפל חלב בתוך התבשיל ונתבטל טעמו בששים צריך ליתן מים צוננים וכו' עיין בט"ז וש"ך שחלקו על הגהות או"ה והב"ח שכתבו להתיר ע"י נתינת מים צוננים אפי' ליכא ששים דהא מ"מ נשאר בו טעם כמו בחתיכת איסור והוא שלם וזרקו דצריך ששים והט"ז כתב כמו כף דצריך ששים נגדו עיי"ש. ולפענ"ד צ"ע מאוד בד"ז אם טעם לבד בלא שום פליטה אוסר הנה הט"ז לעיל בסי' צ"ג ס"ק ב' כתב דכלי אף ששבע מלבלוע נאסר ע"י כבוש מעל"ע או בישול משום דהכבוש או הבישול מוציא הבלוע הישנה ויכולה שוב לבלוע והכו"פ כתב דאפי' אין יוצא הבלוע הישנה מ"מ טעם בלא ממש יוכל לבלוע אף שהוא שבע עיי"ש. וכן הסכים החו"ד. מעתה נראה דהם סברו דטעם בלא שום פליטת ציר ורוטב ג"כ אוסר וכן כתב התו"ד בכמה מקומות דטעם לבד אוסר (ואביאם לקמן) ולפענ"ד נראה לי דיש הרבה ראיות מראשונים דטעם בלי שום פליטת ציר ורוטב אינו אוסר. הנה הרשב"א בחדושיו ובתוה"ב הביא בשם הרמב"ן שחולק על רש"י בענין ששים וקפילא וז"ל אבל כשהאיסור ניכר ולא נתערב בהיתר רק צירו ורוטבו והיה מן הדין דלא נשער אלא במה דנפק מניה אלא דלא ידעינן כמה בכי הא אזלינן להקל בקפילא ואי טעים ליה וליכא טעמא בידוע שנתבטל צירו ורוטב המועט בתוך ההיתר אע"ג דליכא שיעור ששים בשיעור גופו וממשו של איסור עכ"ל. הצריך לעניינו הרי מפורש יוצא מפי דבריהם דרק ציר ורוטב היוצא מן האיסור אוסר אבל הטעם לבד שנותן האיסור אינו אוסר דהרי כתבו בפירוש דאם היינו יודעין כמה ציר ורוטב פלט האיסור היה די לשער נגד הציר והרוטב וכן סיימו בידוע שנתבטל צירו ורוטבו וכו' ואי טעם בלי שום פליטת ציר ג"כ אוסר אף אם היינו יודעין כמה ציר פלטה היה צריך ששים נגד כל החתיכה משום הטעם וכן הפלוגתא בש"ס ופוסקים אם טעם כעיקר דאו' או דרבנן הוא פליטת ציר ורוטב של איסור דהא רצו למילף טעם כעיקר מבב"ח דאסרה התורה והרי ידוע דמבשר יוצא פליטת ציר (והרשב"א הביא בשם התוס' דילפותא הוא רק מחלב שנאסר מהבשר דהיא רק פלטה ציר אבל מהבשר שנאסר מהחלב אין ללמוד טכ"ע דהבשר בולע חלב ממש עיי"ש) ועוד נלפענ"ד ראיה מהא שכתב הרשב"א בתוה"ב על הפוסקים שסברו טכ"ע הוא רק מדרבנן והא דאמרינן הטמאים לאסור צירן ורוטבן כשהן בפני עצמן קאמר אבל ע"י תערובות היתר הוא רק מדרבנן וכן כתב הריטב"א עיי"ש וכן מוכח מהמשנה עדיות פרק ז' העיד ר' צדוק על ציר חגבים טמאים שהוא טהור שמשנה ראשונה אמרה חגבים טמאים שנכבשו עם חגבים טהורים לא פסלו את צירן ופירשו המפורשים דמהמשנה לא היה מוכח רק דצירן אינו אוסר התערובות והוסיף ר' צדוק דאף בפני עצמו הציר טהור הרי מוכח דיש חילוק בין בפני עצמו ובין תערובות ועיין מש"כ בזה בסימן ק"ג ואח"כ כתב התוה"ב והא דרבא אוסר בפרק כל הבשר בשר נבילה שנמלח עם בשר שחוטה משום הטמאין לאסור צירן לאו למימרא דמדאו' אוסר רבא (היינו להני פוסקים דטעם כעיקר הוא מדרבנן) רק הכי קאמר כיון דהתורה אסרה ציר של בשר היוצא ע"י מליחה וכיון שכן הוי ליה כבשר שחוטה שנתבשל עם בשר נבילה שאסור מדרבנן מיהא ע"כ עיי"ש ואם נאמר דטעם בעלמא בלא שום פליטה ג"כ אוסר א"כ למה הוצרך רבא לאסור מדרבנן משום דאסרה התורה הציר הלא הטעם של בשר נבילה אוסר הבשר השחוטה אע"כ דטעם בעלמא בלא שום פליטה אינו אוסר דהא אם הטעם בלבד אוסר מה לי טעם היוצא ע"י בישול או ע"י מליחה. בשלמא בפליטת ציר היה הו"א דהוא רק כזיעה בעלמא כציר של דגים אבל טעם אם אוסר מה לי ע"י מליחה או ע"י בישול (אם לא שנאמר דמליחה אינו נותן טעם) אך הלא החו"ד כתב בסימן ק"ה גם על מליחה שאוסר טעם בעלמא בלי שום ממש עיי"ש מה שכתבתי שם עוד ראיות דטעם לבד אינו אוסר. ועוד נלפענ"ד מה דפסקינן דמי חלב אסור מדרבנן לבשל עם בשר אבל מה"ת מותר ואם טעם בעלמא בלי שום ממש ג"כ נחשב טעם לאסור הרי המי חלב היה כמה ימים ביחד עם החלב והנסיובי דחלבא ובודאי קלטה המי חלב טעם מהחלב אלא ע"כ כיון דכל החלב והנסיובי נפרשו לגמרי מהאי חלב ולא נשאר רק טעם בעלמא בלי שום ממש אינו נחשב לכלום
ועוד מהא דכתבו הפוסקים דצריך ששים נגד כל הכלי משום דלא ידעינן כמה בלעה ואם טעם בלא שום פליטה אוסר הרי אין שום ספק דבודאי כל הכלי נטעם מהטעם של התבשיל:
אמנם יש לעיין לכאורה מריחא דיש פלוגתא בש"ס וגם אנן פסקינן בסימן ק"ח באיזה מקום דאסור משום ריחא לכאורה הוא ג"כ בלא שום ממש. אכן ראיתי בספר כוזרי שני (החכם צבי הביא זה הספר והעיד עליו כי כל רז לא אניס ליה ועוד גדולי גאונים הפליגו בשבח זה הספר) שכתב וז"ל שריח הצלי הם גופים קטנים היוצאים מהבשר. ומה שלא מתיר משום דסובר דמה שאינו נראה לעינים אינו אוסר עיי"ש הרי דבריחא יש ג"כ גופים קטנים (אמנם יש לעיין לפי דבריו היה צריך להיות דלענין סכנה היינו הריח של בשר או דגים יהיה אסור לכ"ע דמה בכך שאינו נראה לעינים ועיין בסימן קט"ז):
ומעתה יש לעיין על הט"ז והש"ך החולקים על הגהת או"ה כי בודאי סברת הגהת או"ה הוא כיון דטבע החלב הוא בא למעלה ע"י צינון וא"כ לא נשאר כלום מהחלב בהתבשיל רק טעם כמו ריח בלא שום פליטת ציר ומה שכתב הש"ך כמו חתיכת איסור והוא שלם וזרקו צריך ששים עיי"ש קשה דבשלמא חתיכה ידענו אשר יצא ממנה פליטת ציר אבל מהחלב אינו יוצא פליטת ציר ולא נשאר רק טעם בעלמא וזה אינו אוסר. וכן מוכח מהש"ך סימן כ"ה ס"ק מקושיתו שהקשה וכן הביא בשם או"ה דלהכי אם נפלה חתיכה לכמה קדרות צריך ס' בכל פעם משום דהחתיכה איסור בלעה בכל פעם מתבשיל ונעשה נבילה עיי"ש. מכל זה מוכח דהש"ך סובר דטעם בלא פליטת ציר אינו אוסר עיין מה שכתבתי שם. ודברי הט"ז ביותר יש לעיין כי הט"ז כתב דהא אם תחב כף של בשר בקדרה חלב ואנו רואין הכף כמו שהוא בתחלה אעפ"כ אמרינן שהטעם יצא ממנו ה"נ בחלב אפי' אם אנו יודעין שיש בו שיעור כמו שהיה בתחילה מ"מ הטעם שלו נפלט ונכנס מים במקומו
הנה מה שמדמה לכף יש לעיין דבכף ידענו דהבליעה יצא מהכף ובכף אין צריכין שנכנס מים במקומו כי אף שיצא הבלוע לא נחסר מגוף הכף כלום ומדסיים הט"ז כאן בחלב שנכנס מים במקומו משמע דסובר שיצא פליטה מהחלב כי אם משום רק טעם שמטעים החלב בלא שום פליטה לא היה צריך לומר שנכנס מים במקומו כי משום טעם בעלמא לא נתחסר כלום מהחלב ועיין בפרמ"ג מה שכתב על הט"ז ובפרט מהט"ז לעיל בסימן צ"ג שכתב לאסור בכבוש בכלי ישן רק משום דהבלוע הישנה יצא להכי נכנס בה הבלוע חדשה מוכח דסובר דטעם בלא פליטה אינו אוסר א"כ דסובר דגם מהחלב יצא פליטה וצ"ע:
גם מה שסיים הט"ז וזה לשונו אבל בדליכא ששים בודאי החתיכה נ"נ דמ"מ הטעם נשאר שם וצ"ע דאם נשאר שם פליטה מהחלב ולא ידענו כמה. למה הוצרך לומר שנעשה נבילה:
יג
סעיף הנ"ל בהג"ה אבל אם נפל לקדרה ראשונה ב' פעמים אין צריך רק ששים אחת כנגדו. והוא מהאו"ה. וקשה כמו שהקשה הכו"פ הא החתיכות איסור בלעה מהתבשיל ונ"נ כמו קושיות הש"ס חלב נבילה עיי"ש. והנה לכאורה הי' נראה לפענ"ד לתרץ דהנה מרא דהאי דינא הוא האו"ה דסובר דהיכא דלא נודע לא אמרינן חנ"נ הביא הש"ך בסימן צ"ט והיינו מה דאמרו חכז"ל חנ"נ הוא משום דנקרא על החתיכה שבלעה איסור שם איסור משא"כ היכא דלא נודע לא נקראת שם איסור. וא"כ הכא אף שבלעה האיסור מהתבשיל ונאסרה הבלוע אבל לא נקרא שם איסור על הבלוע כי בלאו הכי היה אסור החתיכה דהוא איסור ומה שאמרו בש"ס חלב נבילה היא עיין מה שכתבתי בסימן צ"ט דבב"ח גם בלא נודע נ"נ עיי"ש כן הי' לפענ"ד נראה לתרץ:
אכן הש"ך לקמן בסימן ק"ה ס"ק להביא בשם האו"ה דחתיכה איסור שנפלה להרבה קדרות צריך בכל פעם ששים משום דבלעה מהתבשיל ונ"נ עיי"ש, הרי האו"ה סובר דנ"נ הבלוע וצריך ששים נגד הבלוע אכן עיינתי באו"ה כלל כ"ד דין ב' שכתב דאם נפלה לכמה קדרות צריך ששים בכל תבשיל דלא ידעינן באיזה תבשיל פלט ע"כ וקשה על הש"ך בסימן ק"ה שהביאו בשם האו"ה כלל הנ"ל משום דהבלוע נ"נ:
אכן הנה האו"ה כתב וז"ל דאם נפל לכמה קדירות ואפי' בהעלם אחת צריך ששים וכו' ומפרש הש"ך דברי האו"ה היינו לא מיבעי אם היינו יודעין מהנפילות האיסור בכל פעם בודאי צריך ששים משום דהבלוע נ"נ אלא אפי' בהעלמה אחת שלא היינו יודעין. והאו"ה לשיטתו דבלא נודע לא נ"נ גם כן צריך ששים בכל תבשיל דלא ידעינן באיזה תבשיל פלט:
אכן מה שכתב האו"ה אח"כ וז"ל אבל אם נפל בתבשיל אחת כמה פעמים אע"פ שהיא בהעלם אחת אין צריך לבטלה רק פעם אחת ולא אמרינן שחוזר כל פעם ובולע היתר ואותו היתר נעשה איסור ונצטרך ששים נגד כל נפילה שלא יהי' המיחוי שיצא ממנו חמור מהאיסור עצמו שסגי לו בקדרה אחת בפ"א ששים. אבל מטעם שנתבטל פעם אחת אינו חוזר וניעור דבהעלם אחת לא שייך ביטול. ע"כ:
והנה מש"כ אפי' שהוא בהעלם אחת אין להבין מה זה רבותא אדרבה אם הוא בהעלם אחת לא נ"נ הבלוע כיון שלא נודע. ואין לומר דהרבותא הוא משום דלא שייך ביטול בהעלמה כמו שכתב אח"כ אך קשה על מה שכתב משום דבהעלמה אחת לא שייך ביטול והיינו כיון שלא נודע לא נתבטל דהא האו"ה לשיטתו דבלא נודע לא נ"נ א"כ אין צריך לביטול וצ"ע דברי האו"ה:
גם מה שכתב דלהכי לא צריך ששים נגד הבלוע שנאסר משום שלא יהי' המיחוי חמור מהאיסור עצמו וקשה הא כל מה שנאסר ונ"נ הוא חמור מהאיסור היינו אף שכנגד האיסור יש ששים צריך נגד ההיתר שנאסר כי נ"נ וצ"ע דברי האו"ה. לזאת נלפענ"ד שפיר אפשר לומר כמו שכתבתי לעיל דאף דנודע הנפילות מ"מ לא נ"נ משום דלא נקרא שם איסור על הבלוע וכהנ"ל:
ולפי מה שכתבתי לקמן בסימן צ"ט אפשר גם הרמ"א סובר כן משום שלא נקרא שם איסור על הבלוע לא נ"נ כי רק היכא שהחתיכה שנאסרה אף בלא נודע היא עדיין לפנינו צריך ששים נגדה עיי"ש מה שכתבתי שם א"כ שפיר אפשר לומר דהרמ"א סובר להלכה דבלא נודע לא נעשה נבילה ולא קשה על הרמ"א מאיסור דבוק. אך עוד לכאורה אפשר לומר דהא דמב"מ צריך ששים הוא משום גזירה דאינו מינו אבל כאן לא יהי' משכחת דהא לעולם מה שבלע האיסור מהתבשיל הוא מב"מ עם התבשיל שבקדרה להכי מוקמינן על ד"ת דסגי ביטול רוב ואין צריך ששים דבאופן כזה לא שייך גזירה דאינו מינו דלעולם לא יהי' אינו מינו באופן הזה, ואפשר דזה כונת הרמ"א מש"כ כאן ועיין לעיל סימן צ"ד ועיין בד"מ דכונתו ללעיל בסימן צ"ד תחב הכף ב' פעמים דפסק ג"כ דאין צריך רק פעם אחת ששים והיינו ג"כ משום זה דהוא מב"מ ולא שייך הגזירה דא"מ. אך הש"ך שם בסימן צ"ד מפרש טעם אחר על הרמ"א עיי"ש וכן המחבר לעיל בסימן צ"ד בתחב הכף ב' פעמים צריך ב' פעמים ששים לא משמע כן וצ"ע:
יא
סעיף ה' ויש מי שאומר שגם בזו אין צריך אלא ששים לבטל הכזית שבלע והיינו משום דבבליעה לא נ"נ וקשה לצייר דהרי אם ניעור בהכף כזית חלב רותח א"כ יצא הבלוע של הכף אל החלב וא"כ נעשה הבלוע נבילה ואח"כ שוב בלע הכף. וצ"ע:
סעיף הנ"ל עיין בט"ז סק"ח שהקשה על הד"מ והת"ח שכתבו להוכיח מהטור בסימן ק"ז בהוצאת זבוב דלא בעינן ששים רק נגד הזבוב ולא נגד הכף דהטור ס'בר דבבלוע ל"א נ"נ והקשה הט"ז הא הטור לשיטתו דבש"א ל"א חנ"נ. וקשה מאוד לומר שנעלם זה מהד"מ. לכן נראה דכך היא הוכחת הד"מ דאם כונת הטור בסימן ק"ז דלא בעינן ששים נגד הבלוע שבהכף משום דל"א חנ"נ הוא מיותר לגמרי. דהרי כבר כתב לעיל בסימן צ"ב דל"א נ"נ בש"א אלא ע"כ דבא להוסיף כאן דבר חדש דבבלוע ל"א נ"נ ויהי' נ"מ דאעפ"י שהוא בב"ח ל"א נ"נ בבלוע. ועוד יש לומר דמה שלא נהירא להד"מ פירוש הב"י בהטור דמיירי בכלי ישן שבלוע מבשר ונבלע זית חלב דנעשה הבלוע בשר נבילה דא"כ הי' לו להטור לכתוב דין זה בהל' בב"ח כי לפי פירוש הב"י לא שייך זה הדין בש"א כי הטור לית ליה חנ"נ בש"א להכי מפרש הד"מ דהטור מיירי בכלי ישן שבלוע בו ולא ידענו כמה היא הבלוע א"כ מיירי אפי' בבליעת איסור:
יד
סעיף הנ"ל בהג"ה ויש שאין מחלקין בין כף ישן לחדש רק בין כלי חרס לשאר כלים וכו' וזה הדין נובע מהמרדכי עיין בט"ז ס"ק הנ"ל שכתב על הרמ"א דהמרדכי מחלק בין הכלים רק בחדש אבל בישן אפי' בכלי מתכות נעשה הבלוע נבילה כי מה בכך שאפשר להגעיל הכלי אבל הבליעות א"א להפרידם זמ"ז אפי' ע"י הגעלה והש"ך ס"ק כ' כתב על הרמ"א דהמרדכי מחלק רק בישן אבל בחדש האיך יעלה על הדעת דגוף החרס יעשה נבילה. והנה החו"ד סק"ו כתב פירוש אחר על המרדכי. והוא דהמרדכי לית ליה מקושר להכי מחלק בכלי חרס של איסור שבישל בה היתר אף שיש בהתבשיל ששים נגד האיסור מ"מ אסור משום דהבלוע נ"נ אבל בכלי מתכות לא נעשה הבלוע שבקדרה נבילה משום דסופו לצאת ע"י בישול זה עיי"ש. ולפענ"ד המעיין במרדכי יראה שלא כיון לזה. כי זה לשון של המרדכי ומה"ט בכלי עץ ומתכות שאפשר להפריד האיסור ע"י גיעול וליבון אם נפל איסור במקום אחד על הכלי ל"א כל הכלי נעשה נבילה אם נתבשל באותו כלי היתר ולשער בכל הכלי ומשערין לפי שיעור איסור שנפל בו ותו דל"א בחצי חתיכה נעשה נבילה עכ"ל עיי"ש. הנה מדכתב המרדכי בכלי הצריך ליבון ובכלי הצריך ליבון אם בישלו בה או נצלה בה אם לית ליה סברת מקושר בודאי נעשה הבלוע נבילה כי בכלי הצריך ליבון אינו יוצא הבלוע ע"י בישול או ע"י צלי וגם מלשון המרדכי שכתב אין לשער נגד כל הכלי אם נתבשל באותו כלי. משמע דנתבשל בהכלי אחר שנפל האיסור גם ממ"ש המרדכי ועוד דבחצי חתיכה ל"א חנ"נ ואי כדברי החו"ד אין כאן חצי חתיכה. אלא ע"כ דנפל האיסור שלא בשעת בישול:
והנה הי' אפשר לומר כדברי הש"ך דהמרדכי מיירי בישן. ומה שהקשה הט"ז יש לומר והוא דיש סברא לומר בלא"ה דהבלוע לא נ"נ כמו שכתבתי לעיל לפרש סברת האו"ה דבלא נודע ל"א חנ"נ להכי גם בבליעת היתר בתוך כלי איסור לא נ"נ משום דלא נקרא על הבלוע שם איסור א"כ כמו כן בבלוע בכלי שנאסר לא נקרא עלה שם איסור כי בלא"ה הי' אסור לבשל בהכלי משום בליעת איסור. וגם על הכלי לא נקרא שם איסור כיון דאפשר להפריד האיסור ע"י הגעלה. אכן בכלי תרס נקרא שם איסור על הכלי ולהכי אם בישל בהכלי צריך ששים נגד הכלי ולא קשה דהא גוף החרס אינו יכול להטעים דהא הבלוע שבכלי אוסר. אמנם הש"ך לא כיון לכל זה דהרי הש"ך מסיק להלכה בה"מ לסמוך על המרדכי בכלי מתכות והיינו בב"ח דבשאר איסורין כתב הש"ך לעיל להקל אפי' בהפסד קצת עיין בפרמ"ג ובבב"ח לא שייך סברא הנ"ל דאף שלא נקרא שם איסור מ"מ נעשה נבילה כש"כ לעיל עיי"ש:
טו
סעיף ו' כחצי זית איסור צריך ששים חצאי זיתים היתר. וכתב הש"ך דקיי"ל חצי שיעור אסור מה"ת וקשה הלא אנן פסקינן דאפי' איסור דרבנן צריך ששים וכן הקשה הפרמ"ג. ואפשר כונת הש"ך מדכתב הש"ע צריך ששים משמע דצריך לידע בבירור שיש ששים ע"ז כתב הש"ך משום דהוא אסור מה"ת אבל אם היה אסור מדרבנן היה מותר בנשפך:
טז
סעיף ח' בהג"ה אבל אם נותן טעם אפי' באלף לא בטל עיין ש"ך ס"ק כ"ט שכתב בשם האו"ה דהוא רק מדרבנן והאו"ה כתב כמו מעמיד. והפר"ח הקשה דהא טעם כעיקר דאו' ול"ד למעמיד דאין שם טעם עיי"ש. ונלפענ"ד לפי מה שכתבתי לעיל אות דטעם בעלמא בלא פליטה אינו אוסר. א"כ לכאורה קשה למה תבלין אינם בטלין אף שמרגישין מ"מ הרי רק טעם בעלמא בלא פליטה דהא נגד הפליטה יש ששים והוא רק כריח ואפשר הוא גרוע מריח כמו שכתבתי לעיל:
לכן נראה דהנה יש לעיין על לשון הש"ס תבלין דלטעמא עביד וטעמא לא בטל. ולכאורה למה הזכיר הך דעבידי לטעמא הלא גם מלח ותבלין אינם אוסרין רק אם נרגש הטעם כי קורט תבלין ביורה גדולה מותר כיון דאין נרגש הטעם ורק אם נרגש הטעם תבלין או מלח א"כ מה לי אם עבידי לטעמא או לא הלא אסור משום שנרגש הטעם:
אכן לפי מה שכתבתי לעיל דטעם בעלמא אינו אוסר להכי אמרו בש"ס דלטעמא עבוד היינו שנבראין להטעים תבשילין להכי גם טעם בעלמא של תבלין ומלח חשוב לאסור אם מרגישין טעם וע"ז שפיר סובר האו"ה דזה רק מדרבנן והיא משום דעבידי לטעמא חשבו חכז"ל הטעם שלהן לאסור אם מרגישין ושפיר כתב האו"ה דהוא כמו מעמיד דאסרו רבנן משום חשיבות מעמיד. ולא קשה קושיות הפר"ח:
ומעתה גם מכאן יש ראיה למה שכתבתי דטעם בלא פליטה אינו אוסר:
יז
סעיף ט' וכן כ"ט זיתים היתר ונפל כזית דם ובקדרה אחת שלשים זיתי היתר ונפל לתוכו כזית חלב ונתערבו בשוגג מותר עיין ש"ך ס"ק ל"ד שהקשה על הרמ"א דס"ל חנ"נ בש"א מה מועיל שנתערבו הלא כבר נ"נ ותירץ דנ"מ בלח בלח דל"א חנ"נ בהפ"מ עיי"ש. וקשה על הש"ך דמשמע דרק על הרמ"א קשה הלא גם על המחבר קשה דהא אפשר לסוחטו אסור גם המחבר סובר כמו שהקשה הש"ך לקמן סימן צ"ט ס"ק י"ד וא"כ ע"כ מיירי המחבר בלח בלח:
ואפשר לפי מה שכתבתי בסימן צ"ט אות דבאותו בישול כ"ז שלא הפסיק הבישול ל"א אפשר לסוחטו אסור משום דיוצא כל הבלוע עיי"ש. להכי לא הקשה הש"ך על המחבר דאפשר כגון שנתערבו הקדרות בעוד שהיה ברתיחות הבישול וא"כ לא הפסיק הבישול ולא נתקשה הבלוע ואזי יוצא כל הבלוע ונתחלק בשוה ויש ששים להכי הקשה רק על הרמ"א דסובר חנ"נ דהא נעשה נבילה: