אור ברסלב
בית יהושע יורה דעה דיני ביטול בששים

בית יהושע יורה דעה· רבי יהושע פריידין

דיני ביטול בששים

לוח הטעות והשמטות מספר בית יהושע

קיי"ל דמין במינו בטל ברוב ומין בשאינו מינו בששים. ויש לחקור אי אמרינן ביש ששים נגד האיסור כיון דאין נרגש טעם האיסור א"כ ל"צ לבא לידי ביטול דהוי כאילו אין מציאות להאיסור כלל או דילמא אף שאין נרגש הטעם מ"מ צריכין ביטול כדי לבטל גוף האיסור. ואת"ל דצריך לבא לידי ביטול יש לחקור אי ביטול זה דמבשא"מ בס' דוקא הוא או לא וכמו שאבאר. ויש בזה כמה נ"מ לדינא:

והנה בביטול ששים מצאנו בזה שלש שיטות. א) הוא דעת רש"י ז"ל. והוא דאפי' אי טעמיה קפילא ואמר דלא נרגש הטעם מ"מ צריך ששים. וכן אפי' איכא ששים מ"מ אם יש כאן קפילא מצריכין גם קפילא. והנה לכאורה נראה דרש"י ז"ל סובר דס' בעי' מטעם ביטול כדי לבטל גוף האיסור ולהכי סובר דאפי' אם הקפילא אומר דלית בי' טעם מ"מ בעי ששים כדי לבטל גופו של איסור. ובזה יש ליישב קושיית הראשונים ז"ל שהקשו על דעת רש"י הנזכר מהא דאמר רבא בסוגיא דירך דמין בשא"מ בטעמא ואי ליכא קפילא בס'. משמע דאי איכא קפילא לא בעי ששים עי"ש. ולהנ"ל ניחא. דהנה רש"י ז"ל מפרש על הא דאמרינן מבשא"מ בטעמא ופירש"י כגון בשר בחלב. וצ"ל מה בעי בזה לפרש דוקא בב"ח וכי בשאר איסורין לא משכחת לה. ולהנ"ל ניחא דבאמת בשאר איסורין סובר רש"י דלא סגי בטעימת קפילא לחוד רק בעי ג"כ ששים והטעם משום דצריך לבטל גוף האיסור. ולפ"ז בבב"ח דתרווייהו היתרא נינהו וכ"ז שאין נותנים טעם זה בזה אין כאן איסור כלל. וא"כ מודה רש"י דאם יש קפילא ואומר דלית ביה טעמא לא צריך ששים כלל כדי לבטל האיסור כיון דאין כאן איסור כלל. ולהכי מפ' רש"י בב"ח משום דמלשון הגמ' משמע דהיכא דאיכא קפילא לא בעי ששים כקו' הראשונים ז"ל. ורש"י סובר דבשאר איסורין אפי' אי איכא קפילא ג"כ צריך ששים לכן פירש"י בב"ח:

ויש להביא ראי' לדבר זה דבב"ח א"צ לדין ביטול מדברי התוס' והרא"ש בפרק השוכר אה"פ שכתבו שם דלהכי בגד שאבד בו כלאים אינו בטל ברוב משום כיון דשניהם היתרא ורק ע"י תערובת נאסרין לא שייך ביטול. וכתבו ע"ז ול"ד לבב"ח שנאסר ג"כ ע"י תערובת ואפ"ה אינו אוסר בשאינו נותן טעם שאני התם דדרך בישול אסרה תורה ולא מקרי בב"ח כשאינו נותן טעם עכ"ל. הרי מפורש יוצא דבב"ח כשאינו נותן טעם אינו מטעם ביטול רק כיון דאינו נותן טעם לא אסרה תורה ולא מקרי בב"ח כלל:

אמנם אחר העיון נראה דגם בב"ח צריכין לבא לידי ביטול. דהנה הגאון רבי עקיבא איגר ז"ל בתשובותיו סי' ר"ז האריך שם הרבה אשר לפי דברי תוס' ורא"ש הנ"ל הי' נראה דמותר לערב מעט חלב בתבשיל בשר אם יש ס' נגד החלב לפי מש"כ דהיכא דאין נו"ט אין כאן שום איסור וא"כ אין זה בגדר מבטל איסור לכתחילה. אמנם מדברי הפוסקים לא נראה כן אלא דגם בב"ח אסור לערב לכתחילה אפי' ביש ששים. ע"ש שהאריך בזה למצוא טעם למה אסור בב"ח לערב ביש ששים:

לכן נלפענ"ד דגם במשהו חלב שנתערב בס' צריכין לבא לידי ביטול מטעם אחר. דהנה זה פשוט דאף שאין החלב נ"ט בבשר כי יש ששים מ"מ הבשר נ"ט בהחלב. ועמ"ש לקמן בס"ד דהחלב שפיר יכולה להיות נאסרת אף לדעת הרמב"ן ז"ל שסובר דבב"ח צריך שכ"א יהי' לו טעם מחבירו וא"כ בע"כ צריכין לבא לידי ביטול המשהו חלב הן לענין היתר אכילה והן לענין היתר בישול דאם לא תאמר שנתבטל המשהו חלב יהי' התבשיל אסור בין לאכול ובין לבשל משום איסור בישול בב"ח:

הגה"ה אמנם לכאורה לענין איסור בישול בב"ח צריך להיות דהמשהו חלב לא תתבטל דה"ה דומה לטומאת משא דקי"ל דלא בטיל. אכן לפי מש"כ הכ"מ בפ"א מהל' אבות הטומאה בשם הר"י קורקוס דבלח בלח גם לענין טומאת משא נתבטל עי"ש. אם כן לא קשה דכאן הוא לח בלח. אך ראיתי להמל"מ פ"א מהלכות מו"מ שחולק שם על הר"י קורקוס הנ"ל בזה. אם כן לדידיה עדיין קשה כנ"ל. אמנם המל"מ לשיטתו יש לתרץ באופן אחר קושיא הנ"ל. והוא דהנה המל"מ כתב שם דטומאת משא הוא מדרבנן וכן הוא דעת התוס' במנחות עי"ש. והנה ידוע מ"ש הט"ז יו"ד סי' קי"ז דהיכא דהדבר מפורש בתורה אין כח ביד החכמים לאסור אם כן כאן לענין איסור בישול בב"ח ה"ה כמפורש בתורה דבאופן כזה לא אסרה תורה כיון דרק דרך בישול אסרה תורה ופשוט. אמנם לפ"ז יקשה עדיין על אביי בסוגיא דט"ח דנראה דאין סובר הך דדרך בישול אסרה תורה. ועיין מ"ש לקמן בד"ה והנה עי"ש. א"כ לדעת המל"מ דאינו מחלק לענין טומאת משא בין לח בלח או יבש ביבש א"כ עדיין קשה לאביי קושיא הנ"ל. אמנם לפמ"ש שם לפרש סברת אביי עי"ש בלא"ה לא קשה לאביי כי לדידיה במשהו חלב אם נתערבה בתבשיל בשר ויש ס' אין צריכין לבוא לידי ביטול כלל עי"ש: ע"כ הגה"ה

אך יש לספק אימתי מתחיל הביטול כי אפשר לומר דהביטול מתחיל תיכף ומיד בעת התחלה ההתערבות עד שלא יהיה עליו עוד שם חלב. וא"כ ממילא לא נאסר או דנוכל לומר דהביטול מתחיל רק אחר שנאסר המשהו חלב. אך לדינא אין שום נ"מ מתי יתחיל הביטול כפי הצדדים הנ"ל ולשני צדדים הנ"ל אין שום סתירה מדברי תו' ורא"ש הנ"ל כי לא מבעיא אם נאמר דביטול מתחיל רק אחר שנאסר. בודאי אין סתירה מדבריהם ז"ל. כי מה שהוצרכו תוס' ורא"ש לחדש סברתם דבב"ח ל"צ לבא לידי בטול דלא מתחיל האיסור רק בנתינת טעם. הוא רק משום דאם לת"כ לא היה משכחת ביטול כלל כי הי' דומה לכלאים מה שאין כן אחר שנאסר המשהו חלב שפיר יכולה להיות בטלה כמו שאר איסור שנתערב בהיתר דבטל. כי המשהו חלב לאחר שנאסר משום איסור בב"ח ה"ה כשאר איסור שנפל לתבשיל דבטל בס'. אך אפי' נאמר דהביטול מתחיל תיכף עד שלא נאסר מ"מ אין סתירה מדבריהם ז"ל כי לענין זה דלא יהי' נאסר המשהו חלב מן הטעם בשר שבו שפיר שייך ביטול ואין זה דומה לכלאים שכ' תו' ורא"ש ז"ל דלא בטל חד בחברי' משום דרק ע"י תערובתן נאסרו דשם הבטל והמבטל שניהם אוסרין זא"ז וא"כ כ"א מקרי אוסר לגבי חברו ואין כאן בטל ומבטל משא"כ כאן דהבשר והחלב לא יאסרו זמ"ז בלא"ה כי אין בהחלב ליתן טעם בבשר רק לענין שלא תאסר המשהו חלב מן טעם הבשר. לענין זה שפיר נתבטלה כמו חלב שנתערב במים ביש ששים דקי"ל שנתבטלה ופשוט. וא"כ כיון דבע"כ צ"ל לידי ביטול א"כ בודאי אסור מן הדין לערב לכתחילה משהו חלב בתבשיל בשר אפי' ביש ס' כדין א"מ איסור לכתחילה. ולפ"ז נסתרין ג"כ דברי שכתבתי לעיל לתרץ דברי רש"י הנ"ל דהא גם בבב"ח צריכין לבא לידי ביטול. לכן נלע"ד דגם לשיטת רש"י אין הכרח לומר דס' מטעם ביטול הוא רק אפ"ל דהא דמצריך רש"י ס' אפי' היכא דקפילא אומר דלית בי' טעם הוא משום דלא מהימנינן ליה מה שאומר דלית ביה טעם היכא דאין ששים. וגם בזה יש ליישב קושית הרשב"א ז"ל, דנראה דהא דלא מהימנינן לקפילא הוא דוקא בשאר איסורין שנפלו לפחות מס' לא מהימן משום דהוא נגד חזקת איסור דהרי ע"י עדותו בא להתיר גם גוף האיסור והאיסור היה לו חזקת איסור ואף שגוף התבשיל היה לו חזקת היתר מ"מ אינו רק חזקה נגד חזקה וה"ה כאילו אין כאן חזקה לא להיתר ולא לאיסור. ובפרט לפמש"ל בדיני מליחה בשם היש"ש דמה שאנו אוסרים התבשיל אינו נגד חזקת היתר א"כ אין כאן רק חזקת איסור. ובאמת לדעת רש"י ז"ל מוכרח לומר כן דמרש"י פ' הגוזל בתרא (דף קי"ד) נראה דהיכא דלא אתחזק איסורא נאמן מסל"ת עיי"ש מה שפי' על מאי דמשני הש"ס שאני שבויה עיי"ש. א"כ התינח בשאר איסורין משא"כ בב"ח לא די שאין כאן חזקת איסור אלא אדרבא דיש כאן חזקת היתר דהא קודם שנתערב היו שניהם הבשר והחלב מותרין. ואף לפי מש"כ לעיל דאף שיש ס' נגד המשהו חלב מ"מ המשהו חלב נאסר. הא מ"מ הרי הבשר יש לו חזקת היתר דמעיקרא. דבב"ח שפיר מקרי חזקת היתר לענין שלא לאסור הבשר דהוא נגד החזקת היתר כי שאני איסור בב"ח משאר איסורין. כי בשאר איסורין אין ההיתר נהפך להיות איסור. משא"כ בב"ח דנעשה כל אחד כגוף האיסור. וא"כ אף שאפשר דהחלב מיקרי חזקת איסור. מ"מ הבשר יש לו חזקת היתר. וא"כ הרי הוא כאלו אין כאן חזקה לא לאיסור ולא להיתר כי יש חזקה נגד חזקה. והרי הבאתי לעיל דדעת רש"י ז"ל דבלא איתחזק סובר רש"י דנאמן מסל"ת. להכי שפיר מהימנינן ליה אף בפחות מס'. ולהכי שפיר מפ' רש"י מבשא"מ כגון בב"ח כיון דמשמע מהגמ' דבדאיכא קפילא ל"צ ששים וכקושית הרשב"א ע"כ פירש"י בב"ח דשם גם רש"י ז"ל מודה דל"צ ששים בדאיכא קפילא. ולפ"ז לא די שאין הכרע מרש"י ז"ל אי ששים הוא מטעם ביטול או לא אך אדרבה יש להוכיח מרש"י ז"ל שכתב דבב"ח לא בעי ששים אי טעים קפילא והרי כתבתי לעיל דגם בבב"ח בעינן ביטול נגד גוף האיסור אע"כ דס' לא מטעם ביטול:

שיטה ב' הוא שיטת הרמב"ם ז"ל דלעולם צריך קפילא. וסגי בקפילא לחוד אפילו ליכא ששים. וכן הוא שיטת התוס' רק דמקילין יותר מהרמב"ם ז"ל דהיכא דאיכא ששים לא בעי קפילא. עיי"ש בסוגיא דזרוע בשלה. ומשיטתו מוכח בבירור דס' לאו מטעם ביטול רק בעי ששים כדי שלא יהיה נרגש הטעם דהא היכא דאיכא קפילא ואומר שאין טעם נרגש לא הצריך ששים:

שיטה ג' היא שיטת הרמב"ן והרשב"א והר"ן ז"ל דהיכא דנמחה גוף האיסור אז לא מהני טעימת קפילא עד דאיכא ששים רק היכא דלא נמחה גוף האיסור כי סלקוהו להאיסור ולא נשאר רק טעמו בלבד אז מהני טעימת קפילא אפי' אי ליכא ס' נגד גופו של איסור. ולשיטה זו ראוי לספק אי ששים מטעם ביטול או לא. דאפשר לומר דהם סברי דששים מטעם ביטול לכן סברי דהיכא דנמחה גוף האיסור לא מהני טעימת קפילא בפחות מששים. והא דמהני טעימת קפילא בפחות מששים היכא דלא נמחה גוף האיסור אפשר משום דאמרי' דמסתמא איכא ששים נגד הפליטה של גוף האיסור דהא מאי דצריך לשער נגד כולו הוא משום דלא ידעינן כמה נפק מני' וא"כ הוי רק ספק אי יש ששים. והא פשיטא לי דאף אם נאמר דס' הוא משום טעם ביטול ולכן צריך ס' אפי' בדליכא טעמא. מ"מ פשוט דדבר זה אינו רק מדרבנן דכן מוכח בפירוש מהש"ס בסוגיא דזרוע בשלה דאמרינן שם אטו אנן לקולא גמרינן לחומרא גמרינן דמדאורייתא ברובא בטיל. ועי"ש בתוס' שכתבו בפירוש דאפי' מבשא"מ ברובא בטיל מדאורייתא היכא דלא יהיב טעמא ועיין חידושי רשב"א וריטב"א שם עי"ש שכתבו ג"כ כן עיש"ה. וא"כ הוי ספיקא דרבנן ולכן אזלינן לקולא לומר דבודאי איכא ששים.

הגה"ה ולפ"ז הצד עכצ"ל דהרמב"ן והעומדים בשיטתו ס"ל דספיקא דרבנן מותר אפילו נגד חזקת איסור לפ"מ שביארתי למעלה דזה הוי חזקת איסור ואם כן מוכח דלא כהש"ך בסי' ק"י דס"ל דסד"ר בח"א אזלינן לחומרא. אמנם על הש"ך לשיטתו לק"מ כמ"ש לקמן: ע"כ הגה"ה

או אפשר לצדד דגם הם ס"ל דס' לאו מטעם ביטול הוא. והא דכתבו דאם נמחה לא מהני טעימה הוא משום דלא מהימנינן ליה משום דהוא נגד שיעור ששיערו חז"ל דעד ששים יהיב טעמא משא"כ היכא דלא נמחה גוף האיסור שפיר מהימנינן ליה דאין לנו במה להכחיש אותו כי לא ידענו כמה היה הפליטה. ועיין בספר מנחת כהן שער התערובות חי"א פ"י ובפר"מ סימן ק"א ע"ש:

והנה מצאתי את שאהבה נפשי שדברו בזה גדולי האחרונים ז"ל. בנודע ביהודה מה"ת סימן נ"ד העתיק שם מ"ש על הגליון ש"ע יו"ד סי' י"ד ס"ק י"ב בש"ך כתב שם דאם יש ספק אם יש ששים בהבהמה נגד האבר היוצא החלב מותר מספק דכיון דהוי מין במינו דבטל מה"ת ברוב אלא מדרבנן צריך ששים הו"ל ספק דרבנן ולקולא וכדלקמן סי' צ"ח ס"ב עכ"ד הש"ך. וכתב הנו"ב על זה בגליון וז"ל הטהור הנה הרב מל"מ פ"א מהל' טמו"מ הל' י"ד הביא מ"ש המרדכי בשם רבינו משולם דדבר המעורב בתחילת ברייתו לא שייך ביה ביטול. ותמה על חכמי אשכנז האחרונים אשר נשאו ונתנו כאן אם החל בטל בששים. וכתב עוד שאם כדברי חכמי אשכנז דשייך כאן ביטול הרי יצא חלב זה עכ"פ מאיסור תורה דהא פשוט דכאן נמצא רובא דהיתרא ואין כאן רק איסורא דרבנן עד דאיכא ששים וכיון שהוא איבעיא דלא איפשטא בגמי היה לנו להקל כדין כל ספיקא דרבנן לקולא אזלינן וכמ"ש הראשונים ז"ל דאם נתערב מב"מ ונשפך כו' ע"ש בדברי המל"מ שהאריך, ואני אומר ודאי יפה כתב רבינו משולם דדבר המעורב מתחילת ברייתו לא שייך בו ביטול ברוב. אמנם היינו רק בביטול אשר מתורת רוב אתינן עלה וילפינן ליה מקרא דאחרי רבים להטות דכתיב גבי סנהדרין ובעינן שיהיה דומיא דסנהדרין שהם ודאי אינם מעורבים מתחילתם וכדאיתא בחולין די"א שם רצו לומר דבעינן נמי דוקא רובא דאיתא קמן והיינו משום דבעינן שיהיה דומיא דסנהדרין. ואף דלמסקנא גם רובא דליתא קמן מהני היינו שלא נראה להו לרבותינו ז"ל לחלק בכך וכמ"ש רש"י ז"ל שם די"ב ע"א אבל בהא שלא יהיה מעורב מתחילתו שפיר נראה להם להני פוסקים דבעינן בזה שיהיה דומיא דסנהדרין ולכן ביבמה שרקקה דם וכן בזב שראה כו' וכמ"ש רבינו משולם שם. אך לא כן דבר הבטל בששים לאו מתורת רובא אתינן שהרי מין בשא"מ מדאורייתא לא מהני רובא משום טעם כעיקר דאורייתא ואפ"ה בששים בטל והיינו אינו עוד בתורת רוב רק שאין עוד בו טעם איסור כלל וכלל. ואם כן יפה כתבו ופסקו איבעי' זו לחומרא דאף שיש כאן רוב בודאי מ"מ כיון שהוא דבר המעורב מתחילת ברייתו הרי אין זה דומיא דסנהדרין ולא מהני תו רוב זה כנ"ל וכיון דלא שייך בזה אחרי רבים להטות הרי נשאר באיסור תורה ולכן ספיקו לחומרא. אכן אילו ידענו שיש כאן ששים אז בודאי בטל ולא בתורת רוב רק מטעם שאין בזה עוד שום טעם האיסור כו' עיי"ש. הרי כ' הנוב"י מפורש דביטול ששים לאו מטעם ביטול ולא צריכין לבא לדין ביטול רק האיסור הוי כאילו אילו:

הגה"ה והנה לפי דברי הנוב"י יש לתרץ קושית הגאון רע"א ז"ל בתשובותיו סי' כ"ז שהקשה על הרשב"א שכתב דכלי איסור שנתערבו בכלים של היתר בטל ברוב ולא חשיב דבר שיל"מ על ידי הגעלה משום דצריך להוציא עליו הוצאות. וקשה הא בלא"ה גם אם יגעיל יחזור ויבלע הכלי מן המים עם הבליעה של האיסור ומה"ט צריך באמת שיהיה במים ששים נגד הכלי ואם כן אף בהגעלה צריך לבוא לדין ביטול הבליעה במים ולא מיקרי דשיל"מ כיון דסוף סוף ההיתר רק מכת הביטול **( א) כ"כ גם כן הישועות יעקב יו"ד. ובחידושים ופלפולים ס"י ק"ב יע"ש. ועיין תוס' חולין ד"ח ד"ה שליבנה באור שהקשה מפסחים דלמ"ד דסגי בהגעלה יע"ש וצ"ע לכאורה דהא צריך שיהיו במים ס' ושם אף באלף לא בטל. וע"כ צריך לומר כמ"ש הש"ך יו"ד סימן צ"ח דדוקא במינו אינו בטל אבל באינו מינו בטל יע"ש וא"ש. גם י"ל עפ"י מ"ש הפ"י שם על הא דמקשה הש"ס ותיפוק ליה יע"ש. ואף בפליטת איסור לא בטל מב"מ כמ"ש הנוב"י מהד"ת חי"ד סימן ע"ה להוכיח מסוגיית הש"ס מנחות דף כ"ב דמקשה וכי בולעות זו מזו מאי הוי וכו' יע"ש. והתם הוי בלוע הרי דלא בטל אף כה"ג יע"ש. ועיין חולין דף ק' מכדי רב כמאן אמרה לשמעתיה כר"י וכו'. ובחדושי הרשב"א חולין דף צ"ח אהא דקאמר הש"ס לא נצרכה אלא לר"י דמוכח גם כן משם דאף בפליטת הבלוע לא בטל מב"מ יע"ש. ועיין פרמ"ג יו"ד שער התערובות פ"ב ד"ה דשיל"מ. וסימן ק"ב ס"ק ה'. ובספר הין צדק יע"ש, ועיין ש"ך יו"ד סימן ק"ב ס"ק ט' לענין דבשיל"מ. ובר"ן נדרים דף נ"ב. ובתשובת הרדב"ז חלק א' סימן תקס"ב ורוקח סימן תנ"ג. וצ"ע לפע"ד:)** עיי"ש שהניח בקושיא. ולפי דברי הנוב"י הנ"ל לק"מ דהא על ידי הגעלה יהיה ביטול ששים וביטול ששים לאו מטעם ביטול הוא משא"כ ביטול רוב הוא ביטול. להכי שפיר לולא הטעם דצריך להוציא עליה הוצאות היה מקרי דשיל"מ דעד שתאכלנו על ידי ביטול ברוב יגעילנו ולא יצטרך לאכלו מטעם ביטול כי אם על ידי ס' דלאו ביטול רק כאלו אינו. לזה הוצרך הרשב"א לחדש טעמא דצריך להוציא עליו הוצאות (ועיין מה שאכתוב לקמן לתרץ קושית הגאון אף אי ליתא לדברי הנוב"י): ע"כ הגה"ה

אמנם החו"ד ז"ל בסי' צ"ח כ' דלשיטת הרמב"ן והרשב"א ז"ל ס' מטעם ביטול הוא. להכי כתב שם דשני איסורין משם אחד אין מבטלין זא"ז אף דמחולקין בטעמם וכן נראה מדבריו בסי' ק"ו אביא דבריו לקמן באריכות. הרי דגדולי אחרונים פליגי בזה אי ששים מטעם ביטול הוא או לא:

אמנם לולא דמסתפינא הייתי אומר שלא כד"ז ולא כד"ז. דהנה מש"כ החו"ד בסימן צ"ח בפשיטות דלשיטת הרמב"ן והרשב"א ז"ל ששים מטעם ביטול. מצאתי בתוהה"א להרשב"א ז"ל היפך מזה. שכתב וז"ל. והטעם לשיעור ששים מפני שהאיסורין נרגשין ונטעמין בתערובתן עד שיהא בהיתר ששים כנגדן. עכ"ד הקדושים. משמע בפירוש מדברי הרשב"א ז"ל מרא דהאי דינא דמה דצריך ששים הוא רק כדי שלא יהא נרגש טעם האיסור הא אילו לא היה נרגש טעם האיסור אף בפחות מששים ג"כ היה מותר וכן מוכח בפירוש מהש"ך סימן צ"ח שכתב שם הגה"ה

הש"ך ז"ל לשיטתו דסובר בסימן ק"י דספיקא דרבנן במקום שיש חזקת איסור לחומרא. דע"כ מוכרח לסבור דס' לאו מטעם ביטול לפי מש"כ בהגה"ה א' ע"ש. ובהיות כן קשה על החו"ד דאי' פוסק בסימן ק"י כהש"ך וכאן פסק דס' מטעם ביטול ודו"ק: ע"כ הגה"ה

בשם הב"ח דאפי' נמחה גוף האיסור מהני טעימה מישראל כגון בנדר אפי' בפחות מששים ע"ש. כי הש"ך סובר דהא דלא מהני קפילא בפחות מששים בנמחה הוא משום דלא מהימנינן ליה. ועיין בב"ח סימן צח שכתב בפירוש דאף לשיטת הרמב"ן והרשב"א ז"ל סמכינן על טעימת ישראל אף בנמחה גוף האיסור כגון בנדר וכיוצא בזה דמאי דלא סמכינן לדידהו על טעימת קפילא בנמחה הוא רק משום דלא מהימנינן ליה עי"ש. ומעתה מש"כ החו"ד שם ס"ק ב' דבנמחה לא סמכינן אף על טעימת ישראל ומביא ראיה מגיד בסימן ק' עי"ש. ונראה מדבריו דהוא כתב כן לפרש דעת הש"ך. והוא תמוה. דהרי דברי הש"ך נובעים מהב"ח ז"ל והרי הב"ח כתב בפירוש דאפי' בנמחה סמכינן על טעימת ישראל וכנ"ל. והראיה שמביא החו"ד ז"ל מגיד הנה מלבד שסותר דברי עצמו שכתב לקמן בסימן ק' ס"ק ד' דגם גיד נו"ט עיי"ש. ועוד בלא"ה אין ראיה משם כי המעיין בתוה"ב להרשב"א ז"ל (מרא דהאי דינא דגיד בסימן ק') יראה דרק מש"ה מסופק הרשב"א להצריך ששים בגיד היכא דנימוח. משום דאפשר דזה נכנס תחת סוג גזירה דמב"מ שצריך ששים אף שידעינן בודאי דלית בי' טעם מ"מ מצריכינן ששים משום גזירה דאינו מינו דיהיב טעמא. א"כ כמו כן אפשר לגזור בגיד משום דשמא יבא להקל גם באיסור דיהיב טעמא. או אפשר דמאי דגזרינן במינו הוא רק משום שמא יבא להקל באיסור זה גם אם יתערב בא"מ עי"ש בתוה"ב להרשב"א ז"ל ותמצא כן. וא"כ אפי' להך צד דמצרכינן ששים בגיד מ"מ אין ללמוד משם להצריך ששים היכא דנמחה וטעמו דלית בי' טעם. כי בגיד לא שייך טעימה וא"כ אם אנו מתירין בלא ששים שייך לגזור אטו איסור אחר דיבא להתיר ג"כ בלא טעימה. משא"כ היכא דטועמין לא שייך לגזור. ועוד נ"ל להביא ראיה נגד מ"ש החו"ד דשני איסורין משם אחד אפי' אם חלוקין בטעמם אין מבטלין זא"ז לדעת הרמב"ן והרשב"א והר"ן ז"ל דלדידהו ששים מטעם ביטול ע"ש. דהנה מהר"ן והרמב"ן ז"ל מוכח בפירוש דגם באיסורין בשם א' מבטלין זא"ז. כי בסוגיא דטיפת חלב כתב הר"ן וז"ל. והקשה הרמב"ן ז"ל כיון דאמרינן חלב נבילה הוא א"כ חתיכה נבילה שנתבשלה ביורה גדולה שיש בה מים ורוטב והרבה חתיכות שאינם מינה תאסור לעולם שהרי בולעת תמיד מים וראשון ראשון נעשה איסור וכשפולטת אותו אוסרת הכל ולמה אמרו הרוטב בנ"ט ולאו קושיא היא דראשון ראשון בטלה כו' אי אפשר שיהא חוזר וניעור ע"כ. והנה מלשון הרמב"ן ז"ל שכתב בקושייתו שבולעת תמיד משמע שבא להקשות רק משום שבלעה ופלטה כמה פעמים להכי לא סגי בנ"ט אבל אם לא היה בולע רק פ"א לא היה קשיא ליה דיצטרך ב' פעמים ס' (ועיין בכרו"פ סי' צ"ד שכתב באמת, דאינו בולע ופולט רק פ"א). ולדעת החו"ד הנ"ל אפילו אם היה בולע ופולט רק פ"א לא היה די בפ"א ששים כיון דשני האיסורין משם א' הם. אלא עכצ"ל דשני איסורין משם א' אם אין טעמן שוה מבטלין זא"ז. ולהכי אם היה בולע ופולט רק פ"א שפיר סגי בחד ששים. דמים ונבילה אין טעמן שוה ומבטלין זא"ז לכן הק' הרמב"ן ז"ל רק משום דבולע ופולט הרבה פעמים מים וטעמן שוה. הרי מוכח מהרמב"ן והר"ן ז"ל דשני איסורין משם אחד מבטלין זא"ז וא"כ ע"כ גם לדידהו ששים לא מטעם ביטול:

ועתה אבא אל הראיות שמביא החו"ד לדבריו אשר לפענ"ד לא זכיתי להבין אף אחת מהם. ראיה ראשונה מתוס' חולין בסוגיא דירך שכתבו דבעינן ששים נגד הקליפה הסמוך לגיד ובשר. וגיד ובשר אין טעמן שוה. דהא מבואר ברש"י שם דמדאורייתא בעי' ששים וא"כ יבטלו הגיד והכ"ק זא"ז. אלא ע"כ כיון דשניהם משם אחד הם אין מבטלין זא"ז עיי"ש. ולא זכיתי להבין מש"כ להוכיח מרש"י דגיד ובשר אין טעמן שוה. וקשה הלא ידוע דעת רש"י ז"ל דטכ"ע הוא רק מדרבנן וא"כ אף אם אין טעמן שוה עדיין אין מיושבים דבריו במש"כ דמדאורייתא בעינן ששים. ועיין בכרו"פ סי' הנ"ל שפילפל בזה הרבה ומסיק דגיד ובשר טעמן שוה ועוד בלא"ה יש לתמוה עליו בזה דהא ידוע שיטת התוס' בענין קפילא דאפי' בנמחה גוף האיסור מהני טעימת קפילא אפי' בפחות מששים. ואם כן לדידהו בודאי ששים לאו מטעם ביטול. וא"כ בע"כ צריכין לומר לדידהו דגיד ובשר טעמן שוה. (ולקמן אבאר דאפי' א"נ דגיד ובשר אין טעמן שוה מ"מ אין ראייתו נכונה). עוד הביא החו"ד ראיה לדבריו וז"ל. ונראה דעת הרמ"א דאפי' כשהסירו האיסור ולא נשאר רק טעם דאפ"ה בעי ששים ולא מהני טעימה אפי' בהיתר דלא כהש"ך. דהא פסק באיסור דבוק דהיינו בחלב הדבוק בחתיכה דבעינן ששים נגד הכל ולא אמרינן שהחלב והחתיכה שנ"נ יבטלו זא"ז. דהא ודאי כשיטעמנו קפילא לא ירגיש טעם אלא ודאי דדעת הרמ"א להחמיר ולהצריך ששים אף במקום דליכא טעם ומש"ה בעי ששים נגד שני איסורין משם אחד אף שהטעמים חלוקים עכ"ל. וגם בכאן לא זכיתי להבין דבריו כלל. בראשון מ"ש דאפי' כשהסירו להאיסור ולא נשאר רק טעם דלא מהני טעימה והראיה מהרמ"א וקשה דאם כדבריו דמאן דסובר דס' מטעם ביטול ולהכי שני איסורין משם אחד אין מבטלין גם אפי' כשהסירו להאיסור לא מהני טעימה א"כ איך נפרנס שיטת הרמב"ן והרשב"א ז"ל אשר החו"ד כ' דלשיטתם ששים מטעם ביטול ושני איסורין מש"א אין מבטלין זא"ז והלא הם כתבו בפי' דהיכא דלא נמחה גוף האיסור רק טעמו מהני טעימה אפי' בפחות מס'. ובאמת לא קרב זה אל זה כלל כמ"ש לעיל דאפי' א"נ דששים מטעם ביטול מ"מ היכא דלא נמחה האיסור והסירו שפיר מהני טעימה משום דאמרי' דבודאי יש ששים. וא"כ אין שום ראיה מהרמ"א באיסור דבוק דבהסירו להאיסור לא מהני טעימה דשם מש"ה לא מהני מה דלא נרגש הטעם משום דמ"מ יש שני זיתי איסור וצריך ב' פעמים ששים לבטלם (לדעת החו"ד דששים מטעם ביטול). משא"כ בהסירו להאיסור דאמרי' מסתמא יש ששים. וצ"ע מאוד ד"ז על החו"ד. ורציתי לתרץ דברי החו"ד ז"ל בזה. והוא דלפמש"כ לעיל דאם נאמר דששים מטעם ביטול. ע"כ הא דמהני טעימה בלא נמחה הוא רק משום ספיקא דרבנן לקולא אף ביש חזקת איסור. וא"כ ממילא מאן דסובר דס' דרבנן. במקום חזקת איסור אזלינן לחומרא צ"ל דאפי' בלא נמחה לא ליהני טעימה אם נאמר דששים מטעם ביטול. ואם כן אפשר לפרש כוונת החו"ד ז"ל בזה. והוא כיון דמביא ראי' מהרמ"א ז"ל דששים מטעם ביטול. שוב ממילא שפיר פוסק דאף בלא נמחה לא מהני טעימה [אף שדבר זה אין מוכרח מהרמ"א] מ"מ מכח שיטתו דפוסק דספק דרבנן במקום ח"א לחומרא יש לפסוק דלא מהני טעימה. דשמא אין כאן ששים. אך באמת א"א לומר דכך היה כונת החו"ד ז"ל בזה כאן. דאם כך היה כוונתו, בודאי לא היה פוסק דספק דרבנן במקום חזקת איסור אזלינן לחומרא. דהא אם נאמר כהנ"ל. א"כ יהיה מוכח מרמב"ן ורשב"א ור"ן ז"ל דספק דרבנן אפילו במקום חז"א גם כן אזלינן לקולא. ואיך אפשר לפסוק כנגדן. ועיין בחו"ד לקמן בבית הספק שהאריך הרבה בפרט הלז ליישב כל המקומות הנראין כסותרין לפסק זה. וגם כתב לפרש דעת הר"ן ז"ל ג"כ. דלא יהיו סותרין ד"ז דסד"ר במקום חזקת איסור לחומרא עי"ש. ואם כהנ"ל מה יענה החו"ד ז"ל לדברי הרמב"ן והרשב"א והר"ן ז"ל האלו. וגם הש"ך ז"ל סימן ק"י כתב בפירוש דעת הרשב"א דאזלינן בספיקא דרבנן במקום ח"א לחומרא עי"ש. אם כן גם מכח זה אי אפשר לומר לשיטתי' דששים מטעם ביטול וכמובן:

וכאשר הגיעו דברי אלו [שכתבתי בפנים דששים לאו מטעם ביטול רק משום דלא מהימנינן ליה כו'] לפני אחי הגדול הרב המאוה"ג כו' מהרר"י ליב נ"י רב בק' קיקאל. השיב אלי בזה"ל. ראיתי דבריך הנכוחים כי צללת במים אדירים להבין דברי חז"ל בטעמא דהא מילתא דבעי' ששים אפילו בטעים ליה ואינו נו"ט. והעלית דא"א לומר דטעמא משום ביטול כ"א משום דלא מהימנינן ליה בדליכא ששים. וכדעת הב"ח ז"ל. ולפענ"ד כאשר נעיין במקור הדברים של הג' שיטות נראה כי לא ניתן הדבר להאמר. דהנה רש"י בחולין (דף צח ע"א) ד"ה בששים כתב וז"ל היכא דבדקנו ולא יהיב טעמא א"נ בדליכא למיקם אטעמיה כגון מין ומינו אבל היכא דבדקנו ויהיב טעמא לעולם טעמא לא בטיל כדאמר בכמה דוכתין. ולקמן דצ"ט ומי אמרי' יש בהם בנו"ט בין שיש בהם להעלות במאה ואחד ובין שאין כו' אסור. וכי לא יהיב טעמא בעי ששים לבטולי כדלקמן דקתני אין בהם בנו"ט בין שיש בהם להעלות כו' מותר דאמרינן אין בהם להעלות במאה ואחר אלא במאי לאו בששים. אלמא כי לא יהיב טעמא נמי בעי ששים למר או ק' למר. עכ"ל רש"י ז"ל. והנה לקמן דצ"ט מאי דקתני אין בהם בנו"ט בין שיש בהם כו' מפרש"י דכי בעי' מאה ואחד הנ"מ היכא דאיסורא בעינא אבל היכא דליתא בעינא לא בעי ק"א עכ"ל בקיצור. ופי' התוס' דלשיטת רש"י מיירי בהסירו להגריסים מן העדשים ע"כ. וע"ז קאמרי' בגמרא אלא במאי לאו בששים. וא"כ מוכח לשיטה זו דאף בהסירו להאיסור וטעים ליה ואין בו בנו"ט אפ"ה בעי' דוקא ששים. זאת היא שיטת רש"י ז"ל. והתוס' חולקים עליו בשני דברים. חדא מה שמחלק רש"י דהא דלא בעי ק"א הוא בהסירו להגריסין והיכא דלא הסירו בעי דווקא ק"א בתרומה:

ע"ז חלקו וכתבו דהחילוק הוא בין מב"מ דאז בעי מאה ואחד ובין מבשא"מ דאז לא בעי מאה ואחד רק בנו"ט. ולפ"ז אין צריכין לפרש דמיירי בהסירו רק דאפי' נשארו אפ"ה לא בעי ק"א משום דהוי מבשא"מ. ומה דמפרש"י ז"ל אין בהם בנו"ט כו' אלא מאי לאו בששים. דאלמא אף בטעים לי' ואינו נו"ט אפילו הכי בעי ס'. גם על זה חלקו ומפרשים דאין בהם בנו"ט היינו דלא ידעינן אי נותן טעם לכן בעי ששים. עיין ברא"ש שם ובתוס' והם לאחדים רק דהרא"ש ז"ל מפרש מאי דקאמרינן אין בהם בנותן טעם היינו כשאין יודעים אי נותן טעם. וע"ז קאמרי' מאי לאו בששים. והתוס' דחיקא להו לפרש לישנא דאין בהם בנותן טעם דלא ידעי דלשון זה משמע דברור דאין בו בנ"ט. ע"כ מפרשים דד"ז היכא דלא ידעינן אי נו"ט הוא בכח מאמר המשנה מיתור הלשון דבין שיש בהם בנותן טעם ובין שאין בהם כו' דלהורות בא לן דיש ביטול אחר בפחות מק"א. והוא היכא דלא ידעינן אי נו"ט וע"ש בתו'. עכ"פ ס"ל דמאי דאמרי' מ"ל בששים הוא דוקא היכא דלא ידעי' אי נו"ט. ולפ"ז לא מוכח כלל מהגמ' דבעי ששים אפי' היכא דטעים לי' ואין בו בנו"ט. ולכן ס"ל דכי בעי ששים דוקא היכא דלא טעים לי' אבל בטעים ליה ואין בו בנ"ט לא צריך ששים זאת היא שיטת התו'. אמנם הרמב"ן סובר כהתוס' בחדא וכרש"י בחדא. דהיינו במה דמחלקין בין מב"מ דאז בעי ק"א ובין מבשא"מ דבנו"ט גם הוא ז"ל סובר כן אבל בפירושא דאין בהם בנ"ט ס"ל כרש"י ז"ל דהיינו דטעים ליה ואין בו בנו"ט. עיין בחדושי רשב"א וריטב"א ז"ל שהולכים בשיטת הרמב"ן ז"ל ותמצא שהביאו דבר זה לחלוק על רש"י ז"ל במה דמחלק בין הסירו ובין לא אבל בפי' דאין בהם בנו"ט לא ערערו כלום עיש"ה. כי הרמב"ן לשיטתו דסובר בנמחה גוף האיסור בעי ששים אפי' אם טעים ולית בי' טעם. וא"כ אף דמוכח לפי' זה דאף בטעים לי' אפ"ה בעי ס' וכשיטת רש"י מ"מ י"ל דהיינו דוקא כשנשאר האיסור ונמחה תוך ההיתר דגם דברי הש"ס יש לפרש כן לשיטתם ומאי דלא בעי ק"א הוא משום דהוי מבשא"מ. ולכן אמרי' דאף בטעים ליה ואינו נו"ט אפ"ה בעי ששים משום דהאיסור נשאר תוך ההיתר אבל היכא דהסירו שפיר י"ל מסברא דלא בעי ששים בטעים ליה ואינו נ"ט כיון דלדידי' אין הכרח לומר דמיירי בהסירו. משא"כ לשיטת רש"י וכנ"ל. נמצא דכל אלו השלשה שיטות תלוין בפירושא דאין בהם בנו"ט. והנה שם בתרומה עסקינן ודטעים ליה הוא כהן וא"כ א"א לומר הטעם משום דלא מהימנינן ליה וכמובן. וא"כ צע"ג על הב"ח ושאר אחרונים שכתבו הטעם משום דלא מהימן וצע"ג. עד כאן דברי אחי נר"ו:

והשבתי לו הגם שיש לכאורה ראיה גדולה מהש"ס דשיטת רמב"ן ורשב"א ז"ל לאו משום דלא מהימנינן ליה וא"כ צ"ע גדול על הב"ח והמנחת כהן שכתבו בפירוש לפרש דעת הרמב"ן והרשב"א משום דלא מהימנינן ליה שמכח זה המציא הב"ח לפסק הלכה דעל טעימת ישראל סמכינן אפי' בנמחה גוף האיסור (כגון בנדר וכה"ג). ומש"ס הנ"ל מוכח דאפי' על טעימת כהן לא סמכינן בנמחה גוף האיסור אמנם אף אם נאמר דלאו הטעם משום דלא מהימן מ"מ דששים מטעם ביטול ג"כ אי אפשר לומר וכמו שהארכתי בפנים בעזה"י מכח כמה ראיות עי"ש. אע"כ צ"ל ולפרש דעת הרמב"ן והרשב"א ז"ל במה שחילקו בין נימוח ללא נימוח. והוא דלהכי בנמחה לא סמכינן על טעימת קפילא בפחות מס' הוא משום כדי שלא נבא להקל גם באיסור אחר בפחות מששים אף שנימוח. כי בשלמא בלא נמחה גוף האיסור רק סלקוהו. אז שפיר יש לסמוך על טעימה אפי בפחות מששים כי בסלקוהו לא שייך לגזור דשמא נבא להקל גם באיסור אחר היכא שסלקוהו בפחות מששים אף בלא טעימה דהא גם מצד הסברא החיצונה בודאי לא נבא להקל אף באיסור זה אם יתערב בפעם אחרת לתבשיל להתיר בפחות מששים בלא טעימה. כי יש לחוש שמא כח הבישול הראשון לא היה חזק כ"כ כבישול זה והיינו דהבישול הזה יש לו כח יותר להפליט הטעם מן האיסור. וא"כ אין לגזור בסלקו האיסור וכנ"ל. דכ"ע ידעו דאין ראיה מבישול זה לבישול אחר משא"כ בנמחה גוף האיסור א"כ אין לחלק בין בישול לבישול וכמובן. א"כ שפיר יש לחשוש משום דשמא יבא להקל גם באיסור אחר להתיר בפחות מששים והרי חז"ל רצו להשוות מדותיהם דבכל האיסורין אף הידועים לנו שאינם נו"ט אף בפחות מששים מ"מ הוצרכו דוקא לשער בששים. כי לא רצו חז"ל לחלק בין האיסורין להכי כמו כן אף דבדקינן ולא יהיב טעמא מ"מ בעי ששים משום גזירה הנ"ל. ומצאתי און לסברא זו מאו"ה כלל כ"ג דין א' שכתב שם דהטעם של שיטה זו הוא משום דלא פלוג רבנן עי"ש. הרי דאף דמוכח מהש"ס הנ"ל דא"א לומר הטעם משום דלא מהימנינן ליה. מ"מ אין הכרח לומר דהטעם הוא משום דששים מטעם ביטול. רק משום לא פלוג כו' וכדעת או"ה הנ"ל. אמנם שוב נתיישבתי כדי שלא יהיו דברי הב"ח ז"ל כ"כ תמוהין מגמ' מפורשת. לכן נלפענ"ד דאפשר הב"ח סובר דהא דמוכח מש"ס הנ"ל דגם על טעימת כהן לא סמכינן היינו רק בזמן הש"ס דאז היינו סומכין על טעימת קפילא עכ"פ בלא נמחה (ורק בנמחה לא היו סומכין עליו משום דלא מהימנינן ליה לפי דעת הב"ח) להכי אפשר משום זה גזרו דגם על טעימת כהן לא נסמוך בנמחה בפחות מששים משום שמא יבא לסמוך גם על טעימת קפילא. משא"כ הב"ח ז"ל מיירי בזמה"ז דהמנהג הוא שלא לסמוך כלל על טעימת קפילא אפי' בלא נמחה אשר מצד הדין היה מותר לסמוך עליו ואעפ"כ המנהג הוא שלא לסמוך עליו. א"כ שפיר יש לסמוך על טעימת ישראל אף בנמחה כי אין לגזור דשמא יבא לסמוך גם על טעימת קפילא בנמחה דהרי גם בלא נמחה אנו נוהגין שלא לסמוך עליו וא"כ מכ"ש שלא נבא לסמוך עליו בנמחה. כן נראה לפענ"ד לתרץ דעת הב"ח ז"ל לגודל חומר הנושא. ומהתו' מוכח בפירוש דאפי' אם נמחה סמכינן אטעימה ולא בעי ששים כהש"ך.

אמנם גם זה הדין דב' איסורין משם אחד אין מבטלין זא"ז לפענ"ד ג"כ לא מוכח מהרמ"א ז"ל. חדא דלא ידעתי אי' אפוא המקום שכתב הרמ"א ד"ז דבחלב הדבוק צריך ששים נגד הכל הלא זה הדין דחלב הדבוק בחתיכה מקומו בסימן ק"ו ושם לא כתב רמ"א כלום כמה פעמים ס' בעי בדבוק ואדרבה מש"ך שם ס"ק ה' נראה דלא בעי ששים רק נגד החתיכה לבד עיי"ש (הגם שהש"ך ז"ל לשיטתו בודאי סובר דלא בעי ששים נגד הכל דהא הוא סובר דששים לאו מטעם ביטול וכנ"ל. אך על החו"ד יש לתמוה שהעתיק שם בסי' ק"ו דברי הש"ך ע"ש). ועוד נ"ל אף אם היה כתוב ברמ"א בפירוש דבעי ששים נגד הכל בחלב הדבוק בחתיכה מ"מ עדיין לא היה מוכרח לומר דשני איסורין משם א' אין מבטלין זא"ז. דאפשר דמיירי בבשר שמן וידוע דעת הש"ך בסי' צ"ח סק"א דחלב ובשר שמן טעמן שוה. ועוד נ"ל אפי בבשר כחוש ג"כ אפשר לומר דלהכי בעי ששים נגד הכל משום דהחלב והחתיכה הדבוקה שנעשה נבילה בלעו רוטב מהתבשיל והרוטב נעשה נבילה כדאמרינן בש"ס חלב נבילה הוא. והדר פלטו להתבשיל. ולהכי בעי ששים נגד הכל היינו נגד המים כי המים טעמם שוה. ומכח זה יש לדחות גם ראיית החו"ד מהתו' דגיד אף אם נאמר דגיד ובשר אין טעמם שוה וכמובן. אמנם לפי מש"כ עוד שם החו"ד בתחילת הס"ק דשני זיתי היתר שנאסרו כ"א מאיסור אשר האיסור לא היה טעמם שוה אף ששני הזיתים שנאסרו טעמם שוה מ"מ אין צריך ששים רק נגד זית אחד דלא חמיר הנאסר מהאוסר וכמו מלח הבלוע מדם עי"ש. וא"כ לפי דבריו נסתרה דחייתי דמה בכך שהמים נאסרו וגם טעמם שוה מ"מ כיון דהאיסורין שנאסרו המים מהם לא היה טעמם שוה א"כ לדעת החו"ד אין צריך ששים רק נגד אחד מהם. אמנם לפענ"ד נראה לי להביא ראיה דלא כחו"ד ז"ל גם בזה. והוא דמ"מ צריך ב' פעמים ששים אם השני זיתי היתר שוים בטעמם אף שהאוסרים אינם שוים בטעמם. דהנה הר"ן ז"ל בסוגיא דט"ח האריך שם בפלוגתא דרשב"ם ור"ת וז"ל אם דבר הנאסר נחשב כגוף האיסור לענין מב"מ או לא. דעת הרשב"ם ז"ל דנחשב כגוף האיסור ור"ת ז"ל סובר דלא חמיר הנאסר מהאוסר ולהכי מלת הבלוע מדם בטל בששים עי"ש. ומסיק הר"ן להלכה כדעת הרשב"ם ז"ל וכתב לבסוף וזה לשונו והארכתי בדברים הללו אע"ג דאנן נקטינן דכל איסורין שבתורה בין במינו ובין שלא במינו בנ"ט משום דנפקא מינה לדבר שיש לו מתירין שאוסר בכל שהו במינו עכ"ל עי"ש:

הגה"ה הואיל דאתי לידן דברי הר"ן האלו אכתוב כאן מה שקשה לי מאד על דברי הר"ן ז"ל מהמשנה בנדרים בפ' הנודר מן המבושל דאיתא שם במשנה הנודר מן הבשר ונתערב באחר אם יש בו בנ"ט אסור. ומקשה שם הר"ן ז"ל דאפילו אם אין בנ"ט ג"כ ליתסר משום דהוא דבר שיל"מ. ותירץ הר"ן משום דהוא אינו מינו ומביא ע"ז הירושלמי ע"ש. ולפי דברי הר"ן בחולין דמסיק להלכה כהרשב"ם דדבר הנאסר נחשב כגוף האיסור לענין מב"מ ומש"ה כתב הרשב"ם ז"ל דחתיכה נבילה שנפלה לרוטב צריך שיהא בתבשיל חתיכות כדי לבטל הרוטב שבלעה החתיכה למ"ד מב"מ לא בטיל. והנה הר"ן דהסכים לרשב"ם בזה דהרוטב שבלעה החתיכה נחשב כגוף לענין מב"מ דלא בטיל בדבר שיל"מ ואם כן לדעת הר"ן ז"ל צריך להיות דחתיכת בשר שאסר עליו בנדר אם נפלה לרוטב דלא בטלה משום הרוטב שבלעה החתיכה דהוי מין במינו עם הרוטב שבתבשיל. ודוחק לומר דהמשנה מיירי שיש חתיכות אחרות בהתבשיל לבטל הרוטב דכל כי האי הו"ל להר"ן ז"ל ליפרושי. ועוד הרי חזקיה ואביי לית להו חלק את מינו כמי שאינו וכו' וא"כ לדידהו קשה המשנה דהא מה דהחתיכות מבטלין הרוטב הוא רק משום סלק ולפי מה שכתב המחבר בספרו חומת יהושע בדיני חנ"נ דמאן דל"ל סלק סובר דגם באוכל אמרינן מקושר וממילא ליתא לדינא דהר"ש והר"ן בלא"ה ל"ק קושיתו כאן. [הנראה מהסוגיא דט"ח ממה דקאמר הש"ס לימא פליגא אדרבא דאמר קסבר ר"י מין ומינו ודבר אחר סלק וכו' משמע דרק רבא מחדש זה הדין דאמרינן סלק. ועיין שם בתוס'. ואם נאמר דעל המשנה הנ"ל אין לתרץ רק שיש עוד חתיכות א"כ מהמשנה מוכח דין זה דסלק ולמה תלו הש"ס דבר זה רק ברבא] והי' נ"ל לתרץ קושיא זו ע"פ דברי המרדכי שהביא הרמ"א בהג"ה סי' ק"ב דאם לא היה ניכר בעולם עד שבא בתערובות **( א) עיין ר"נ נדרים דנ"ח גבי בצל וכו' דלא ס"ל שיטת המרדכי כמ"ש השעה"מ פ"ה מה' יו"ט. ועיין יו"ד מהגר"א מווילנא סימן ק"ב ובחדושי הגאון בעל כו"פ על הלכות יו"ט יע"ש ובס' משכנות יעקב בהגהותיו יע"ש. ובנוב"י מהד"ת חי"ד סימן נ"ג כתב דהר"ן בתשובה איירי בחטין שנתבקעו אחר שנתערבו וכו' יע"ש. וצ"ע ג"כ דהא הר"ן לא ס"ל שיטת המרדכי הנ"ל. ועיין מג"א סימן ש"כ ס"ק ה' ושי"ח סק"ח ובחדושי רי"ט אלגאזי דכ"ב אות צ' יע"ש. גם מה שנראה מדברי ידידי המחבר דרב ס"ל דדבשיל"מ בטל יע"ש. וכ"כ שם פ"ב דפסחים לר"י יע"ש וצ"ע. ובעיקר הקושיא שהקשו בהא דשתיק רב וכו'. עיין היטב בס' יונת אלם שכתב שכ"מ שאיתא בש"ס בתיק רב היה לו להשיב ע"פ הסוד ולא רצה לגלות. אמנם כבר השיג ע"ז החוות יאיר בתשובה סימן קנ"ב מביצה ד"ו דשקיל וטרי הש"ס למה שתיק רב וכן בב"ק די"א יע"ש, וכן משמע ב"מ דס"ט ב"ב דס"ב וע"ש בתוס' ד"ה ומודה. ומסיק דמכל מקום בנגלה היה לו להשיב דלא פסקינן הלכה על פי הסוד. ועיין בס' מצרף לחכמה וב"י או"ח סימן ל"א ויו"ד סימן ס"ה יע"ש:)** אזי גם בדבשיל"מ בטל א"כ אפשר לומר דגם הכא מיקרי לא ניכר האיסור עד שבא בתערובות כי מעולם לא היה האיסור ניכר בפני עצמו. ולפי דברינו אלו שפיר יש להבין פסק הרי"ף והרמב"ם והש"ע או"ח הלכות ע"ת סימן שצ"ז שפסקו כרב בשילהי ביצה דבהמה וחבית שלקחו בשותפות דבהמה אסורה משום דינקי תחומין מהדדי וחבית מותרת משום דיש ברירה. וקצת מהראשונים חלקו שם על פסק הרי"ף ז"ל משום קושיות ר"כ ור"א שהקשה לרב מ"ש לאיסור מוקצה לא חששו ולאיסור תחומין חששו ושתיק רב להכי כתבו דיש לפסוק דגם בהמה מותרת כקושיית ר"כ ור"א דהא שתיק רב. וכתבו האחרונים לתרץ עסק הרי"ף דלהכי לא חיישינן לקושיית ר"כ ור"א דשאני איסור מוקצה. דהנה התוס' פירשו שם דהפירוש איסור מוקצה היינו מה שגדלה הבהמה בי"ט ע"ש. ואם כן לפי דברי המרדכי הנ"ל שפיר לא חיישינן לאישור מוקצה היינו מה שגדלה הבהמה ביו"ט משום דלא היה ניכר האיסור עד שבא בתערובות ולהכי שפיר בטל מה שגדלה הבהמה ברוב אף שהוא דבשיל"מ וכהמרדכי הנ"ל משא"כ איסור תחומין דהיה האיסור ניכר ע"כ. ולכאורה קשה על דברי האחרונים הנ"ל דאדרבה דבשיל"מ לכאורה גם הדין דהמרדכי הנ"ל לא היה לנו לפסוק דהא מר"כ ור"א דהקשו דניחוש לאיסור מוקצה מוכח דלית להו הך דין דמרדכי הנ"ל. ומאי דשתיק רב דילמא משום שלא ה"ל להשיבם. א"כ לכאורה לא הועילו האחרונים הנ"ל לתרץ קו' הראשונים על הרי"ף ז"ל דכמו שרצו לסתור פסק הרי"ף משום קושיית ר"כ ור"א כמו כן יש לסתור הך דמרדכי הנ"ל משום קושיית ר"כ ור"א. אכן לפי הנ"ל ניחא כי לפי מה שאמרתי לתרץ הקושיא על המשנה ע"פ דברי המרדכי הנ"ל אם כן ה"ה כאלו היו מפורשים דברי המרדכי בהמשנה הנ"ל. ואם כן בע"כ צריכים אנו לפסוק כהמרדכי וממילא לא קשה לדידן קושיית ר"כ ור"א. ואין להקשות א"כ ר"כ ור"א דלית להו ע"כ הך דמרדכי הנ"ל אם כן היאך יתרצו הקושיא הנ"ל על המשנה דאפשר לומר דר"כ ור"א לית להו כלל חנ"נ (כשמואל או כשארי תנאים) וא"כ לא היה קשה להם כלל הקושיא הנ"ל על המשנה דהמים לא נעשה נבילה כלל. אכן רב לשיטתו דסובר חנ"נ בסוגיא דט"ח. א"כ בע"כ מוכרח לסבור הך דמרדכי הנ"ל מכח הקושיא מכל המשנה הנ"ל. להכי לא חש לקושייתם דשאני איסורי מוקצה דנתבטל וכהנ"ל משא"כ איסור תחומין וכהנ"ל. אמנם על הרמב"ם ז"ל דגם הוא פוסק דבהמה אסורה. לדידיה אי אפשר לומר לכאורה כדברי האחרונים דנראה דהרמב"ם ז"ל אינו סובר סברת המרדכי הנ"ל. דהנה הרמב"ם ז"ל בהלכות חמץ ומצה פסק דחמץ שנתבטל קודם פסח חוזר וניעור בפסח. והנה הרמב"ם ז"ל סובר דלהכי חמץ בפסח לא בטיל משום דהוי דבר שיל"מ. ולפי סברת המרדכי הנ"ל למה יהיה חוזר וניעור בפסח דהא כשבא האיסור על החמץ אז הוא כבר בתערובות ואם כן גם בפסח שפיר נתבטל החמץ בתוך התערובות דהא לא היה ניכר האיסור:

ואין לומר דשאני האי דחוזר וניעור מנידון המרדכי משום דשם לא היה הדבר כלל בעולם דעדיין היה בלוע בהענבים מה שאין כן בנידון דידן עכ"פ החמץ היה בעולם. דהא נראה מהרמ"א ז"ל סי' ק"ב דאין לחלק בזה. דהא כתב שם אחר שהביא הדין דמרדכי הנ"ל וז"ל. מי שנדר ואח"כ נתערב כו' משמע דוקא דנדר ואחר כך נתערב אז לא בטיל משום דשיל"מ משא"כ אם נתערב ואחר כך נדר שפיר בטל משום דלא נאסר עד שהיה בתערובות (וכן מאו"ה שסובר סברת המרדכי בכל דברים החשובים דהיכא שנאסרו בהתערובות בטיל אף שהוא דבר חשוב אם כן מוכח דהעיקר תלוי בעת שנאסר אם הוא קודם התערובות או לאחר התערובות). ואם כן לכאורה לית ליה להרמב"ם סברת המרדכי (והנה על הרמ"א ז"ל שפסק בסימן תמ"ז דיבש ביבש חוזר וניעור אין להקשות מכח סברת המרדכי דהרי כפי הנראה סובר הרמ"א בסימן ק"ב דחמץ בפסח לא מיקרי דשיל"מ ואם כן לדידיה טעמא אחרינא איכא בחמץ בפסח דלא בטיל). ואם כן עדיין קשה על הרמב"ם ז"ל שפוסק דבהמה אסורה קשה עליו קושיית ר"כ ור"א מ"ש לאיסור מוקצה כו'. ואפשר ליישב בדוחק דלעולם גם הרמב"ם סובר סברת המרדכי בשארי דבר שיל"מ **( א) ורק בחמץ החמירו כו'. ראיתי להזכיר כאן מה שקשה לי, דהנה בס' מנוח פ"א מהל' חמץ הקשה על הרמב"ם וזת"ד יש תמהין על הרב דהא אשכחן בירושלמי דדוקא מב"מ לא בטל אבל בשא"מ בטל. ואין כאן תימא דה"מ בשאר איסורין אבל חמץ שאמרה תורה כל מחמצת לא תאכלו החמירו בו, ועוד דהא אשכחן בפ' משילין רא"א משום דהוי דבשיל"מ והתם אינו מינו מים ומלח גבי קמח וע"ז סמך הרב עכת"ד. וצ"ע דהא לשיטת התוס' הוי שם מב"מ ולשיטת הר"נ נדרים דנ"ב האי דשיל"מ שאני דגם היום יהיה מותר יע"ש ועיין ר"ן פג"ה בסוגיא דריחא מילתא ופ"ק דביצה ונמ"י פ' הערל. ובאמת ברמב"ם פט"ו מה' מ"א מפורש הטעם משום דכתיב כל מחמצת לא תאכלו יע"ש ועיין מגדול עוז שם. עוד הקשה בס' מנוח שם דהיכי הוי חמץ דבשיל"מ הא אסור לשהותו ואי משהה ליה עבר על בל יראה ואף על ידי תערובות ותירץ דמשרו על ידי תערובות לא עבר ואף משהו בעין אין עובר עליו יע"ש. וכן הקשה בשו"ת הרדב"ז חלק ג' סימן תקמ"ו ועיין עוד שם ח"א סימן קל"ה ובפרמ"ג או"ח סימן תמ"ב. וזה נעלם מעיני המקור חיים סי' תמ"ז יע"ש. ומ"ש הרדב"ז שם ליישב וז"ל סוף סוף האיכא חמץ שיהיה מותר לו דהיינו אותו שלא עבר עליו עכ"ל. דבריו המה משוללי ההבנה כמובן. ועיין ש"א סימן פ"א וח"צ סי' פ"ו ופר"ח או"ח סימן תמ"ח ובדגול מרבבה שם. ולענין איסור טלטול אי הוי דשיל"מ עיין נו"ב מה"ת חאה"ע סימן ל"ח ובצל"ח ובפ"י ביצה יע"ש. ועיין מג"א סימן תמ"ז ס"ק מ' וש"ך יו"ד סימן ק"ב ותוס' עירובין דמ"ה ד"ה איבעית ובנו"ב מהד"ת סימן ע"ד באו"ח. ובדו"ח להגרע"א מערכה ד' ועיין ביצה דף ד' ול"ט יע"ש וצ"ע. [דע שמ"ש לעיל אות ג' שורה ה' דרב ס"ל כו' נשמט מהדפוס, וצ"ל דרב ס"ל דשיל"מ לא בטל. עיין רמב"ן בס' המלחמות פ' כיצד צולין דכתב דרב ס"ל דדשיל"מ בטל יע"ש]:)** אז ורק בחמץ בפסח החמיר דאפילו בכהאי גוונא לא בטל דהא גם לענין מבשא"מ חמיר האי דשיל"מ דחמץ משארי דבר שיל"מ. א"כ אפשר גם לענין זה חמיר:

אמנם לכאורה אחר העיון אדרבה יש סתירה לדברינו הנ"ל [שכתבתי דהרוטב שבלעה מיקרי לא ניכר האיסור] מפסק הרי"ף וש"ע הנ"ל לפי מה שפירשו האחרונים הנ"ל והוא דהנה לכאורה קשה על מה שכתבתי דלהכי המים שבלעה החתיכה בטיל משום דלא ניכר האיסור וכתבתי כן לדעת הר"ן ז"ל. וקשה הלא הר"ן מפרש שם בנדרים הנ"ל דהטעם דבר שיל"מ לא בטל הוא משום דכיון דשוים גם קצת לענין היתר לכן מיקרי לכ"ע מין במינו להכי לא בטל ע"ש, ואם כן אם נאמר דהמים שבלעה מיקרי לא ניכר האיסור ולהכי שפיר בטל בדשיל"מ. אם כן קשה על קושיית הש"ס שהקשו על רב חלב נבלה ותאסר משום מב"מ. וקשה הלא איסור החלב לא היה ניכר ואם כן כמו בדשיל"מ בטיל באופן כזה במב"מ. אם כן כמו כן הכא שפיר נתבטל החלב. ואם כן מה הקשה הש"ס. אך באמת אפשר לתרץ קושיא זו והוא דנהי דהר"ן סובר דהטעם של דשיל"מ הוא משום מין במינו מכל מקום לא חמיר כל כך הך מב"מ דדשיל"מ כמו מין במינו למ"ד דלא בטל דחומרת דשיל"מ הוא רק מדרבנן מה שאין כן מב"מ למ"ד דלא בטיל הוא מדאורייתא. ואם כן לפ"ז שפיר אפשר לומר דנהי דאמרינן סברת המרדכי להקל בדבר שיש לו מתירין. אכן במב"מ למ"ד מב"מ לא בטיל לא אמרינן סברת המרדכי להקל. **( ב) עיין שו"ת תפארת צבי חי"ד סימן י"ד וחידושי הגאון בעל כו"פ על הל' יו"ט יע"ש. ועיין ס' קרית ספר להגאון המבי"ט פ"ה מהל' מ"א שכתב וז"ל נראה דאיסור חלב עובר זה לא הוי אלא מדרבנן דמדאורייתא ברובא בטל ואפילו היה החלב אסור מה"ת בודאי. אלא דאפשר לומר דלא אמרינן הכי דבטל ברובא אלא היכי דנתערב איסור בהיתר גמור אבל היכא דמעורב מעיקרא כי הכא דלא הוי ליה שם היתר לא אמרינן בטל ברובא וצ"ע עכ"ל. וחידוש בעיני על האחרונים שלא ראהו. ועיין כו"פ סי' י"ד ופרמ"ג שם ושעה"מ פ"י מהל' מקואות וגינת ורדים כלל מ"ז יע"ש. ובעיקר הקושיא מהא דמקשה הש"ס חולין דף ק"ח חלב נבילה היא כו' כן יש כדמות ראיה מנדה דע"א הרוג שיצא ממנו כו' מפני שטיפה כו' עד ר"י לטעמיה דאמר מין במינו לא בטל וע"ש בתוספות והתם הוי גם כן הטיפה של מיתה בתוך התערובות ואפ"ה ס"ל דלא בטל ויש לחלק:)** אמנם לפי פסק הרי"ף והש"ע הנ"ל וכפי שפירשו האחרונים הנ"ל יהיה מוכרח לומר דגם לענין מב"מ אף למ"ד דמב"מ לא בטיל אמרינן גם כן סברת המרדכי הנ"ל דאל"כ אין מקום לדברי האחרונים הנ"ל במה שכתבו דלהכי שתיק רב ולא חש לקושית ר"כ ור"א משום סברת המרדכי. ואם נאמר דלענין מב"מ למ"ד דלא בטיל לא אמרינן מכח סברת המרדכי הנ"ל להקל. אם כן אף לפי סברת המרדכי קשה עדיין על רב קושית ר"כ ור"א דהא רב סובר כרבי יהודה דגם בעלמא מין במינו לא בטיל ואם כן למה לא חשש לקושייתם אלא עכצ"ל לדבריהם ז"ל דגם לענין מב"מ למ"ד דלא בטל אמרינן סברת המרדכי וא"כ לכאורה נסתרין דברינו במה שכתבו דהרוטב שבלעה מיקרי לא ניכר האיסור. דאם כן היאך נפרנס קושיות הש"ס חלב נבילה וכנ"ל. אע"כ דזה מיקרי ניכר האיסור. ואפשר משום דבשלמא בנידון המרדכי מעולם לא היה אסור עד שבא בתערובת. משא"כ בנידון דהרוטב שבלעה החתיכה היה הרוטב אסור אף טרם שבאה בהתערובת. כי בשעה שהיה נבלע בהחתיכה אז נאסר הרוטב. וא"כ עדיין קשה על הר"ן ז"ל מהמשנה הנ"ל:

אכן שוב נתיישבתי דשפיר אפשר לומר דזה מיקרי לא ניכר האיסור [ומה שחלקתי לעיל בין נידון זה לנידון דהמרדכי יש לדחות ולומר דאעפ"כ שוים המה דנהי דהיה אסור בשעה שהיה בלוע בהחתיכה מכל מקום כיון דאז לא היה נ"מ על הרוטב אם הוא אסור או מותר. דהא גם בלא איסור הרוטב היה החתיכה אסורה לאכול ואם כן מעולם לא היה נקרא על המים שם איסור. וא"כ שפיר יש לדמות זה לנידון המרדכי כן נ"ל לפרש עומק סברת המרדכי בזה. והוא דהמרדכי מחדש לנו דהדברים החמורים שאינם מתבטלים החמירו רק באם היה האיסור בעולם טרם שנתערב ואם כן נתחשב האיסור, משא"כ היכא דלא היה האיסור בעולם ואם כן לא נתחשב כלל טרם שבא בתערובת להכי שפיר בטל. אם כן כמו כן בנידון דידן אף שהיה בעולם מכל מקום כיון דלא היה לנו נ"מ עליו אם אסור או לא. עדיין לא נתחשב:

ונ"ל להביא ראיה דזה מקרי לא ניכר האיסור מת"ח כלל ע"ד דין ו' שכתב שם וז"ל כתב הר"ן דשיל"מ שנפל לרוטב אי חזר אותו רוטב ונפל לרוטב אחרת אוסרת כגוף האיסור ע"כ. והנה בודאי כיון הת"ח לדברי הר"ן הנ"ל ע"ש במנ"י. וקשה הלא דברי הר"ן הנ"ל המה מיוסדים על פי שיטת הרשב"ם ז"ל שסובר דחתיכה שנפלה לרוטב דלמ"ד דמב"מ לא בטיל נאסרה הרוטב משום המים שבלעה החתיכה ועל זה כתב הר"ן דגם לדידן יש נ"מ כגון בדבר שיל"מ. ואם כן לכאורה נראה דהיינו גם כן באופן כזה דאם החתיכה האסורה שנפלה לרוטב יש לה מתירין נאסרת הרוטב משום מב"מ ואם כן למה שונה הת"ח והביא בשם הר"ן דהרוטב נאסרה מתחלה בפני עצמה אע"כ דהת"ח סובר דבאופן הנ"ל לא היה הרוטב אוסרת משום דשיל"מ כי המים שבלעה החתיכה מיקרי לא ניכר האיסור להכי מוכרח הת"ח להביא דברי הר"ן ז"ל רק באופן שנאסר הרוטב מתחלה בפני עצמה ואם כן היה ניכר האיסור. הרי יש ראיה מהת"ח דזה מקרי לא ניכר האיסור. וגם נראה לי דלענין מין במינו למ"ד דלא בטל. באמת לא אמרינן סברת המרדכי כמש"ל מכח קושיית הש"ס חלב נבילה וכנ"ל. ומכל מקום אין סתירה כלל מפסק ש"ע הנ"ל אף לפי מה שפי' האחרונים. דמה שהקשיתי לעיל דרב לשיטתו דסובר מב"מ לא בטיל איך שתיק רב. קושיא זו יש ליישב בתרי אנפי או דנוכל לומר דהר"ן לשיטתו דסובר דאף למ"ד מב"מ לא בטיל היינו בדבר לח אבל ביבש אף לדידיה בטל [ועיין בחדושי ר"ן **( א) עיין נו"ב מה"ת חי"ד ס"ו סי' נ"ג שתמה על השואל ואמר דזכרונו כוזב לו כו'. וצ"ע דכן מבואר בהר"ן הנ"ל בחידושיו לפ' הנזקין המוזכרים פה בדברי ידידי המחבר נ"י:)** גטין פ' הנזקין], ועיין בתוספות בב"ק בסוגיא דצנועין ד"ה כל הנלקט דנראה דמה שגדל מקרי יבש ביבש והרי שם הוא ר' יהודה דס"ל מב"מ לא בטיל ואפילו הכי כתבו דמה שגדל בטל ברובא עי"ש. אם כן גם בלא סברת המרדכי לא היה קשה על רב לשיטתו דמב"מ לא בטל למה לא חשש לאיסור מוקצה דהא הוא יבש ביבש ושפיר בטל ברובא וכנ"ל. אם כן לא היה קושיתם רק מכח דבר שיל"מ ולהכי שפיר שתיק רב ולא חשש לקושייתם מכח סברת המרדכי הנ"ל:

ועוד אפשר לומר לפמ"ש התו' חולין דף ב' ד"ה שאני ציר דבאיסור דרבנן אף לרבי יהודה בשל מין במינו. אם כן גם משום זה לא קשה על רב לשיטתו מאיסור מוקצה מכח מין במינו דהא איסור מוקצה הוא רק דרבנן ואם כן שפיר בטל אף דהוא מב"מ כיון דהוא רק איסור דרבנן. אמנם לכאורה האופן הב' אי אפשר לומר לדעת הר"ן ז"ל. דלכאורה נראה מדברי הר"ן בעצמו בנידון דידן דגם באיסור דרבנן מב"מ לא בטיל למ"ד דמין במינו לא בטיל. דהא **( ב) כן משמע מהר"ן ע"ג דשנ"ו ועיין תוס' שם דנ"ו ד"ה אבל. אמנם מהר"ן שם מוכח להיפך יע"ש ועיין תוס' שם דע"ג ד"ה יין ועיין נו"ב מהד"ת סי' ס"א וצ"ע וכדברי התוס' כתב הרשב"א חידושי חולין שם. אמנם הריטב"א כתב דציר גרע דהוי רק זיעה בעלמא יע"ש ועיין תוס' יבמות דף פ"ב ד"ה בטומאת משקין ובחדושי אבן העוזר או"ח סימן תמ"ז ושעה"מ פרק ט"ו מה' מ"א הל' ה' יע"ש וצ"ע:

גם מה שנראה מדברי ידידי המחבר נ"י דשאני איסור מוקצה דהוי רק דרבנן כו'. באמת מדברי התוספות ביצה דף ד' ד"ה ותנן מוכח כדברי המחבר נ"י. אמנם בתוספות ישנים ביצה דף ג' הובא במהרש"א שם ד"ה אלא כתבו דמוקצה חמיר והוי כעין דאורייתא. ועיין פסחים (דף מ"ז:) ורש"י ביצה ור"ן ד"ב יע"ש ובפ"י חדושי פסחים שם מסיק דרבה לא הדר ביה יע"ש. ועיין חדושי הי"ט מהכו"פ פ' ה' הלכה כ' יע"ש. והנה איסור תחומין הוי גם כן רק דרבנן דלא כר' עקיבא בסוטה בפרק כשם שהמים. כמבואר בפוסקים. חוץ מתחום שלש פרסאות דהוי מן התורה לשיטת הירושלמי כמו שכתבו הרי"ף והרא"ש ומרדכי והג"מ סופ"ק דעירובין והרמב"ם פ' י"ז מהלכות שבת והד"מ. ועיין ספר מים חיים שם ונו"ב מהד"ק חלק אה"ע סימן ב'. ומה שפסק הרמב"ם בס' המצות להיפוך כבר הרגיש בזה בשל"ה וכתב דהרמב"ם חזר בו יע"ש. ועיין תוס' חגיגה דף י"ז ד"ה ופנית ורב אלפס ובעה"מ ורמב"ן פרק אין צדין בסוגיא דאין מראין סכין לחכם כו' יע"ש. ובספר עבודת הקודש הלכות תחומין והלכות אפיה ובישול. ובחידושי הר"ן סנהדרין דף ס"ו. עיין בס' קרית ספר להגאון המבי"ט פרק כ"ז מהלכות שבת שכתב דמי שיצא חוץ לתחום י"ב מיל אפילו אמה אחת דלא יכנוס מן התורה דכל מה דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני ואפילו אביי דפליג בתמורה דף ד' מודה הכא דאמר קרא ממקומו דהוא י"ב מיל מדאורייתא עכת"ד. ולפי דברי בנו הגאון מהרי"ט בסי' ס"ז הובא באחרונים לא שייך הכא לומר לא מהני דאף אי נימא לא מהני איסורא דעבד עבד יע"ש. ועוד יש לפקפק בזה הרבה ועיין הגהות אשרי סופ"ק דעירובין. עיין ר"ה דל"ב דאיתא שם שופר של ר"ה אין מעבירין עליו את התחום כו' ומקשה הש"ס השתא דרבנן וכו' ופירש"י איסור תחומין כו'. והקשה הטורי אבן דילמא אתיא המשנה כר"ע דתחומין הוי מה"ת כו' ובלא"ה היה יכול להקשות דהא סתם משנה ר"מ. ור"מ ס"ל בעירובין דל"ה ע"ב דתחומין הוי מן התורה. ומהא דסופ"ב דכתובות אין ראיה דהוי דרבנן די"ל כמ"ש בלקוטי מרדכי אות תר"ג יע"ש. ולכאורה י"ל דהמשנה דר"ה הנ"ל אתיא כר"י דס"ל דתחומין דרבנן כדמוכח בביצה דף ל"ח דאיתא ר"י אומר אין אדם מתנה כו'. והוכיח מזה הש"ס דר"י לית ליה ברירה אפילו בדרבנן יע"ש. הרי דתחומין הוי דרבנן לר"י ובר"ה שם מוקי הסיפא דאין מעכבין כו' כר"י יע"ש ויש לומר דהה"ד הרישא דשופר של ר"ה כו'. ועיין תוס' שם ד"ה הא. אמנם בעירובין דף צ"ו מוקי לה כר"מ. ועיין תוס' שם ד"ה וסתם. ועוד דבעירובין דל"ה מוכיח דגם ר"י כר"מ סבירא ליה דתחומין הוי מן התורה כמ"ש הרא"ש פ"ד דעירובין סי' ח' יע"ש. ועיין עירובין דל"ו ודנ"ט וצ"ע. עיין ירושלמי יבמות פרק החולץ ה"ט דפליגי ר"י ור"ל דר"י ס"ל סתם משנה רבנן ור"ל ס"ל דסתם משנה ר"מ יע"ש. וצ"ע מסנהדרין דף פ"ו דס"ל לר"י איפכא וצ"ע, ובאמת מצינו בכמה דוכתי כה"ג כמ"ש בלקוטי מרדכי אות תצ"ה ותשמ"ג יע"ש. עיין ירושלמי ספ"ק דמעשרות דאיתא שם אמר ר"א דר"מ הוא ור"מ ור"י הלכה כר"י. ועיין מפורש שם. ועיין תשובת הרשב"א סימן ח' שכתב בהא דחולין דף צ"ג דשולח אדם כו' דסתם משנה ר"מ כו' יע"ש. וצ"ע דהא התוס' בע"ג דף כ' וחולין דף קי"ד ד"ה רבי כתבו דבפסחים דכ"א משמע דאתיא כר"י יע"ש. ועיין ע"ג דף ס"ד ותוס' יבמות דף כ"ג ד"ה ההוא. עיין רש"י בכורות דף ל' ובערוך ערך סתם ובסדר תנאים ואמוראים ובספר הקדוש הקנה דגרסי ר' נחמיה. וע"כ צ"ל כמ"ש בגליון רש"י בכורות שם. דט"ס יש שם יע"ש. ועיין נו"ב מהד"ק או"ח סימן ל"ז שכתב הגאון השואל וז"ל ובירושלמי ראיתי דקחשיב גם ר"נ סתם תוספתא ר"נ עכ"ל. וצ"ע דהא כן הוא בהדיא בש"ס שלנו סנהדרין דף פ"ו ושם נסמן ועיין תוס' חולין דף צו ד"ה צריך ורש"י ד"ה שיטול יע"ש. ובעיקר קושית הטורי אבן הנ"ל תה"ל הארכתי הרבה בחדושי ליישב עפ"י שיטת ה"ר יונה הובא ברשב"א וריטב"א פ"ק דיבמות דף ו' שכתב דבמחמר ליכא עשה דתשבות כו':)** הר"ן הסכים להרשב"ם ז"ל דדבר שנ"נ ה"ה כגוף האיסור לענין מב"מ דלא בטיל והרי חנ"נ בשאר איסורין הוא רק דרבנן ואפ"ה כתב הרשב"ם והר"ן ז"ל דלא בטיל במב"מ המים שנ"ג. אכן אחר העיון נראה דלעולם שפיר נוכל לומר דגם הר"ן סובר דאיסור דרבנן בטיל במב"מ אף למאן דאמר דמב"מ לא בטיל והא דכתב הכא דהמים לא בטלו היינו משום דהכא גוף האיסור הוא מה"ת רק מה שנ"נ לאסור דבר אחר הוא דרבנן להכי נחשב כאיסור דאו' לענין מב"מ דאל"כ ה"ל להתוס' לשיטתם בלא"ה לדחות דברי הרשב"ם ז"ל וכמובן: ע"כ הגה"ה

והנה מדכתב הר"ן דאין שום נ"מ בדברי' הללו דרשב"ם ור"ת רק לענין דשיל"מ. ולפי דברי החו"ד ז"ל יש עוד נ"מ והוא נידון החו"ד הנ"ל דלשיטת הרשב"ם דהנאסר חמיר מהאוסר א"כ בודאי צריך שני פעמים ששים אם הנאסרים טעמן שוה אף שהאוסרין לא היו שוין בטעמן ולר"ת דהנאסר אין חמור מהאוסר אין צריך ב' פעמים ששים כמו שרצה לומר החו"ד לדעתו (והא לא קשה דאמאי לא קאמר הר"ן ז"ל דיש עוד נ"מ כגון מלח הבלוע מדם דהא כבר כתב הפרמ"ג בסימן צ"ח דאפי' לדעת הר"ן דהנאסר חמור מהאוסר מ"מ במלח הבלוע מדם אין צריך רק ששים כיון דלדעת הר"ן הא דחתיכה נעשה נבילה בשאר איסורין הוא רק משום לתא דבב"ח והרי בבב"ח לא מצינו יותר מששים עיי"ש). וא"כ קשה למה לא אמר הר"ן הנ"מ א' אלא ע"כ דאף לדעת ר"ת דסובר דהנאסר אינו חמור מהאוסר מ"מ באופן זה דשני זיתי היתר שנאסרו מאיסורין שאין טעמן שוה אם הזיתי היתח טעמן שוה צריך ב' פעמים ששים. ונראה לפרש הסברא ולחלק בין נידון דידן למלח הבלוע מדם והוא דאפשר לומר דהא דגזרו חז"ל על חתיכה שנאסרה שיצטרך ששים נגדה הוא משום כדי שלא נבא להקל באיסור עצמו. ולפ"ז שפיר אפשר לומר דנהי דמצד הסברא אפשר צריך להיות דגם כאן בנידון החו"ד נאמר דאין הנאסר חמור מ"מ הלא בכל חנ"נ מצד הדין תורה לא היה צריך ששים נגדה רק משום גזירת חז"ל דשמא נבא להקל בגוף האיסור. א"כ גם הכא בנידון ב' זיתים הנאסרים שייך למיגזר משום דילמא נבא להקל בשני זיתי איסור שטעמן שוה להצטרך רק פ"א ששים. משא"כ במלח הבלוע מדם שפיר אמרינן להקל מכח הסברא דאין הנאסר וכו' כי שם אין שייך לגזור והוא דשמא יבואו להקל גם במלח האסור מחמת עצמו לבטל בששים דהא מה דדבר דעביד לטעמא לא בטיל הוא רק מדרבנן ואטו דרבנן לא גזרינן כידוע. כן מוכרח לחלק בין הא דנידון החו"ד ובין מלח הבלוע כדי שלא יקשה על הר"ן ז"ל. ועוד אחר העיון נראה דהכא באיסור דבוק אפי' אם נאמר כהחו"ד ג"כ ניחא הכא דצריך ב"פ ששים משום המים שבלעו החלב והחתיכה הדבוקה כי גם בהחתיכה הדבוקה יש בה חלב כ"כ עד שיוכל לאסור את המים אף זולת החתיכה שנאסרה וכי לפי הטעמים של איסור דבוק מוכרח דמובלע בה איסור הרבה). וא"כ ה"ה ב' זיתי היתר שטעמן שוה שנאסרו מן איסור אחד. כי באמת נראה לכאורה להביא ראיה לדינו של החו"ד הנ"ל מהא דפסקינן בסימן צ"ח דב' זיתי איסור אשר אין טעמן שוה מבטלין זא"ז. וקשה הלא המים שבלעו הב' זיתי איסור נעשו נבילה והמים טעמם שוה וא"כ ליבעי ששים נגד הב' זיתי איסור. אכן לפי דברי החו"ד הנ"ל ניחא וכמובן. והתימא לכאורה על החו"ד שלא הביא ראיה לדבריו מהנ"ל. אמנם אפשר לדחות ראי' הנ"ל דאפ"ל דהאי דינא דסימן צ"ח הנ"ל מיירי באיסורין הצלולים דלא שייך בהו בליעה ופליטה ואפשר משום זה נקט הרא"ש ז"ל בתשובה מרא דהאי דינא חלב ודם והיינו דברים צלולים (וידוע דכמה פוסקים ס"ל כדעת הרא"ש ז"ל דסובר חתיכה נ"נ):

אמנם אם נאמר דלהכי בעי ששים נגד הכל באיסור דבוק משום המים שנ"נ א"כ היה לנו להקל עכ"פ בהפ"מ שלא להצריך ששים באיסור דבוק נגד הכל רק נגד חלק הגדול. כי בהפ"מ לא אמרינן לח בלח נ"נ. אך אפשר לומר דלהכי לא מקילין בהפ"מ והוא דהנה כתבתי דבבשר שמן בלאו הכי ניחא דצריך ששים נגד הכל משום דטעמם שוה. וא"כ אף בבשר כחוש צריך ששים נגד הכל משום דאין אנו בקיאין בין כחוש לשמן. אך אפשר משום זה לחוד אין להחמיר דהא באיסור דרבנן אנו בקיאין כמבואר בסי' ק"ה וחנ"נ הוא רק מדרבנן. אמנם משום הני תרווייהו דמי להדדי (והיינו דהמים נ"נ וגם דאין אנו בקיאין בין כחוש לשמן) שפיר אפשר להחמיר אף שהוא רק איסור דרבנן דהוי כעין ס"ס להחמיר ספק א' דילמא הלכה כהפוסקים דגם לח בלח נ"נ ואת"ל דאין הלכה כהפוסקים הנ"ל שוב יש לספק דילמא הבשר שמן הוא. וכשיש ס"ס להחמיר כתב המל"מ בפ"ד מהלכות בכורות דיש להחמיר אפי' באיסור דרבנן עיי"ש:

הגה"ה והנה על דברי משל"מ הלז קשה לי מהא דפסקינן בש"ע או"ח הלכות שבת סימן רמ"ח סעיף ב' דמותר לילך בספינה בשבת על נהרות שאין ידוע לנו שאין בעומקן עשרה טפחים וזה הדין נובע מתשו' הרמב"ם וכתב שם הטעם משום דהוא ספיקא דרבנן. ולפי דברי משל"מ הנ"ל קשה הא כאן יש ס"ס להחמיר. ספק אחד דילמא אין בעומקו עשרה טפחים ואם תמצא לומר דיש בעומקו משרה טפחים דילמא יש תחומין למעלה מעשרה ואם כן היה לנו להחמיר אפילו באיסור דרבנן. וצ"ע:

**( א) כ"כ גם כן המש"ל פ"ח מה' שאר אבות הטומאה וכ"נ דעת הפר"ח יו"ד סימן ס"ט בהשגותיו על הצמח צדק יע"ש, ולכאורה היה נראה ליישב ע"פ מ"ש הפר"ח ודעמיה כי איבעיא דלא איפשטא לא נכנסה בגדר הספק ואם כן הה"ד דאף להחמיר אמרינן כן. אמנם מה אעשה שמדברי הנו"ב מהד"ת חי"ד סימן ס"ד נראה דאף כה"ג נכנס בגדר הספק להחמיר יע"ש. אמנם בעיקר קושית ידידי המחבר ראיתי בשעה"מ פ"י מה' מקואות כלל ה' שהביא מכאן ראיה דלא כהמש"ל ומסיר ע"ז דהיא ראיה שאין עליה תשובה יע"ש היטב:)** ע"כ הגה"ה

אכן כ"ז כפי מה שהעיר לנו החו"ד דהרמ"א ז"ל מצריך ששים נגד הכל באיסור דבוק. אך כבר כתבתי לעיל דלא מצינו בהרמ"א שכתב בפירוש כן ואדרבה מהש"ך נראה דלא בעי רק נגד החתיכה הדבוק אם היא גדולה מהחלב. (ולפ"ז כמה בעי נגד איסור דבוק יש לעיין הרבה):

ונ"ל ע"ד ראיה דשני איסורין משם אחד מבטלין זא"ז מהא דמבואר בסי' צ"ב בכזית בשר שנפל ליורה חולבת אף שלא קדם וסילקו סגי בפעם אחת ששים. וקשה קושיית הש"ס חלב נבילה הוא וא"כ ליבעי ב' פעמים ששים נגד הבשר ונגד החלב אלא ע"כ דשני איסורין שאין טעמם שוה אף שהם משם אחד מבטלין זא"ז, ועיין בכרו"פ סימן ל"ב ומה שכתב החו"ד בס"ק הנ"ל לדחות ראיה זו וז"ל כיון דשם רק ספק הוא להכי סמכינן על הפוסקים המתירין. ע"כ גם דבריו בכאן לא זכיתי להבין מלבד שגוף הדברים כאן קשים להבינם במה שכתב דהוא רק ששים מנ"ל לא אדרבה מהש"ס מוכח דאין כאן ששים מדהקשו בפשיטות חלב נבילה הוא ובפרט מהרשב"ם והר"ן הנ"ל מוכח דאין כאן ששים דאל"כ לא היה להם להחמיר כ"כ בנידון שלהם דהא חנ"נ הוא רק מדרבנן ואם היה רק ספק אם בלעה ופלטה היה להם להקל מכח ספיקא דרבנן לקולא. אך עוד קשה לי מאד על דבריו דבאיסור דבוק כתב דבעי ששים נגד הכל משום דב' איסורין משם אחד אין מבטלין וכאן בכזית בשר שנפל לתוך יורה חולבת כ' להקל דלא בעי' ב' פעמים ששים משום דהוא רק ספק. לפענ"ד תמוה מאד דבר זה כלפי לייא ענין זה דחתיכה בלעה ופלטה יש לו מקור בש"ס שהקשו חלב נבילה כו'. וענין איסור דבוק אין לו שום רמז בש"ם וכמה פוסקים חולקים וסוברים דלא אמרינן כלל איסור דבוק. ואם כן אף שאנו מחמירין ואמרינן איסור דבוק מ"מ אין שום סברא להחמיר בזה יותר [שלא נסמוך על הפוסקים המתירין] מכזית בשר שנפל כו'. ובפרט דאף להפוסקים הסוברים איסור דבוק עיקר טעמם משום ספק שמא היתה פ"א חוץ לרוטב. והרמ"א ז"ל בת"ק כתב רק טעם זה וא"כ איך אפשר לומר דנחמיר כאן יותר מבכזית בשר שנפל כו'. וגם חנ"נ בשאר איסורין הוא רק דרבנן ובב"ח חנ"נ לכ"ע מדאורייתא וצ"ע מאד דבריו בזה. ולכן נלפענ"ד דגם מסימן צ"ב הנ"ל יש ראיה גדולה דשני איסורין משם אחד מבטלין זה את זה. הרי לפענ"ד הוכחתי בראיות ברורות דשיעור ששים לאו מטעם ביטול הוא. אמנם נראה דעכ"ז גם כדברי הנוב"י ז"ל [דסובר דהיכא דיש ששים לא צריכין לבא לידי ביטול כלל] גם כן אי אפשר לומר מכח כמה ראיות וגם מצד הסברא. דנהי דהיכא דיש ששים אין מרגישין הטעם מכל מקום גוף האיסור במאי הותר והרי מין במינו היכא דשוה בטעמא ואם כן אין נרגש הטעם של האיסור ואפ"ה בעי ביטול. אלא ע"כ דכך הוא הדבר לענין ביטול איסורין והוא דלעולם בעי ביטול נגד גוף האיסור להיות בטל וזה הביטול אנו למידין מקרא דאחרי רבים להטות דביטול רוב סגי. אך איך מהני ביטול רוב היינו רק במין במינו כיון דאין מרגישין הטעם של איסור. משא"כ במין בשא"מ כיון דמרגישין הטעם לא מהני ביטול רוב לחוד. כיון דמרגישין הטעם וחיך אוכל יטעם [כמו שכתב הרשב"א ז"ל בחידושיו לחולין עיי"ש] לכן ה"ה בניכר האיסור ובניכר האיסור אף במין במינו לא בטל ברובא. להכי במין בשאינו מינו דהיה לעולם כניכר האיסור להכי לא בטיל ברובא לחוד וצריך ששים נגדו כדי שלא יהיה נרגש הטעם ואזי הוא כלא ניכר האיסור ואז שפיר נתבטל גוף האיסור ברובא כמו מין במינו. דכל חומר דמין בשאינו מינו דאינו בטל ברובא לחוד הוא רק משום דמרגישין הטעם. ולהכי היכא שאין נרגש הטעם כגון ביש ששים שפיר דומה לגמרי למב"מ לענין ביטול רוב דגם הוא בטל ברובא אבל מ"מ ביטול בעי כלומר דאף ביש ששים נגד האיסור מ"מ צריכין אנו לבא לידי ביטול רוב. והוא משום דהאיסור יש לו עדיין מציאות וצריכין ביטול נגדו. וראיה גדולה לזה דאם לא נאמר כן רק דנאמר כדברי הנוב"י ז"ל דהיכא דיש ששים לא צריכין כלל לבא לידי ביטול כי הרי הוא כאלו אין להאיסור מציאות א"כ קשה מאד על מאן דסובר דמב"מ לא בטיל אף באלף ויליף לה מקרא דולקח דם הפר כו' וקשה הא תינח דיש למילף מהתם דבפחות מששים אינו בטל מב"מ. אבל כשיש ששים נגד האיסור דלדעת הנוב"י אין להאיסור מציאות כלל מנ"ל דלא בטל ואפי' באלף דהרי התם בהקרא לא היה ששים בדם הפר נגד דם השעיר אלא ע"כ כמו שכתבתי דאף דיש ששים נגד האיסור ואפי' אלף מ"מ יש להאיסור עדיין מציאות עד שהותר רק מכח ביטול. ולהכי שפיר סובר רבי יהודה דמב"מ לא בטיל אפי' באלף דכיון דיליף מקרא דבמב"מ לא נתבטל ברוב להכי ממילא אף כשיש ששים או אלף ג"כ לא מהני. ומעתה מש"כ הנוב"י ראיה לדבריו וז"ל שהרי מבשא"מ לא מהני ביטול רוב שהרי טכ"ע ואפ"ה בטל בששים עי"ש. הוא תמוה מאד דזיל בתר טעמא דמה דלא בטיל ברוב לחוד הוא משום דנרגש הטעם ולהכי בעי ששים כדי שלא יהיה נרגש הטעם ואז שפיר בטל ברוב כיון דלא נרגש הטעם ה"ה כמב"מ דבטל ברובא לחוד ועוד נ"ל ראיה ברורה דאפי' היכא דיש ששים ואין מרגישין טעם מ"מ צריכין אנו לביטול והיינו ביטול רוב מתוס' ורא"ש ז"ל בפ' השוכר את הפועל שהבאתי לעיל שהקשו דאמאי בטל בב"ח דהא ע"י תערובות נאסרו וה"ה כמו כלאים דלא בטיל. ולדברי הנוב"י דהיכא דאינו נותן טעם אין אנו צריכין לבא לביטול כי האיסור כלא היה א"כ לא הקשו כלום דשאני ביטול כלאים דלא בטיל משום דהוא ביטול רוב משא"כ ביטול דבב"ח דהוא באינו נ"ט להכי שפיר מותר באינו נ"ט משוה דלאו ביטול יחשב. אלא ע"כ דנהי דאינו נ"ט מ"מ צריכין עדיין לבא לידי ביטול גוף האיסור והיינו ביטול רוב. להכי שפיר הקשו דהחלב לא יתבטל משום דרק ע"י תערובות נאסרו וא"כ ה"ה מו כלאים דלא בטיל א"כ כמו כן החלב לא יתבטל ברובא. ועל זה תירצו דהכא לא צריכין לבא לידי ביטול רוב נגד החלב לענין שלא יאסור החלב את הבשר בתערובתן כי איסור בב"ח שאני משאר איסורין שנתערבו בהיתר. כי שם אף שאינו נ"ט מ"מ עדיין גוף האיסור לא הותר רק ע"י ביטול רוב משא"כ איסור בב"ח דתרווייהו היתרא נינהו ובתערובתם בלבד בלא נתינת טעם אינם נאסרים כי רק דרך בישול ע"י נתינת טעם אסרה תורה ולהכי אם אין החלב נ"ט בבשר אין צריך שום ביטול נגדה כי מן התורה מותר לאכול תערובת בב"ח אם אינו נ"ט:

והנה לפי דברי התוס' והרא"ש ז"ל דלהכי בטל בב"ח משום דרק ע"י בישול אסרה תורה קשה לכאורה מאד על הא דאמר אביי בחולין בסוגיא דט"ח דטעמו ולא ממשו בעלמא דאו' דמבב"ח מאי טעמא לא גמרינן כו' דאי ס"ד חידוש הוא אפילו כי ליכא נ"ט נמי א"ל רבא דרך בישול אסרה תורה ע"ש וא"כ משמע דאביי לית ליה הך דדרך בישול אסרה תורה. א"כ קשה לדידיה קושית התוס' דאפי' באינו נ"ט יהיה אסור תערובת בשר בחלב. והנה מצאתי קושיא זו **( א) כן הקשה בשו"ת דברי מנחם סימן מ"ט. ועיין חדושי הריטב"א חולין דף ק"ח שכתב דאבישול כל דהו קפיד רחמנא יע"ש. ועיין תוס' נדה דף ס"א ורש"י סוף תמורה ושם לא סיימו בהא דדרך בישול יע"ש. ועיין ר"ן ע"ג דשס"ב ופסחים דף קמ"ב ורא"ש נדה שם וב"י יו"ד סימן רצ"ט וט"ז ונקודות הכסף שם ותוס' מועד קטן דף ח' ד"ה נפקא ותוס' חולין דף צ"ה ד"ה ובנמצא יע"ש. ותשב"ץ חלק ב' סימן ד' וחלק ג' סי' שכ"ד יע"ש. ובעיקר קושית האחרונים צ"ע משו"ת הרשב"א סימן יע"ש היטב. ומ"ש ידידי המחבר נ"י דאפשר לברר ע"י צביעה כו' בשו"ת דברי מנחם כתב לתרץ משום דהוי טירחא לא מקרי דבר שיל"מ וגם צריך להוציא הוצאות ע"ז יע"ש. ולשיטת מהרי"ל הובא בש"ך יו"ד סימן ק"ב דאף על ידי הוצאות הוי דשיל"מ. צ"ל כשיטת הפוסקים דלא מהני צביעה רק בכלאים דרבנן ולא בכלאים דאורייתא ועיין טור יו"ד וב"י שם סימן ש"ב. וצ"ע עדיין לפמ"ש הט"ז שם ס"ק ג' והגר"א ס"ק א' יע"ש:)** בתשו' רבינו ע"א זצ"ל סימן ר"ז. ומתרץ קושיא זו דקושית התו' שם בבגד שאבד בו כלאים דליבטל ברובא הוא לרבא לשיטתו דאמר שם במ' נדה [דף ס"א] מנ"ל לרבא הא דסמכינן אצבעו. משא"כ לאביי בלא"ה לא קשה קו' התוס' דלהכי לא בטיל ברובא משום דאיכא לברורי ע"י צביעה, וא"כ לא צריכין לבא לסברת התוס' דהיכא דע"י תערובת נאסרו לא בטל. ולהכי לאביי אף דלית ליה דרך בישול אסרה תורה שפיר בטל לדידיה בשר בחלב אם אינו נ"ט עי"ש. ונלפענ"ד לפי מה שכתב המל"מ בפ"א מהלכות משכב ומושב דקושית התוס' על בגד שאבד לא היה רק דלמה מן התורה לא בטיל ברובא משא"כ מדרבנן בלא"ה לא היה קשה קושית התוס' דה"ה כטומאת משא דלא בטל מדרבנן עי"ש. והנה האי דאפשר לברר על ידי צביעה לא עדיף יותר מדבר שיל"מ דרק מדרבנן לא בטיל. וא"כ אי אפשר לומר כתירוצו של רבינו הנ"ל דהא לפי דברי משל"מ הנ"ל היה קושית התו' רק על דאורייתא ותירוצו שלו רבינו הוא רק על דרבנן. וגם אישתמיטתי' לרבינו ז"ל תשו' רשב"א סימן רנ"ט עי"ש שדחה הרשב"א סברא זו. וא"כ עדיין אנו צריכין לבא לתירוץ התוס' דהיכא דע"י תערובות נאסרו לא שייך ביטול וא"כ עדיין קשה על אביי כנ"ל. ונלפענ"ד לגודל חומר הנושא לתרץ קושיא זו. והוא דנהי דהוכחתי מכח ראיות דאף דהאיסור אינו נ"ט מ"מ צריך ביטול נגד גוף האיסור מ"מ לאביי לשיטתו אפשר לומר היכא דאין האיסור שוה בטעמו עם ההיתר סובר אביי לשיטתו דאם יש בההיתר כל כך עד שאין נרגש טעם האיסור דאז אין צריך ביטול נגד האיסור כי יש סברא לומר דגוף האיסור נעשה כהיתר אף בלא ביטול משום דאבד טעמו ה"ה נעשה כאינו ראוי. וכעין סברת הרבינו יונה בדבש ומוסק. כי נוכל לומר דבזה הסברא פליגי אביי ורבא דהנה אביי ורבא ס"פ השוכר את הפועל פליגי אם אזלינן בתר טעמא במב"מ או בתר שמא אביי סובר דאזלינן בתר טעמא ורבא סובר דאזלינן בתר שמא אביי דסובר דאזלינן בתר טעמא אפשר משום דנהירא ליה הך סברא הנ"ל. ולהכי סובר דאם אינו שוה בטעמו אף דשוה בשמא מ"מ מבשא"מ מיקרי שפיר נתבטל דלפי סברא הנ"ל אם אין שוה בטעמו אזי אין אנו צריכין לבא לידי ביטול ומקרא דולקח דם הפר וגו' לא מוכח רק דאין מתבטל משא"כ היכא דיש סברא לומר דגוף האיסור נעשה כהיתר אף בלא ביטול. ורבא דפליג וסובר דאף אם אינו שוה בטעמו ורק שוה בשמא ג"כ מקרי מב"מ דלא בטל. בע"כ דרבא לית ליה הך סברא הנ"ל רק סובר דאפילו היכא שהאיסור אינו שוה בטעמו עם ההיתר מ"מ צריכין לבא לידי ביטול. ולפ"ז הכל ניחא דאביי שפיר יכול לסבור ג"כ סברת התוס' דהיכא דע"י תערובות נאסרו לא בטיל ואעפ"כ לא קשה לדידי' קושית התו' מבב"ח [אף דלית ליה דרך בישול א"ת] דהא אביי לשיטתו דהיכא דאין שוה בטעמו לא צריכין לבא לידי ביטול כלל אם אינו נ"ט וחלב ובשר אין טעמן שוה ולהכי אין צריכין לבא לאביי לשיטתו בב"ח לידי ביטול. ומה דהק' התו' על בב"ח הוא רק לרבא וכן פסקינן אנן דעיקר תליא בשמא א"כ ל"ל הך סברא הנ"ל. וא"כ אפי' אינו שוה בטעמו צ"ל לידי ביטול וע"ז שפיר תירצו דלרבא ל"ק משום דסובר דדרך בישול א"ת. ואפ"ל עוד דמה דאביי סובר דהיכא דאין שוה בטעמו ל"צ לבא ל"ב הוא מכח דהיה ק' לו קו' התוס' הנ"ל על בב"ח למה נתבטל כי הוא ל"ל הך דדרך בישול א"ת. להכי היה מוכרח לחדש דהיכא דאין שוה בטעם לא צריכין לבא לידי ביטול ולהכי סובר דבמב"מ אזלינן בתר טעמא. ורבא דפליג על סברא הנ"ל הוא משום דלשיטתו דדרך בישול א"ת א"כ אין הכרח לסברא הנ"ל כי לדידי' בלא"ה לא קשה קו' התוס' מבב"ח דהא רק דרך בישול אסרה תורה וכמו שתירצו תוס'. וא"כ לדידן דפסקינן כרבא דמב"מ תליא רק בשמא א"כ ממילא מוכח דאף דהיכא דאינם שוים בטעמא מ"מ צריכין לבא לידי ביטול רוב אף ביש ששים מכח הראיות הנ"ל. ובפרט בנידון המל"מ והנו"ב ז"ל דהוא חלב בחלב אשר גם בטעמא הם שוים אף לאביי מוכח דצריכין לבא לידי ביטול אף ביש ששים. הרי בארתי לפענ"ד בראיות ברורות ובסברות דשיעור ששים לאו מטעם ביטול. אך מ"מ עדיין צריכין אנו לבא לידי ביטול והיינו ביטול רוב:

הגה"ה והנה לפ"ז עדיין קשה קו' רבינו עקיבא איגר זצ"ל על הרשב"א הבאתי לעיל בהג"ה הראשונה. אמנם באמת לא זכיתי להבין קושיתו דהנה הא דדבר שיל"מ לא בטל הוא מטעם דעד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר כמו שכתב רש"י ז"ל. ולכאורה קשה מאי שייך לומר שתאכלנו באיסור הלא כבר נתבטל ואם כן ה"ה כהיתר. אלא ע"כ דהא דדבר שיל"מ לא בטל הוא תחת סוג אין מבטלין איסור לכתחלה. והוא דכמו דאסור לכתחלה לבטל האיסור אף דבאם נתבטל ממילא ה"ה כהיתר גמור מ"מ לכתחלה אסור לבטל הרי דאסור לגרום לאכול איסור ע"י ביטול. להכי גזרו מכח זה גם כן דהיכא דאפשר לאכול התערובות עם האיסור שלא ע"י ביטול [כגון שיבא זמן אשר האיסור יחזור להיתר או על ידי מעשה כגון נדר] צריך להמתין עד זמן ההיתר. כ"א לא נצטרך להמתין רק שיאכל עכשיו ע"י ביטול אזי יהיה נראה כמבטל איסור לכתחלה. ולענ"ד הוא דבר פשוט ומעתה נראה דלא קשה כלל, דהנה הגע בעצמך היעלה על הדעת שיהיה מותר לכתחלה לערב כלי איסור בין כלים כשרים לבטלה שלא יצטרך להגעילה ונאמר מה לי ביטול ע"י הגעלה או ביטול דהשתא. הלא אין שום ספק דאסור לעשות כן בידים. והטעם דאסור משום דענין הגעלה לא נכנס תחת סוג אין מבטלין איסור. דהא במה שמגעיל הכלי **( א) דהא במה שמגעיל הכלי אף שהכלי בולע שוב כו' דאין הכוונה לבטל האיסור כי'. כ"כ הרשב"א סימן תס"ג והריב"ש סימן שמ"ט הובא בפר"ח יו"ד סימן ס"ד וכ"כ הר"ן פ"ב דע"ג ועיין שלטי גבורים פרק השוכר שם מה שכתב בשם הסמ"ג. ובאו"ה כלל כ"ד שכתב כן בשם הרשב"ם. ועיין ט"ז יו"ד סימן פ"ד ס"ק כ' וסימן קט"ו ס"ק י"ב וש"ך שם ס"ק כ"ח וט"ז או"ח סימן תנ"ג ס"ק ב' יע"ש. עיין נו"ב מהד"ק חי"ד סימן כ"ו בהג"ה שכתב דהא דקי"ל דבאין הכוונה לבטל האיסור לא אמרינן אין מבטלין דוקא בדבר שכבר נתערב אבל לערב לכתחלה אף שאין כוונתו לערב איסור יע"ש. ובזה יש ליישב קושיית המג"א סימן תמ"ז ס"ק מ"ה על הצמח צדק סימן פ' כמ"ש בנו"ב מה"ת חי"ד סימן נ"ו יע"ש. ועיין תשובת הר"ן סימן נ"ז ונ"ט הובא בב"י או"ח סימן תס"ז שכתב הטעם דמש"ה מותר לטחון חטים מבוקעות כו' דעדיין הוי היתר. ועיין ר"ן סופנ"ה ובב"י סימן ק"ט ביו"ד וט"ז או"ח סימן תמ"ז ס"ק ה' וסימן תרכ"ו ומג"א סימן תס"ז ס"ק ד' יע"ש. ותיפוק ליה דהא אין הכוונה לבטל כו' וע"כ משום דהוי לכתחלה. ועיין צמח צדק סימן נ"א ונו"ב. ועיין ט"ז יו"ד סימן קל"ז ס"ק ד' שמחלק בין אפשר בענין אחר יע"ש. ועיין ר"ש פי"א דתרומות משנה ח' ויו"ד סימן קל"ח ובט"ז שם וצ"ע. עיין נו"ב מהד"ת חי"ד סימן מ"ה שכתב דבגוף האיסור מן התורה אסור לבטל אף לשיטת התוס' דהוי דרבנן לבטל איסור לכתחלה, וכ"כ בתשובת פני ארון סימן ג' יע"ש, ובזה מיושב קושית השעה"מ פרק ט"ו מהלכות מ"א מהא דלא אמרה תורה שלח לתקלה בפ"ב דחולין. וכ"ה בק"ע על הירושלמי פרק חלק יע"ש. וכן מיושב קושית הברית אברהם או"ח סימן כ"ד כמ"ש האחרונים. ובלא"ה לשיטת הפרי תאר סימן צ"ט שכתב דהרמב"ם ס"ל שיטת הראב"ד דהוי דאורייתא לבטל לכתחלה אתי שפיר קושיית הברית אברהם. ועיין שמן רוקח חי"ד הימן י"ד וצריך עיון. ועיין אחרונים שהקשו בהא דאתרוג של ערלה דהא הוי שפיר היתר אכילה על ידי ביטול. ולכן הקשו מהא דב"ק דף מ"א והוכיחו מזה דבאיסור הנאה לכ"ע אסור מה"ת לבטל. כמ"ש החו"ד סימן צ"ט ס"ק ח' יע"ש. ולפי הנ"ל בלא"ה אתי שפיר ועיין בכורות דף ו' ע"ב וביצה דף כ"א. ובספר שמחת יום טוב שם יע"ש. ובהנ"ל אתי שפיר הכל. והרבה הארכתי בזה תה"ל בחידושיי:)** אין עשייתו לבטל האיסור רק כל כוונתו להפליט האיסור מן הכלי ולהשליכו חוצה. ואף שהכלי בולע שוב ממי הגעלה וא"כ יצטרך לסמוך על הביטול מכל מקום זה הביטול אינו עושה בידים רק נעשה ממילא. משא"כ לערב לכתחלה הכלי איסור דעושה בידים ענין ביטול איסור. והרי דבשיל"מ הוא ג"כ תחת סוג אין מבטלין. להכי שפיר הוצרך הרשב"א לחדש דכלי איסור שנתערב לא מקרי דשיל"מ (משום דצריך להוציא הוצאות). דאם היה נקרא דבשיל"מ היה אסור לסמוך על הביטול רק להגעיל כמו שאסור לכתחלה לערב כלי איסור ולבטלה בלא הגעלה. כנלפענ"ד פשוט:

תוכן העניינים

בית יהושע יורה דעה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה