אור ברסלב
בית יהושע יורה דעה יו"ד הלכות תערובות › סימן קג

בית יהושע יורה דעה· רבי יהושע פריידין

יו"ד הלכות תערובות · סימן קג

סימן קב

א

סעיף א כל דבר שטעמו פגום אינו אוסר את תערובתו עיין ט"ז ס"ק א' ועיין בפמ"ג ס"ק א' שהביא בשם הרשב"א בתו' הב"א דהא דיליף נטלפ"ג מנבילה שאינה ראויה לגר דאינה קרוי' נבלה ואף דבטעם פגום סגי במעט פגום אף שראוי' עדיין לאכילת אדם דדוקא היכא דהאיסור הוא בעין צריך דוקא להיות אינו ראוי לאכול אבל טעם כיון דרק ממשרת ילפינן דטעם איסור צריך דוקא כמו משרת דהוא טעם משובח עיי"ש. וכן כתב החו"ד ס"ק א' בשם הרשב"א ולא נמצא האי דרק ממשרת ילפינן בהרשב"א כי הרשב"א כתב וז"ל דרק איסור בעין צריך דוקא אינו ראוי לגר אבל טעם סגי בפגום קצת עיי"ש ועיין מה שאכתוב לקמן בסעיף ב' דברי הרשב"א.

והנה החו"ד בס"ק א' כתב לדחות דברי הכו"פ שכתב דבב"ח כיון שאסור שלא כדרך הנאתן גם נטל"פ אסור וכתב החו"ד דשלא כדרך הנאתן ונבילה מוסרחת שאינה ראוי' לגר תרתי מילי נינהו דנבילה מוסרחת פקע איסורה והוי כעפרא בעלמא וזה גם בבב"ח מותר דפקע איסורה ומעתה כמו דבכל איסורין מותר נטל"פ משום ילפותא דנבילה שאינה ראוי' לגר דמותר כמו כן בבב"ח עיי"ש. אכן לפענ"ד קשה דלפי מה שכתב החו"ד בשם הרשב"א דהטעם דנטלפ"ג מותר אף שהוא אינו פגום לגמרי משום דטעכ"ע ממשרת ילפינן לכן צריך דוקא טעם מושבח כמו משרת והיינו דעל טעם פגום אין לנו ילפותא להיות אסור. א"כ למה הוצרך לדחות דברי הכו"פ משום דבבב"ח מותר ג"כ היכא שאינה ראוי' לגר הא אפילו אם בב"ח היה אסור לאכול אפי' אם אינה ראויה לגר מ"מ למה יאסור בב"ח תערובות היתר אם נטלפ"ג דמ"מ לולי ילפותא ממשרת לא היה אוסר שום טעם של איסור אפי' טעם של חתיכה בב"ח לא היה אוסר תערובות היתר ורק משום ילפותא ממשרת אוסר הטעם של בב"ח התערובות היתר וא"כ רק טעם מושבח אבל טעם פגום דאין לנו ילפותא למה יאסור וכמו כן יש לתמוה על החו"ד ס"ק ג' שהקשה על הפר"ח שסובר דבשרצים הפגומים בעצמם אפי' נסרחו שמחמת הסרחון אינם ראוים לאכילה ג"כ אסורין והקשה דא"כ גם נטל"פ ליתסר בהו דהא נטלפ"ג ילפינן מנבילה שאינה ראוי' לגר עיי"ש. וקשה ג"כ דהרי מ"מ אין לנו ילפותא על טעם פגום דאוסר דמשרת הוא טעם מושבח ואף לפי שכתבתי בסעיף ב' סברת הרשב"א ג"כ צריך להיות מותר נטלפ"ג אפי' בבב"ח וצ"ע הגם שבאמת עדיין קשה להבין דברי הרשב"א לפי פירושם דממשרת ילפינן טעם רק מושבח אבל לא טעם פגום א"כ למה הוצרך למילף מנבילה הלא בלא קרא דנבילה שפיר היינו יכולין לומר כל זה דרק טעם מושבח יש ילפותא אבל לא טעם פגום. דאין לומר דלולי הקרא דנבילה לא היינו יכולין לחלק בין פגום ומושבח רק כיון דמצינו קרא דנבילה דיש חילוק בין ראוי' לאינה ראוי' להכי מחלקינן גם בטעם בין פגום למושבח דהא מה דמותר נבילה שאינה ראוי' לגר משום דנעשה כעפרא בעלמא דפקע איסורה:

ב

סעיף ב דוקא שנתערב איסור מועט עם היתר מרובה וכו' ואם אין שם ממשו של איסור אלא טעמו בלבד אפי' איסור מרובה והיתר מועט מותר והיינו שזרקו האיסור עיין בט"ז. אלה הדינים המה מהרשב"א בתוה"ב והפרמ"ג ס"ק א' כתב לפרש למה בזרק האיסור מותר אפי' איסור מרובה וז"ל אבל פליטתו טעמו לבד ידוע שאין מחצה איסור נפלט בהיתר אלא דאנן מחמירין להצריך לשער נגד כולו מש"ה בנטל"פ דיינינן ליה כאיסור מועט ע"כ. ובס"ק ג' כתב דמסתמא איכא רוב עיי"ש. ואין להבין דברים אלה בתרתי. חדא דאף אם פחות ממחצה מ"מ אם האיסור הרבה והרבה יותר מההיתר משמע ג"כ מהש"ע דמותר וקשה הא אין כאן רוב מההיתר נגד פליטת האיסור. ועוד אין להבין מה שכתב דידוע שאין מחצה איסור נפלט למה צריך ששים הלא לכה"פ די בשלשים נגד האיסור דהא הרשב"א כתב בפירוש מה דצריכין ששים הוא משום דלא ידעינן כמה ציר פלטה האיסור ומה שכתב הפרמ"ג אלא דאנו מחמירין להצריך וכו' משמע דששים הוא רק חומרא בלא טעם האיך אפשר לומר כן שהוא חומרא בלא טעם וצ"ע דברי הפרמ"ג כאן. והנה משמע מדברי הפרמ"ג דגם בזרק האיסור צריך רוב בהיתר רק שכתב דיש לעולם רוב ואין להבין. והנה החו"ד ס"ק ה' כתב לפרש באופן אחר. ונראה דמפרש דלעולם אין הפליטת ציר מרובה מן ההיתר רק בטעם לשבח אסור משום שמטעים אבל טעם לפגם דהוא רק טעם ולא שום ממש (היינו ציר) כמאן דליתא עיי"ש גם כאן סובר החו"ד לשיטתו דטעם לבד בלא שום פליטת ציר ג"כ אוסר אכן כבר הוכחתי גם מדברי הרשב"א דרק פליטת ציר אוסר אבל לא טעם בעלמא עיין בסימן צ"ח מה שכתבתי שם. גם מה שכתבו הפרמ"ג והחו"ד על הרשב"א הא דמותר בפגם כל שהוא משום דטכ"ע ילפינן ממשרת והוא רק לשבח עיי"ש אין שום רמז בדברי הרשב"א לדברים אלו ואעתיק דברי הרשב"א בתוה"ב וכל דבריו מפורשין בטוב וזה לשונו פגם זה שאמרו אפי' פוגם קצת ואם תאמר הלא נטל"פ מנבילה גמרינן ונבילה הראוי' לגר שמיה נבילה. לא קשיא דהתם היינו להתירה בפני עצמה וכו' אבל איסור תערובות שהולכין אחר נתינת טעמו כיון שנותן טעם לפגם כל שהוא בתערובות מותר לפי שאינו נותן טעם אדרבה פוגם. ודוקא שנתערב איסור מועט לתוך היתר מרובה אבל איסור מרובה לתוך היתר מועט ואפי' מחצה על מחצה מסתברא שאין מותר עד שיפגום לגמרי כנבילה עד לגר. ואם תאמר קדרה שאינה בת יומא למה אנן מתירין הא ליכא רובא דהתירא (ובודאי כונת הרשב"א היינו באם הבישול היה רק במקצת הקדרה וכן מפרש הכו"פ) יש לומר כיון דליכא אלא טעמו של איסור ולא ממשו בכל ענין שרי דלא אסור אלא טעמו וטעמו בתערובות רק ביש בהנאתן בנ"ט אסור הא לאו הכי שרי ע"כ. מעתה מפורש בדברי הרשב"א מה שכותב אפי' פגום כל שהוא והוא דטעם לא מיקרי רק אם נותן טעם טוב ואזי מיקרי טעם היינו שמטעים התבשיל אבל אם הוא לפגם לא מיקרי טעם כי אינו מטעים. וזה שכ' הרשב"א לפי שאינו נותן טעם אדרבה פוגם ע"כ והיינו להכי אינו אוסר כי אין מטעים ואין כאן טעם כי רק טעם אוסר ולא מה שאינו מטעים ואדרבה פוגם ולא צריכין לומר משום ממשרת ילפינן כי הרשב"א מפרש לנו בטוב להבין גם מפורש בהרשב"א דאפי' פליטת ציר מהאיסור אם נותן טעם לפגם בהתערובות מותר אפי' אם אין רוב בהיתר כי כתב בקדרה שאינו בת יומא מותר אפי' אם אין בהתבשיל רוב וידוע דהכלי בלעה פליטת ציר מהאיסור ושוב פלטה הבלוע פליטת ציר לתוך התבשיל ואעפ"כ מותר אפי' בלא רוב כי כן כתב הרשב"א בפירוש. גם יש להבין בטוב למה אינו צריך שום ביטול רוב נגד פליטת ציר אם הוא לפגם כי הרשב"א בתוה"ב לעיל שהביא מחלוקת הפוסקים אם טכ"ע דאו' והקשה הרשב"א על הפוסקים דסברו דטכ"ע מותר מדאו' מהש"ס הטמאים לאסור צירן ותירץ הרשב"א דרק אסור אם הציר הוא בפני עצמו ולא בתערובות היינו אם פלט האיסור פליטת ציר לתוך תערובות סברי הני פוסקים דמותר מדאור' עיי"ש. הרי מפורש הרשב"א דפליטת ציר מהאיסור לתוך התערובות זה מיקרי רק טעם ותולה אם טכ"ע דאו' או רק מדרבנן. ופשוט דלהפוסקים דטכ"ע מותר מדאו' כשהוא בתערובות אפי' בלא ביטול רוב מותר ואין צריך ביטול נגד הפליטת ציר שבתוך התערובות דאם לא כן רק ציר ביטול לא קשה כלום עליו מהטמאים לאסור צירן וכמובן ועוד דאם היה צריך ביטול רוב היאך יתבטל הא חיך אוכל יטעום (כאשר כתב הרשב"א על הא דצריך ששים באינו מינו משום חיך אוכל יטעום). והרי הרשב"א כתב דאם נותן טעם לפגם לא מיקרי טעם והרי מהרשב"א לעיל מוכרח בפירוש דגם פליטת ציר מיקרי רק טעם והיכא דנותן טעם לפגם לא מיקרי טעם א"כ גם ביטול רוב לא צריך כי מהיכן נאמר דצריך ביטול רוב. והנה הפרמ"ג הנ"ל ס"ק א' הקשה על הרשב"א דלמה יתבטל נותן טעם לפגם ברוב דחיך אוכל יטעום להכי צריך ביטול ששים. וא"כ אף דהוא פגום קצת מ"מ חיך אוכל יטעום והוא הכרתו ותירץ דצריך לומר דכל שאינו טועם מושבח לאו הכרה עיי"ש והוא בלתי מובן והנה אף לפי שהוכחתי דהיכא דיש בהתערובות פליטת טעם פגום לא צריך שום ביטול אך באם נתערב גוף האיסור אף שהוא נ"ט לפגם כתב הרשב"א דצריך ביטול רוב נגד גוף האיסור. וקשה לכאורה קושית הפרמ"ג חיך אוכל יטעום אך נלפענ"ד דבשלמא היכא שהטעם הוא לשבח וא"כ הרי זה הטעם אסור והוא ניכר להכי צריך ששים משא"כ שנרגש טעם פגום והרי הוא מותר כשהנ"ט בתערובות א"כ לא נרגש איסור רק היתר וממילא אין צריך לבטל הטעם ופשוט:

מעתה כל דברי הרשב"א מפורשים ומובנים היטב דהיכא שיש רק פליטת ציר מהאיסור והוא לפגם אין צריך שום ביטול ומותר ועיין בר"ן פ' השוכר את הפועל שהביא דברי הרשב"א דכיון שהוא פוגם אין כאן נותן טעם עיי"ש והיינו דטעם פגום לא מיקרי טעם

אכן אח"כ כשכתב הרשב"א בתוה"ב זה הדין דאם זרק האיסור לא צריך רוב בההיתר האריך לפרש הטעם כמו שמעתיק הש"ך ס"ק ה' כל דברי הרשב"א. החו"ד ס"ק ח' מפרש דברי הרשב"א עיי"ש. הנה לבד מה שכתבתי לעיל על החו"ד. אך גם מדברי הרשב"א כאן שכתב בטעמו לשבח אנו חושבים שמא פלט האיסור עד שיתן טעם בתערובות מפורש היינו שמא פלט כל כך פליטת ציר עד שהתערובות יהיה לו טעם מהפליטת ציר א"כ מפורש דרק פליטת ציר אוסר ולא טעם לבד. והנה לא ידענו למה האריך כל כך הלא כבר כתב הרשב"א על קדרה שאינה בת יומא לא צריך רוב בההיתר משום דפליטת איסור כשהוא לפגם אינו אוסר התערובות א"כ כאן בזרקו האיסור ג"כ אין רק פליטת האיסור. וגם אין להבין במה שכתב הרשב"א שאין פליטתו בכולו וקשה לכאורה הלא אף אם היה פליטתו בכולו הלא פליטת ציר כשהוא לפגם אינו אוסר. ונלפענ"ד הנה הריטב"א בחידושיו לחולין הקשה גם כן מהטמאין לאסור צירן. ותירץ ג"כ כמו הרשב"א דבתערובות אינו אוסר הבאתי לעיל וסיים הריטב"א וז"ל וכל היכא דטעם איסור מרובה וההיתר מועט כמאן דאיתא בעינא חשוב עי"ש. להכי הוצרך הרשב"א לומר שאין פליטתו בכולו דאם היה פליטתו בכולו והיה הפליטת איסור מרובה מן ההיתר והיה חשוב כאיסור בעין בלא תערובות ואיסור בעין צריך שיפגום לגמרי שלא יהיה ראויה לאכילה כלל. מעתה הכל מובן בטוב והיינו היכא דיש רק פליטת ציר והוא פגום אינו צריך שום ביטול והיכא שיש ממשות של האיסור אף שנ"ט לפגם צריך ביטול רוב נגד הממש וכל זה מפורש בדברי הרשב"א. רק שקשה על דברי הרשב"א מהש"ס דגמרינן טעם לפגם מנבילה. וקשה דלפי דברי הרשב"א דטעם פגום אפילו כל שהוא לא מיקרי טעם אין צריך לימוד ועוד דלא דמי לפגם דנבילה. דפגם נבילה אינה ראויה כלל. וכן הקשה הר"ן על הרשב"א. לזאת תירץ הר"ן ז"ל סברא אחרת אשר הביא הש"ע ויש שאומר והוא דעת הר"ן ולא נדע דעת הרשב"א מה שהוא לומד בדברי הש"ס הילפותא מנבילה ואפשר דהנה הש"ס אמרו נבילה שאינה ראויה לגר לא קרויה נבילה והיינו שאינה קרויה עוד נבילה מזה ילפינן דטעם פגום שלא מיקרי טעם להכי מותר:

ג

סעיף ב בהג"ה אע"ג דהאיסור לפגם והמאכל מותר מ"מ הקדרה אסורה ואם בישל בה תבשיל שהאיסור הראשון נותן טעם לשבח נאסר התבשיל. מוכח מכאן אף ע"ג דהאיסור נותן טעם לפגם בזה התבשיל אבל האיסור לא נפגם כלל ועדיין יכול לאסור תבשיל שנ"ט בו לשבח. וקשה לפי זה על המרדכי הובא בבית יוסף סימן צ"ד ובט"ז שם דאם בישלו דבש בקדרה של בשר והריקוהו לתוך קערה של חלב מותר משום דבשר נותן טעם לפגם בדבש והבית יוסף מתיר משום נ"ט בנ"ט וכן פסק בש"ע משום נ"ט בנ"ט. והקשה הט"ז דלמה לא התיר משום טעם המרדכי דהא לפי טעם המרדכי מותר אפילו בישלו בשר בעין עם הדבש ע"ש. ולפי דברי הגה"ה קשה על טעם המרדכי דנהי דהבשר נ"ט לפגם בהדבש אבל עדיין יוכל הבשר ליתן טעם בהחלב כי בשר נ"ט לשבח בהחלב אם כן נאסרה החלב ונאסר הדבש מהחלב שנאסרה משום איסור בב"ח. ולכאורה אפשר לומר דהמרדכי סובר כשיטת התוס' דגם בב"ח אין הנאסר אוסר אם אין החלב יוצא עמו ולהכי בנידון המרדכי יען אין הבשר יכול לאסור הדבש גם החלב אינו אוסר ויהיה מתורץ קושית הט"ז על המחבר כי הש"ך בס' ק"ה כתב דהמחבר סובר כהר"ן דבב"ח אוסר הנאסר לבד עי"ש. ולהכי לא התיר משום טעם המרדכי והט"ז לשיטתו בסימן ק"ה דסובר דגם המחבר סובר דגם בב"ח אינו אוסר אם אין החלב יוצא עי"ש. הקשה שפיר. אכן אחר העיון גם לשיטת התוס' צריך להיות אסור בנידון המרדכי כי מה שהתוספות סברו דגם בב"ח אין הנאסר אוסר אלא אם החלב יוצא עמו הוא כמו שהסביר התה"ד סברתם משום דבב"ח אם הבלוע חלב יוצא מהבשר גם הבשר הותר כמו כלאי צמר ופשתים עי"ש בש"ך ק"ה אבל בנידון המרדכי החלב אסורה כי יש לה טעם בשר מושבח רק הטעם בשר הוא לפגם בהדבש. אף שבסימן קל"ד פסקינן בתבלין הבלועין מיי"נ ונפלו לתבשיל אשר היין פוגם התבשיל אין אוסר התבלין הוא משום דאין הנאסר חמור מהאוסר אבל בבב"ח אמרינן דהנאסר חמור מהאוסר מקושית הש"ס בחולין חלב נבילה מוכח משם דבב"ח הנאסר חמור מהאוסר והיינו דהחלב שנאסר מהבשר אוסר החלב משום מין במינו אף דהבשר הוא א"מ עם החלב ובשאר איסורין כתבו התו' שם בד"ה חלב נבילה דאין הנאסר אוסר משום מב"מ דאין הנאסר חמור עי"ש. א"כ הכא מה בכך שהבשר פוגם בדבש הלא החלב הנאסר נ"ט לשבח בהדבש. ובב"ח הנאסר חמור מהאוסר. והנה לכאו' היה אפשר לומר דנהי דמוכח כאן דהאיסור הנ"ט לפגם בתבשיל אינו נפגם היינו שאינו נפגם לגמרי ויוכל עוד לאסור אבל בשר הנ"ט לפגם בדבש נעשה טעם הבשר נפגם קצת שלא יוכל לחול עליו איסור בב"ח ואם כן גם החלב אינו נאסר כסברת הרמב"ן דבב"ח צריך להיות נאסרים הבשר והחלב אכן הנה הר"ן בפרק השוכר את הפועל סובר דעל פגם בכלי שאב"י יוכל לחול איסור נותר עי"ש. וא"כ הרי פגם שאב"י אשר לא יוכל לאסור ומ"מ יוכל לחול עליו איסור נותר א"כ מכ"ש על טעם הבשר הזה בודאי יוכל לחול איסור בב"ח כי טעם כזה יוכל לאסור כפסק הג"ה הזו:

הגה"ה הנה הר"ן מתרץ בזה קושית התוס' והרא"ש והיה אפשר לכאורה לומר דהם לא סבירא להו כסברת הר"ן דמדבריהם נאסר דהם סברי דמה דצותה התורה מריקה ושטיפה משום שלא יאסור הבלוע נותר התבשילים ולא משום להתבער הבלוע שבכלי עי"ש וא"כ בודאי ג"כ סברו דעל פגם אב"י יוכל לחול איסור נותר. ע"כ הגה"ה

וביותר יש לתמוה על תשובת נוב"י סימן ל"א שפסק ביין שבשלו בכלי של בשר ב"י ותחבו כף חלב ב"י להתיר היין אף דחלב אינו פוגם היין והחלב נאסר מהבשר כפי הג"ה הזו מכל מקום מותר היין והביא ראיה מהמרדכי הנ"ל וכתב אף דהחלב נאסר ואינו פוגם היין מכל מקום כיון דהחלב נאסר רק מטעם הבשר והוה בשר בחלב והרי הבשר פוגם היין עי"ש והוא תמוה מאד במה שסובר דגם בבב"ח אמרינן אין הנאסר חמור מהאוסר הרי כ"ע סברי דבבב"ח הנאסר חמור מהאוסר והוא מקושית הש"ס חלב נבלה וכהנ"ל. ובתשו' צ"צ כתב דאסור ליתן חלב ביין לתקנו אף שהחלב פוגם ביין מ"מ שמא יבשל היין עם בשר עי"ש הרי דגם הצ"צ סובר דאף שהחלב פוגם ביין מ"מ זה החלב יוכל לאסור בשר משום בב"ח (גם מפורש דסובר דחלב בקמץ פוגם ביין דלא כנוב"י) וצ"ע מאד על המרדכי והנוב"י. אח"כ מצאתי בס' יד אפרים שהקשה על הנו"ב וזה לשונו אע"פ דהבשר פוגם ביין מכל מקום החלב לבד הוא עצמותו של איסור ואוסר ע"כ. ובודאי כונתו משום דבב"ח הנאסר חמור מהאוסר (אך לפלא למה לא הקשה כן על המרדכי) ואחר כך כתב היד אפרים לחלק דמה שכתב בהג"ה כאן דהקדרה אוסר מיירי שהיה איסור בעין בהתבשיל ובלעה הקדרה מהאיסור בעין אבל טעם שנכנס להתבשיל אשר הטעם פוגם גם טעם האיסור נעשה נפגם שלא יוכל לאסור ומכח זה סתר דברי הנוב"י מה שאוסר שם הכלים דהא הפליטות הבשר והחלב לא נאסרו כלל דהפליטה בשר של הכף נעשה ג"כ נפגם עי"ש. והנה לפי דברי היד אפרים יש לתרץ המרדכי דהא דברי המרדכי שבישלו דבש בהקדרה של בשר א"כ הטעם של בשר נפגם ולא יוכל החלב לאסרו אכן יש להפליא על היד אפרים הלא הרמ"א באותו הג"ה כתב אבל אם ניערו בכף התבשיל הראשון ואח"כ תחב הכף לתבשיל שני שהוא ג"כ פוגם לא נאסרה הקדרה משום שהוא נ"ט בנ"ט והוא מאו"ה. ולדברי היד אפרים למה הוצרכו משום נו"ט בנו"ט דכאן הוא רק טעם אם כן הרי מפורש דגם טעם שבתבשיל לא נעשה נפגם ויוכל עוד לאסור התבשיל שאינו פוגם בו ואם כן עדיין קשה על המרדכי והנוב"י וצ"ע:

החו"ד ס"ק ח' הביא תשו' נוב"י. והקשה רק על הנוב"י במה שאוסר הכלים וזה לשונו. ותמיה למה אוסר הכלים דהרי הטעם כמו שכתבו התוס' וסיימו שם ונאסרים המים וחוזרים ואוסרים הכלים ובסימן צ"ד סעיף.. כשיש במים ס' מותרים וא"כ ה"נ כיון שהיין אינו נאסר אינן חוזרים ואוסרים הכלים כמו ביש ס' עי"ש. ולפענ"ד יש לתמוה מאד על תמיהתו דמה בכך שהיין מותר הלא הפליטת בשר וחלב שביין נאסרים רק היין כתב הנוב"י דאינו נאסר משום שהבשר פוגם בהיין גם החלב אינו יכול לאסור וכהנ"ל הרי דהנוב"י סובר דהפליטת בשר וחלב שביין נאסרו בב"ח והחו"ד לא ערער בזה על הנוב"י (לפלא על החו"ד למה לא הקשה משום דבבב"ח הנאסר חמור מהאוסר) ומעתה דהפליטות נאסרים והכלי בולע הפליטות למה לא יהיו נאסרים ומה שכתבו התו' בקערות שהודחו לאסור משום שהמים נאסרים באמת לכאורה קשה למה הוצרכו משום דהמים נאסרים והמים אוסר הכלים אפילו אם לא אמרינן חו"נ וא"כ אין המים אוסרים הכלים מ"מ צריך להיות אסורים הכלים משום שבלעו הפליטות והראיה לזה הרי הרמב"ן והרשב"א לא סברי חו"נ ומתירין הכלים בקערות רק משום שאמרו דגם בקערות שהודחו הפליטות אינם נאסרים משום שהוא נו"ט בנו"ט קודם שנאסרו עיין ברשב"א ובר"ן בסוגיא דנו"ט בנו"ט רק ע"כ לומר על התוספות כמו שאכתוב לקמן דהתו' והסמ"ק והאו"ה סברי דיש נ"ט בנ"ט דאיסורא אשר ג"כ מותר עי"ש להכי הוצרכו לומר דהמים נאסרים ואוסרים אבל מי שסובר דנ"ט בנ"ט דאיסורא אסור לעולם כמו שכתב הר"ן וזה לשונו אבל במידי דאיסורא כל היכא דאיכא טעמא אושר עד סוף כל העולם הובא בש"ך סימן צ"ד ולהכי פוסק הש"ך בהוחמו מים בכלי איסור תוך מעת לעת אם בישלו בהכלי תוך מעל"ע מהחמת מים צריך לשער כפי המדומע אפילו בהפ"מ דלא חו"נ בלח משום דהבליעת איסור אוסר אפילו שהוא הרבה נ"ט בנ"ט משום דהוא נ"ט בנ"ט דאיסורא וכן פסק החו"ד שם בחידושיו ס"ק ק"א עי"ש. א"כ אין להבין במה שתמה החו"ד על הנוב"י שאוסר הכלים משום דהיין מותר וקשה מה בכך שהיין מותר הלא הפליטות אסורים אם כן נאסרו הכלים דהוא נ"ט בנ"ט דאיסורא וצ"ע דברי החו"ד במה שתמה על הנוב"י כי שפיר אוסר הכלים מה שהותר יין קשה על הנוב"י דבבב"ח הנאסר חמור מהאוסר וכהנ"ל:

ד

סעיף ב בהג"ה אם לא היה ס' נגד איסור הראשון הנה בודאי אין צריך ס' נגד כל האיסור. כי הכי כל האיסור נבלע בהקדרה הלא נשאר גם בהתבשיל. החו"ד כתב דלפעמים צריך ששים נגד כל האיסור היינו אם חרסי הקדרה מחזיק כמו חלל הקדרה עי"ש ולפי דברי החו"ד אם בישל בהכלי תבשיל איסור חמשים זיתים וחרסי הקדרה מחזיק ג"כ חמשים זיתים ואם בישל אח"כ בהכלי צריך להיות אח"כ ס' כנגד כל החמשים זיתים. ואין להבין הלא אנו רואין התבשיל לפנינו שנשאר בהקדרה ואיך נאמר דצריך ששים נגד כל האיסור בשלמא בחתיכה איסור צריך ס' נגד כל החתיכה אף אם היא גדולה כמו בשעת נפילה להתבשיל משום כנגד מה שפלטה לתוך התבשיל נכנס אל החתיכה מהתבשיל אבל כאן לא שייך זה. אכן החו"ד לשיטתו בסימן צ"ג ובסימן ק"ה דטעם בלבד אפילו בלא שום פליטה גם כן אוסר להכי הוצרך ס' נגד כל האיסור כי החמשים זיתים פלטו טעם לקדרה. אמנם כבר הארכתי לעיל בסימן צ"ח בראיות ברורות דטעם לבד בלא פליטה אינו אוסר ומעתה לפענ"ד נראה דצריך לשער כמה חסר מהתבשיל ומזה החלק שנחסר צריך לשער שוב מצאתי בלבושי שרד שכתב דצריך להיות רק לפי החשבון:

והנה עוד קשה למה צריך רק ששים נגד האיסור אם הקדרה היתה ב"י והיתה בלועה מתבשיל ואם בזה התבשיל נותן האיסור טעם לשבח אם כן נאסר הבלוע ונעשה נבילה והיה צריך ס' נגד הקדרה. והנה זה לא קשה דיאסור האיסור הבלוע הישנה שבקדרה ויצטרך ששים נגד הבלוע שבקדרה שנ"נ דהא האיסור אין יכול לאסור התבשיל משום שפוגם א"כ אין הנאסר חמור מהאוסר כמו תבלין הבלועין מיי"נ המבואר לקמן בסימן ק"ג. אכן בתבשיל השני דגם האיסור נותן טעם לשבח. אם כן גם הבלוע שנ"נ יאסור התבשיל ויצטרך ס' נגד הקדרה כי אין יודעין כמה הבלוע. והנה ראיתי בהחו"ד שכתב דהא דמתיר הרמ"א בכף שנתחב בתבשיל שפוגם משום נו"ט בנו"ט ולמה לא אוסר שמא נגע הכף בהקדרה ונכנס הבלוע שבכף בהבלוע שבקדרה והוא טעם שני ואוסר וכתב משום דהבלוע שבקדרה הוא מקושר עם התבשיל עי"ש. ולפי דברי החו"ד לא קשה קושיא זו שהקשיתי. אמנם לא אוכל להבין דברי החו"ד בזה איך יועיל בכאן סברת מקושר להתיר הלא פשוט בפי כל דהבלוע הישנה נאסר מהתבשיל והיינו כגון כף הבלוע מבשר ותחב לקדרה של חלב אף שיש ס' נגד הכף מ"מ הכף נאסר משום איסור בב"ח עיין בכו"פ ובחו"ד סימן צ"ד שכתבו כן ומובן בטוב החילוק שבין הבלוע החדשה ובין הבלוע הישנה כי הבלוע החדשה שנכנס בהכף או בקדרה אינו נאסר מהבלוע שבכף או בהקדרה משום דהוא מקושר עם התבשיל וה"ה כמו חתיכה איסור או בשר שנפל לתבשיל חלב וידענו בבירור אשר החלב שבסיבות הבשר בלעה תחלה מהבשר מ"מ מצטרפין כל החלב שבקדרה אם יש ששים נגד הבשר להתיר כל החלב דתיכף ומיד יוצא הבלוע בשר מהחלב הנוגע להבשר ואם כן ידענו אשר אין בהחלב הנוגע להבשר טעם מן הבשר כי יש ששים בכל החלב מה שא"כ הבלוע בשר שבכף או בהקדרה בודאי נאסר מהחלב שבקדרה כי אף שיש ששים נגד הבלוע אבל מ"מ ידענו בבירור שנשאר בהבלוע בשר שבכף בלוע חלב ונאסר הבלוע בשר אם כן כמו כן הכא הלא הבלוע הישנה שבקדרה אם האיסור נותן בו טעם לשבח ובתבשיל אין ששים נגד האיסור א"כ מה בכך שהבלוע הוא מקושר עם התבשיל הלא בבירור נשאר בהבלוע שבקדרה ונאסר כנלפענ"ד פשוט. הנה אם הקדרה היה של מתכות אפשר לצדד להקל דשמא לא נשאר מהבלוע אף שבקדרה איסור אין אנו מקילין משום דהוא ספיקא דאורייתא אבל כאן דהוא רק משום דנ"נ והוא רק מדרבנן אכן בכלי חרס דאין יוצא מידי דופיו לפי ענ"ד אין להקל. אך אפשר דהרמ"א סמך דלא הוצרך לפרש זאת דכל אחד ידע דאם יש בלועה בקדרה ב"י אשר האיסור נ"ט לשבח צריך ששים נגד הקדרה משום שנעשה נבילה הבלועה:

ה

סעיף ב בהג"ה אבל אם ניערו התבשיל הראשון בכף ותחבו אחר כך הכף לתבשיל שני שהיא ג"כ פוגם לא נאסרה הקדרה שם בארוך. הנה לפענ"ד יש לעיין הרבה על זה הדין כאשר אבאר הנה בנ"ט בנ"ט דאיסורא הרשב"א והר"ן כתבו בפירוש דרק נ"ט בנ"ט דהיתרא מותר אבל נ"ט בנ"ט דאיסורא לעולם אסור אפילו הרבה טעמים. אכן מהרבה פוסקים מוכח בפירוש דגם באיסורא מותר נ"ט בנ"ט וכן מתוס' כאשר אבאר. הנה הסמ"ק כתב על דברי בעה"ת שכ' באם החמו מים בכלי איסור תוך מעל"ע מחשבינן המעת לעת מהחמת מים ובכלי בשר לא מחשבינן מעל"ע מהחמת המים (הביאו הטור גם בסימן זה) וכתב הסמ"ק וטעמא דשרי בכלי בשר אע"פ שהחמין שבינתים משוי לה בת יומא והוי לשבח היינו משום דהוי נ"ט בנ"ט דהיתרא וכו' אבל בקדרה הבלוע מאיסור אין להתיר מטעם זה דלא שייך היתר נ"ט בנ"ט כי אם מהיתר להיתר אבל גבי איסור אע"ג דלגבי איסור הנבלע במים חמין שהחמו בינתים הוי נ"ט בהיתר מ"מ המים עצמן לבדם אוסרין משום דהמים נ"נ וכמו כן המים נ"נ כשבלעו מאיסור אבל גבי היתר כשהמים בולעים מטעם בשר מ"מ אין שם בשר על כל המים הילכך אין לחוש כי אם מטעם הבשר שבתוך המים שחוזר ונכנס ואותו טעם בשר שבמים הוי נ"ט בנ"ט דהיתרא עכ"ל. הנה מוכח בפירוש מהסמ"ק דסובר דגם נ"ט בנ"ט דאיסורא מותר רק משום שהמים נ"נ. וכן כתב בפירוש האו"ה בכלל ל"ד דין ז' שכתב וז"ל ומה"ט היא ג"כ דהא דאמר בתשו' נותן טעם לפגם שהקדרה של איסור נחשב בן יומא בחימום של מים נקיים לפי שחוזרת ובולעת מאותן המים שהחמו בהן וקדרה של היתר לא נעשית ב"י בחימם מים לבדן אע"ג שהקדרה של איסור הוי ג"כ אותו טעם שבא עתה לשבח מן המים שהחמו בה ג' נ"ט בנ"ט מן האיסור לקדרה ומהקדרה למים והמים חוזרין לקדרה מ"מ אסור דנהי דגבי איסור הנבלע במים שהחמו בינתים הוי נ"ט בנ"ט לתוך הקדרה מ"מ המים עצמן אסורין כ"כ כמו האיסור עצמו דבכל הקדרה משערינן ואין במים ששים לבטל כל הקדרה ומאותן המים לקדרה אין כאן נ"ט בנ"ט דהיתר אלא היא כולו איסור והטעם הראשון וכו' עכ"ל. הרי ג"כ כ' רק משום דהמים נ"נ:

וכן נלפענ"ד מוכח מהתוס' חולין דף קי"ב שכתב לאסור קערות של בב"ח שהודחו ביחד בנ"י משום שנאסרו המים ונבלעין בהקערות עי"ש. ולמה הוצרכו לומר משום שהמים נאסרו הלא הטעמים נאסרו וא"כ הרי הטעמים חזרו ונבלעו בהקערות אלא ע"כ דהתוס' סברי כשיטת הסמ"ק דטעם שלישי אפילו של איסור אין יכול לאסור להכי הוצרכו לומר משום דהמים נאסרו. וכן נלפענ"ד להוכיח מתוס' ע"ז ד' ע"ו ד"ה מכאן ואילך שכתב דמותר להגעיל בכלי חמץ בע"פ בד' שעות כלי ב"י בפחות מששים דשעת היתר היא דהוי נ"ט בר נ"ט מהחמץ לקערה ומן הקערה למים ומן המים חוזרין ונבלעין בקערה ועדיין הכל היתר עי"ש לכאורה למה הוצרכו לומר הך שהכל היתר מה זה הכל היתר הלא העיקר כי אם בסוף מה שחזר ונבלע בהקערה היא היתר די אכן כמו שכ' דגם התוס' סברי דטעם שלישי גם באיסורא מותר א"כ ממילא מה שאם הוחמו מים בכלי של איסור תוך מעל"ע צריך מעל"ע מהחמת מים אשר התוספות שם ד"ה בת יומא הביאו דברי רבינו ברוך בעל ס' התרומה בהחמת מים בכלי איסור דצריך מעל"ע מהחמת מים הוא משום דהמים נ"נ להכי שפיר כתבו התוס' דלהכי בכלי חמץ מועיל אפילו פחות מס' משום דהכל היתר היינו דמי הגעלה היה היתר כי בהיתר מה שהמים בלעו מן הכלי אין להם דין פליטה מן הכלי להכי מותר בהוחמו מים בכלי בשר תוך מעל"ע משום דהמים לא נעשו בשר וזה שכתב כאן דהכל היתר היינו גם המים ומשמע אבל בכלי איסור אינו מועיל הגעלה בפחות מששים משום דהמים נ"נ הרי דגם התוס' סברי כהסמ"ק והאו"ה דיש נ"ט בר נ"ט דמותר אפילו באיסור:

והנה מקודם ראיתי לבאר הסברות של הפוסקים הנ"ל באיזה סברות פליגי. והנה יען ראיתי אשר הפרמ"ג וכן בספרי ראש יוסף ובספרי גינת וורדים לא עמד בטוב על ענין זה ואעתיק מה שכתב הוא וז"ל ויש לתמוה על מש"כ התוס' דבשלמים הוי נ"ט בר נ"ט דמה בכך כיון דטעם שני אחר כך נאסר ובטעם השני בודאי יש בו ממשות דאל"כ האיך תמצא איסור בכלי מדין דהוי טעם שני ואין לומר דדוקא איסור ולא היתרא דמ"ש ועוד דהא תנן קדרה שבישל בה בשר לא יבשל בה חלב ואם בישל בה בנ"ט אף דנראה לכאורה דלא התירו רק מקערה לדגים ומדגים לכותח אין כח לאסור ואף אי תימא שטעם הכותח נבלע בהדגים אפ"ה איכא למימר כיון שכל אחד בפ"ע היתר הוא ולא אסרה התורה אלא שכ"א יתן טעם לחבירו משא"כ הכא דטעם ב' של בשר לא יוכל ליתן טעם לשלישי לא אסרה התורה (והיא סברת הרמב"ן ז"ל) אבל הכא בשלמים וכן בכלי חמץ נהי דאיקלש שאין בו ליתן טעם לשלישי מ"מ היא גופא איסור וכמו בגיעולי מדין שצותה התורה להגעיל דודאי מן התורה אין לחלק בין היתרא בלע לאיסורא בלע מש"ה בשומן שהתכו בכלי חמץ קודם פסח מדינא אסור תוך הפסח עכ"ד יתר דבריו עיי"ש. הנה מה דפשיטא ליה דאין שום סברא לחלק בין איסורא להיתרא אשר מכח זה הקשה על התוס' דמתירין טעם ב' מגיעולי מדין להכי הוכיח כסברת הרמב"ן ז"ל דגם בהיתרא אסור טעם ב' ומשמע דלסברת הרמב"ן ז"ל אין שום חילוק לענין נ"ט נ"ט בין איסורא להיתרא הנה כל דבריו תמוהין איך אישתמט מיניה דברי הרשב"א ז"ל בתוה"ב שכתב וז"ל דגים שעלו בקערה שמואל מתיר נ"ט בנ"ט כלומר שהבשר נ"ט בהקערה והקערה בדגים ועדיין היתר בהיתר הלכך נקלש הטעם הרבה ונתמעט עד שאין ראוי לחול עליו עכשיו איסור בב"ח משא"כ בשאר איסורין שאסורין מצד עצמן אלא שאין בו אפילו נ"ט בר נ"ט או אפי' פחות מכן מ"מ איסור שבו לא פרח לפיכך לא אמרו אלא בבב"ח. וכן בקדשים שאמרו בפרק בתרא דע"ז דכל יום נעשה גיעול לחברו ואף על פי שאינו נגעל לגמרי וכנגדו לגבי איסורין דעלמא אסור אלא לאחר שננעלה בליעתו בבישול זה נקלש ונתמעט הבלוע כ"כ עד שאין ראוי לחול עליו לכתחילה שם איסור נותר ולפיכך דגים שעלו בקערה שנתמעט הטעם כ"כ קודם שנתערב בכותח הרי מותר ע"כ יתר עיי"ש:

ומעתה זכינו שהרשב"א ז"ל מפרש לנו שנדע ההפרש בין איסורא להיתרא והוא דבהיתרא אם נעשה נקלש אין יכול לחול עליו איסור משא"כ באיסור אף אם נקלש מ"מ עדיין אסור כי באיסור אפילו טעם קלוש אסור. וכן מצינו סברא זו בש"ס ע"ז דס"ח ע"א דסריחא מעיקרא עדיפא שלא יוכל לחול עליו איסור נבלה מהיתה נבלה ואחר כך נסרחה עיי"ש:

ומעתה נוכל לומר כשיטות הפוסקים דבהיתר גם טעם ב' מותר ולא קשה מגיעולי מדין דשם הוא איסור ובאיסור אסור אף טעם קלוש:

ו

עתה אבא לבאר שיטות הפוסקים שהבאתי דסברי דגם נ"ט בר נ"ט דאיסורא מותר. וקשה מאד עליהם ובפרט על התוס' שסברו דגם טעם ב' מותר דהא כתבו דבשלמים מותר משום דהוא טעם ב' להכי לא חל על השלמים איסור נותר וסברי דגם נ"ט בר נ"ט דאיסורא גם כן מותר כנ"ל. וקשה לכאורה מאד על שיטתם בתרתי. חדא מנ"ל דגם נ"ט בנ"ט דאיסורא מותר. הלא מנ"ט בנ"ט דהיתרא שהוא מותר אין ראיה על נ"ט בנ"ט דאיסורא שהוא מותר דשפיר יש לחלק דבהיתרא כיון דאיקלש אין יכול לחול שם איסור משא"כ באיסור אף טעם קליש אסור כמו שכ' הרשב"א ז"ל וכן מצינו חילוק זה בש"ס ע"ז דף ס"ח ע"א כהנ"ל. ועוד קשה לפי שיטתם דגם טעם ב' מותר באיסורא והרי מגיעולי מדין מוכח בפירוש דטעם ב' אסור וא"כ לפי שיטתם דגם טעם ב' מותר א"כ גם באיסורא צריך להיות מותר טעם ב' דלא מחלקי בין היתרא לאיסורא והרי מגיעולי מדין מוכח בפירוש דטעם ב' אסור. ועוד קשה התוס' שם ד"ה הלכתא כתבו דחטאת לגבי שלמים מקרי טעם שני באיסור. הרי דגם התוס' מחלקי בין היתר לאיסור אם כן למה כתבו גבי קערות שהודחו משום שהמים נאסרים ולא כתבו משום דהטעמים נאסרים והוא סתירה מיניה וביה:

והנה בספרי אבני יהושע כתבתי לתרץ כ"ז והוא דגם המה מחלקים בין היתרא לאיסורא לענין נ"ט בנ"ט אך רק לענין טעם שני דבהיתרא מותר ובאיסורא אסור משום הסברא דקלישת של טעם שני מועיל רק לענין היתר דלא יחול עליו איסור אבל באיסורא טעם קליש כזה עדיין אסור והא דסברי דגם באיסורא מותר היינו טעם שלישי גם באיסור אינו יכול לאסור והוכחתם מסברא חיצונה והוא כיון דטעם ב' מותר בהיתרא משום דאיקלש ומדאיקלש טעם ב' אשר בהיתר אינו יכול לחול עליה איסור אין יכול טעם ב' ליתן עוד טעם ג' דאם היה בכחו להטעים עוד לא היה נחשב קלוש. ובהיות כן הכל ניחא. גיעולי מדין משום דהוא טעם ב' דאיסורא. ובקערות שהודחו הוצרכו לומר משום דהמים נאסרים והטעמים שנאסרו אין יכולים לאסור הקערות משום דהטעמים שבמים המה טעם ב' וטעם ב' אף באיסור אין יכול לאסור וליתן טעם ג'. או שהטעם ג' שבכלי אין יכול ליתן עוד טעם כמו שאכתוב לקמן. וכעין סברא זו נמצא בריטב"א ז"ל שם בסוגיא דנ"ט בנ"ט שהביא קושיות הרמב"ן ז"ל שהקשה על הא ס"ד למילף מכללא דרב דאמר בשייפא בצעא יהב טעמא כולי האי והקשה הרמב"ן דהא הוא טעם ב' (והרמב"ן ז"ל לשיטתו דטעם ב' אסור) וכתב הריטב"א ז"ל לתרץ וז"ל ולי נראה דל"ק דאנן שרינן טעם שלישי משום דאף בשני לא יהיב טעמא אלא פורתא והכא כיון דחזי דיהיב טעמא טובא והיינו לישנא דאמר יהיב טעמא כולי האי עכ"ל הרי כעין סברא זו דטעם ב' דהוא קליש נדע על טעם ג':

אמנם הקשיתי שם על סברא זו מש"ס ע"ז דע"ו ע"א שתירצו הש"ס להכי לא בעי ליבון בכלי מקדש משום דכל יום ויום נעשה גיעול לחבירו והיינו כמו שכתב הרשב"א משום דהבישול מועיל אף בכלי הצריך ליבון דמה שנשאר בהכלי הוא טעם קליש עד שלא יוכל לחול עליו שם נותר משא"כ בכלי איסור לא מהני איקלש. הרי נסתור גם הנ"ל והרי מש"ס מוכח דאף מה דאיקלש לענין היתר יכול עוד לאסור וליתן טעם להכי צריך ליבון בכלי איסור אם כן למה לענין טעם שני באיסורא לא נאמר כן אף דאיקלש מ"מ יוכל ליתן טעם עוד ולאסור. ואין לתרץ דאפשר דקלישת בבישול בכלי הצריך ליבון לא קליש כ"כ כמו קלישת דנ"ט בנ"ט. חדא דמנ"ל דקלישת דנ"ט בנ"ט הוא קלוש יותר ועוד דהנה לכאורה יש להקשות שם על רבא דמתרץ שם בש"ס הנ"ל דבכל יום נעשה גיעול לחבירו קשה האיך יתרץ רב המשניות דלרב דסובר דגם נ"ט בנ"ט דהיתרא אסור אם כן לית ליה הך סברא דעל טעם קלוש לא יוכל לחול עליו איסור אם כן הך תירוצו דכל יום נעשה גיעול ליתא לדידיה וגם המשנה דזבחים מתרץ ר"נ ב"א הך דכל יום נעשה גיעול אם כן קשה לרב האיך יתרץ המשנה דזבחים אלא אם כן מוכרח לומר דרק בקלישת דנ"ט בנ"ט סובר רב דיכול לחול עליו איסור אבל בקלישת דכל יום נעשה גיעול סובר רב דאין יכול לחול עליה איסור. וא"כ אדרבה הך דכל יום נעשה גיעול הוא יותר קלוש מקלישת דנ"ט בנ"ט ואעפ"כ אוסר עדיין באיסור ליתן טעם:

והנה לפי מה שכתב הב"י בסימן צ"ג דהתוספות ל"ל סברת הרשב"א ז"ל דמפרש הש"ס לעיל משום דנעשה איקלש עיי"ש לא קשה כ"ז אכן ידוע מה שהקשו על הב"י בזה:

והנה אפשר לומר דהני פוסקים סברי דרק טעם ג' אינו יכול ליתן עוד טעם. א"כ לא קשה מהא דכל יום נעשה גיעול וכמובן. והנה בספרי א"י כתבתי איזה תירוצים בדרכים רחוקים וכעת נראה לי לתרץ דהנה הריטב"א במסכת ע"ז הקשה על פירוש הרשב"א על דכל יום נעשה גיעול ומפרש פירוש אחר על הש"ס עיי"ש. דלפי פירוש הריטב"א אין שום רמז דבכלי הצריך ליבון בהיתרא יהיה מועיל הגעלה משום דאיקלש וא"כ שפיר אפשר דגם התוס' היה מפרש ג"כ כפירוש הריטב"א וא"כ לא קשה כלל על שיטתם מהש"ס דכל יום וכו'. עוד אפשר לומר דהפוסקים המתירין גם טעם ב' הוא משום דאל"כ עכ"פ מדרבנן צריך להיות אוסר לאוכלם בכותח ועיין מש"כ לעיל אות א'. ועל הרמב"ן דסובר דטעם ב' אפילו בהיתר אסור מוכרח לומר דסובר דמה שלא יוכלו לבא לידי בב"ח גם הרבנן לא אסרו. שוב ראיתי דלפי שכתבתי דאפשר התוס' סברי כפירוש הריטב"א על האי דכל יום נעשה גיעול א"כ שפיר אפשר דהני פוסקים סברי דגם טעם שני של איסור אינו יכול עוד לאסור כי לא קשה עליו מהש"ס דכל יום נעשה גיעול כי לפירוש הריטב"א אין חילוק לענין כלי הצריך ליבון בין היתרא לאיסורא רק גם בכלי היתר צריך ליבון. ומה שמחלק רב אשי בין היתרא לאיסורא היא סברא אחרת לא משום דנעשה איקלש קודם שנעשה נותר. והרי הרשב"א הוכיח דינו רק מזה דכל יום נעשה גיעול לפי פירושו ולא הוכיח מרב אשי כי סברת רב אשי הוא משום דליתא לאיסורא בעינא וכמו שפירש רש"י דלא חמור איסורו כשנעשה נותר לא הוי איסור בעינא עיין שם. וכן הרשב"א בתשובות מפרש דברי רב אשי כפירוש רש"י:

ומעתה אחכ"ז יש לעיין הרבה על הגהת רמ"א שכתב דאם נפל איסור שהוא פוגם לתבשיל מכל מקום הקדרה אסורה אבל אם תחב כף של איסור שהוא פוגם לתבשיל הקדרה מותרת משום שהוא נ"ט בנ"ט והוא מאו"ה עש"ה בט"ז ובנה"כ שם. ולפענ"ד דין זה צודק רק אליבא דס' התרומה וסייעתו אכן לדעת הר"ן וסייעתו לפענ"ד זה לא מקרי נ"ט בנ"ט דהיתרא דהנה לדעת הר"ן ז"ל הא דנ"ט בנ"ט דהיתרא מותר הוא רק משום דנעשה איקלש כ"כ עד שאין חשוב לחול עליו שם איסור אבל הטעם ב' בעצמו עדיין יכול להטעים דהא מש"ה אוסר הר"ן ז"ל נ"ט בנ"ט דאיסורא אפילו עד אלף וא"כ בנידן הג"ה הנ"ל אף שהוא נ"ט בנ"ט בקדרה מ"מ צריכה להיות אסורה לבשל בה תבשיל אשר האיסור יתן טעם לשבח בהתבשיל דהא הכא אין צריכין לומר שיחול עתה מחדש על הנ"ט בנ"ט שם איסור כי מעולם לא היה נ"ט בנ"ט דהתירא דהא האיסור בפני עצמו אף בעת שהיה בלוע בהתבשיל שהוא פוגם בו גם כן היה אסור אם היינו לוקחין האיסור מהתבשיל דע"י שהוא פוגם בהתבשיל לא נעשה האיסור כהיתר דהא משום זה אוסר הג"ה הקדרה לבשל בה תבשיל אשר האיסור נותן טעם לשבח (היכא שאינו נ"ט בנ"ט) רק התבשיל היה מותר משום דהיכא דהאיסור נ"ט פגום אינו אוסר לתבשיל משא"כ האיסור בעצמו עדיין אסור כמקדם. א"כ מה בכך שהוא נ"ט בנ"ט הלא מ"מ זה התבשיל הב' הוא נ"ט בנ"ט דאיסורא ובע"כ צריכין לומר כן דאיסור הפוגם בתבשיל אינו נעשה כהיתר רק דאינו אוסר תערובתו דאל"כ פגום ולבסוף השביח למה אסור גם אפילו היכא שאין נ"ט בנ"ט בהקדרה למה אוסר הג"ה הנ"ל הקדרה דלא מצינו איסור שנעשה היתר ואח"כ יחזור לאיסורו ועיין בתוה"ב בסוף הס' ובמשמרת הבית עיי"ש. אע"כ צריכין לומר דדעת הג"ה הנ"ל דהוא רק לשיטות ספר התרומה וסייעתו דרק משום הכי נ"ט בנ"ט דאיסורא אסור משום דנ"נ להכי שפיר אינה אסורה הקדרה כיון דהוא נ"ט בנ"ט רק בעלמא אוסר משום דהיתר נ"נ משא"כ הכא דהיתר לא נ"נ דהא האיסור היה פוגם בו א"כ אין כאן מה לאסור. שוב ראיתי דהג"ה הנ"ל נובע מהאו"ה ז"ל ועיינתי בספר או"ה וראיתי שרק משום שהולך כשיטות ס' התרומה הנ"ל מש"ה מתיר זה וז"ל שם כלל ל"ב דין י"ד אבל וכו' כגון כף שנאסרה מחלב ונפל ליין רותח הקדרה מותרת דמאחר שהמאכל מותר אין שום איסור על התבשיל ושייך ביה שפיר נ"ט בנ"ט דהיתרא עכ"ל עיי"ש הרי שתלה הטעם משום דהמאכל מותר וא"כ לא נ"נ והרי מכלל ל"ד ד"ז כתב בפירוש דהטעם של נ"ט בנ"ט באיסור הוא רק משום נ"נ (הבאתי לשונו לעיל) הרי מוכח בפירוש מאו"ה ז"ל מרא דהאי דינא דהגה"ה דרק מש"ה מתיר זה משום דנ"ט בנ"ט דאיסורא אסור רק משום דנ"נ. וא"כ אנן דפסקינן הך דהג"ה הנ"ל א"כ בע"כ גם אנו סוברין דהטעם דנ"ט בנ"ט דאיסורא אסור רק משום נ"נ עיי"ש:

ומעתה צ"ע מאד על הש"ך שפוסק להלכה דנ"ט בנ"ט דאיסורא אסור וכאן על הג"ה זו כתב הש"ך הטעם וז"ל דהוי נ"ט בנ"ט מהאיסור בכף ומהכף בתבשיל והתבשיל בקדרה ועדיין כולו היתר כיון דהוא פגום כ"כ הת"ח בשם האו"ה ע"כ. הרי דהש"ך מפרש משום נ"ט בנ"ט וגם צ"ע מה שכתב הש"ך ועדיין כולו היתר, כי זה רק להפוסקים הנ"ל דנ"ט בנ"ט דאיסורא הוא אסור משום דנ"נ להכי הוצרכו לומר כאן ועדיין כולו היתר ולא נ"נ אכן להש"ך דסובר דנ"ט בנ"ט אסור אפי' בלא נעשה נבלה. ואם הש"ך יסבור דזה הוא נ"ט בנ"ט דהיתרא עיקר הוא מה שהוא באחרונה ולמה הוצרך לומר ועדיין כולו היתר גם מה שכתב הש"כ בנה"כ לתרץ קושית הט"ז משום דבעינן ג' נ"ט להתיר אין להבין אף אם היה ב' נ"ט האיסור אם השלישי הוא בהיתרא ג"כ צריך להיות מותר דהא עכשיו הוא איקלש והוא היתר אך קשה דאין כאן היתר וכהנ"ל לזאת לפענ"ד צריך עיון כל זה. גם לקמן בסעיף ז' הוכחתי ג"כ דהרמ"א סובר כהני פוסקים דנ"ט בנ"ט דאיסורא הוא רק אסור משום דנ"נ עיי"ש:

ז

הנה החו"ד כאן ס"ק י' כתב וז"ל וכן אם בישל תבשיל בקדרה שאב"י של איסור ונתן התבשיל לתוך דבר חריף ג"כ מותר מטעם הנ"ל וכונתו מטעם הג"ה הנ"ל דאם תחב כף וכו' (מלבד שקשה עליה דהוי כנצלו) גם מה שפליגי הפרמ"ג עם החק יעקב בסימן צ"ו דאם נשתהו מי סובין בכלי איסור אינו בן יומו מעל"ע ואחר כך קודם שנתחמץ עירה המי סובין לכלי כשר דדעת החק יעקב להתיר והפרמ"ג דעתו לאסור בזה דומה לפגום ולבסוף השביח עיי"ש והחו"ד הסכים בזה עם הח"י וכתב דזה לא דמי לפגום ולסוף השביח דהכא כיון שהוא טעם שני ואז היה מותר לכן אין יכול לחול עליה שם איסור כמו בכל נ"ט בנ"ט דהיתרא ולפענ"ד לא דמי זה כלל לנ"ט בנ"ט דהיתרא דהנה זה ידוע דטעם פגום של כלי אב"י בפני עצמו עדיין אסור הוא רק שאינו אוסר תערובתו וכן כתב הרשב"א ז"ל בתוה"ב ובמשמרת הבית ועיי"ש שכתבתי כמה הוכחות לזה וזה לשונו ועוד דפגום ולבסוף השביח דאמרינן דאסור אם איתא דפגום שאינו ראוי כלל בעינן כי השביח לבסוף אמאי אסור דהא כל שנפגם לגמרי והותר שוב אינו חוזר לאיסורו ע"כ. ובסוף הש"ס בהשמטה כתב הרשב"א וז"ל ומה שהקשה לך בענין חילתית ואמרת כיון שאיסור הבלוע בתוך הסכין כבר נפגם והותר כי הדר מחלי' חלתותא מאי הוי כיון שהיתר דנבילה סרוחה דשרי' רחמנא תו לא מיתסר. אני אומר שהפרזת על המדה וע"כ הוקשה לך שאתה משוה בלע הסכין כנבלה מסרחת ואינו כן דבלע שאינו ב"י אינו כנבלה מסרחת וכו' עד וכיון שכן בלע הסכין אינו נפגם לגמרי מצד עצמו אלא שפוגם תערובתו וחלתית דחריף אין הבלע פוגם בו אע"פ שפוגם במק"א שאין הכל אלא לפי המקבל ובחלתית אינו פוגם דחורפיה מחלי' ליה ואינו נותן בו טעם לפגם אלא לשבח וה"ה כשאר כל הדברים שפוגמים במק"א ומשביחין במקום אחר חומץ שפוגם בגריסין רותחין ואינו פוגם בצונין וכעכברא שפוגם ביין ומשביח בשכר עכ"ל הזהב הרי מפורש יוצא מפי הרשב"א ז"ל דמה דאב"י אוסר בדבר חריף לאו משום דדבר חריף מחדש לאב"י שם איסור כי מעולם היה האב"י אסור בפ"ע רק שאין בכחו לאסור דברים אחרים בתערובות אם אין חריפים משא"כ בדבר חריף יש בכחו אף לאסור כי בדבר חריף אין מזיק לו הפגם כי הרשב"א ז"ל מדמה ד"ז לדבר שהוא איסור בפני עצמו ואעפ"כ באיזה תערובות אינו אוסר והיינו היכא שאין נותן בו טעם לפגם. ולפי זה לא ידעתי ולא זכיתי להבין דבריהם כלל במה שהשוו האחרונים ז"ל נ"ט בנ"ט של אב"י דאיסורא לנ"ט בנ"ט דהיתרא דהרי טעם ב' של איסור לכ"ע אסור וזה מוכח מגיעולי מדין (וכמו שהארכתי לעיל) והרי הטעם גופא של אב"י בפ"ע אסור כמו בשאר איסורין כי כן כתב הרשב"א ז"ל בפירוש וא"כ בודאי אפי' כשנעשה נ"ט בנ"ט מ"מ הטעם גופא בפ"ע עדיין אסור רק בתערובות שאינו חריף לא היה אוסר. וא"כ בנידון דמי סובין אף אם קודם שנתחמצו ונעשה חריף היה נ"ט בנ"ט ואז היה מותר התערובות משום שהיה בו פגם מה שאין כן גוף הטעם של אב"י עדיין אסור כמקודם א"כ אחר שנתחמצו המי סובין ונעשה חריפים ואז הטעם של אב"י נותן בו טעם לשבח א"כ למה לא יאסור המי סובין כי הלא לפענ"ד דבר זה דומה לחומץ הנ"ל אם נעשה נ"ט בנ"ט טרם שבא לגריסין צוננים (אף למאן דל"ל חנ"נ) בודאי אם בא אחר כך לגריסין צוננין נאסרים הגריסין א"כ כמו כן הכא כי הרשב"א ז"ל מדמה זה ג"כ לחומץ:

והנה בודאי מה שחדשו האחרונים ז"ל הנ"ל דבר זה הוא מהג"ה הנ"ל דסימן ק"ג אכן לפי מש"כ והראיתי דהג"ה הנ"ל נובע מהאו"ה ז"ל לשיטתו דאינו מחלק בין נ"ט בנ"ט דהיתרא לאיסורא רק משום נ"נ וא"כ אתי שפיר ונכון מאד הג"ה הנ"ל וכמו שהארכתי לעיל. אכן בנידון האחרונים במי סובין אף לפי שיטות האו"ה הנ"ל (ובפרט לפי מה שהוכחתי לעיל מהאחרונים סימן צ"ד דמסכימין לדעת הר"ן ז"ל) גם כן צריכין המי סובין להיות אסורין כי בשלמא בנידון הג"ה הנ"ל הנ"ט בנ"ט הוא בקדרה והאו"ה לשיטתו דנ"ט בנ"ט אין יוכל להטעים יותר להכי שפיר מותר הקדרה לבשל בה משא"כ בנידון דמי סובין דבמי סובין גופיה הוא הנ"ט בנ"ט וא"כ אחר כך כשנעשה חריף ונעשה הבלוע מושבח בהמי סובין גופיה א"כ ממילא נאסרין המי סובין דכאן אין צריך לומר דהבלוע תעתיק עצמה ממקום למקום כי כבר היו מוטעמים המי סובין וטעם ב' דאיסורא לכ"ע אסור דכן מוכח מגיעולי מדין:

לכן לפענ"ד אף לאו"ה ז"ל צריכין להיות המי סובין אסורין וכדעת הפרמ"ג וצ"ע על האחרוני' שכתבו להיפך ועוד קשה על החו"ד כי הנה החו"ד כתב לעיל בסימן פ"ז לתרץ קושיות העולם וז"ל והעיקר בתירוץ קושיות העולם הוא דממ"נ אם בישל בה העכו"ם בשר בחלב ואנן נבשל בה שאר דברים הא בב"ח לאחר שנאסרו כטעם שאר איסורין דמי דדוקא בשר וחלב הוא חידוש מטעם דאי תרי וכו' ואם החשש דילמא בישל העכו"ם בשר ואנן נבשל חלב או להיפך לא א"ש דהא בסוף ע"ז רמי הש"ס אהא דתניא השפוד והאסכלא מגעילין ומשני הכא היתרא בלע התם איסורא בלע וכתב הרשב"א דאיקלש הטעם ואטעם קלוש אינו יכול לחול איסור חדש דומיא דנ"ט בנ"ט וכו' וא"כ מבשר לחלב או להיפך הוי היתרא בלע וכו' ובהגעלה סגי וקשיא קרא דתעבירו באש עכ"ל שם בקיצור א"כ לשיטתו כאן דקלישת של אב"י דומה לקלישת של נ"ט בנ"ט דהיתרא שאינו אוסר דבר חריף א"כ קשה על תשו' הרשב"א שהקשה על הפוסקים שסברי דדבר חריף מחליא לשבח מר"מ דיליף נ"ט לפגם אסור מגיעולי מדין. והקשה דילמא משום שמא יבשלו דבר חריף ולפי תירוצו של החו"ד על קושיות העולם גם קושיות הרשב"א לא קשה דהרשב"א לשיטתו דבהיתרא מועיל הגעלה בכלי הצריך ליבון א"כ אם נאמר דמשום דבר חריף צותה התורה להגעיל אם כן למה הוצרכה התורה תעבירו באש היינו ליבון היה די בהגעלה ועיין מש"כ בהג"ה דאנן לא נוכל לחשוב זאת לראיה נגד שיטתם מקושיות הרשב"א ז"ל אבל החו"ד לפי תירוצו קשה על קושית הרשב"א:

הגה"ה הנה מהחו"ד נראה דהקרא תעבירו באש להורות ליבון ובפי' רש"י ורמב"ן על התורה כתבו בפירוש דהקרא כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש היינו כתשמישו כך היתרו כלי בישול צריך הגעלה ושפודין צריך ליבון עי"ש והקרא אשר לא יבא באש תעבירו במים פירשו היינו כלים שתשמישם בצונן ידיחו בצונן וכן הסמ"ק בדיני הגעלה כתב וז"ל להגעיל שנאמר כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש ואסור להגעיל כלי ב"ו בהגעלת עצמו (כיון דאין ששים נגד הכלי) אבל דרך ליבון מותר עי"ש הרי דהקרא תעבירו באש כולל גם הגעלה במים וא"כ אין להבין מה שכתב החו"ד דאי משום בב"ח קשיא קרא דתעבירו באש משמע דסובר דהקרא תעבירו באש הוא רק ליבון והוא היפך מהראשונים הנ"ל שפירשו דהקרא גם על הגעלה. ואם כן עדיין היו יכולין לומר דרק משום בב"ח ואין צריך ליבון רק והקרא תעבירו באש הוא הגעלה. וכן צ"ע על הכו"פ סימן פ"ז שכתב לתרץ קושיות העולם הנ"ל עפ"י דעת הפוסקים שסברי דצלי בבב"ח מותר מה"ת עי"ש. וקשה ג"כ כהנ"ל דשפיר י"ל דגיעולי מדין הוא משום בב"ח ותעבירו באש היינו הגעלה כי לפי פירוש הראשונים הנ"ל על הקרא תעבירו באש אין מפורש בהתורה ליבון ומה שאנו מצריכין ליבון בכלים הנצלים עליהם הוא מצד הסברא כתשמישו כך היתרו וא"כ עדיין שפיר יש לומר דרק משום בב"ח צותה התורה להכשיר הגעלה ולא ליבון וצ"ע דבריהם. ע"כ הגה"ה

הנה על קושיות העולם מעולם קשה לי על קושייתם הלא כמו שהקשו דצריך הגעלה משום בב"ח א"כ לא הוצרך התורה להזהיר אותנו להגעיל כלי מדין הלא בלא"ה ידענו להגעיל הכלי מדין משום בשר בחלב אלא ע"כ מה דהזהיר התורה להגעיל היינו אפי' שלא נבשל שאר דברים כי שאר דברים היה מותר לבשל אם לא היה טעם של איסור אוסר כי אפילו אם בישל המדיני בכלי בב"ח ג"כ מותר תבשיל של שאר דברים כי כמו טעם של איסור אינו אוסר התערובות כמו כן טעם של איסור בב"ח ג"כ אינו אוסר. ואין לומר נהי דהתבשיל הוא מותר מ"מ יהיה אסור לבשל תבשיל של שאר דברים משוה איסור בישול בב"ח לשיטות הש"ך דהיכא שכבר נאסר אינו עושה איסור בב"ח בודאי אין אוסר בישול אך אפי' להחולקים על הש"ך. ולפענ"ד דכמו טעם של איסור שהוא בתערובות אינו אוסר התערובות אף שבפני עצמו אסור הטעם מ"מ בתערובות אינו אוסר כמו שהבאתי לעיל דברי הרשב"א והיינו כשהטעם הוא בתערובות אינו נחשב לאסור והיינו למאן דלית ליה טכ"ע דאורייתא א"כ כמו כן נלפענ"ד דאם טעם בב"ח נתערב בתערובות של שאר דברים אינו נחשב עוד הטעם של בשר וחלב להיות איסור בישול בב"ח א"כ מדהזהירה התורה שלא לבשל עד אחר הגעלה ומשמע אפי' שאר דברים א"כ בודאי הוא רק משום טעם של כל איסורין כנלפענ"ד:

אכן לפי התו' הב' של תוס' ע"ז דס"ז ע"ב ד"ה ואידך שכ' על ר"ש דבע"כ סובר דקדרה ב"י א"א דלא פגמה פורתא דאל"כ למה הוצרך התורה להזהיר להגעיל כלי מדין לר"ש דלר"ש מקרא דמשרת ילפינן טכ"ע אם כן ממילא ידענו דצריך להגעיל אלא ע"כ דקדרה ב"י פוגמת פורתא והוצרך התורה להשמיענו דפוגמת פורתא אוסר לפ"ז שפיר קשה קושיות העולם דילמא משום בב"ח והוצרך להשמיענו דפוגמת פורתא אסור:

אכן נלפענ"ד לתרץ התוס' לשיטתו דסברו דגם טעם ב' מותר בהיתרא א"כ מה דאסור אם בישל חלב בכלי בשר הוא משום דלא איקלש רק אחר שנתערב אבל תחילת ביאת הטעם להתבשיל עוד לא איקלש להכי אוסר ונאסר ואף שאח"כ נעשה איקלש מ"מ הוא טעם קליש דאיסורא וזה רק משום דפסקינן טעם כעיקר דאו' אבל טעם של איסור לא הי' אוסר גם זה התבשיל של חלב היה מותר כי עכשיו הטעם בשר הוא רק טעם של איסור כי זה הטעם בשר של עכשיו הוא טעם ב' אשר מצד איסור בב"ח הוא מותר:

ובסימן צד כתבתי דלשיטת התוס' דטעם שני מותר בהיתרא צריך להיות דאם בישלו חלב בקדרה של בשר אף שאין ס' נגד הקדרה רק אסור לאכול החלב אבל אין איסור בב"ח כי אין כאן איסור בב"ח רק משום טעם קליש הבשר דהיא אסורה ואם כן לא קשה קושית העולם דהא אם טעם כעיקר לאו דאו' גם זה מותר. ובזה תירצתי מה שכ' הסמ"ק דאם תחבו כף של חלב לתוך קדרה בשר צריך ששים ואם נשפך ויש ספק אם הי' ס' לרש"י דטכ"ע מדרבנן מותר ולר"ת דטכ"ע דאורייתא אסור והוא תמיה לכאורה דהא בב"ח לכ"ע דאורייתא אכן לפי מה שכתבתי דלשיטת התוס' דטעם ב' מותר בהיתרא א"כ בכף חלב שנתחב לקדרה בשר אף שאין ס' אין איסור בב"ח רק כמו שאר איסורין משום טעם קליש דאיסורא ואם כן לרש"י רק מדרבנן אסור. ועיין בכו"פ סימן צ"ח שתמה על הרשב"א ומה שכתבתי שם. ומה שהמחבר לעיל בסימן צ"ד אוסר הכל בהנאה אם אין ס' נגד הכף הוא דפוסק כשיטת הרמב"ן דטעם ב' עדיין אסור הבאתי לעיל. והנה גם הס' התרומות כתב דאם תחב כף של איסור צריך ששים וכן אם תחב כף של חלב לתוך בשר צריך ששים ואם לאו הכל אסור ואחר כך כתב דאם נשפך וא"י אם היה ששים לרש"י דטכ"ע דטכ"ע דרבנן מותר ולר"ת אסור עיי"ש. נראה דהאי דנשפך כתב גם על כף של חלב וגם מדכ' לעיל על כף של חלב דאם אין ששים הכל אסור ולא כתב דהכל אסור בהנאה מוכח ג"כ משום דסובר כשיטת התוס' דגם טעם ב' מותר בהיתרא ולהכי אין בקדרה בשר איסור בב"ח וכהנ"ל:

הנה בס' ברכת אברהם על מס' פסחים הנדפס מחדש שהביא ג"כ קושית הרשב"א בתשו' הנ"ל וכתב דלשיטת הרא"ה דסובר דבלוע בכלי שאב"י הוא כעפרא בעלמא לא קשה קושית הרשב"א דהא בהיתרא בלע מועיל הגעלה בכלי הצריך ליבון וא"כ אם צותה התורה להגעיל משום דבר חריף היה די בהגעלה ולמה הצריכה התו' תעבירו באש היינו ליבון. ומה שהקשה הרשב"א הוא לשיטתו דסובר דבלוע בכלי שאב"י עדיין איסור הוא אלא שאינו אוסר תערובתו משום שפוגם. א"כ הוא טעם קליש דאיסורא להכי צריך ליבון ואינו מועיל הגעלה להכי שפיר הקשה הרשב"א דילמא משום דבר חריף צוה התו' להכשיר בכלים עיי"ש. שמחתי אשר גם הוא כתב אשר לשיטת הרשב"א לא מיקרי טעם של אינו בן יומא טעם קליש דהיתרא אכן לא זכיתי במה שכתב דלשיטת הרא"ה דהוא כעפרא לא היה צריך ליבון וקשה מאד הלא לשיטת הרא"ה דהוא כעפרא בלא"ה אין התחלה להקשות דילמא משום דבר חריף הצריכה התו' להכשיר הכלים דאם הבלוע בכלי שאב"י הוא כעפרא אינו אוסר בדבר חריף כמו שכתב הרשב"א במשמרת הבית הבאתי לעיל. גם מה שכתב דתעבירו באש היינו רק ליבון הוא תמי' כמו שכתבתי בהג"ה כאן. ומעתה ברור לדידן דסברינן כהרשב"א דבלוע בכלי שאב"י עדיין איסור ב"י לא מיקרי טעם קליש דהיתרא דכן כתב גם הברכת אברהם:

ח

סעיף ו שאם שמו פלפלין בקדרה של איסור שאינו ב"י אסור דחורפי' משוי ליה לשבח וכו' וכתב הט"ז ומבואר בסימן צ"ה דרובו דבר חריף בעינן והוא הרמ"א בסימן צ"ה. והנה הלבושי שרד בהלכות בב"ח אות ל"ח כתב על הרמ"א בסימן צ"ה שכתב או שדכו תבלין במדוכה של בשר אם אכלו בחלב אסור עד דאיכא ס' נגד הבשר וכתב ע"ז הלב"ש נראה דמיירי דוקא שטעם התבלין נרגש הרבה בחלב עד שכל החלב הוי דבר חריף וכש"כ הט"ז בסימן ק"ג דאל"כ הוי כההוא דס"ס קל"ד בשמים הבלועים מיי"נ ועיין ביו"ד סימן קכ"ב בש"ך ס"ק ב' ע"כ. הנה מדבריו נראה דסובר דפגם של אב"י אף שהוא בדבר חריף אין הפגם נעשה משובח רק שבדבר חריף אוסר הפגם לזאת כתב לעיין בהש"ך ס"ק ב' בודאי כונתו מה שכתב הש"ך דאם בישל דבר חריף בקדרה של בשר אינו בת יומא ואח"כ בישלו תבשיל של חלב בהקדרה מותר התבשיל והוכיח מזה דהתבשיל שרי דהגם שבכלי אינו ב"י לא נעשה לשבח מהדבר חריף דהא הקדרה בלעה תבשיל חריף ואם הבלוע פגם נעשה מושבח למה לא יאסור להכי הוכיח דאין נעשה מושבח. כי אין לומר דהוכיח דלמה לא יאסור התבשיל מה שבלעו מהתבשיל חריף שהיה בו הבלוע בשר וא"כ אם נעשה בהפגם מושבח יאסור אותו בלוע שהיה בתבשיל חריף דמזה לאו הוכחה היא דלהכי אינו אוסר הבלוע שהיה בתבשיל חריף דהא עכשיו כשהבלוע חוזרת אל הקדרה הוא נ"ט בנ"ט דהיתרא וא"כ על כרחך הוכחתו היא מדאינו נאסר הבלוע שנשאר בהקדרה ממה שבלעה מהתבשיל חריף מזה הוכיח דהפגם אינו נעשה מושבח. ולפענ"ד תמי' מאד והרבה ראיות יש דהפגם של אב"י עצמו נעשה משובח כמו שאבאר הלא מזה הש"ך אשר הל"ש רשם לעיין משם יש ראיה מפורשת דהפגם שבדבר החריף נעשה משובח דהרי הש"ך כתב שם דאם בישל תבשיל חריף בקדרה איסור אינו ב"י ואח"כ בישל תבשיל אחר מעל"ע מהתבשיל חריף מותר עיי"ש אבל אם בישל תוך מעל"ע מתבשיל חריף נאסר התבשיל השני והיינו משום דהוי' נ"ט בנ"ט דאיסורא ואם הבלוע פגם אינו מושבח ממה יאסור התבשיל. דאין לומר משום דהתבשיל חריף נאסר ונעשה נבילה. דהא אין הנאסר חמור מהאוסר כמו תבלין הבלועים מיי"נ בסימן קל"ד ועיין מה שכ' לקמן דהש"ך סובר ג"כ כן בסימן צ"ג עיי"ש הרי מוכח בפירוש מזה הש"ך דהפגם של אב"י נעשה מושבח בתבשיל חריף ועוד בלאו הכי אין שום סברא לומר דהפגם עדיין פגום ובדבר חריף אוסר אם הוא עדיין פגום למה יתן טעם שוב בדברים חריפים רק בעכברא בשיכרא אמרו בש"ס דאשבוחי משבח השכרא דידעו דטבע העכבר כך הוא להשביח השכר וגם לשון הש"ס בעכבר אמרו אשבוחי משבח היינו השכר ובפגם בדבר חריף מחליא ליה לשבח וכן המחבר כאן כתב דחורפי' משוי' ליה לשבח והיינו דמשוי הפגם לשבח. ומה שהלבושי שרד הביא הש"ך קכ"ב לראי' דהפגם לא נעשה מושבח דאל"כ יאסור הבלוע הנשאר אין ראיה דבתשו' הרשב"א סימן תצ"ו כתב וזה לשונו שלא אמרו אלא בפליטת טעם פגום המיעוט שנתערב בדבר חריף שהוא בעין הא בליעת החריף שהיא מועטת שיתקן וימתק הפגום הבלוע בכלי לא עכ"ל. הרי מפורש מהרשב"א דהפגם שבכלי לא נעשה לשבח ע"י בליעת דבר חריף. ולא קשה כלל על הש"ך בסימן קכ"ב הנ"ל וכן כתב החו"ד כאן מסברא דנפשי' עיי"ש והרי גם הרשב"א כתב כן ומה שהל"ש ציין לעיין בט"ז כאן לא ידעתי כונתו בזה הלא הט"ז כתב ומבואר בסימן צ"ה שצריך להיות דוקא רובו דבר חריף בעינן והיינו דכן כתב הרמ"א שם דתבשיל שיש בו דברים חריפים צריך להיות רוב מהחריפים מהתבשיל. גם מלשון הרמ"א בסימן צ"ה שכתב וזה לשונו כגון שבישלו דברים חריפים וכו' או שדכו תבלין וכו' צריך ס' בהחלב נגד הבשר הבלוע וכו' ומ"מ לא מיקרי מאכל דבר חריף רק אם כולו דבר חריף ורובו ככולו ע"כ הרי שרק כתב הרמ"א דצריך להיות רובו דבר חריף על התבשיל דבר חריף שכתב לעיל. אבל על החלב שנאסר מבליעת הבשר שבדבר חריף לא הוצרך להיות החלב שנאסר שתהיה החלב חריף כי הבליטת הפגם שבדבר חריף נעשה משובח ואוסר. ומה שכתב הל"ש דאל"כ הוי האי כס"ס קל"ד בשמים הבלועים ביי"נ וכו' כונתו דאם אין החלב רובו חריף וכדעתו דהפגום אינו נעשה מושבח א"כ אינו נאסר החלב כמו הדין דבשמים בס' קל"ד. וקשה דגם לפי דעתו אין שום דמיון לדין הבשמים כי שם הבשמים נאסרו ואעפ"כ אינם אוסרים משום דאין הנאסר חמור מהאוסר משא"כ דהדבר חריף בלע בשר בפשיטות אינו אוסר הדבר חריף את החלב לפי דעת הל"ש דהבלוע עדיין פגום כי הדבר חריף הוא היתר וצ"ע למה הוצרך לדמות זה להדין בבשמים הנ"ל (ועיין בש"ך סימן צ"ה ס"ק ח' ויש לעיין למה הוצרך לומר משום דהתבלין אינם אסורים מחמת עצמם הלא כאן התבלין מותרים כי בלעו בשר היתר וכן תמה הפרמ"ג שם על הש"ך והנה לכאורה היה אפשר לומר על הש"ך דהנה התבלין בלעו עכשיו מהחלב ונעשו הבליעת בשר ובליעת החלב שבתבלין איסור וא"כ נאסרו גם התבלין ונעשה נבילה להכי הוצרך לומר משום דאין איסורן מחמת עצמן. אכן הש"ך פסק בסימן צ"ד בבצלים הבלועים מבשר ובישלם בחלב ויש ס' נגד הבלוע בשר שבבצלים אף הבצלים מותרים א"כ גם כאן התבלין מותרים א"כ א"א לומר על הש"ך כהנ"ל). מעתה אלה הדינים פשוטים דאם בישל תבשיל חריף בקדרה איסור אב"י ואח"כ נתערב התבשיל אחר אפילו אם היה התבשיל חריף דבר לח דל"א בהפ"מ חנ"נ מ"מ צריך ששים נגד הבלוע איסור שבתבשיל כי הבלוע הפגומה נעשה מושבח אבל הבלוע שנשאר בהקדרה שבישל בה תבשיל חריף לא נעשה מושבח כמו שכתב הרשב"א וכן סובר הש"ך סימן קכ"ב והפרמ"ג בסימן צ"ה כתב על הרמ"א הנ"ל וזה לשונו משמע מהרמ"א כאן דחורפי' מהני להפגם ליתן טעם טוב בהתבשיל (והיינו כמו שכתבתי לעיל דכן מוכח מהרמ"א) ומהש"ך סימן קכ"ב ס"ק ב' משמע דחורפא מהני לדידי' ולא לתבשיל ע"כ והיינו כמו שהוכיח הל"ש הנ"ל מהש"ך דהפגום לא נעשה מושבח מתבשיל חריף וכבר כתבתי לעיל דאין ראיה מהש"ך לפי תשו' הרשב"א אכן על הפר"מ דהוא לשיטתו שלו ראי' אחרת מהש"ך כי הפרמ"ג בסימן צ"ה סובר דמאוכל לכלי לא אמרינן נ"ט בנ"ט ובסימן צ"ו ס"ק כתב דאם חתך דבר חריף עם סכין אינו בן יומו מבשר או מחלב ונתערב הדבר חריף בתבשיל ומזה התבשיל עוד לתבשיל אחר לא אמרינן דהוא נ"ט בנ"ט כי באוכלין לא אמרינן נ"ט בנ"ט עיי"ש ולהכי לשיטתו שפיר הוכיח מהש"ך דהפגום אינו נעשה מושבח דאל"כ למה כתב דאם בישל תבשיל חריף בהקדרה אב"י של בשר ואח"כ בישל חלב מותר החלב ולפי שיטתו זה הוא מאוכל לכלי א"כ למה יהי' מותר החלב הלא הקדרה בלעה מהתבשיל עם הבלוע ושוב פלטה לתוך החלב ולהפרמ"ג לא נחשב נ"ט בנ"ט כי הוא מאוכל לכלי לזאת הוכיח הפרמ"ג דהפגום לא נעשה מושבח. הנה אם מכח זה יש לסתור ראיתו כי מהפוסקים דסברי דבאוכלין לא אמרינן נ"ט בנ"ט נראה דרק מאוכל לאוכל לא אמרינן נ"ט בנ"ט וכן הביא החו"ד בחידושיו שם דמאוכל לאוכל לא אמרינן נ"ט בנ"ט עיי"ש משמע אבל מאוכל לכלי אמרינן נ"ט בנ"ט אך בלאו כל זה דמה שכתב הפרמ"ג דאם דבר חריף בלע בלוע מהכלי נחשב הדבר חריף כאוכל דלא נימא נ"ט בנ"ט. וקשה הלא הדבר חריף בלע הבלוע מן הכלי וא"כ הבלוע שהיה בהכלי הוא עכשיו בהדבר חריף ולמה יהיה עכשיו נשתנה הבלוע מכשהיה הבלוע בהסכין כשיצא הבלוע מהסכין אל אוכל אחר נחשב נ"ט בנ"ט ועכשיו כשיוצא הבלוע מהדבר החריף לא נחשב כנ"ט בנ"ט הכי נתרבה הבלוע עכשיו בכמותה או באיכותה מקור הדין שבס"ה הביאו הפרמ"ג צ"ה סק"א דאין לאפות עוגה בצד פשטידא דבאוכל לא נחשב נ"ט בנ"ט עיי"ש דאם האוכל בולע מן אוכל הוא הפשטידא וסובר הס"ה דמאוכל לאוכל לא נחשב נ"ט בנ"ט אבל כאן כשבולע מהבלוע שבכלי שהוא בהדבר חריף אין שום דמיון לעוגה ופשטידא וגם אין שום סברא לומר שלא נחשב נ"ט בנ"ט ומעתה בבירור דגם הש"ך סובר דהפגום נשבח ע"י הדבר חריף ואדרבה יש ראיה גם מזה השיך קכ"ב הנ"ל דהפגום נעשה מושבח מהא דהש"ך אוסר אם בישל תבשיל חריף בקדרה איסור אינו ב"י אם בישל אח"כ בהקדרה כמו שכתבתי לעיל:

ט

סעיף ז קדרה שהיא בלועה מבשר וחלב וכו' והוחמו בה מים חשיבה בת יומא וכו' הנה זה הדין חידש הבית יוסף דבבשר וחלב נעשה המים נבילה. והש"ך בס"ק י"ח כתב ומ"מ בעיקר הדין להמחבר והרב וכו' אינו מודה להם דזה דמי לשאר איסורין כיון שכבר נאסר וכמש"כ בסימן צ"ד ס"ק כב וז"ל שם בסימן צ"ד עוד כתב הב"י בס"ס ק"ג וז"ל ומיהו היכא שהיה בלוע מבשר וחלב שנתבשלו בה יחד או בזה א"ז נראה דלכ"ע כשהוחמו מים בתוך מעל"ע חשיב כאלו חזר ונתבשל בה האיסור ומונין מעל"ע משעה שהוחמו בה המים דהא בבשר בחלב כ"ע מודו דחתיכה נ"נ עכ"ל והלך לשיטתו ולא נהירא אף לשיטתו דהא טעמא דהפוסקים דאמרינן בבשר בחלב חתיכה נ"נ הוא משום דבשר בחלב כל חד באפי נפשי' שרי וכי איתנהו בהדי הדדי אסור הלכך הבשר עצמו נעשה איסור משא"כ בשאר איסורים כש"כ הפוסקים והבאתים בסימן צ"ב ס"ק י' א"כ הכא שכבר נאסר הבלוע בקדרה לא שייך חתיכה נ"נ וזה ברור בעיני עכ"ל. והנה הפמ"ג שם בסימן צ"ד וכן כל האחרונים מפרשים דברי הש"ך דהש"ך הקשה על הב"י דלמה נעשה המים נבילה מבליעת בב"ח מה הפרש יש בין בליעת שאר איסורים דלא נעשו נבילה ומבליעת איסור בב"ח יעשו נבילה וע"ז תירץ הש"ך דכל הבא מבב"ח כבב"ח דיינינן ליה וכן תפסו כל האחרונים דברים אלו דכל הבא מבב"ח כבב"ח דיינינן ליה ולפענ"ד אין שום רמז בדברי הש"ך כפי דבריו לא בהקושיא ולא בפרוקא כי זה לשון הש"ך בהקושיא א"כ הכא שכבר נאסר הבלוע בקדרה לא שייך חנ"נ עיי"ש ולפי פירושם בדברי הש"ך אין שום הבנה מה שהקשה הש"ך משום שכבר נאסר כי למה הזכיר הש"ך זה שכבר נאסר כי לפי פירושם העיקר חסר בדברי הש"ך וכמובן וכן כאן כתב הש"ך כיון שכבר נאסר. גם מה שכתב על תירוץ הש"ך לפרש משום כל הבא מבב"ח כבב"ח דיינינן ליה אין שום רמז בדברי הש"ך לדברים האלו כי הש"ך כתב וזה לשונו דיינינן ליה כמעיקרא ואין שום הבנה לדברים אלו כפי פירושם. מה זה כמעיקרא שכתב הש"ך העיקר חסר הך כבב"ח דיינינן ליה ולמה לא כתב הש"ך הך כבב"ח דיינינן ליה. גם לפי שמפרשי האחרונים גם הבית יוסף בזה הדין דהחמת מים הוא דכל הבא מבב"ח כבב"ח דיינינן ליה גם כתבו כולם דזה הוא רק מדרבנן דאין שום סברא לומר דמה שנאסר מבליעת בב"ח יהיה נעשה נבילה מדאורייתא ולפענ"ד קשה מאד לומר על רב"י כן אשר דעתו משום גזירה דרבנן אשר כל הבא מבב"ח כבב"ח דיינינן ליה הלא דבר זה דכל הבא מבב"ח וכו' אין שום רמז בש"ס וגם כל הפוסקים אשר היו לפני הב"י ג"כ לא נמצא בהם דבר זה דכל הבא מבב"ח וכו' וא"כ מה זה שכתב הב"י דלהכי המים נעשה נבילה משום בב"ח כ"ע מודו דחנ"נ וקשה וכי בשביל דבב"ח נעשה נבילה להכי גם המים שנאסר מבליעת בב"ח נעשה נבילה ובפרט לפי דבריו שהוא רק מדרבנן הכי יש הכרח שהרבנן יגזרו גזירה זו להיות דיינינן כבב"ח וגם קשה מאד לומר על הב"י שהוא יגזור גזירה דרבנן לפענ"ד נפלאין מאד דברי האחרונים האלו מה שכתבו על הב"י והן על הש"ך וצ"ע דבריו. לכן נלפענ"ד הנה הט"ז ס"ק יוד כתב וזה לשונו בלועה מבשר בחלב פי' כיון שכבר נאסרה הקדרה מבליעת בשר בחלב נחשבים המים שבישל תוך מעל"ע כנבילה והוה כאלו בישל אז בשר בחלב. הרי הט"ז כתב פירוש על דברי הב"י ולא הזכיר הך דכל הבא מבב"ח כבב"ח דיינינן ליה ונראה דכונת הט"ז הוא כמו שמפרש הפר"ח סימן צ"ד ס"ק כ' דברי הב"י אחר שהביא דברי הב"י כתב וזה לשונו הרי לך בהדיא שסובר הרב ז"ל דבב"ח אף דברים אחרים שנתבשלו עמהם נעשה כולם חתיכה דנבילה וכן הוכיח מהריק"ש שסובר כן עיי"ש אך הוא חולק עליו וכתב דשגגה הוא בידם. עכ"פ נשמע מהפר"ח שמפרש דעת הב"י שסובר כיון דדברים אחרים שבשלו ביחד עם הבשר והחלב נאסרו כמו הבשר וחלב ואפשר משום דגם הדברים אחרים גרמו הבישול מש"ה נאסרו כמו הבשר והחלב לזאת הסברא הזו היה פשוט להב"י עד שכתב דכ"ע מודו דהמים נעשה נבילה וכן נראה מהט"ז ס"ק יוד שכתב וזה לשונו נחשבים המים שבישל תוך מעל"ע כנבילה והוה כאלו בישל אז בשר בחלב עיי"ש הרי דגם הט"ז מפרש ג"כ סברת הב"י משום דהמים נתבשל ביחד עם הבשר וחלב. ונראה ברור דגם הש"ך הוא מפרש כן סברת הב"י ולזאת שפיר הקשה הש"ך על הב"י דהכא שכבר נאסר היינו לשיטתו שכ' בסימן צ"ד ס"ק ד' דהיכא שכבר נאסר החלב מבליעת בשר אם נתבשלה החלב עם הבשר אין הבשר נאסר משום איסור בב"ח עיי"ש. להכי הקשה הש"ך דכאן שכבר נאסר הבליעת בב"ח ולא יוכל לאסור המים משום איסור בב"ח. ומשמע דהש"ך מודה באם נתבשל ביחד בשר וחלב (אשר לא נאסרו קודם בישול זה) עם דברים אחרים נעשה הדברים אחרים נבילה כמו איסור בב"ח רק הכא שכבר נאסר קודם הבישול עם המים אין המים נעשה איסור בב"ח לשיטתו דלעיל. ועל זה תירץ הש"ך דדיינינן ליה כמעיקרא והיינו דדיינינן הבליעת בב"ח שבקדר' כמעיקרא כמו קוד' שנאסרו ונחשב כאלו עכשיו מחדש נתבשל ביחד הבשר והחלב והמים:

הגה"ה הנה לעיל בסימן צ"ד כתבתי לתרץ קושית הפר"ח על הש"ך סימן צ"ד ס"ק ב' עיין בפר"ח כתבתי דזה דדיינינן ליה כמעיקרא הוא רק מדרבנן אסור ואפשר משום גזירה שמא נתיר גם אם נתבשל בשר וחלב שלא נאסרה עוד עם מים עי"ש. ע"כ הגה"ה

ועתה מדויקים דברי הש"ך כל מה שכתב הן בהקושיא והן בתירוצו. לפענ"ד הוא ברור. ומעתה הנה המחבר וכן הרמ"א כאן פסקו זה הדין שבישלו בקדרה מבב"ח נעשה המים נבילה באיסור בב"ח והוא בעינינו דין חדש דאם נתבשלו ביחד בשר וחלב עם מים או דברים אחרים הדברי' אחרים נעשו נבילה כמו בב"ח וכן הש"ך כאן ס"ק י"ח כתב וזה לשונו ומ"מ בעיקר הדין דבקדרה שהיא בלועה מכבר נעשה המים נבילה אינו מודה להם משום שכבר נאסר עכ"ל הרי דרק היכא שכבר נאסר חולק עליו אבל אם בישל ביחד בשר וחלב ושאר דברים נאסרו גם הדברים אחרים כמו איסור בב"ח. הגם אשר גם לפי פירוש האחרונים בדברי הב"י והש"ך גם כן נאסר כבב"ח אך לפי סברתם משום דכל הבא מבב"ח כבב"ח דיינינן ליה הוא רק איסור מדרבנן כמו שכתבו בעצמם. אכן לפי דברי הט"ז והפר"ח נראה דהוא מדאורייתא וכמו שנראה מדברי הב"י שכתב ע"ז דכ"ע מודו בחנ"נ כמו שכתבתי לעיל ורק אם בישל מים בהקדרה הבלוע מבב"ח להש"ך לשיטתו דסובר דהיכא שכבר נאסר לא נעשה איסור בב"ח הוא רק מדרבנן כמו שכתבתי לעיל אכן להפוסקים החולקים על הש"ך וסברו דאפי' אם כבר נאסר ג"כ נעשה איסור בב"ח גם זה מדאורייתא הכלל מהב"י והרמ"א והט"ז והש"ך יצא לנו דין חדש אשר בישול בשר וחלב עם דברים אחרים נאסרו גם הדברים אחרים מדאורייתא כמו בשר בחלב ואם כבר נאסרו הבשר בחלב ונתבשלו עם דברים אחרים להש"ך הוא רק מדרבנן ולהפוסקים החולקים על הש"ך הוא ג"כ מדאורייתא. והנה הגם שאנחנו לא ידענו בטוב להבין זה הדין עכ"ז צריכין אנו לקבל זה הדין מהפוסקים האלו אשר הציעו לנו הש"ע, והנה לכאורה היה נראה לי ראיה לזה כי הנה בכל חלב יש בתוכה מי חלב אשר המי חלב מותר מדאורייתא לבשל עם בשר ולאכול והרי אנו פסקינן באם החלב נתבשל עם בשר דכל החלב היא אסורה משום איסור בב"ח וגם מחויב מלקות אם אכל כזית חלב. וקשה הלא יש בזה הכזית גם מי חלב:

הגה"ה והנה ראיתי בס' חמודי דניאל שחקר בזה היינו אם נתערב חלב בתבשיל וידענו בבירור שיש ששים נגד החלב והנסיובי רק שיש ספק אם יש נגד כל החלב יהיה מותר משום ספיקא דרבנן לקולא וגם הקשה על הדין דטפת חלב שנפלה על החתיכה אם אין ס' בהחתיכה נגד החלב החתיכה אסורה ונעשה נבילה לאסור. וקשה להפוסקים שסברו דבאיסור דרבנן לא נעשה נבילה א"כ אם היה ס' בהחתיכה נגד החלב והנסיובי לא היה החתיכה נבילה דהא המי חלב רק מדרבנן עי"ש. וקשה למה לא הקשה מהש"ס חצי זית בשר וחצי זית חלב לוקה הלא בהחצי זית חלב יש מי חלב ג"כ. ע"כ הגה"ה

ולפי זה הדין ניחא כיון דמתבשל ביחד נעשה גם המי חלב איסור בב"ח אכן אף לפי זה הדין עדיין אין להבין כי ידוע מאנשים העושים חמאה וגבינה אשר אחר שנעשה החמאה והגבינה מארבע מדות חלב נשאר שלשה מדות מי חלב וא"כ אף לפי הדין הנ"ל כי אם נתבשל בשר עם תבשיל חלב ומים ויש ס' נגד הבשר הכל מותר וא"כ אם נתערב חלב בתבשיל בשר למה מצריכין ס' נגד כל החלב אשר נתערב היה די שיהיה ס' חלק רביעי מהחלב. וסבור הייתי לומר מה שחקרתי לעיל בסימן צ"ח על חמאה או שומן אשר ידענו אם נותנים חמאה או שומן להתבשיל אף שיש בהתבשיל איזה פעמים ס' נגד החמאה או השומן מרגישים בטוב טעם השומן או החמאה א"כ לכאורה דשומן או חמאה לא יתבטל בס' וא"כ לפ"ז אפשר יען בהחלב יש בה כח של חמאה להכי אינו מועיל ס' נגד חלק רביעי מהחלב. אך אף אם נאמר כן עדיין אין צריך להיות ס' נגד כל החלב כי חקרתי אצל האנשים הנ"ל ואמרו אשר מארבעה קווארט חלב אם החלב הוא טוב יש חמאה חצי קוואטירול א"כ כח של חמאה בכל חלב הוא רק חלק שנים ושלשים ועוד רביעי חלב מהחלב אשר נתערב הוא כח של גבינה ונגד גבינה בודאי די ששים א"כ אף אם נאמר שהחמאה יכולה להטעים הרבה עכ"ז לא צריך ס' נגד כל החלב כי חמשה עשר פעמים נגד החלב יש ס' נגד החלק הרביעי שבחלב ומה שכח החמאה שבחלב הוא רק שנים ושלשים מהחלב היה די עוד איזה פעמים נגד החלב אשר נוכל לשער אשר גם כח החמאה לא יוכל להטעים. אבל לא עוד חמשה וארבעים וצ"ע כל זה:

ועיין בסימן צ"ח מה שכתב הט"ז על שומן והנה על מה שיש בכל חלב מי חלב אפשר לומר דהנה יש פוסקים שסברו דמי חלב אסור משום אבר מן החי עיין לעיל בסימן פ"ז וצריך לומר לדידהו מה שמותר כל החלב אף שיש בהחלב מי חלב הוי' משום דכל זמן שלא נפרש המי החלב מהחלב הרי הוא כחלב א"כ כמו כן לענין איסור בב"ח נחשב כחלב:

ו

הנה התוס' חולין דף ק' כתבו ראיה לרבינו אפרים דלא אמרינן חנ"נ בשאר איסורין מהא דהגעילו בכלי מדין יורה עיי"ש. וכן כתב בס' התרומה והרא"ש עיי"ש ולפי זה הדין קשה גם על ר"א דהא בב"ח גם ר"א סובר דנ"נ א"כ האיך הגעילו יורה הגדולה שמא בישל המדיני בשר בחלב וא"כ המים נ"נ. והנה להש"ך דהיכא שכבר נאסר לא נעשה נבילה רק מדרבנן לא קשה אכן לרוב הפוסקים החולקים על הש"ך גם זה מדאורייתא לסברת הבית יוסף קשה. הנה לפי המפרשים סברת הב"י משום כל הבא וכו' והוא רק מדרבנן כמו שכתבו לא קשה אכן כפי שהוכחתי לעיל קשה. אח"כ ראיתי בס' הפלאה הנדפס מחדש שהקשה קושי' זו עיי"ש שגם הוא סובר כדעת הב"י דאם נתבשל בשר וחלב עם מים נעשה גם המים נבילה וכתב לתרץ דר"א סובר דחנ"נ בבב"ח ג"כ רק מדרבנן עיי"ש ולפענ"ד קשה מאד לומר כן כי כפי שהסביר רבינו אפרים דלמה רק בבב"ח אמרינן חנ"נ נראה דהוא סברא דאורייתא וכמובן:

הנה מכל זה יש ראיה גדולה לדעת הש"ך דסובר דבשר או חלב הנאסר מבב"ח אינו יכול לאסור עוד בשר או חלב משום איסור בב"ח מדברי התו' בשם רבינו אפרים הנ"ל דאל"כ עדיין קשה היאך הגעילו היורה שמא בישל המדיני בשר וחלב לפי דברי המחבר והרמ"א כאן אכן אם נאמר דהיכא שכבר נאסר לא נעשה איסור בשר וחלב. אף להש"ך שכתב לתרץ משום כמעיקרא דיינינן ליה זה הוא רק מדרבנן לא קשה מכלי מדין דהוא מדאורייתא מעתה הפר"ח שחולק על הש"ך וסובר דאפי' שכבר נאסר יש איסור בב"ח הפר"ח לשיטתו דחולק על הדין שבהמחבר אין ראיה מהתו' הנ"ל אכן רוב האחרונים שהסכימו להפר"ח ולא כהש"ך גם שכבר נאסר נעשה בב"ח קשה עליו מהתו' הנ"ל דהיאך הגעילו יורה גדולה הגם אשר האחרונים כתבו על המחבר כאן משום כל הבא מבב"ח דיינינן ליה כבב"ח וגם כתבו דהוא רק מדרבנן לא קשה אכן כפי שהוכחתי בפירוש בהמחבר כמו שכתבתי לעיל א"כ יש ראיה להש"ך דהיכא שכבר נאסר לא נעשה איסור בב"ח מדאורייתא מהתו' הנ"ל:

סעיף הנ"ל וקודם שעבר לילה הוחמו וכו' אבל אם עבר לילה מותר והוא ממה שכתב בבית יוסף דאם עבר לילה כיון דיש פוסקים דלינת לילה פוגם סמכינן על היש מקילין שבסמ"ק משום מאחר שאין גוף האיסור בן יומא עיי"ש והיינו דיש מקילין סברי דאף שיצא בנתיים מצרפינן מה שהיה הבלוע בהכלי קודם שיצאה אל המים עם השעות שהוא בהכלי אחר שחזר ואם הוא שיעור מעל"ע נעשה הבלוע נפגם ויש לעיין הרבה הנה בבשר וחלב אף שנעשה הבלוע חלב פגום של אב"י מ"מ אוסר הבשר כמו שכתב הש"ך סימן צ"ד הבאתי לעיל וא"כ קשה למה הקילו כאן בקדרה הבלוע מבב"ח משום דהבלוע נפגם הנה לפי מה שכתבו האחרונים דהוא משום כל הבא מבב"ח כבב"ח דיינינן ליה אפשר לדחוק ולומר לענין דהמים הנאסר מבב"ח אוסר אבל להיות לגמרי כבב"ח שיהיה אוסר המים אפי' אם הבלוע בב"ח הוא לא פגום לא דיינינן ליה כבב"ח רק כמו שאר איסורין דאם הבלוע איסור נפגם אין הנאסר אוסר. אך אם נדחוק ונאמר כן קשה מאד על החו"ד לעיל סימן צ"ד ס"ק שכתב שם דכל הבא מבב"ח הוא לגמרי כבב"ח גם לענין זה דהנאסר אוסר אפי' אין האיסור הולך עמו עיי"ש. וקשה מאד א"כ למה הקילו כאן באם האיסור נפגם ומוכח מכאן דלא לגמרי דיינינן כבב"ח. ובאמת הוא דחוק לומר כן שלא דיינינן לגמרי כבב"ח באיזה סברא נחלק אך ביותר קשה כפי שהוכחתי לעיל דלא משום כל הבא מבב"ח וכו' רק כמו שנראה מהט"ז ומפר"ח וכן בספר הפלאה דהוא כמו שנתבשל ביחד עם הבשר והחלב נעשו גם המים איסור בב"ח קשה למה הקילו כאן באם הבלוע בב"ח הוא נפגם ודעת הש"ך בסימן ק"ה כדעת המחבר דסובר כשיטת הר"ן דבב"ח אוסר הבשר אפי' אם אין החלב יוצא עיי"ש בודאי קשה כאן אך אף אם נאמר דהמחבר סובר כשיטת התו' דגם בב"ח אין אוסר אלא א"כ החלב יוצא עמו אך כאן דיוצא הבלוע עם המים ואף שהבלוע נפגם מ"מ בב"ח ג"כ התו' סברי דאמרינן הנאסר חמור מהאוסר כמו שהבאתי לעיל וצ"ע:

יא

סעיף הנ"ל. הש"ך ס"ק י"ח הביא מה שכתב בסימן צ"ד ס"ק כ"ב שהקשה על הב"י שכתב אחר שהביא דברי הסמ"ק דלדידן דל"ל חנ"נ בש"א ליתא להאי דינא. והקשה הש"ך דאף בלא חנ"נ צריך להיות אסור משום דהוא נותן טעם בנ"ט דאיסורא עי"ש:

והמנחת יעקב כלל פ"ה ס"ק כ"ו כתב לתרץ לפי דברי ספר התרומה שכתב להתיר בהוחמו מים בכלי בשר משום דהבלוע בשר מעט מזעיר כעשר ידות של מים חוזר ונבלע בהכלי א"כ ל"ק קושיות הש"ך כי אפילו אם נ"ט בנ"ט דאיסורא אסור מ"מ מותר אם אין חנ"נ דיש ס' נגד האיסור עי"ש. הנה כך כתב ספר התרומה אבל הב"י הביא רק מש"כ הסמ"ק. והסמ"ק לא הזכיר הך דעשר ידות כאשר הבאתי לעיל לשונו וע"ז כתב הב"י דליתא להאי דינא אם אין חנ"נ וע"ז שפיר הקשה הש"ך:

אמנם באמת יש לעיין על דברי ספר התרומה שכתב דעשר ידות וכו' דהאיך נוכל להתיר תמיד משום זה למשל אם חלל הכלי מחזיק שמונה פעמים נגד חרסי הכלי אז יש באופן זה ששים כנגד מה שחזר ונבלע אבל אם חלל הכלי רק שבעה פעמים אין כאן ששים. ועוד קשה אם הבישול השני לא היה ממלא כל הכלי וא"כ יוכל להיות שאין כאן ששים. אכן אחר העיון לא קשה כי הספר התרומה כך כונתו דבהוחמו מים בכלי איסור לעולם אסור משום דהמים נ"נ אבל בהוחמו בכלי בשר יש להתיר לפעמים היכא שבלוע בשר שחזרה להכלי היא מועטת והיינו אם החלל מחזיק כ"כ פעמים נגד חרסי הכלי עד שיש ס' נגד הבלוע והיינו לערך ח' פעמים נגד חרס הכלי וגם הבישול השני היה ממלא כל הכלי ומה שסתם הספר התרומה ולא פירש להתיר רק באופן זה דסמך על המבין שיבין זאת ויחשוב כל פעם אם יש ס' היינו כמה מחזיק חלל הכלי וגם אם מילא התבשיל כל הכלי כי הוא דבר פשוט אשר כל מי שיורה זה השאלה יחקור על כל זה ושפיר כתב הספר התרומה בסתם דבכלי איסור לעולם אסור משום דהמים נ"נ. אבל בכלי בשר של היתר לפעמים לפי מדה של הכלי אם יש ס' נגד הבלוע. אכן לפרש דברי הב"י במה שכתב דליתא להאי דינא אם אין חנ"נ ומשמע דלעולם אין חילוק בין כלי בשר לכלי איסור הלא לפעמים אפילו אין חנ"נ היינו היכא שאין חלל הכלי מחזיק שמונה פעמים או שאין התבשיל השני ממלא כל הכלי אין ששים נגד האיסור. דהא הב"י לא הביא כלל דברי ספר התרומה שכתב הך דעשר ידות כ"א היה מביא הך דעשר ידות היה אפשר לדחוק ולפרש דכונת הב"י להתיר היכא דיש עשר ידות. אבל מדלא הביא כלל הך דעשר ידות משמע דלעולם אפילו היכא דליכא ס':

תוכן העניינים

בית יהושע יורה דעה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה