אור ברסלב
בית יהושע יורה דעה יו"ד הלכות תערובות › סימן קב

בית יהושע יורה דעה· רבי יהושע פריידין

יו"ד הלכות תערובות · סימן קב

סימן קא

א

סעיף א עיין ט"ז שהביא דברי רש"י ז"ל דמדאו' ברובא בטיל דכתיב אחרי רבים להטות עיי"ש לכאורה לאיזה נ"מ לידע מהיכן ילפינן ביטול איסור ברוב. והנה בריש פרק קמא דביצה כתב רש"י ז"ל ואע"ג דמדאו' חד בתרי בטל וכו' לפי מה שכתב "ואע"ג" יש להבין במה שכתב רש"י ז"ל דביטול איסור הוא מקרא דאחרי רבים להטות דהנה הרא"ש פ' ג"ה כתב דיבש ביבש חד בתרי בטל ומותר לאכול שלשתן ביחד. כיון דביטול האיסור הוא גזה"כ. ולעיל כתב הרא"ש דהוא מאחרי רבים להטות עיי"ש דמשמע דסובר הרא"ש דאיסור נהפך להיות היתר והיינו משום דהוא מקרא דאחרי רבים להטות. הרי נשמע מהרא"ש כיון דהוא מאחרי רבים להטות אין בענין ביטול איסור ברוב שום נדנוד רק היתר גמור להכי שפיר כתב רש"י ז"ל דאע"ג דביטול האיסור הוא היתר גמור מ"מ החמירו רבנן בדשיל"מ משום דלא יאכל ע"י ביטול. וכונת רש"י בזה להשמיענו דלא נימא כיון דאחמור רבנן בדבר שיל"מ דלא יאכל ע"י ביטול. דענין ביטול איסור לאו היתר גמור כ"כ ואסור לאכול שלשתן ביחד רק אחד אחד או להשליך אחד לזאת כתב רש"י דהוא היתר גמור ואעפ"כ החמירו בדשיל"מ:

אכן הט"ז שלא העתיק הך ואע"ג יש לעיין למה הזכיר הך דאחרי רבים להטות וצ"ע:

ב

סעיף הנ"ל ואם נתערבה באינה מינה בטל בששים עיין בכו"פ שהביא קושיות הראב"ד על הרמב"ם שכתב יראה לי והלא משנה שלמה היא בנדרים דבאינה מינה בטל ותירץ הכו"פ הא דבמינה לא בעל כי לא נתבטל ענין האיסור כי טעמו כמקדם אבל באינו מינה עבר טעמו וזה לח בלח אבל יבש ביבש אין חילוק בין מינו לא"מ והמשנה דנדרים היא בלח ואין ראיה על יבש ביבש להכי כתב הרמב"ם יראה לי עיי"ש. ולפענ"ד הוא תמי' דהא בדבר שיל"מ אזלינן בתר שמא. וא"כ אם אין שוה בשמא בטל אפי' אם טעמם שוה ולענין שמא אין חילוק בין לח ליבש והרי הכו"פ הביא לעיל דאזלינן בתר שמא

ג

והנה נלפענ"ד להוכיח מרש"י ע"ז דע"ג ע"ב דסובר דבדשיל"מ אפי' בא"מ ל"ב דרש"י מפרש על הא דקאמר הש"ס ותניא נמי הכי טבל במינו במשהו ושלא במינו בנ"ט וז"ל משום דבמינו איכא כהיתרו כך איסורו אבל שלא במינו ליכא למימר הכי. אלמא טעמא משום הכי הוא עכ"ל. והנה התוס' פירשו דמש"ה הוצרך הש"ס כאן לומר הטעם משום כהיתרו כך איסורו היכא דאין הבעלים כאן הוי כאין לו מתירין עיי"ש. ואם נאמר דבדשיל"מ ג"כ באינו מינו בטיל א"כ מהיכן מוכח דיש ג"כ טעם כהיתרו כך איסורו אלא ע"כ דרש"י סובר דהיכא דשייך הטעם דדשיל"מ כגון היכא דהבעלים כאן גם בא"מ ל"ב. להכי שפיר מפרש דיש הוכחא מדקתני שלא במינו בנ"ט דיש גם טעם כהיתרו כך איסורו כגון היכא דאין הבעלים כאן:

והנה גם מהש"ס שהקשה אלא טבל מ"ט וקשה על המקשן הא ידוע דטבל הוא דשיל"מ. ואין לומר דהמקשן הקשה מדקתני סתמא משמע אפי' אין הבעלים כאן דהא גם לפי התירוץ משום כהיתרו וכו' גם כן עדיין קשה כעין זו דמדקתני סתמא משמע אפי' לעולם ל"ב. והרי במעשר ראשון הטבול לתרומות מעשר וגם אין הבעלים כאן אזיצ"ל בטל דלא שייך שום אחד מהטעמים וא"כ קשה על המקשן וגם על התרצן למה הוצרך להטעם כהיתרו וכו':

אכן אם נאמר דדשיל"מ אפי' א"מ ל"ב שפיר הקשה המקשן מ"ט דהכא קתני באינו מינו בנ"ט וא"כ ע"כ מיירי דאין הבעלים כאן וא"כ הוי כאין לו מתירין. ועיין בתוס' שם ד"ה כהיתרו וכו' שהקשה דל"ל זה הטעם כהיתרו וכו' הא הוי דשיל"מ ואפי' באלף ל"ב כשהן במינו אבל שלא במינו בנ"ט עיי"ש. והיינו לחזק קושייתם הוצרכו דגם דשיל"מ באינו מינו בטיל. ועל התוס' והפוסקים שסברי דדשיל"מ באינו מינו בטל מוכרח לומר כמו שכתבו התוס' כמה פעמים דהמקשן והתרצן חד הוא אלא שאמר בלשון קושי' ופירוקא. אכן מרש"י לפענ"ד מוכח בפירוש דסובר דדשיל"מ גם באינו מינו ל"ב:

ובזה יש ליישב דברי רש"י מסכת ע"ז דף ס"ו וז"ל לקמן פסקינן דלאו הלכתא הכי אלא אפי' מב"מ בנ"ט חוץ מטבל ויי"נ ע"כ ומשמע מדברי רש"י אשר רבא סובר כאן דמב"מ לא בטל וקשה דהרי רש"י סובר דגם לדידן בטבל ויי"נ לא בטל א"כ דילמא גם רבא סובר כן. החתם סופר בחידושיו למ' ע"ז כתב לתרץ דברי רש"י דסובר דטבל לאו דבר שיל"מ עיי"ש ולהנ"ל ניחא דרש"י סובר דדשיל"מ אפי' באינו מינו לא בטל. להכי ע"כ מדרבא אוסר בטבל רק מב"מ א"כ רק מדסובר דמב"מ לעולם לא בטל ולא משום דשיל"מ אכן בלאו כ"ז לא קשה כלל על רש"י כאן דהא מפורש שם דרש"י היה לו בגרסתו בהש"ס והו"ל מב"מ וכל מין במינו במשהו. וכן ציין רש"י על האי וכל מב"מ במשהו וע"ז אמר רש"י לקמן פסקינן דלאו הלכתא הכי עיי"ש א"כ לפי גרסתו זו דכל מב"מ במשהו מפורש בדברי רבא דסובר דבכל האיסורין מב"מ במשהו ויש לעיין על התוס' והראשונים החולקים על רש"י וכתבו לדחות דברי רש"י דרבא רק בטבל ויי"נ סובר במשהו וקשה הרי רבא אמר דכל מב"מ במשהו אם לא שנאמר דלא הי' בגירסתם האי וכל מב"מ רק היה להם בגירסתם והוה ליה מב"מ ומב"מ במשהו. וכן הרי"ף הביא גירסא זו א"כ שפיר יש לומר דרק בטבל ויי"נ סובר דהוא במשהו ולא בכל האיסורין ולעיל בסימן צ"ח כתבתי דרש"י לשיטתו הוכרח לסבור דבר שיל"מ אפי' באינו מינו לא בטיל עיי"ש וא"כ גם על רש"י קשה מהמשנה דנדרים והנה אפשר לומר דרש"י סובר דטעם בטל בדשיל"מ ול"ק מהמשנה וכן אפשר לומר על הרמב"ם הנ"ל. עוד אפשר לומר דנוכל לתרץ המשנה כיון שנדר מכל בשר אפי' מבשר טרפה ויסבור רש"י דהיכא דיש שני איסורין אחד אין לו מתירין ואחד יש לו מתירין מדבטיל זה שאין לו מתירין גם היש לו מתירין בטל כמו שאכתוב לקמן על הרמ"א והמג"א וזאת משמיענו המשנה:

עוד אפשר לומר דנראה לי לפענ"ד דאם נדר מבשר כשר ונתערב לו בשר טרפה ויש ששים והותר הבשר טרפה והיא עכשיו בשר כשר א"כ שוב יהיה אסור התערובות משום הנדר והוא דבר שיל"מ א"כ יש לומר דהמשנה מיירי באופן זה ומשמיענו המשנה דעכ"ז מותר להנודר. או משום סברת המרדכי כיון דהאיסור חל בהתערובות או משום דהיכא דיש שני איסורים ואחד הוא יל"מ גם היל"מ בטיל. הגם שעל הרמב"ם לכאורה אין לומר כן דבספרי חומת יהושע הל' דם סימן ס"ז אות ד' כתבתי דהרמב"ם סובר דבאופן זה האיסור שיש לו מתירין אינו בטל. עכ"ז יען היינו יכולין לומר כן על המשנה על זה כתב הרמב"ם יראה לי דיש לו מתירין אינו בטל באופן זה. וממילא מוכח מהמשנה דבאינו מינו בטל ועיין מש"כ לקמן אות י"ג דגם הרמב"ם סובר כמו שכתבתי לרש"י עיין ש"ך ס"ק ג' דבדשיל"מ לענין מב"מ אזלינן בתר שמא וכתב ראיה מהפוסקים שכתבו דהא דאביי ורבא פליגי אי אזלינן בתר שמא או בתר טעמא פלוגתייהו ביי"נ ובטבל. והרי טבל טעמו משום דשיל"מ עיי"ש. וקשה מאוד דילמא בדשיל"מ אזלינן בתר טעמא ופלוגתייהו דאביי ורבא היא בטבל שאין לו מתירין כגון שאין הבעלים כאן ואינו בטל משום כהיתרא כך איסורא בזה אזלינן בתר שמא. ולפענ"ד כן מוכרח לומר על ס' האשכול שכ' ואם נתערב דשיל"מ בשלא במינו ואינו בנ"ט ליתא לאיסורא כלל דאי איתא הוי ארגשי' ע"כ:

הגה"ה צריך עיון מאד על האשכול בזה שסובר דהיכא שאין הטעמים שוים אינו צריך לבוא לידי ביטול א"כ קשה על רבא דסובר דלמאן דמב"מ לא בטיל תליא רק בשמא ועיין בדיני ביטול ששים מה שכתבתי וצ"ע. ע"כ הגה"ה

ונראה מפורש דסובר דגם לגבי דשיל"מ מקרי א"מ מה שאינו שוה בטעמו ואם כן קשה עליו מפלוגתא דאביי ורבא דגם הוא סובר דרבא סובר מב"מ בטל ורבא רק בטבל ויין נסך ואם כן אין לתרץ דמיירי רק ביי"נ וטבל דהס' אשכול סובר דבדשיל"מ לא אזלינן בתר שמא אלא על כרחך דשם מיירי בטבל שאין לו מתירין ורק משום כהיתרו כך איסורו ואז אזלינן בתר שמא. שוב ראיתי דגם הטעם כהיתרו כך איסורו גם כן אי אפשר לומר על רבא בחמירי דחיטי וחמירי דשערי דהא מכל מקום אין מפרישין מזה על זה ואין היתרו בחטה אחת ממנה אם כן גם איסורו לא יהי' במשהו. וכן כתב החתם סופר בחידושי ב"מ ע"ז עיין שם ואם כן לא קשה מה שהקשיתי על הש"ך אכן על האשכול צ"ע:

אכן לפענ"ד לפי מה שהביא הש"ך אחר כך הת"ח שכתב דלהכי באינו מינו בטל משום דאין נקראת על שם האיסור ואם כן ע"כ מוכרח דאזלינן בתר שמא דאי בתר טעמא אם כן אם אינו שוה בטעמא אף אם שוה בשמא מקרי אינו מינו ובטל. ולמה הא עדיין נקראת על שם האיסור ואם כן למה הוצרך הש"ך לראי' דאזלינן בתר שמא:

ד

והנה הפנ"י בסוף מסכת ביצה הקשה על יין נסך ותרומה ודשיל"מ דמחמירין במב"מ יותר מא"מ הלא לדידן אינו מינו חמור יותר ממב"מ דמב"מ בטל ברוב ומבא"מ צריך ס' ותירץ כיון דבטעמא תליא מילתא וליכא נ"ט בא"מ הוה כאילו נסתלק האיסור משא"כ מב"מ דנרגש טעם האיסור כמו ההיתר עיי"ש. הרי מפורש דכל הנ"ל דאין בטלים במינו אזלינן בתר טעמא וא"כ תמי' מאוד חדא דמה נאמר על יבש ביבש דגם כן רק במינו אינו בטל ועוד תמי' מאוד מהש"ס מפורשת בע"ז דביי"נ סובר רבא דאזלינן בתר שמא וכן טבל וצ"ע מאוד ליישב דברי הפנ"י בזה. גם הקושיא דא"מ חמור לדידן ממב"מ ל"ק דמה דאינו מינו צריך ששים זה לאו משום חומרא רק משום שמרגישין הטעם אבל היכא שאין מרגישין הטעם כגון שיש ששים אינו שום חומר בא"מ וצ"ע דברי הפנ"י:

ה

סעיף הנ"ל עיין ש"ך ס"ק ד' שהביא בשם הת"ח שהביא בשם האו"ה דגם דברים חשובים בטלין בא"מ כמו דשיל"מ וכתב הת"ח לדחות הראי' דהא דדבר שיל"מ בטלין במבא"מ הוא משום דאינה נקראת על שם האיסור עיי"ש ולכאורה קשה הרי גם יי"נ (ועוד שאר דברים כגון תרומה) בטלין בא"מ אם לא שנאמר דגם על יי"נ י"ל סברא זו משום דאינה נקראת על שם האיסור ועיין מש"כ בסימן צ"ח אות:

אמנם על הר"ן שהביא הט"ז שכתב לתרץ הרי"ף משום שהיה קשה להרי"ף דלמה החמירו בדשיל"מ רק במינו והיה מתרץ משום דדומה גם מעט לענין היתר עיי"ש. קשה הא זה התירוץ לא שייך על יי"נ ואף על פי כן החמירו רק במינו אם כן ע"כ יש לחז"ל טעם אחר על יין נסך אם כן שמא זה הטעם שיש להם על יין נסך שייך גם על דשיל"מ וצ"ע מאוד לפענ"ד:

ואפשר דהר"ן ז"ל סובר דזה שאינה נקראת על שם האיסור שייך שפיר לומר על יין נסך והוא משום חומר ע"ז להכי רק במינו דעדיין נקראת על שם ע"ז ל"ב אבל בא"מ דאינה נקראת על שם האיסור ואין נזכר שם יין נסך בטל. משא"כ דשיל"מ לא נהירא ליה להקל בא"מ משום הסברא זו דאינה נקראת על שם האיסור וצ"ע:

ו

כלי שנתערב וכו' הש"ך ס"ק ח' כתב להשהות הכלים עד אחר מעל"ע. והקשה רבינו עקיבא איגר בתשו' סימן כ"ז דהא קיי"ל בסימן ק"ג דבנטל"פ בעינן גם כן רוב ואם כן מה מועיל בשהיית הכלים כי מ"מ צריכין לסמוך על ביטול רוב. יי"ש:

ולפי מה שבארתי והוכחתי בסי' קג מדברי הרשב"א בתוה"ב דפליטת טעם לפגם בלא שום ממש אין צריך ביטול ובפרט בכלי אינו בן יומו כתב בפירוש הרשב"א שם דאפי' ליכא רוב אנו מתירין (כגון שבישל רק במקצת כלי) עיי"ש ולפלא איך אישתמיט מרבינו דברי התוה"ב:

ו

סעיף ג כלים שנתערבו וכו' הקשה רע"א בתשו' סימן כ"ז דבלא"ה על ידי הגעלה לא מקרי דשיל"מ כי ההכשר של על ידי הגעלה היא גם כן על ידי ביטול שבליעת האיסור נתבטל בששים במי הגעלה. עיין מה שכתבתי לעיל בדיני ביטול ס' ועתה נלפענ"ד דהנה חומרת דשיל"מ דל"ב הוא רק במב"מ אבל לא בא"מ יהי' הטעם מה שיהיה הרי חזינן דבאינו מינו מותר לאכול על ידי ביטול אף בדשיל"מ. והנה מים שיהיו אסורים בעצם לא נמצא בינינו אם כן יהי' תמיד הביטול של בליעת איסור במי הגעלה מבא"מ ואם כן הי' שפיר שייך לומר הכלי איסור לא יתבטל בתערובות כלים המותרים דהוא ביטול מב"מ ויש לו מתירין לעשות שיהי' הביטול בא"מ על ידי הגעלה ולא יהי' שום איסור ושום חומרא זולת למקצת ראשונים וכן הסכים הר"ן דדבר שנאסר הוא כגוף האיסור להיות נקר מב"מ וכן כתב הר"ן ז"ל בפירוש אפי' לענין דשיל"מ דאינו בטל במינו עיי"ש אם כן לדידהו ע"פ הרוב בכל הגעלה יש ביטול מב"מ כי המים שנתבשל בהם האיסור נעשה נבילה ואם כן ה"ה מב"מ עם מי הגעלה והרי הר"ן בב"מ בפ' הזהב בחידושיו כתב גם כן כהרשב"א דבכלי איסור שנתערבו לא מקרי דשיל"מ משום דצריך להוציא עליו הוצאות וקשה על הר"ן ז"ל קושיא זו:

אכן נראה כיון דמה דנ"נ הוא רק מדרבנן ואם כן אפשר שפיר שייך עדיין לומר דיש לו מתירין על ידי הגעלה היינו שהבליעת איסור דהוא דאו' יהי' לו ביטול ע"י א"מ ועיין בר"ן פסחים בסוגי' דחמץ בזמנו:

והנה לכאורה על כל הגעלה בן יומא על ידי ס' ואם כן היום שישתמש בהכלי הוא רק על סמך ביטול ס' וקשה נמתין עד שיהיה הכלי אינו בן יומא כמו שכתב הש"ך ז"ל. אכן לפי הנ"ל ניחא דהא הביטול בליעת איסור במי הגעלה הוא ביטול של א"מ וביטול של א"מ מותר לאכול ואין צריך להמתין על שעת ההיתר. אכן להר"ן הנ"ל קשה דהא ביטול מב"מ היינו המים שנאסרו בשעת בישול האיסור. אכן להר"ן לשיטתו דסובר דלהכי ל"ב בדשיל"מ מב"מ משום דדומה להיתר. אכן בכאן הבליעת איסור יש לו היתר רק כ"ז שנבלע בהכלי אבל אח"כ כשיצא מן הכלי אז אין לה היתר ואם כן שפיר נתבטל בעת יציאתה מן הכלי בהמי הגעלה כי אז אין לה היתר ואם כן אף שאח"כ חזר הבלוע אל הכלי אך כבר נתבטלה והרי היא דומה כמו איסור שנתבטל בא"מ ואחר כך נתערב בתערובות אשר האיסור הוא מינו עם ההיתר ואינו איסור כעת דהא כבר נתבטל אף למ"ד דמב"מ ל"ב ואם כן גם כאן אף כשחזר ונבלע בכלי נעשה כדשיל"מ מ"מ כבר נתבטל מקודם:

ז

הנה הפר"ח הקשה על טעם הר"ן וז"ל ואין דבריו ברורין אצלי דמה דסברי רבנן מב"מ בטל ברובא לא משום דחשבו ליה כמבא"מ משום דהוי איסור והיתר כמו שכתב הרב ז"ל אלא משום דמב"מ אינו נרגש טעם האיסור כלל שהרי הכל מין אחד. משא"כ במבא"מ שנרגש הטעם וטעם כעיקר דאו' ומעתה נסתור כל בנינו וכו'. ותמוהין מאוד לפענ"ד דברי הפר"ח ז"ל הלא הר"ן ז"ל שם מפרש הפלוגתא דר"י ורבנן במב"מ והרי הפלוגתא דר"י ורבנן היא במב"מ אשר היא שוה בשמא ואפי' אם אינו שוה בטעמא לר"י ל"ב כי כן סובר רבא דתליא רק בשמא ולרבנן בטל והיינו דלר"י לא בטל אפי' באלף אם שוה בשמא ולרבנן בטל אף אם שוה בשמא. ואם שוה גם בטעמא אז בטל ברוב ואם אינו שוה בטעמא צריך ששים ואם כן אין שום הבנה במה שכתב הפר"ח דסברת רבנן משום דאינו נרגש הטעם הלא הפלוגתא גם על מב"מ שנרגש הטעם ורק ששוה בשמא. והמעיין בר"ן ז"ל דבריו הקדושים מזוקקים כי הר"ן ז"ל מפרש הסברא דרבנן דפליגי על ר"י דיליף מהקרא ולקח את דם הפר וגו' דמב"מ לא בטל וע"ז כתב הר"ן דסברת רבנן דבהקרא ל"ב משום דשניהם עולין וכשרים לזריקה והרי הם שוים לענין זריקה להכי ל"ב ולהכי בדשיל"מ כיון שהיא דומה במקצת לענין היתר להכי ל"ב ונפלאין מאוד דברי הפר"ח בזה:

ח

סעיף הנ"ל עיין בט"ז ס"ק שהביא ג"כ דברי הת"ח וגם טעם הר"ן והקשה הט"ז ולמה לא הספיק הת"ח בטעם הר"ן ונלפענ"ד דלפי טעם הר"ן אף במאכל המתקלקל צריך להיות דלא בטל כי מ"מ הוא דומה לענין היתר והרי המחבר פוסק דהיכא דהמאכל מתקלקל בטל ועוד נ"ל לפי מה שכתבתי לעיל בדיני ביטול ששים לתרץ מה שהקשו על הר"ן בתרתי חדא למה יבש ביבש לא בטל הא אפי' לר"י דמב"מ ל"ב הוא רק לח בלח אבל יבש ביבש בטל. וכן כתב הר"ן בחידושי גיטין. ועוד לפי סברת הר"ן למה ספיקא דרבנן אסור בדשיל"מ והרי רב אשי יליף דספיקא דרבנן אסור בדשיל"מ מהא דלא בטל לסברת הר"ן אין זה שום דמיון עיי"ש א"כ ביבש ביבש סובר גם הר"ן דהטעם משום שעד שתאכלנה באיסור תאכלנה בהיתר אם כן הוצרך טעם הת"ח על יבש ביבש למה בטל באינו מינו:

ט

סעיף ב ולפיכך ביצה של ספק טרפה וכו' והקשה הצ"צ דבלא"ה מותר משום ממ"נ דאם יתודע שתרנגולת כשרה הרי גם עכשיו הוא היתר עיי"ש ותירצו הכרו"פ והחו"ד על פי דברי הר"ן דמשום דשם היתר לכן הוא מב"מ ולהכי הי' הו"א דכיון דאפשר דהוא מותר שם היתר עליו להכי הוצרך הרשב"א ז"ל לחדש דכל שאין המתיר בודאי לא מקרי שם היתר עיי"ש ולפענ"ד קשה להבין דהאיך נאמר דהביצה לא יתבטל אם היא באמת אסורה משום שיש לנו ספק שמא היא מותרת הלא אם היא אסורה אינו דומה להבצים המבטלים ומה בכך שיש לנו ספק:

ולי נראה לתרץ דהנה כפי שהחמירו חז"ל בדשיל"מ הרי חזינן דיותר טוב לאכול מאכל אשר הוא היתר גמור מלאכול איסור על ידי ביטול ולהכי צריך להמתין עד שעת ההיתר להכי נראה דמש"ה לכאורה צריך להיות באם יש לנו מאכל אשר מעורב דבר אשר הוא לנו ספק אם הוא אסור או מותר אף שיש במאכל לבטל האיסור מ"מ אם נוכל להתודע אם זה הדבר המעורב הוא היתר או איסור צריך לשאול דשמא יתודע לו שהוא היתר ואזי יאכל המאכל בתורת היתר גמור ואם לא ישאול ויאכל בלי שאלה אזי אוכל המאכל על סמך ביטול דיותר מרווח לאכול מאכל היתר גמור מלאכול מאכל אשר צריך לאכול על סמך ביטול ולהכי הי' הו"א דגם ביצה של ספק טרפה שנתערבה דלא יאכל כעת על סמך ביטול רק שימתין אולי יתודע לו שהוא היתר גמור ע"ז קאמר הרשב"א דאין צריך כיון דאפשר שיהי' איסור וההיתר הוא רק ספק אין צריך להמתין:

והנה הש"ך הקשה דכן מוכח מש"ס ביצה עיי"ש ותירץ הכו"פ דהס"ד דהש"ס דספיקא דרבנן מותר בדשיל"מ אם כן בלא"ה ביצה ספק טרפה צריך להיות בטל דהוא רק ספק. ודברי הרשב"א הוא לפי המסקנא עיי"ש ולפענ"ד לפי מה שכתבתי לפרש סברת הרשב"א לא תלי' זה אי ספיקא דרבנן מותר בדשיל"מ או לא כי מכל מקום אוכל כעת על סמך ביטול והרי הש"ס לפי הס"ד דספיקא דרבנן מותר בדשיל"מ הרי דביטול איסור חמור יותר מספיקא דרבנן:

ולי נראה לפענ"ד לתרץ קושיות הש"ך הוא דע"כ מוכרח לומר דמה דמשני הגמ' אתאן לספק טרפה כמש"כ רש"י ז"ל דאיידי דקתני דיני ביצה ביו"ט קתני נמי כל מילי דביצה עיי"ש אך עדיין קשה היה להברייתא להשמיענו דביצה שנולדה מטרפה אסורה וממילא ידענו דספיקא אסורה דידוע דספיקא דאורייתא לחומרא אלא ע"כ דזה גופא משמיענו הברייתא דביצה טרפה אסורה מדאורייתא והנה רש"י פירש על אתאן לספק טרפה שאין ידוע אם נולדה מכשרה או מתרנגולת טרפה עיי"ש ולכאורה למה הוצרך רש"י לפרש רק אופן זה ולמה לא שנולדה מתרנגולת ספק טרפה אכן נראה לפי מה שכתבתי דעיקר משמיענו הברייתא דביצה טרפה הוא איסור דאורייתא להכי הוצרך רש"י ז"ל לפרש דמיירי שספק מאיזה תרנגולת נולדה דאם נולדה מתרנגולת ספק טרפה אף אם הי' ביצה שנולדה מטרפה אסורה רק מדרבנן גם כן הי' אסורה הביצה כיון שעל התרנגולת הוא ספק דאו' ולחומרא ממילא גם בדרבנן נגרר להחמיר בספיקא כמו בברכת המזון ומעתה לא קשה קושיות הש"ך דהש"ס מיירי רק בספק אם נולדה מהכשרה או מהטרפה ואין כאן להמתין על היתר:

י

סעיף הנ"ל הש"ך בס"ק ח' העלה להשהות הכלים עד אחר המעל"ע והקשה רע"א בתשו' הנ"ל הא טעם פגום צריך גם כן ביטול רוב וכתב ע"ז עיין בש"ך סימן ק"ג ס"ק ה' ואם כן ממילא מותר מיד מטעם ביטול והניח בקושיא ועיין מה שכתבתי לקמן בסימן ק"ג ולעיל בסימן צ"ד דנראה דנגד טעם פגום לבד ולא ממש אין צריך ששים וכן יש לפרש הש"ך סימן ק"ג הנ"ל עיי"ש:

סעיף ד בהג"ה אבל טעמו בטל והש"ך ס"ק ט' חולק ע"ז מכח ראיות והכו"פ הביא ראי' מהמשנה דערלה קדשי קדשים וכו' דקשה לרב אשי דסובר דמה שאסור לזר ומותר לכהן חשוב דבר שיל"מ אלא ע"כ משום דהוא רק טעם בעלמא עיי"ש. ולזה הסכים החו"ד וכתב דהוא ראי' ברורה ומתרץ קושיות הש"ך דהיכא דדבר צלול נבלע בגוש מקרי רק טעם וצלול בצלול מקרי ממש ול"ב ע"ש:

והנה לפענ"ד מהת"ח שהביא הש"ך שהקשה ע"ז מהא דאם לבנו בו מאכל דלא בטל והוצרך לתרץ משום דניכר במראה עיי"ש. ולהחו"ד לא קשה כלל דשם המאכל הוא לח ועוד דהאי דינא היא הגהת אשר"י במס' ע"ז ושם כתב וזה לשונו אבל אם נימוח האיסור בטל אפי' במב"מ עיי"ש. ולפי דברי החו"ד העיקר חסר כי הי' לו לחלק אם האיסור הנימוח לא נבלע בגוש או בלח. גם לא זכיתי להבין הראי' של הכו"פ וכי רק ממשנה זו קשה על רב אשי הלא מכל המשניות דמסכת תרומות דמפורש שם דתרומה בחולין בטל קשה (וכן הקשה התוספות שם ביבמות) ושם הוא ממש אם כן מה יועיל הכו"פ מה שמתרץ המשנה דערלה ומה נעשה מה שקשה מהמשנה דתרומה אם כן מה שיתרץ רב אשי על המשניות דתרומה בזה התירוץ יתורץ גם כן המשנה דערלה ואולי אפשר רב אשי יתרץ כל המשניות דאתיא כרבנן דפליגי על ר"ש וסברי דגם דשיל"מ בטל כמו שכתב הרמב"ן בפ' כל שעה על ר"י דסובר כרבנן עיי"ש אם כן גם המשנה דערלה יתרץ רב אשי דאתיא כרבנן וצריך עיון דברי הכו"פ בזה:

הדרינן להנ"ל דנראה מכל הני פוסקים שהביא הת"ח דאפילו איסור נימוח בלח גם כן בטל בדבר שיל"מ ולפ"ז רק ביבש ביבש לא בטל דשיל"מ. והנה באמת קשה להבין החילוק ועוד דהרי לח בלח גרוע מיבש ביבש כגון לר"י דמב"מ ל"ב רק לח בלח:

ונלפענ"ד דאפשר לומר דהנה המרדכי ריש ביצה כתב על היש מחמירין להשליך אחד בתערובות יבש ביבש דלהכי אין צריך להשליך בתערובות תרומה בחולין רק משום גזל השבט וכן איתא בירושלמי משמע אבל היכא שאין גזל השבט אין צריך להשליך כפי האיסור דבתרומה דהכל מעורב ביחד ואין יכול לאכול האיסור לבדו בלא תערובות חולין לכך אין צריך להסירה רק משום גזל השבט. הגה"ה

אמנם צ"ע דלפי מה שכתב המרדכי בתירוצו א"כ בלא"ה לא קשה שישליך דהא אף אם ישליך כפי שיעור האיסור מ"מ לא נוכל לומר שהשליך כל האיסור כי בבירור נשלך גם מההיתר ואם כן בבירור נשאר מהאיסור וקשה מאד לומר דקושיתו היה לאסור כל התערובות וצ"ע. ע"כ הגה"ה

ולפי זה יש לומר דהיינו פוסקים סברי דרק בתערובות יבש ביבש החמירו בדבר שיל"מ משום דיאכל האיסור בפני עצמו אבל בנימוח האיסור או רק טעם מהאיסור ונתערב עם התבשיל ואז יאכל האיסור עם ההיתר לא החמירו חומרת דשיל"מ כן אפשר לומר אך צ"ע מרב אשי ביבמות דמוקי הברייתא בנימוחה (וכן כתב רש"י) ואמר דלא בטיל משום דהוא דבר שיש לו מתירין. אך גם על הש"ך צ"ע למה לא הקשה על הפוסקים הנ"ל מרב אשי וצ"ע:

יא

סעיף הנ"ל ולכן חתיכה שלא נמלחה וכו' עיין ט"ז ועיין בחו"ד שמפרש טעם הרמ"א משום שהדם שבתוך החתיכה נתבטל. ואם כן אם הדם נתבטל למה לא יהי' מותר לאכול החתיכה עיין שם. וקשה דאם כן קשה על הדין דלעיל גבי כל איסור דלמה הוצרכו משום שצריך להוציא הוצאות הא שם גם כן יש לומר דגוף הבלוע בטל אם כן מותר גם הכלי אע"כ כיון שאינו רוצה בהבלוע רק העיקר להשתמש בכלי כמו שכתב החו"ד לעיל אם כן גם כן גם הכא אינו רוצה בהדם וצ"ע:

יב

סעיף הנ"ל כל איסור שלא היה ניכר עיין בפרמ"ג שהביא בשם האו"ה דבכל דברים החשובים גם כן הדין כן אם לא היו ניכרים בטלים ועיין מה שכתבתי בספרי חומת יהושע סי' ס"ט אות ו' ובדיני רוב וקרוב שהוכחתי שם דהתוס' במס' ביצה (דף י' ע"ב) ד"ה איכא ל"ל כסברת האו"ה בכל דברים החשובים. ואעתיק מה שכתבתי שם וז"ל דהנה התוס' תירצו דלהכי לא בטל האחד דמעורב בהו או משום דבעלי חיים לא בטלו או משום דדשיל"מ לא בטל עיי"ש. וכן כתב הר"ן והנה לכאורה קשה על המשנה דשנים ומצא שלשה אסורין דאיזה רבותא משמיענו בזה דאין לומר דהמשנה משמיענו דלא נתבטל. חדא דזה כבר ידעינן ממקומות אחרים ועוד ממשנה דהכא לא נוכל ללמוד כלל כי לא נוכל ללמוד אלא משום דהוא דבר שיל"מ ולא משום דהוא בעל חי. ונלפענ"ד דדבר גדול משמיענו המשנה בזה והוא דהנה לפי מה דפסקינן בסימן ק"ב ביו"ד דדבר שנאסר רק בתערובות לא מקרי דשיל"מ ועיין באו"ה שכתב דבכל הדברים החשובים דלא נתבטלו אמרינן כן. כן הביאו האחרונים (ועיין מה שכתבתי בהלכות מליחה סי' כ"ט בדברי האו"ה) אם כן בודאי צריך להיות הדין באם הזמין ב' יונים מערב יום טוב ואחר כן נתערב באלו היונים יונה אחרת מבעוד יום קודם יו"ט צריך להיות הדין דנתבטל ולא חשוב דשיל"מ דהא בשעה שחל האיסור דהיינו יום טוב כבר הי' בתערובות וגם חומרת דבע"ח לא שייך לפי מה שכתב או"ה אם כן לכאורה הי' לנו להתיר בשנים ומצא שלשה דיש ספק דדילמא נתערב היונה מבערב יום טוב. ואם כן שפיר נתבטלו דמה דלא נתבטל דבר שיל"מ או בע"ח הוא רק מדרבנן ואם כן הוה ספיקא דרבנן ולקולא ואף על פי כן קתני דאסורין אם כן הרבה משמיענו בזה המשנה. אמנם באמת יש לעיין טעם הדבר דלמה אסורין דהא הוא ספק דרבנן דאין לומר משום דהוא דשיל"מ ואם כן גם ספיקא אסור הא תינח לרב אשי אבל לאינך אמוראי דלא סברי כן כי רק ר"א חידש לן דספיקא דרבנן אסור בדבר שיל"מ עיין בביצה (דף ג' ע"ב) א"כ להנך אמוראים קשה המשנה. וסבור הייתי לומר דיש סברא דלהכי אסור ספק כזה אף שהוא דרבנן משום דיש חזקה שלא נתערב עד השתא ויהיה מכאן ראיה לשיטת הש"ך בסימן ק"י דספיקא דרבנן במקום חזקה אסור אמנם להפוסקים החולקים על הש"ך צ"ע:

הגה"ה וגם לפי זה צ"ע על הש"ך אם כן למה הקשו הש"ס בריש ביצה הנ"ל דלמה ספק ביצה שנולדה ביו"ט אסור עד שהוצרך רב אשי לחדש דס' דרבנן בדשיל"מ אסור וקשה הא בפשיטות ניחא לשיטת הש"ך דיש חזקה שלא נולדה עד עכשיו ואפשר לומר כיון דתרנגולת רגילה שתלד בכל יום לא שייך חזקה אך עיין במרדכי פ' אין צדין דמחשב זה לחזקה וצ"ע כל זה ליישב. ע"כ הגה"ה

אמנם אם נאמר דלא כאו"ה בזה שסובר דגם בכל דברים החשובין דלא נתבטלו אמרינן סבר הנ"ל דהיכא דלא נאסר רק בתוך התערובת נתבטל ניחא. ובאמת בהש"ע ובהמפורשים לא מצינו דבר זה רק בדבר שיל"מ). שוב מצאתי בחידושי רבינו ע"א הנדפס מחדש שכתב כן דיש לומר דהש"ע לא ס"ל בד"ז כאו"ה וכתב שם סברא לחלק דבדשיל"מ כיון דרק במינו נאסר והטעם דצריך להיות נקרא על שם האיסור להכי שפיר אמרינן דהיכא דלא הוכר האיסור נתבטל כיון דלא נקרא על שם האיסור משא"כ בדברים החשובים דאפילו באינו מינו לא נתבטל הרי דאין צריך להיות נקרא על שם האיסור להכי שפיר דאפי' לא הי' נאסר רק בתוך התערובת גם כן לא נתבטל עיי"ש (ולפי דברי רבינו האלו גם שיטת האו"ה יצדק מאוד שכתב דגם בדברים חשובים אמרינן סברא זו דלא הוכר האיסור דאו"ה לשיטתו דהוא סובר דגם בכל הדברים אשר לא מתבטלים הוא רק במינו אבל לא באינו מינו אם כן ה"ה לגמרי כדשיל"מ אכן אנן דס"ל בזה דלא כאו"ה והוא דגם באינו מינו לא נתבטלו דברים החשובים להכי גם סברא זו דלא הוכר איסור לא סבירא לן כאו"ה) ואם כן אם נאמר כן שפיר אפשר ליישב מה שהקשתי דמה בעי המשנה להשמיענו. והוא דהנה עוד יש לדקדק על התוס' במה שתירצו שני תירוצים על האי דלא נתבטל וקשה דהי' להתוספות לומר רק תירוץ הב' משום דהוא דשיל"מ דהא לפי התירוץ דבע"ח א"כ היה הדין דאם נשחטו בשוגג הי' בטל כפי המבואר ביו"ד סימן ק"א סעיף ו' ולהטעם דדישל"מ אפי' אם נשחטו ג"כ לא בטל אם כן הי' להתוס' ז"ל לומר רק טעם הב' דדשיל"מ כדי שלא יהי' נתבטל אפי' לאחר שחיטה. אכן לפי הנ"ל שפיר דהנך תרווייהו צריכים כחדא והוא דהטעם דדבר שיל"מ לחוד לא הי' מועיל לאוסרם דהא אכתי יש ספק שמא נתערב היונה דעלמא מערב יום טוב ואם כן לא נאסר רק בתערובות וכהנ"ל והשתא קיימינן דלמאן דסובר דספיקא דרבנן גם בדשיל"מ מותר וגם ספיקא דרבנן אפילו במקום חזקה מותר) להכי הוצרכו לומר דלהכי לא נתבטל משום דהיא בע"ח ובבע"ח אין חילוק בין נאסר קודם שבא בתערובת או אחר כך. אך הטעם דבע"ח לחוד לא סגי דהא א"כ היו מותרין כשנשחטו בשוגג להכי כתבו התוס' דכשנשחטו שוב לא נתבטלו משום דהוא דשיל"מ דהא השתא הי' כבר ניכר האיסור דהא בשעה שחל האיסור על הנתערב אז לא הי' יכול להתבטל משום בע"ח ואם כן הרי הי' חל האיסור ולהכי אחר כך כשנשחטו ואזיל מיני' שם הבע"ח מכל מקום לא נתבטל משום דשיל"מ ואם כן צריכי הנך תרווייהו סברות סברת בע"ח וסברת דשיל"מ דחד בלא אינך לא הי' מהני ע"כ:

ומעתה קשה על סברת האו"ה מש"ס ביצה הנ"ל דלמה שנים ומצא שלשה אסורים משום דאיכא חד דמעורב בהו הא יש ספיקא דשמא בא היונה קודם יו"ט וא"כ נתבטלה והרי רק רב אשי חדית לן דספיקא דרבנן אסור בדשיל"מ:

ונלפענ"ד דהנה הש"ס שם מפרש על המשנה ממ"נ אי אחריני נינהו וכו' ולכאורה למה הוצרך הש"ס לומר הך אי אחריני נינהו ונראה דאפשר לומר דאם ההיתר המבטל הוא רק היתר ע"פ רוב אין האיסור בטל (ואפשר דוגמא לזה דשני מיעוטין מצטרפין) עוד אפשר לפי מה שכתב השיטה מקובצת על בב"מ דהיתר רוב אינו בתורת ודאי רק שזה הספק התירה התורה וא"כ שפיר אפשר דמותר משום שהתירה התורה אבל לבטל איסור לא דמכל מקום יש ספק שמא גם ההיתר אסור והיינו כיון שאין ההיתר ברור כודאי אין יכול לבטל איסור ולפ"ז שפיר מדויק לשון הש"ס שם היינו כיון דיש עוד ספק שמא כולהו אחריני נינהו ואף שיש כמו רוב דבודאי לא שכיח שיהי' כולהו אחריני אך הא איכא בבירור חד דמעורב בהו וצריך החד להתבטל להכי כיון דאין ההיתר ברור כל כך לא נתבטל:

אכן לכאורה יש סתירה לזה מכל חתיכות בשר כשר שמבטלין חתיכה טרפה והרי אין לנו בשר כשר רק על ידי רוב. אכן אפשר לומר כמו שכתבתי בספרי חומת יהושע בדיני סמוך מיעוטא לחזקה דהיכא דהרוב נתחזק מקודם יש לו דין כודאי דל"א שוב סמוך מיעוטא לחזקה עיי"ש כמו כן אפשר לומר כאן כיון דרוב בהמות כשרות נתחזק מקודם הרי הכשרות של החתיכות כהיתר ודאי ועיי"ש מש"כ דהתוס' לית להו סברא זו מעלת רוב שנתחזק להכי ע"כ הוכרחו לסבור דגם היתר שהוא על ידי רוב גם כן מועיל לבטל דאל"כ קשה מכל חתיכות בשר שמועיל לבטל להכי הוכרחו שם במסכת ביצה בסוגיא הנ"ל דלהכי ל"ב חד המעורב בהו או משום דשיל"מ או משום בע"ח עיין שם ועיין מש"כ בספרי הנ"ל אבל האו"ה אפשר יסבור סברא הנ"ל להכי בלאו דשיל"מ או בע"ח לא בטל החד משום דההיתר הוא רק ע"י רוב ועיין מש"כ באות שאח"ז:

יג

סעיף הנ"ל הנה לפענ"ד דהרמב"ם חולק ע"ז דהנה הרמב"ם פוסק דבחמץ בפסח חוזר וניעור והרי הרמב"ם סובר הטעם דחמץ בפסח לא בטל משום דשיל"מ ואם כסברא זו דהיכא דלא ניכר האיסור קודם שנתערב בטל א"כ למה חוזר וניעור הא בשעת חלות האיסור חמץ כבר היה בתערובות ואין לומר דשאני מנידון יין שבגיגית דשם לא היה בעולם כלל חדא דאין שום סברא לחלק ועוד דגם מלשון הרמ"א שכתב מי שנדר ואח"כ נתערב וכו' משמע דאם נתערב ואח"כ נדר בטל משום דבשעת חלות האיסור כבר הוא בתערובות והנה לפי מה שכתב הגרע"א זצ"ל הבאתי לעיל לא קשה על הרמב"ם דבחמץ אסור אפי' שלא במינו אך אפשר לומר כמו הרמב"ם החמיר יותר בחמץ דאפי' אינו מינו ל"ב משום כל מחמצת כמו כן לענין זה וצ"ע:

והנה לפי דברי האו"ה שהבאתי לעיל דלענין דברים חשובים שהחמירו חכז"ל אמרינן ג"כ סברא זו דאם בשעת חלות האיסור הוא בתערובות נתבטל והרי אנן פסקינן בהל' פסח דביבש ביבש גם לדידן חוזר וניעור ולפי דברי האו"ה למה יהיה חוזר וניעור דהא מה דחמץ בפסח לא בטל הוא רק חומרא דרבנן וצ"ע:

יד

בהג"ה הנ"ל דבר שחוזר ונאסר לשנה הבאה לא מקרי דשיל"מ ויש חולקין עיין מש"כ בספרי חומת יהושע הל' דם דזה תלי' בטעמא דדשיל"מ ל"ב דלהטעם משום דיכול לאכול בהיתר לא יאכל ע"י ביטול אף שחוזר ונאסר מ"מ הלא יכול לאכול בעת ההיתר אכן להטעם הר"ן משום דשוה גם לענין היתר אז שפיר אפשר לומר דדבר שחוזר ונאסר אינו שוה לענין היתר כיון דלא יהיה מותר לעולם. אכן עכשיו ראיתי דהרמ"א סובר הטעם דלא יאכל ע"י ביטול משום שיוכל לאכול בהיתר והרי גם הוא סובר דחוזר ונאסר לא מקרי דשיל"מ. וגם ספר האשכול כתב הטעם דדשיל"מ לא בטל כיון דאפשר למיכל בהיתר וגם על מבא"מ דבטל כתב טעם אחר הבאתי לעיל אות) שלא כטעם הר"ן וגם הוא כתב דחמץ בפסח לא מקרי דשיל"מ משום דחוזר ונאסר. וקשה לכאורה להבין דמ"מ יוכל לאכול בהיתר כל השנה:

שוב ראיתי דעוד יש לעיין על ספר האשכול שכתב עוד דחמץ בפסח לא מקרי דשיל"מ כיון דדשיל"מ הוא רק מדרבנן וחמץ לאחר הפסח אסור מדרבנן עיי"ש והנה תערובות חמץ מותר לאחר הפסח ועיין בר"ן פרק כל שעה שהקשה ג"כ מכח זה וכתב אע"ג דהתערובות מותר לאחר פסח לא החמירו רק כשהמין בעצמו עתיד להיות מותר עיי"ש גם זה קשה להבין דמ"מ כיון דהתערובות יהיה מותר לאחר הפסח בהיתר דתערובות חמץ לא קנסו א"כ למה יאכל עכשיו ע"י ביטול (הגם שאפשר לומר על הר"ן לפי מה שכתב בנדרים דהטעם משום שדומה לענין היתר אך מלשון הר"ן שסיים שהשוו מדותיו עיי"ש משמע דלא נחית שם לסברתו בנדרים שם אשר מחדש שם לדעת הרי"ף ז"ל):

לכן נלפענ"ד דע"כ מוכרח לומר דנהי דבהנהו אופנים שייך עדיין הטעם דלא יאכל ע"י ביטול מ"מ כיון דלשון הש"ס הוא דשיל"מ לא בטל ולכאורה לפי הטעם שלא יאכל ע"י ביטול הרי נתבטל ורק שלא יאכל ע"י ביטול א"כ היה צ"ל הלשון דשיל"מ לא יאכל ע"י ביטול ומדאמרו הלשון דשיל"מ לא בטל משמע דתלוי רק אם דבר האסור יש לו מתירין ולהכי בהנהו תרווייהו היינו אם חוזר ונאסר לא מקרי דשיל"מ והיינו כי אם אין לו מתירין על עולמית לא מקרי מתירין וכן אם דבר האסור בפני עצמו אין לו מתירין אף שע"י התערובות יש לו מתירין מ"מ כיון דלא מקרי דשיל"מ דהרי הדבר האסור אין לו מתירין ולהכי נתבטל:

והיינו דחכז"ל גזרו רק היכא שיש לו מתירין עולמית וגם שהאיסור בפני עצמו בלא תערובות יהיה מותר אז גזרו שלא יתבטל אבל היכא דאין לו מתירין עולמית וכן כשהאיסור בעצמו אין לו מתירין רק ע"י התערובות נתבטל וכן מוכח לשון הש"ס דשיל"מ לא בטל וצ"ע:

טו

בהג"ה אף שמותר לאחרים כגון המבשל בשבת וכו' והמג"א בסימן שי"ח ס"ק ב' הקשה מהרמב"ם דמפרש דהמשנה דבכורים דאם נתערבו בכורים שאוסרין בכל שהן אפי' לזרים כיון דהוי דשיל"מ לכהנים לאכול בירושלים אף לזרים אין לו מתירין. הכא נמי כיון דלאחרים הוי דשיל"מ גם להמבשל יהיה אסור. וכתב דאפשר לפרש דבריו שנתערב אחר השבת והוי דומיא דתרומה בחולין עיי"ש. והחו"ד כתב דמה דהרמב"ם סובר דאיסור לזרים הוא משום דיש לזר שני איסורים איסור חוץ לירושלים ואיסור זרות. וא"כ נהי דאיסור זרות נתבטל דאין לו מתירין אבל האיסור דחוץ לירושלים לא נתבטל דזה האיסור יש לו מתירין בירושלים דאטו נבילה שיש עליה איסור מוקצה ודאי לא נתבטל האיסור מוקצה משא"כ הכא אין להמבשל מתירין כלל ע"כ עיי"ש ועיין מש"כ בספרי חומת יהושע הלכות דם ועיין בפרמ"ג שהקשה על המג"א דלפי סברתו תרומה או חטאת בחולין למה בטלה הא לכהנים טמאין הוי דשיל"מ (שלא) לאכול בימי טומאתם עיי"ש. הנה מהמפרמ"ג ומהחו"ד מפורש דהם מפרשים דברי הרמ"א דמיירי בנתערב בשבת ומותר לדידי' גם בשבת לאכול התערובות וקשה לפענ"ד לפי מה דפשיטא ליה להפמ"ג והחו"ד דהיכא דיש שני איסורים אחד אין ל"מ ואחד יל"מ דאיסור שיש לו מתירין אינו בטל א"כ למה יהיה מותר לאכול זה המבשל זה התערובות בשבת כי לפענ"ד ברור דזה המבשל בשבת לבד שיש לו איסור עולם על זה התבשיל אך עוד יש לו גם איסור שלא לאוכלה בשבת כמו שאסור לאחריני לאוכלה בשבת משום מעשה שבת וא"כ למה יאכלה בשבת הא זה האיסור לא נתבטל וצ"ע מאוד דבריהם:

לכן נראה דהמג"א היה סובר משום זה דאם מתיר הרמ"א לאוכלה בשבת בודאי משום דסובר דהיכא דיש שני איסורין ואחד אין לו מתירין גם האיסור שיש לו מתירין נתבטל להכי שפיר הקשה על הרמ"א מהרמב"ם דביכורים כי אין לומר כמו שכתב החו"ד משום דיש שני איסורין דהרי הרמ"א והמג"א סוברים דגם האיסור שיל"מ נתבטל וא"כ ע"כ רק הטעם של הרמב"ם שם בביכורים משום דלכהנים הוי דשיל"מ להכי גם כאן יהיה אסור לאכול בשבת זה התערובות משום דלאחריני הוא דשיל"מ. ולפ"ז ממילא ל"ק קושיות הפמ"ג על המג"א בשלמא בבכורים והכא במבשל בשבת סובר המג"א דזה האיסור שיש לו מתירין לאחריני גם לדידי' לא נתבטל זה האיסור היינו בבכורים שלא לאכול הזר חוץ לירושלים ובמבשל בשבת שלא לאכול בשבת. אכן לומר בשביל שאיסורי טומאה לא נתבטל לכהנים טמאים להכי לא יתבטל האיסור זרות הלא השני איסורין האלו אינם משם אחד זה שם אכילה בטומאת הגוף וזה איסור אכילת זרות ובע"כ מוכרח לומר כן דאל"כ אם יהיה איש אחד שאסר עליו בנדר דברים אסורים לדעת רש"י דחל הנדר על דברים אסורים או שאסור בכולל א"כ אותן דברים אסורים לא יתבטלו לכל העולם לפי סברת המג"א בדעת הרמב"ם דהא להנודר הוא דשיל"מ אלא ע"כ דגם באופן זה סובר דשפיר נתבטל לכל. משום דהשני איסורין אינם דומים. להנודר הוא איסור נדר ולזה הוא איסור טרפה או שאר איסורי אכילה אלא ע"כ כמו שכתבתי דגם לזה אשר הי' מבשל בשבת יש ג"כ עליו איסור אכילה בשבת רק שסובר המג"א וכן הרמ"א דגם זה האיסור נתבטל אף שיש לו מתירין כיון דיש עליו איסור עולם אשר אין לו מתירין וע"ז הקשה המג"א מהרמב"ם בביכורים דעכ"פ בשבת יהיה אסור כיון דזה האיסור אכילה בשבת הוי דשיל"מ לאחרים (והנה הפמ"ג כתב כאן דמשמע מהמג"א לפי סברתו דיהיה להמבשל לעולם אסור עיי"ש ולא ידעתי המשמעות וגם מצד הסברא לא ידעתי ואולי כיון דתיכף בשעת התערובות לא נתבטל להכי במוצאי שבת ג"כ לא נתבטל כעין סברת המרדכי דהיכא דהאיסור וההיתר באים ביחד ל"ב אך אם נאמר כפי סברא זו אכתי קשה למה לא נימא דתיכף בשעת התערובות נתבטל זה האיסור עולם דזה לא מצינו שום אחד שיאמר אשר אם יש על דבר שני איסורים ואחד ישל"מ דגם האיסור אשר אין לו מתירין לא נתבטל וצ"ע דברי הפמ"ג בזה):

הדרינן להנ"ל דהרמ"א וכן המג"א סוברים דהיכא דיש שני איסורים אחד אין לו מתירין ואחד ישל"מ גם היל"מ בטל הגם שלכאורה מ"מ שייך הטעם דלא יאכל זה האיסור ע"י ביטול כי יש לו מתירין לאכול שלא ע"י ביטול. אכן לפי שהוכחתי לעיל באות הקודם דמ"מ כיון דיש על הדבר איסור אחד אשר הוא איסור עולם וא"כ לא מקרי שוב זה הדבר דשיל"מ ולהכי שפיר בטל כמו שכתבתי לעיל הגם שיש עוד לעיין בזה אך עכ"ז כן נראה מהרמ"א כאן וצ"ע:

תוכן העניינים

בית יהושע יורה דעה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה