בית יהושע יורה דעה· רבי יהושע פריידין
יו"ד הלכות טרפות · סימן מט
א
סעיף ב ניקב ושומן שעליו סותמו כשר. הנה זה הדין נובע מתו' דף מ"ט. עיין בתב"ש שהביא בשם הבאר עשק שבעופות מפוטמים יש לפעמים הרבה שומן על הנקב ואינה הגנה שאותו שומן לאו בתולדה הוא שאם תכחש יוסר השומן. וכן הסכים התב"ש לדינא. ולכאורה קשה מאד לפי דבריו על התו' והש"ע שכתבו זה הדין על קורקבן דשומן סותמו. והלא ידוע דשומן שעל הקורקבן אינו בתולדה. דהלא עינינו רואות דכמעט כל העופות אין להם שומן על הקורקבן רק לפעמים בעופות מפוטמים מאד יש גם השומן על הקורקבן א"כ הרי חזינן דהשומן של הקורקבן אינו בתולדה רק בא אחר הפיטום. וא"כ למה כתבו התוס' והש"ע זה הדין דקורקבן וא"כ לפי דברי הבאר עשק והתב"ש כתבו התו' וכל הפוסקים דין שאינו וצ"ע מאד דבריו:
והנה לכאורה בלא"ה יש להקשות על זה הדין דקורקבן בלא"ה כיון דהשומן אינו בתולדה רק אח"כ בא על ידי פיטום א"כ יש לחוש לשמא הנקב היה קודם הפיטום וא"כ הרי היתה טרפה ואינה חוזרת לכשרה. והרי כל הפוסקים חלקו על הרמב"ן ז"ל במה שהתיר ברגל שניטלו צוה"ג לחתוך הרגל וחלקו עליו דטרפה אינה חוזרת לכשרה וראיתי בדגול מרבבה שכתב לחלוק על הבאר עשק דמה בכך שחסר השומן כמו שכתב הר"ן על רש"י ז"ל בטעם דסירכא כסדרן דכשר לשיטת רש"י ז"ל דאין סירכא בלא נקב האיך טרפה חוזרת לכשרה. וכתב הר"ן ז"ל שבאמת נקב זה מעולם לא היה טרפה כי יש נקבים אשר ראוים להעלות סירכא וזה הנקבים מעולם לא נטרפו אף קודם שעלו בהם סירכא רק אנו מטריפין כל נקב אם נמצאת בלא סירכא כי שמא הוא מהנקבים אשר אינם ראוים להעלות סירכא ולהכי גם כאן אם עלה שומן על הנקב אמרינן דמעולם לא היה טרפה אפילו קודם שעלה עליו השומן כי חזינן שהוא מהנקבים אשר יקבלו סתימה ולהכי אף שיוסר השומן מה בכך מכל מקום זה הנקב אינו מהנקבים הנטרפים עי"ש. אך עכ"ז כתב דיש להטריף משום דיש לחוש שמא הנקב בא אחר כך ואח"כ יוסר השומן:
ולפענ"ד לפי דברי הדגול מרבבה א"כ כל נקב יהיה רק מספק טרפה דשמא הוא מהנקבים אשר יקבלו סתימה משומן ולא מצינו מי שיאמר דנקב יהיה רק ספק טרפה כי הוא נ"מ גדול כגון לענין תערובות או לענין אם יהיה עוד ספק:
והנה ראיתי בתשובות חתם סופר שכתב באמת דלהר"ן ז"ל כל נקב בריאה הוא רק ספק טרפה דשמא הוא מהנקבים אשר ראוים להעלות סירכא עי"ש. ובאמת לא ידעתי הלא אף להר"ן ז"ל אין זה שייך לומר בכל שטח הריאה רק יש לומר כן בנקב שבחיתוך האונות אבל במקום אחר אף אם יעלה סירכא יהיה שלא כסדרן וצ"ע מאד על החתם סופר שכתב כן על כל שטח שבריאה:
אמנם גם זה לא מצינו בשום אחד מהפוסקים שיאמרו דנקב בחיתוך האונות יהיה רק ספק טרפה. ועוד קשה לפענ"ד דא"כ דהוא רק ספק א"כ יהיה כשר משום רוב בהמות כשרות ונימא דגם בהמה זו כשרה והנקב הזה אינו מהמטריפין כי אם הנקב הזה אינו מהמטריפין לא יצאה מהרוב ואם הוא מהמטריפין יצאה מהרוב. אף לשיטת הרמ"א בהג"ה לקמן דבריעותא מחיים לא אמרינן נשחטה הותרה כבר הארכתי בסימן נ' דהיכא דשייך עדיין לומר רוב לא שייך לומר דבשביל ריעותא מחיים לא ניזיל בתר רוב עי"ש:
לכן ע"כ מוכרח לומר דהנקבים אשר ראוים להעלות סירכא לא שכיח והיינו דרק היא מעוטא דמעוטא דאל"כ דגם הוא מיעוט א"כ עדיין יהיה רק ספק טרפה. ולפ"ז יש לומר כן גם על הנקבים לפי דברי הדגול מרבבה הנ"ל. אמנם לפענ"ד נראה לי דסתימה זו דהשומן לא דמי לדברי הר"ן ז"ל בסירכא כי בשלמא בסירכא הסירכא נעשה מעצמה בלי שום תפיסת ידי אדם שפיר יש לומר כיון דזה הנקב עלה בו סירכא להכי מעולם לא נטרפה. אבל שומן דבא ע"י פיטום היינו שמפטמים העוף עי"ז נתהוה שומן בהעוף אם כן מהיכי תיתי נימא דמעולם היה ראוי להעלות שומן. וצריך לומר לדעת הדגול מרבבה דכך הוא דיש נקבים דאפילו אם מפטמים העוף לא יקבל הנקב סתימה מהשומן ולהכי זה הנקב אשר חזינן שעלה בו שומן אמרינן דמעולם לא היה טרפה והוא דאפילו אם לא היינו מפטמים העוף והיה נשאר הנקב בלא שומן גם כן לא היה טרפה רק אם לא היה נתפטם העוף היינו מטריפין העוף כי שמא הוא מהנקבים אשר לא היה עולה עליו שומן אפילו אם היינו מפטמים העוף:
אמנם לפענ"ד מנין לומר סברא זו דיש נקבים אשר אפילו אם מפטמים העוף ויתהוה שומן ובמקום הנקב לא יעלה שומן בשלמא בסירכא יש לומר כן דיש נקבים אשר הלחלוחית שיוצא על פי הנקב לא יתהוה הסירכא לקיום. אבל לומר שלא יעלה עליו שומן אין שום סברא לומר דיהיה חילוק בין הנקבים. ועוד דהנה זה הדין נובע מהתוס' וכתבו על מחט שניקב בקורקבן ושומן שעליו סתמו עיין שם:
ולפענ"ד בנקב שעל ידי מחט בודאי אין שום סברא לומר דיהיה חילוק בין הנקבים בשלמא בנקב מחמת עצמו יש סברא לומר כן דנקב זה שנתהוה לא היה באופן שיהיה טרפה אבל נקב על ידי מחט ובפרט שהמחט עדיין תחוב א"כ אם יש סברא לומר אשר אינם ראוים להעלות עליהם שומן א"כ כל נקב ע"י מחט אין ראוי להעלות עליו שומן. וא"כ ע"כ מוכרח לומר לדעת הדגול מרבבה על התו' שהכשירו במחט משום דאמרינן דאחר השומן נתהוה הנקב ואדרבה בזה יהיה מתורץ מה שהקשיתי דשמא הנקב היה מקודם דעל כרחך הנקב הזה שהוא על ידי מחט בודאי בא אחר השומן דאם היה מקודם לא היה עולה עליו שומן. אמנם לפ"ז עדיין קשה קושיית הבאר עשק דשמא יסור השומן כאשר גם הדגול מרבבה כתב אשר באם נתהוה הנקב אחר שהיה השומן יש להטריף משום סברת הבאר עשק כשיוכחש יוסר השומן וא"כ לא הועלנו כלום בדברי הד"מ ובפרט על התוספות שכתבו גם להכשיר בנקב שע"י מחט דאז לפי הדגול מרבבה עיקר ההיתר רק משום דאמרינן דאח"כ בא הנקב כי נקב ע"י מחט הוא בודאי מן המטריפין וכהנ"ל אם כן יש חשש כשיוכחש יוסר השומן:
לכן נלפענ"ד אף אם נאמר דלא כדגול מרבבה וא"כ קשה בלא"ה שמא היה הנקב קודם הפיטום ואין טרפה חוזרת לכשרה. אפשר לומר דהנה ידוע דהשומן שבא ע"י פיטום לא נתהוה ביום אחד או יומים רק לכה"פ יותר משלשה ימים וא"כ כל נקב אף שהוגלד פי המכה וידענו עי"ז שלכה"פ הנקב הזה הוא משלשה ימים. אך כיון שידענו שהשומן נתהוה יותר משלשה ימים והיינו הרי הוא כאלו ידענו בבירור שזה השומן היה לכה"פ מארבעה או חמשה ימים או יותר והנקב הזה לא ידענו בבירור רק משלשה ימים אוקמינן על חזקתו חזקת הגוף דלא נתהוה הנקב רק אח"כ כמו בכל חזקת הגוף דאמרינן השתא דאיתרע. אך לפ"ז חזקת הגוף שייך רק היכא דהנקב היה על ידי מחט או קוץ אבל היכא שהנקב הוא על ידי חולי אין כאן חזקת הגוף דשמא נולדה תיכף עם נקב ולהכי התו' כתבו בניקב ע"י מחט וצ"ע. אכן אפשר כמו שאנו מכשירין הגבינות מבהמה טרפה משום דאוקמינן על חזקה מכח רוב בהמות כשרות אם כן יש לנו לומר כן על כל הנקבים מכח חזקה מחמת רוב דהשתא הוא נטרפה. אכן התוס' לשיטתיה דאסרו הגבינות להכי נקטו רק נקב ע"י מחט וכהנ"ל ועדיין צ"ע כ"ז:
ב
סעיף ד תולין להקל. עיין בט"ז שהקשה מוושט דלא מכשירין משום ס"ס והנקודת הכסף מתרץ משום דשם בוושט הספק הב' שמא ניקב המחט וזה הספק הוא שכיח עי"ש והוא תמוה כמו שתמהו כל האחרונים דהרי הט"ז דחה סברא זו מעולא דאינו חושש בישב לו קוץ בוושט ובמחט בחלל הגוף לכ"ע טרפה עי"ש. ולי נראה לפענ"ד דהנה אנן פסקינן לעיל בוושט דאסור אם נתחב המחט בצד אחד אפי' אין קורט דם בפנים והיינו משום אוכלין ומשקין שטפוהו. ועיין ברש"י שם שפירש על דברי עולא דמיירי שאין קורט דם בפנים. ועיין מש"כ לעיל בסימן מ"ח אות א' לתרץ בזה קושית הכרו"פ על רש"י ולפ"ז שפיר אפשר לומר דאנן ג"כ סוברין בזה כרש"י דעולא מיירי רק באין קורט דם בפנים ולהכי מכשיר משום דיש עוד ספק שמא לאחר שחיטה נתחב. אם כן ממילא אין הוכחא מעולא דסובר דחשש שינקוב לחוץ לא שכיח כמו החשש שינקוב המחט בחלל הגוף את האברים. דשפיר נוכל לומר דגם לעולא דומה החשש שינקוב לחוץ לחשש שינקוב המחט בחלל הגוף את האברים. ואפשר עוד יותר ואעפ"כ מתיר משום דיש עוד ספק שמא לאחר שחיטה נתחב. אכן אנן דאסרינן בישב לו קוץ בוושט ואפילו אין קורט דם בפנים על כרחך מוכרח דאנן סבירא לן דלא מחשב לס"ס משום דשכיח שינקוב לחוץ. ואם כן שפיר נוכל להתיר כאן ביש נקב בחוץ ואינו ידוע אם מחמת חולי משום ספק ספיקא דשפיר נוכל לומר דזה הספק שמא ניקב אברים הפנימים לא שכיח כל כך כחשש נקיבת לחוץ ומעולא דאינו חושש בקוץ לא מוכח כלל דיסבור דנקיבת הקוץ לחוץ לא שכיח כמו נקיבת המחט בחלל הגוף את האברים הפנימים דהא עולא מיירי באין קורט דם בפנים. ואם כן יש עוד ספק שמא לאחר שחיטה ואם כן יסבור דנקיבת הקוץ לחוץ הוא שכיח כמו נקיבת מחט בחלל את האברים הפנימיים ואף על פי כן מתיר משום ספק ספיקא ואנן דפסקינן דלא כעולא משום דאנן פליגי בזה על עולא וסוברים דהוא יותר שכיח לנקוב לחוץ להכי אינו מועיל ספק ספיקא וכהנ"ל:
עוד נלפענ"ד לתרץ דהנה המחבר והרמ"א לעיל בסימן ל"ג בוושט פסקו דחיישינן גם לנתרפא הרי דהם מפרשים מה דאמר עולא אין חוששין שמא הבריא היינו שמפרשים דהבריא פירושו נתרפא. אם כן שפיר אפשר לומר דגם עולא סובר דענין נקיבת קוץ לחוץ שכיח ורק הא דמתיר משום דלא חייש לנתרפא ויש נפקא מינה היינו או דאם יש בדיקה לענין נקב בוושט מבחוץ או כגון היכא שגם הפנימי לא ניקב כולה מכשיר עולא משום דלא חייש לנתרפא אבל ענין נקיבת הקוץ לחוץ גם לעולא שכיח ושכיח ואפשר יותר מנקיבת מחט בחלל הגוף את האברים הפנימיים. אכן לפי זה יהיה הדין דמה דאסרינן לעיל סימן ל"ג בוושט היכא דניקב עור הפנימי ולא ידענו אם על ידי קוץ או על ידי חולי ואינו מועיל ספק ספיקא יהיה רק היכא שניקב העור הפנימי כולה ואם כן יש חשש לשמא ניקב עדיין עור החיצון כי אנן סוברין דאין לוושט בדיקה מבחוץ אף לענין נקב אבל אם לא ניקב עור הפנימי כולה א"כ צריכין אנו גם לחוש לנתרפא ושלא יהיה מינכר והרי חשש נתרפא מוכח עכ"פ מעולא דלא שכיח כל כך ואם כן עכ"פ צריך להיות מועיל ס"ס כמו כאן וכסברת הט"ז. ובזה מדויק מאד לשון הגהת רמ"א לעיל בסימן ל"ג סעיף ד' שכתב וז"ל אבל אם יש לחוש שניקב על ידי קוץ אפילו לא ניקב רק הפנימי (משמע דעכ"פ כל הפנימי ניקב) טרפה דחיישינן שמא ניקב גם החיצון דוושט אין לו בדיקה מבחוץ ע"כ הרי דבאופן זה אוסר הרמ"א ז"ל רק משום דוושט אין לו בדיקה מבחוץ משמע אבל אם גם הפנימי לא ניקב כולה אין אוסר כאן היכא שיש עוד ספק שמא ע"י חולי משום דלענין לחשוש עוד לשמא נתרפא לא חייש היכא דאיכא ס"ס:
אמנם לפענ"ד קשה למה יש להתיר כאן משום ס"ס הא ידוע דהספיקות צריכין להיות שקולים והרי הכא דאם זה הנקב הוא ע"י קוץ יש שני צדדים לאיסור צד אחד שמא בא הקוץ מבפנים וא"כ ניקב כולה ואת"ל שהקוץ בא מבחוץ ג"כ יש ספק שמא ניקב אחד מהאברים. ועיין בהרשב"א ובר"ן שכתבו להטריף באם ניקב הקורקבן בחוץ משום ממ"נ דאי בפנים הרי ניקב כולה ואם מבחוץ שמא ניקבו האברים עי"ש וא"כ צריך עיון על הש"ע למה התיר בספק ע"י חולי או ע"י קוץ משום ס"ס דאם ע"י קוץ יש ס"ס להחמיר וצ"ע:
עיין בתב"ש ובפמ"ג כאן ס"ק ה' שכתבו דמה דאנו מתירין כאן בספק ע"י חולי או על ידי קוץ הוא רק היכא שאין העור לפנינו דאם העור לפנינו אם הוא שלם אין כאן ס"ס דודאי באה המחט מבפנים דרוב הנבלעין דרך הוושט אך באם העור שלם יש להתיר בלא ס"ס משום דודאי ע"י חולי ואם העור נקוב אז בודאי על ידי קוץ. עוד כתב הפמ"ג דבבהמה או אווזא אם העור שלם ונמצא מחט או קוץ בחלל הגוף הוא ודאי טרפה דרוב הנבלעין דרך הוושט א"כ ניקבה הוושט רק בתרנגולת שיש להם זפק וניקב הזפק כשר ונמצא מחט בחלל הגוף אז הוא רק ספק טרפה ויש להתיר במליחה משום ס"ס עי"ש. ולפענ"ד יש לעיין בכל זה במה שכתבו דאם העור שלם ויש מחט בחלל הגוף הוא ודאי טרפה משום דרוב הנבלעין דרך הוושט אך הלא מ"מ יש נגד זה רוב שאינן נקובין האברים אם בלעו מחט או קוץ כמו שבארתי זה בסימן נ'. וא"כ עדיין הס' שקול. ועיין מש"כ לעיל בסימן מ"ח להקשות מכח זה על רש"י ז"ל בסוגיא דמחט שנמצאת בריאה עי"ש. וצ"ע גם מש"כ הפמ"ג דביש זפק יש ספק שמא יצא המחט דרך הזפק. ולכאורה יש לעיין דהא שאר האברים מרובים הרבה מהזפק א"כ למה לא נימא דהמחט יצא ע"י רוב האברים. וג"כ יש לומר להיפך דיש להתיר משום דנימא רוב עופות אינן נטרפין אם כן בודאי יצאה המחט דרך הזפק. אך עדיין יש לומר דנהי דיצא דרך הזפק מ"מ שמא ניקב המחט האברים אחר שיצאה מהזפק אם נאמר דלא כהרשב"א דאפילו היכא שלא באה בכח יש לחוש לשמא ניקבו האברים וצ"ע בכ"ז:
ג
סעיף הנ"ל אם נמצא מחט תחוב בו עיין בש"ך ס"ק ד' שהביא בשם הד"מ דבקורקבן אם המחט תחוב משני צדדים טרפה אפי' בלא קורט דם כיון דבשר הקורקבן הוא עב אין סברא לומר דניקב כל העב לאחר שחיטה. והש"ך הביא הרבה פוסקים שכתבו בפירוש דגם בקורקבן צריך ק"ד. והת"ש והפמ"ג סתרו דברי הש"ך דאנן מהפוסקים דהפוסקים האלו סברו דבבית הכוסות צריך קורט דם מבחוץ אבל אם רק בפנים כשר אם אין ק"ד מבחוץ אבל לדידן דפסקינן דאם קורט דם בפנים טרפה אף אם אין ק"ד מבחוץ משום דע"י ק"ד בפנים ידענו אשר התחיל לנקוב מחיים ותלינן דהכל נעשה מחיים ומשום זה הקשה על הש"ך דסותר דברי עצמו כי הש"ך פוסק בסימן מ"ח דק"ד בפנים ג"כ טרפה עי"ש בפמ"ג. ולפענ"ד יש לעיין בזו הסברא שכתבו דלהפוסקים המטריפין בק"ד בפנים הוא משום כיון דהתחיל לנקוב מחיים תלינן דהכל נעשה מחיים. וקשה ע"ז דאם ניקב מבחוץ היה צריך להיות ק"ד מבחוץ הכי זו הסברא דתלינן דהכל נעשה מחיים הוא בהכרח דנעשה מחיים א"כ מה דאין קורט דם מבחוץ יש סתירה דלא נעשה מחיים לכן נלפענ"ד דהטעם של הפוסקים המטריפין בק"ד בפנים הוא משום דיש סברא לומר דהקורט דם שמבחוץ נכנס מבחוץ לבפנים וכן נלפענ"ד מוכח מהב"ח סברא שכתב הב"ח וזה לשונו:
ומעתה אף להמטריפין בק"ד בפנים מ"מ בקורקבן שאין גם בפנים ק"ד יש להכשיר מכח הוכחא דאין ק"ד מבחוץ כי אין לומר דהק"ד שמבחוץ נכנס לבפנים דהרי גם בפנים אין ק"ד. אכן לכאו' יש סברא בקורקבן בלא ק"ד להטריף משום הסברא דבבירור התחיל לנקוב מחיים ולהכי אף שאין ק"ד מבחוץ הלא בפנים ניקב מחיים ואין קורט דם וא"כ למה אין קורט דם בפנים וא"כ אין לנו להכשיר משום דאין קורט דם מבחוץ אכן על כל זה יש לומר דבפנים שיש שם אוכלין ומשקין נהי דלהני פוסקים מוכרח לומר דבבית הכוסות או בקורקבן כיון דנייחי האוכלין ומשקין לא אמרינן שטפוהו היינו דלא שכיח שישטפוהו אבל מ"מ יוכל להיות ששטפוהו האוכלין ומשקין א"כ עדיין יש להכשיר משום דאין ק"ד מבחוץ והא דבפנים אין ק"ד יוכל להיות משום אוכלין ומשקין שטפוהו אכן לפי מה שאמרתי סברת הפוסקים המטריפין בק"ד בפנים משום דהק"ד שמבחוץ נסרך עד לפנים א"כ יש להטריף ואף שאין ק"ד מבחוץ די"ל דהק"ד שמבחוץ נכנס לפנים ואח"כ שטפוהו האוכלין ומשקין וא"כ שפיר יש לומר כהת"ש והפמ"ג דלהכי המטריפין בקורט דם בפנים יש להטריף במחט משני צדדים אף שאין קורט דם: