אור ברסלב
בית יהושע יורה דעה יו"ד הלכות טרפות

בית יהושע יורה דעה· רבי יהושע פריידין

יו"ד הלכות טרפות

ענין חזקה שטרך בידי מה בעי

סימן לג

א

סעיף ד ואפילו עלה בו קרום ונסתם. הנה אנן פסקינן דבכל האברים אינו מועיל עלה קרום ונסתם ודעת הרא"ה דרק בוושט ובריאה קרום מחמת מכה אינו קרום אבל בשאר אברים מועיל עלה קרום ונסתם. והנה שמעתי מקשים על הרא"ה מהא דאיתא בש"ס פרק אלו טרפות (דף נא) במעשה דרבי שהיה המחט נוקב מצד אחד בבית הכוסות והפכה רבי ומצא בצד הב' קורט דם וטרפה רבי משום דאם אין שם מכה קורט דם מנין. וכן פסקינן לקמן סימן מ"ח. ולדעת הרא"ה קשה דנהי דהיה נקב אבל עכשיו נסתם הנקב על ידי הקרום שעלה בו ואם כן למה טרפה רבי אלא ע"כ דגם בשאר אברים אינו מועיל סתימת הקרום שעלה בו. ולכאורה היא קושיא אלימתא. אכן אחר העיון נלפענ"ד לתרץ. והוא דנהי דסובר הרא"ה דבשאר אברים קרום מחמת מכה אין סופו לסתור מכל מקום קשה הלא אין טרפה חוזרת לכשרה והרי קודם שעלה הקרום על הנקב היה טרפה. אלא ע"כ מוכרח לומר כמו שכתב הרא"ה בסירכא כסדרן דכשרה אף דשיטת רש"י דכל סירכא הוא מחמת נקב. וקשה איך טרפה חוזרת לכשרה. וכתב הרא"ה ז"ל לתרץ דיש נקבים אשר בטבעם להעלות עליהם סירכא וא"כ מעולם לא היה טרפה אף בשעה שהיה הנקב בריאה ולא עלה עליו עוד סירכא כי היה עתיד להעלות על הנקב סירכא. וכן כתב הר"ן ז"ל בסוגיא דתרתי אוני דסריכי עי"ש. ולפ"ז בע"כ מוכרח לומר דהא דמכשיר הרא"ה קרום שעלה בשאר אברים היינו משום דמעולם לא היה טרפה אף בשעה שהיה הנקב קודם שעלה הקרום משום כיון דחזינן דעלה בו קרום ונתרפא אמרינן דזה הנקב הוא מהנקבים אשר עתידים להעלות עליהם קרום ומעולם לא היה טרפה. אכן כ"ז כשהנקב מחמת חולי אבל כשהנקב מחמת מחט ובשעה שהיה המחט תחובה בהנקב אז בודאי לא היה עתיד הנקב להעלות בו קרום כי איך יעלה קרום על הנקב באם המחט תחובה. אם כן בשעה שהיה המחט תחובה בהנקב אז היה טרפה מחמת הנקב ולהכי אף אחר כך שקרה מקרה שהמחט יצאה משם ועלה קרום על הנקב ואף שלא תסתור הקרום כשיטת הרא"ה ז"ל מכל מקום כיון שהיה טרפה בשעה שהיה המחט תחובה אם כן אין טרפה חוזרת לכשרה. ואין להקשות לשיטת הרא"ה ז"ל א"כ בכל קרום בשאר אברים ניחוש שמא היה הנקב מחמת מחט ואם כן אינו מועיל הקרום שעלה בו דהא ידוע דברי ר"ת שמחלק דנהי דבוושט חיישינן בישב לו קוץ בוושט אבל בשאר אברים כגון בהמסס לא חיישינן לשמא חזרה המחט לאחוריה דשאר אברים מינח נייחי עי"ש בסימן מ"ח ובש"ך שם וא"כ לפ"ז ממילא אין לחוש לשמא היה הנקב מחמת מחט דמי חזרה לאחוריה. ואם כן אם היה מחמת מחט עדיין היתה תחובה ואם כן ע"כ רק מחמת חולי היה הנקב להכי מועיל ועיין מש"כ לקמן בסימן ל"ו:

ב

סעיף הנ"ל בהגהת רמ"א וכ"ז לא איירי אלא בניכר שהנקב בא על ידי חולי אבל אם יש לחוש שניקב בו ע"י קוץ וכו' טרפה דחיישינן שמא ניקב גם החיצון ואין לוושט בדיקה מבחוץ. עיין בט"ז סימן נ"א שהקשה דלמה בס' אם על ידי חולי או ע"י קוץ בחלל הגוף מתיר הרמ"א משום ס"ס אף שטרפות דקוץ בחלל הגוף הוא טרפה לכ"ע וכאן החמיר הרמ"א בס' ע"י קוץ וכאן ישב קוץ בוושט מכשיר עולא וגם יש פוסקים המכשירין וא"כ למה החמיר הרמ"א כאן שלא להתיר על ידי ס"ס עי"ש. והנה מקצת אחרונים רצו לתרץ והוא דכאן בוושט כיון דנקיבת הוושט הוא נבלה להכי הוא ס"ס במקום חזקת איסור והוא שאינה זבוחה עי"ש. אך עדיין יהיה קשה על התוס' והרא"ש דהגהת רמ"א נובע מהם והמה סוברים דנקובת הוושט לא הוי נבלה רק טרפה כמו שהבאתי לעיל. ועוד הלא הרמ"א לקמן בסימן ק"י פסק דאמרינן ספק ספיקא במקום חזקה עי"ש. ועוד נלפענ"ד כמו שכתבתי בספרי חומת יהושע לענין דלא אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה לענין ס' נקובת הוושט כי כמו דלענין כל הטרפות אמרינן אשר ע"י הרוב בהמות כשרות יש לכל בהמה חזקת היתר כיון דכבר החזקנו אותה לכשרה ע"י הרוב כמו לענין ס' נקובת הוושט ג"כ החזקנו אותה לכשרה לענין שאכלנו החלב ממנה אם כן יש לה ג"כ חזקת היתר והרי יש חזקה נגד חזקה ושוב יש לומר ס"ס. ועיין מה שכתבתי בסי' נ"א תירוצים על קושית הט"ז. אכן לפענ"ד נראה בפשיטות דלא קשה דהנה הרא"ש מקשה על רש"י ז"ל דסובר דאין לוושט בדיקה מבחוץ אפילו לענין נקב דהאיך משכחת לה ניקב זה בלא זה הא יש לחוש שמא ניקב גם החיצון כתב וז"ל ואפילו למאן דלא חייש בישב לו קוץ היינו לפי שאנו מוצאין הקוץ רק תחוב בפנימי אבל כשמוצאין נקב בפנימי (והיינו בלא קוץ) יש לחוש שמא ניקב גם החיצון. וע"ז תירץ הרא"ש דמיירי שניקב הפנימי ע"י חולי (וזה הוא הגהת רמ"א כאן) הרי מפורש יוצא מפי הרא"ש ז"ל דעולא רק מתיר בשהקוץ עדיין תחוב להכי מכשיר עולא משום דיש הוכחה שלא ניקב החיצון דאם כן היה הקוץ תחוב גם בהחיצון משא"כ היכא שהקוץ אינו כאן ויש נקב בהפנימי ע"י קוץ אז גם עולא חייש לשמא ניקב גם החיצון כי אין שום הוכחא שלא ניקב החיצון דהא גם בפנימי אין קוץ. ואין להקשות לכאורה לפי סברת הרא"ש ז"ל דלהכי מתיר עולא משום דכיון דהקוץ תחוב רק בפנימי יש הוכחא דלא ניקב החיצון דאם כן היה הקוץ תחוב גם בהחיצון א"כ מהיכי תיתי ניחוש כשמוצאין נקב בפנימי דהוא ע"י קוץ ולחשוש בשביל זה שניקב גם החיצון אדרבה נימא דודאי נקב זה אינו ע"י קוץ רק מחמת חולי דאם ע"י קוץ נעשה הנקב היה עדיין תחוב בו ואם כן למה אסרו בס' על ידי קוץ או על ידי חולי דהא ידוע אם הנקב יהיה ע"י מחט טבע ברזל לאכול הבשר סביביו אם כן נתרחב הנקב ונפל ממנו המחט. וכן אם הנקב היה ע"י קוץ ג"כ יש לומר דהקוץ התחיל להתרקב עד שנתמעט מעוביו ונפל מהנקב או שנתרקב לגמרי (וכן על המחט יש לומר כן כמו שראינו שהברזל נתמחה לגמרי בתוך הבעל חי) משא"כ כשהקוץ (או המחט) תחוב עדיין בטוב בהפנימי הרי חזינן שלא נחסר ממנו כלום כי עדיין בכחו לישב בתוך הנקב אם כן שפיר יש לומר דיש הוכחא שלא ניקב החיצון דאם כן עדיין היה יושב בהחיצון כמו שיושב בהפנימי או דיש לומר דלאחר שחיטה נפל המחט או הקוץ ע"י משמוש ידים עכ"פ כתב הרא"ש ז"ל בפירוש דמה דעולא מתיר הוא רק משום דישב הקוץ ויש הוכחא שלא ניקב החיצון מה שאין כן בנקב ע"י קוץ והקוץ אינו כאן גם עולא סובר דטרפה אם כן לא קשה קושית הט"ז דאדרבה נוכל לומר דכאן כיון דהקרומים המה ביחד שכיח יותר שינקב גם החיצון מקוץ בחלל הגוף דאינו שכיח כ"כ שינקוב האברים הפנימים דהמה אינם מחוברים ביחד עם הגוף ומהש"ס והפוסקים לא קשה כלל כי רק בישב הקוץ יש מכשירין אבל באינו ישב כ"ע אוסרין. ומעתה לפ"ז שפיר אפשר לומר דלא קשה על הרמ"א במש"כ דהוא טרפה משום דאין לוושט בדיקה בחוץ משמע אם גם הפנימי לא ניקב לגמרי כשר דהא להפנימי יש בדיקה. וקשה דליחוש שמא נתרפא דהרי הרמ"א וכן המחבר פסקו דחיישינן לנתרפא. ועיין בפר"ח ובת"ש דהא שפיר אפשר לומר דהיכא שיש בדיקה כגון שלא ניקב גם הפנימי לגמרי ויש ס' אם ע"י קוץ או ע"י חולי סובר דמותר משום ס"ס כמו שמתיר לקמן בסימן נ"א משום ס"ס דכאן אין לומר דזה שכיח יותר שינקב לחוץ ויתרפא דהרי עולא לא חייש כלל לנתרפא וכקושיית הט"ז הרי חזינן דלא שכיח כ"כ שיתרפא והא דהמחבר ורמ"א אסרו לקמן בסעיף ט' בישב קוץ בוושט אפילו אין קורט דם בפנים עי"ש אף שיש ס"ס שמא לאחר שחיטה ואת"ל מחיים שמא לא ניקב לחוץ ולא נתרפא אפשר לומר דשם משום דשכיח יותר שינקוב מחיים מלאחר שחיטה כנלפענ"ד:

סעיף הנ"ל בהג"ה אבל אם יש לחוש שניקבה על ידי קוץ אפילו לא ניקב רק הפנימי טרפה. עיין בש"ך ס"ק ז' שכתב לפרש דאם ניקב רק החיצון כשר דבמקום ידוע גם לדידן יש בדיקה עי"ש ולא זכיתי להבין דזה שייך בשארי אברים אבל בוושט דפסקינן והוא מהש"ס דאפילו ניקב זה שלא כנגד זה טרפה משום דמתרמי אהדדי ואם כן האיך הוא בוושט מקום ידוע והיינו דאין צריך לבדוק רק נגד הנקב והלא צריך לבדוק כל אורך הוושט כמו דמטרפינן בניקב זה שלא כנגד זה משום דאמרינן דזה הנקב שהוא עכשיו כאן והוא שלא כנגד הנקב של העור הב' היה פעם נגד הנקב הב' משום דהעורות הוושט גמדא ופשטא א"כ כמו כן דודאי יש לחוש שמא בשעה שהיה הקוץ תחוב בעור החיצון של הוושט היה העור הפנימי פעם גמדא ופשטא ואז היה ניקב העור הפנימי. ואם כן אין הנקב במקום ידוע ובניקב זה שלא כנגד זה מטרפינן אפילו בכל אורך הוושט וצ"ע. ואפשר לומר דזה הוא רק ספק שמא העור הפנימי פשטא וא"כ יש כאן ג' ספיקות שמא על ידי חולי ואת"ל ע"י קוץ שמא העור הפנימי לא פשטא אז בשעה שהיה הקוץ תחוב וא"כ הוא מקום ידוע וצ"ע. שוב ראיתי דגם על הרשב"א והר"ן ז"ל שכתב בסוגיא דישב לו קוץ בוושט לחלק דהא דאין לוושט בדיקה מבחוץ לענין נקב היינו רק היכא שצריך לבדוק כל אורך הוושט אבל היכא שא"צ לבדוק רק במקום ידוע כגון בישב לו קוץ בוושט יש בדיקה לוושט אפילו מבחוץ עי"ש. וקשה גם כן כהנ"ל דהאיך מיקרי מקום ידוע הא העורות גמדא ופשטא וצ"ע:

סעיף ה בהגהת רמ"א ויש אוסרין כל עוף או בהמה דצוארו מלוכלך בדם דחיישינן לנקיבת הוושט ואין אנו בקיאין וכן המנהג. עיין בכרו"פ שהקשה דלמה נקט בהמה הלא בהמה גם להמחבר אין תקנה דסובר דאין לוושט בדיקה בחוץ אף לענין נקב. ולפענ"ד דהנה עוד יש לדקדק הרבה על לשון הג"ה זו חדא הלשון דכל עוף וכן איתא בהגהת אשרי זה הלשון דכל עוף וגם מיותר מה שסיים דחיישינן לנקיבת הוושט והלא מזה קסליק דהמחבר חייש לנקיבת הוושט גם מיותר מה שסיים וכן המנהג וכי עד השתא לא ידעינן דכל היכא דבעי בדיקה מצד הדין אנן לא בקיאין והרי לעיל סמוך ונראה כתב הרמ"א ז"ל ג"כ דלדידן דאין אנו בקיאין בבדיקה אין תקנה ומה זה עכשיו וכן המנהג וגם מה זה שהביא בשם יש אוסרין הלא בכל מקום דצריכה בדיקה אין אנו בקיאין. לכן נלפענ"ד דכך הוא כוונת הג"ה זו דהנה מה שכתב דעוף המלוכלך צוארו בדם בעי בדיקה לקנה וושט משום בודאי מיירי כגון שנקרע הצואר דאז יש לחוש לנקובת הסימנים כמו שמפרש רש"י בב"א דרבא הנ"ל. וע"ז הביא היש אוסרין דכל עוף היינו היכא שרק צוארו מלוכלך בדם אף שלא נקרע הצואר וזה הוא מרומז בתיבת דכל עוף. וגם נכון מה שכ' או בהמה אף שלא נקרע הצואר דאז להמחבר כשר ואזי גם שפיר מתוקן במה שכתב דחיישינן לנקובת הוושט היינו דגם באופן זה חיישינן לנקובת הוושט. וע"ז שפיר סיים דכן המנהג אפילו בלא נקרע הצואר לפנינו אסור:

ה

סעיף ו ואם בהמה אין לה תקנה. ולכאורה יש לעיין דהנה רש"י ז"ל כתב דלענין דרוסה גם בהמה יש לה תקנה והתוס' חלקו וכתבו דלפי מה שפירשו לעיל בעובדא דבר אווזא דרבא דמשום דרוסה בעי למיבדקה מוכח בפירוש דגם לענין דרוסה אין לה בדיקה עי"ש. והיינו לשיטתייהו דסברי דהיכא דאיכא למיתלא בקניא אין צריך לבדוק כלל משום נקב א"כ ע"כ מה דבעי רבא למיבדק הבר אווזא הוא ע"כ משום דרוסה והיינו דהעובדא היה שראו חתול רודף אחריו עי"ש בתוס' וברא"ש א"כ המחבר דפוסק בסעיף ח' דבצוארו מלוכלך בדם צריך בדיקה משום נקב אם כן ע"כ אי אפשר לפרש העובדא דבר אווזא דרבא שהיה הבדיקה משום דרוסה והיינו שראו החתול רודף אחריו דהא לא נזכר כלל מזה בהש"ס. בשלמא התוס' לשיטתייהו דהם סברי דהיכא דתלינן בקניא לא צריך כלל למיבדק אם כן שפיר מפרשו דהש"ס מיירי שראו חתול רודף אחריו והש"ס לא הוצרכו לפרש זאת בפירוש כי ממילא ידעינן דמוכרח לומר כן דאל"כ למה הוצרכו למבדק משא"כ אם נאמר דגם בקניא בעי בדיקה אם כן בודאי מה דבעי רבא בדיקה הוא בודאי משום נקב ולא משום דרוסה דמהיכי תיתי נימא דמיירי שהחתול רודף אחריו כי אין לזה שום רמז בש"ס וגם אין צורך א"כ מנ"ל להמחבר לפסוק דאין תקנה בדרוסה למבדק אחר שחיטה כי אין שום ראיה מהש"ס לזה וכהנ"ל. עוד קשה לי דהנה התו' הקשו על רש"י דסובר דגם לענין נקב אין לוושט בדיקה מבחוץ מהש"ס דלא אמרו הנ"מ על רבה דאמר דאין לוושט בדיקה בחוץ לענין נקב עי"ש:

והנה נלפענ"ד דרש"י ז"ל לשיטתו דסובר דלענין דרוסה יש בדיקה אף לאחר שחיטה. והנה רבה קאמר אין לו בדיקה בחוץ אלא בפנים משמע דיש במציאות לבדוק הוושט בפנים. וזה אין במציאות רק בעוף אם נימא דדי בשחיטת קנה לבד. וא"כ נפשוט מרבה האי דבעי הש"ס לעיל אם די בשחיטת קנה בעוף או דוקא וושט. ועוד הרי רבא לעיל בעובדא דבר אווזא קאמר דלית ליה תקנתא משום דרבה ולמה לא פשיט מרבה גופה דדי בשחיטת קנה לחוד אלא ע"כ דליכא למיפשט מרבה דלעולם גם לרבה לא די בשחיטת הקנה והא דקאמר רבה דיש בדיקה בפנים היינו בס' דרוסה וכשיטת רש"י ז"ל דגם לאחר שחיטה יש תקנה בדרוסה למיבדק להכי הוצרך הש"ס לומר על דברי רבה דנ"מ לענין דרוסה ולא לענין נקב דאם כן היה נפשוט מרבה דבעוף די שחיטת קנה:

והנה לכאורה קשה מאד על התוס' דסברי דגם לענין דרוסה אין תקנה לאחר שחיטה כי כן מפרשי דברי רבא בבר אווזא דלעיל א"כ למה לא פשיט רבא מדברי רבה דאמר דבפנים יש בדיקה וקשה האיך נבוא לבדוק בפנים הוושט אם לא שדי בעוף שחיטת קנה לבד. אכן נלפענ"ד דהתוספות סברי דבאמת גם מרבה מוכח דדי שחיטת הקנה בדיעבד ומה שהיה רבא מסופק איך לעשות בהבר אווזא שלו משום דהיה מסופק דהא לכתחלה צריך לשחוט גם בעוף שני סימנים רק בדיעבד סגי בסי' אחד והיה רבא מסופק דכאן הוי כלכתחלה והיינו לשחוט לכתחלה רק הקנה. וע"ז היה רב יוסף בריה מחדש דגם כאן הוי כדיעבד כיון דאין תקנה אחרת רק לשחוט הקנה לבד. ומדויק עוד בזה מה דאמר רבא חכים יוסף ברי דאם כפשטא דרב יוסף היה מחדש לו דדי בשחיטת הקנה דבר זה אינו חכמה. אכן אם נאמר דהיה מחדש לו כיון דאין תקנה רק לשחוט מותר לשחוט אף לכתחלה רק הקנה לבד ע"ז שייך לומר חכים. וכן נראה מהרי"ף ז"ל דמתחלה הביא הפסק הלכה דדי בשחיטת הקנה ואחר כך הביא עובדא דבר אווזא דרבא ומה שנאמר עליה מרב יוסף בריה. ולכאורה קשה לאיזה תועלת הביא האי עובדא ואי ללמוד ממנה הדינים היוצאים ממנה לענין בדיקת הוושט לענין נקב כפי שיטת רש"י ז"ל, או אפשר סובר כתו' וללמוד דגם לענין דרוסה אין תקנה לאחר שחיטה היה להרי"ף ז"ל להביא האי עובדא בפרק אלו טרפות אלא ע"כ דהרי"ף ז"ל הביא כאן ללמוד זה הדין דבאופן כזה מותר לשחוט לכתחלה רק הקנה לבד:

הדרינן להנ"ל דלשיטת המחבר דפוסק לגמרי כשיטת רש"י דוושט אין לו בדיקה בחוץ גם לענין נקב אם כן מנ"ל לפסוק דגם לענין דרוסה אין תקנה לאחר שחיטה. וגם קשה קושית התוס' דלמה לא קאמר הש"ס דנ"מ לענין נקב:

אמנם לפי מש"כ הרשב"א ז"ל בחדושיו לפרש עובדא דבר אווזא דרבא משום דרוסה. והוא דהרשב"א ז"ל סובר דהא דאמרינן בש"ס ס' כלבא ס' שונרא תלינן בכלבא הוא רק היכא שהיה לפנינו כלבא ושונרא אבל היכא שלא היה לפנינו ולא ידענו כלום מהיכן ממסמס קועיה דמא תלינן בשונרא דהיא יותר מצויה מכלבא וקניא עי"ש. וכן פסק המחבר לקמן בסימן נ"ז כהרשב"א ז"ל אם כן המחבר מפרש הש"ס שם כהרשב"א ז"ל דמשום חשש דרוסה היה בעי למיבדק דהש"ס מיירי שלא היה לפנינו כלל ואם כן תלינן בשונרא א"כ ממילא מוכח מהש"ס דדרוסה אין לו תקנה לאחר שחיטה:

הגה"ה והנה לכאורה קשה דחלקו על רש"י וסברו דדרוסה אין תקנה לאחר שחיטה מהש"ס דפ' השוחט לפי פירושם. וקשה דהרי הש"ס הנ"ל אמרו משום במקום נקב קשחיט. אם כן שפיר יש לומר דאדמימות הארס ניכר לאחר שחיטה. אכן הש"ס פרק השוחט מיירי שנקרע הצואר אם כן יש לחוש שמא הדורס גם ניקב בצפורנו להכי אינו מועיל בדיקה לאחר שחיטה שמא במקום נקב קשחיט. ומה שסברו דיש תקנה בדרוסה לאחר שחיטה היינו היכא שלא נקרע הצואר א"כ אין לחשוש לנקב בהסימנים רק לארס וניכר גם לאחר שחיטה. ואין לומר דהרי התוס' סברו דלענין נקב יש בדיקה להושט מבחוץ אם כן אין חשש נקב דהא נוכל לבדוק הוושט מבחוץ. דהרי רש"י אמר בפרק השוחט דלהכי גם לענין נקב אין לוושט בדיקה מבחוץ משום דטיפת דם נכנס בהנקב. והתוס' אפשר סברו דדם יותר אדום ממראה הוושט והיה ניכר. אבל לבדוק מבחוץ נקב שעל ידי הדורס יש לומר דאין בדיקה מבחוץ דשמא נכנס טיפת ארס בהנקב ואדמימות הארס אין ניכר בוושט מבחוץ אם כן יש לחוש דהדורס עשה נקב בצפורנו להכי אינו מועיל בדיקה. ועל הרא"ה קשה ביותר כי הר"ן לקמן בסוגיא דדרוסה הביא בשם הרא"ה ז"ל דמה דתלינן בקניא לאו משום קולא דהא לפעמים שהוא לחומרא כגון אם היא בהמה אם היינו תולין בדרוסה היה מועיל בדיקה לאחר שחיטה כשיטת רש"י ז"ל אבל עכשיו דתלינן בקניא ויש חשש נקב אין תקנה לא לאחר שחיטה ולא לפני שחיטה. וקשה גם כן כהנ"ל אף אם היינו תולין בדורס גם כן יש חשש נקב ועיין בראש יוסף שהקשה כן על הרא"ה בשלמא על רש"י ז"ל לא קשה במש"כ דדרוסה יש לה תקנה בדיקה אף אחר שחיטה דניחוש דשמא הדורס עשה נקב. דיש לומר דכוונת רש"י כגון שגם הצואר הוא שלם לכן אין לחוש לנקב רק לדרוסה אבל על הפוסקים הנ"ל דדבריהם אמורים על הש"ס דממסמס קועיה דמא דמיירי שנקרע הצואר ומכש"כ הרא"ה דמיירי באופן שאם היינו חוששין לקניא צריכין למיבדק משום נקב ואם כן ניחוש גם לנקב על ידי הדורס. ונראה לי דאפשר הסברא הוא דהיכא דהדורס הוא בצפורניו שם באותו מקום זורק גם ארס. ולהכי אם היה מועיל לחשש דרוסה בדיקה אף לאחר שחיטה גם לנקב אין לחשוש ושמא במקום נקב קשחיט. דאם כן היה ניכר טיפת הארס להכי הוכיחו התוס' שפיר דע"כ גם טיפת הארס אינו ניכר. ולהכי ממילא דסובר כרש"י ז"ל דלדרוסה יש תקנה לאחר שחיטה ממילא היה מועיל בדיקה אפילו היכא שנקרע הצואר על ידי הדורס כי אין לנו לחשוש שמא עשה הדורס נקב ובמקום נקב קשחיט דמכל מקום היה ניכר טיפת הארס כי הדורס אם היה שם בצפורניו בודאי זרק גם ארס שם והיה ניכר: ע"כ הגה"ה

סעיף ט בהג"ה ויש מכשירין אם אין קורט דם מבחוץ דלא חיישינן שמא הבריא (הראב"ן והרא"ש). והקשה הפר"ח על הרא"ש דהא בריאה פוסק הרא"ש ז"ל דבחתיכה דריאה אפילו בקופא לגו טרפה משום שמא ניקבה המחט את הקרומים. ולכאורה היא סתירה ועיין בש"ך סימן מ"ח ס"ק ל"ב. ונלפענ"ד דאפשר לחלק בין נמצא בוושט או בריאה. והוא דמה דנקטינן דרוב בהמות כשרות והוא רובא דליתא קמן (והארכתי בזה בספר חומת יהושע בדיני אין הולכין בממון אחר הרוב). והיינו דזה הרוב הוא מצד השכל והיינו שהשכל יותר נוטה שהיא כשרה כי הבורא עולם שבראם בראם בודאי שיהיו בריאים וחזקים שלא יקרה להם שום טרפות. והנה טבע הבהמות לאכול קו ים ומחטים המנקבים ואם כן יקרה להם נקבים. אע"כ שהבורא עולם ברא האברים הפנימיים שיהיו חזקים לעמוד נגד הקוצים והמחטין שלא ינקבו אותם וזה הוא דקאמרי הש"ס בסוגיא דישב לו קוץ בוושט דנמצאת לא אצטריך עולא לאשמועינן משום דכולה חווי ברייתא קוצי אוכלין עי"ש. והיינו משום דאוכלים קוצים אם כן ע"כ הוטבע בהם הטבע שלא ינקבו אותם הקוצים. ולהכי פוסק הרא"ש ז"ל כעולא כי הרא"ש ז"ל סובר כי אף שהתחיל הקוץ לנקוב הוושט מכל מקום יש עדיין לומר מצד הרוב דהקוץ לא ינקוב עד לחוץ. אכן כ"ז באברים התלוים בוושט אשר דרך הבליעה רק ע"י וושט אלה האברים בודאי חזקים שלא ינקבו אותם הקוצים. ולהכי לא חייש הרא"ש ז"ל גם בביה"כ. אכן באברים התלוים בהקנה כגון ריאה לא שכיח שיכנס בהם קוצים או מחטין כי אין דרך הקנה לבלוע ולהכי אלה האברים אפשר דאינם חזקים לענין קוצים ומחטין שלא ינקבו אותם כי בלא"ה לא שכיח שיבואו בהם קוצים ולהכי שפיר חייש הרא"ש ז"ל לשמא ניקב המחט את קרומי הריאה:

ונלפענ"ד ראיה לסברא זו מהאו"ה הובא בש"ך סימן מ"ו ס"ק י"א שהכשיר במחט שנמצא בדקין. והקשה על האו"ה דהטריף מחט שנמצא במרה. והנה ז"ל האו"ה מעשה שנמצא מחט בדקין והכשירו משום דאורחא הוא לכנוס דרך הוושט עכ"ל. ולכאורה קשה מה בכך שנכנס דרך הוושט מכל מקום ניחוש שמא נקבו הדקין כמו שסובר הר"ן ז"ל משום שהולכין בהיקף. אכן לפי סברא הנ"ל מדוקדקין מאד דברי האו"ה והוא דמחלק דאף דחייש במרה היינו משום דמרה תלויה בהקנה אם כן שפיר יש לחוש דשמא המחט נקבה כי אפשר אין טבעה חזקה לעמוד נגד המחט מה שא"כ דקין דתלוים בהוושט א"כ בודאי טבעם חזקה לעמוד נגד מחטין דאל"כ יהיה שכיח בהם טרפות וכהנ"ל. וזה הוא שכתב האו"ה הטעם להכשיר משום דאורחא לכנוס דרך הוושט והיינו דשם הוא דרך הבליעה ויהיה שכיח מחטין בדקין וא"כ ע"כ הדקין חזקין כנלפענ"ד:

סימן מח

א

סעיף ז המסס ובית הכוסות אם הנקב מפולש מעבר אל עבר טרפה ואם לאו כשרה. וכתב הש"ך ס"ק י"ט אפילו בהמסס לדעת המחבר ול"ד לישב לו קוץ בוושט משום דוושט גמדה ליה ופשטה ליה ומתנענע תמיד חיישינן שחזרה המחט ואז עלה הקרום משא"כ בהמסס דנח והוא סברת ר"ת והר"ף עי"ש. והפמ"ג כתב על הש"ך למה רק בהמסס מחלק הש"ך בין ישב לו קוץ בוושט גם על ביה"כ דיש לו גם כן שני עורות כמו וושט צריך לפרש ההפרש בין וושט לביה"כ עי"ש שמדחיק ונפלאין דבריו כאן הלא דברי הש"ך הוא על המחבר שפוסק בהמסס דמותר מצד אחד דלא כרש"י שאוסר בהמסס בניקב מצד אחד כמו דפסקינן בישב קוץ בוושט מצד אחד דטרפה אבל בביה"כ דהיא ברייתא מפורשת דמצד אחד כשרה והטעם משום דביה"כ הוא עב אבל המסס הוא דק כמו וושט וכמו שמפרש התרומות הדשן סימן קס"ה הובא בש"ך ס"ק כ"ג עי"ש. להכי לא הוצרך לתרץ דברי המחבר על ביה"כ ולחלק בין וושט דהרי גם רש"י שאוסר בהמסס מצד אחד אבל ביה"כ היא ברייתא מפורשת דמותר מצד אחד משום דהוא עב רק צריך לתרץ על המסס מצד אחד דרש"י אוסר משום דהוא דק כמו וושט ולמה מכשיר המחבר ע"ז הביא דברי הר"ח והרי"ף על רש"י משום מי החזיר המחט לאחוריה:

עוד הקשה הפמ"ג על הש"ך שהביא רק סברת ר"ת והרי"ף משום מי החזיר המחט לאחוריה הלא לפי זה צריך להיות אם נמצא נקב בהמסס מצד אחד ואין המחט תחובה בהנקב רק מונח בהחלל צריך להיות טרפה דהרי חזינן שחזרה המחט לאחוריה וזה לא נמצא בשום פוסק והיה לו להש"ך לחלק בין וושט להמסס בחילוקים אחרים משום דבוושט שכיח אוכלין ומשקין ושכיח שינקבו לחוץ או משום דעור החיצון אדום ולא ניכר שנתרפא (אבל בהמסס ניכר שנתרפא כצ"ל) ואם כן צ"ע על הש"ך שהביא רק החילוק משום מי החזיר וכו' כי לחלוקים האלו כשר אפילו אין המחט תחוב עי"ש. ומה מאד נפלאים דברים אלו חדא דהחלוקים האלו שכתב לא נמצאו בשום פוסק. ואם הפמ"ג כתב אלו החלוקים מצד סברתו אשר נהירים לו היה לו להקשות על רש"י ועל ר"ת והרי"ף למה לא סבירי להו החילוקים האלו. אכן באמת לפענ"ד תמוהין מאד החילוקים האלו שכתב הפמ"ג החילוק הא' שכתב משום דוושט שכיח שינקוב לחוץ על ידי אוכלין ומשקין לבד שלא נמצא בשום פוסק חילוק זה. אך תמיה מאד הלא גם בהמסס וביה"כ יש אוכלין ומשקין אשר משום זה אמרו בש"ס דאפילו קופא לגו טרפה משום דאוכלין ומשקין דחקוהו. אם כן גם בהמסס נימא דשכיח שינקוב לחוץ משום אוכלין ומשקין דחקוהו. והחילוק הב' ג"כ לא נמצא בשום פוסק שיאמר דבשאר אברים מינכר נתרפא ובוושט החיצון אדום לא מינכר נתרפא. הר"ן חולק על רש"י משום דמינכר נתרפא ולא נזכר דבוושט לא מינכר נתרפא כי בישב קוץ בוושט אמר הר"ן דחוששין לנקב כי אין לוושט בדיקה מבחוץ לענין נקב. ובאמת מצד הסברא הר"ן שסובר דנתרפא מינכר גם בעור החיצון של וושט מינכר נתרפא בשלמא נקב לא מינכר כמו שכתב רש"י דנכנס טיפת דם בהנקב להכי לא מינכר דעור החיצון הוא אדום הרי לא נמצא גם חילוק זה בשום פוסק. ועוד בלא"ה תמוהין מאד דברי הפמ"ג דהרי הש"ך לעיל סימן ל"ג ס"ק כתב על המחבר דלמה הזכיר החשש נתרפא והלא המחבר סובר דוושט אין לו בדיקה מבחוץ לענין נקב. וכתב דנ"מ אם גם עור הפנימי שהוא לבן גם כן לא ניקב רק מקצת ובפנימי יש בדיקה לענין נקב להכי חשש המחבר לנתרפא הרי דהמחבר סובר דלא מינכר נתרפא אפילו לעור הפנימי שהוא לבן מאד אם כן מכש"כ דבהמסס לא מינכר נתרפא. ונפלאין מאד דברי הפמ"ג האלו. מעתה אין לנו רק החילוק של ר"ת והרי"ף אשר הביא הש"ך ולא קשה כלל על הש"ך. ומה דפשיטא ליה דבאם אין המחט תחוב בהנקב טרפה לפי הסברא והחילוק שהביא הש"ך לפענ"ד דגם לסברא זו כדברי ר"ת מי החזיר המחט לאחוריה שייך רק על בחיי הבהמה דאז מינח נייחא ההמסס ואם נחשוש לנתרפא צריכין לומר דבחיי הבהמה חזרה המחט ואחר כך נתרפא על זה אומר ר"ת דאין לחוש דבחיי הבהמה נח ההמסס אבל כשאנו רואין ההמסס לאחר שחיטה והיה משמוש ידי האדם ובטלטול ממקום למקום אז בודאי שכיח שיפול המחט מהנקב על ידי משמוש וטלטול ממקום למקום ורק בחיי הבהמה יש לומר סברא זו דלא ניחוש לנתרפא כי בחיי הבהמה נח ההמסס וכן מוכח מהט"ז מפורש דגם באופן זה כשר. דהנה הט"ז בסק"י הביא סברת ר"ת להכשיר משום מי החזיר המחט לאחוריה ובסקי"א כתב בשם התוס' לדעת רש"י ז"ל דרק אם נעשה הנקב על ידי מחט חיישינן שמא ניקב והבריא ואפילו אין המחט לפנינו עי"ש הרי דהט"ז כתב דאפילו אין המחט לפנינו אסור לדעת רש"י וע"ז היקל הרמ"א בהפ"מ. ועוד ראיה מהרא"ש שפוסק כעולא והביא ראיה מהברייתא דמחט שנמצאת בעובי ביה"כ מצד אחד כשרה ומשמע דאין צריכה אפילו בדיקה מצד השני. והקשה הפר"ח וכן התב"ש דהרי הרא"ש ז"ל הביא בסוגיא דמחט שנמצא בעובי בית הכוסות בשם ר"ת ז"ל לדחות דברי רש"י ז"ל דאוסר בהמסס בניקב מצד אחד משום דחיישינן שמא הבריא כמו בוושט. וכתב הר"ת ז"ל לדחות הראיה מוושט דשם חיישינן שמא הבריא דוושט מתנדנד תמיד ולא נח להכי חיישינן שניקבה המחט עד לחוץ וחזרה לאחוריה על ידי נדנוד ואחר כך נתרפא מה שא"כ ביה"כ והמסס דנח אין לחוש לשמא ניקבה כולה דמי החזירה לאחוריה. א"כ קשה על הרא"ש ז"ל דלפי דברי ר"ת ז"ל אין ראיה מביה"כ לוושט דשם לא חיישינן לשמא ניקבה מצד השני דאם היה ניקב גם מצד השני היה להמחט לתחוב שם עוד משא"כ בוושט שפיר יש לחוש לשמא ניקבה עד לחוץ וחזרה לאחוריה. ועיין בת"ש שהקשה על הרא"ש וז"ל אבל קשה לי על זה דבתר הכי הקשה הרא"ש ארי"ף דפסק דלא כעולא ממחט שנמצא בביה"כ מצד אחד דכשרה ומשמע בלא בדיקה. ותי' הרא"ש דאפשר דהרי"ף מחלק דבבית הכוסות לא חיישינן משום דעב הוא אבל וושט דק הוא ומסתברא דמשום עובי כל דהו אין לחלק עכ"ד הרא"ש ולמ"ש ה"ל להרא"ש לתרוצי אהרי"ף ולומר דס"ל כמ"ש ר"ת הביאו הרא"ש גופיה דחילוק בין וושט דאכל ביה ופעיה ביה איכא למיחש שנקב וחזר אבל בהמסס וכן בית הכוסות מינח נייחי ולא חיישינן בהו דנקב וחזר דאלו ניקב לא היה חוזר עכ"ל. ולהנ"ל לא קשה על הרא"ש כי הרא"ש הביא ראיה דאין צריך לבדוק בישב קוץ בוושט מהברייתא דאם ניקב ביה"כ מצד אחד כשרה ומשמע דאין צריך בדיקה על נקב מצד הב' והרי עכשיו הוא לאחר שחיטה והיה משמוש וטלטול ממקום למקום ואם כן לא נח הביה"כ (כמו וושט בחיי הבהמה) ואעפ"כ לא צריך בדיקה. ושפיר הביא הרא"ש הראיה מביה"כ על וושט:

ב

סעיף הנ"ל בהג"ה ויש אוסרין בהמסס ועיין בש"ך דרוב הפוסקים מפרשו סברת רש"י ז"ל דעל ידי מחט חיישינן שמא היה ניקב לחוץ ונתרפא וכתבו ג"כ דראיית רש"י הוא מהברייתא דקתני מחט שנמצא בעובי ביה"כ מצד אחד כשרה ובמה ולמה לא קתני המסס אלא ע"כ דבהמסס גם מצד אחד טרפה עי"ש. והקשה הכרו"פ דאם כן מוכח מהברייתא מדלא קתני המסס דחיישינן שמא הבריא א"כ קשה לעולא דסובר דישב לו קוץ בוושט אין חוששין שמא הבריא מהברייתא עי"ש. ועיין בפמ"ג שנדחק מאד לתרץ קושיא זו. ונלפענ"ד לתרץ דלא קשה כלל על רש"י. והוא דהנה רש"י ז"ל מפרש על עולא דמיירי שאין קורט דם בפנים. ועיין בתו' שם והרשב"א והר"ן מתרצו דברי רש"י ז"ל והוא דבוושט כיון דאוכלין ומשקין עוברים דרך הוושט בכח להכי טרפה לדידן דלא פסקינן כעולא אפילו באין קורט דם בפנים משום דשמא אוכלין ומשקין שטפוהו משא"כ ביה"כ לא אמרינן אוכלין ומשקין שטפוהו משום דשם האוכלין ומשקין אינם עוברים בחזקה עי"ש ברשב"א ובר"ן ז"ל. אכן עכ"ז יש לעיין על רש"י ז"ל דנהי דלפי דברי הרשב"א והר"ן ז"ל דברי רש"י צודקים לענין דינא. אבל מ"מ קשה על רש"י ז"ל מנין לרש"י ז"ל לפרש על עולא דמיירי בשאין קורט דם בפנים ומשמע אבל בקורט דם בפנים גם עולא חושש לשמא הבריא. וקשה מנין לרש"י ז"ל לפרש כך דברי עולא. אכן רש"י ז"ל לשיטתו דדייק מהברייתא דבהמסס טרפה מצד אחד משום חשש שמא הבריא וא"כ היה קשה לרש"י ז"ל על עולא דאין חושש שמא הבריא וכי יפלוג על הברייתא להכי מפרש רש"י ז"ל דעולא מיירי שאין קורט דם בפנים להכי אין חושש שמא הבריא משום דאף לפי דברי הרשב"א ור"ן ז"ל אין ראיה במה שאין קורט דם בפנים דנימא לאחר שחיטה נתחב משום שמא אוכלין ומשקין שטפוהו הקורט דם. אבל מ"מ מידי ספיקא לא נפקא דשפיר יש לספק דלאחר שחיטה נתחב ולהכי אינו חושש לשמא הבריא משום דיש כעין ספק ספיקא ספק שמא לאחר שחיטה ואם תמצא לומר קודם שחיטה שמא הקוץ לא ניקב לחוץ והא דמוכח מהברייתא דבהמסס חיישינן שמא הבריא משום דשם בודאי מיירי שיש קורט דם בפנים דהרי אנן קיימינן לשיטת רש"י כפי שמפרשין הרשב"א והר"ן דבהמסס וביה"כ לא אמרינן אוכלין ומשקין שטפוהו וא"כ לדידהו אם אין קורט דם בפנים בודאי כשר גם לרש"י ז"ל אף בהמסס דהא יש הוכחא דרק לאחר שחיטה נתחב וא"כ ע"כ הברייתא דאוסרת בהמסס מצד אחד (לשיטת רש"י ז"ל) ע"כ מיירי רק היכא שיש קורט דם בפנים להכי שפיר הברייתא חוששת לשמא הבריא דאין כאן רק ספק אחד אם הבריא. משא"כ עולא מיירי בשאין קורט דם בפנים להכי אין חושש משום דהוא כעין ס"ס כנלפענ"ד ברור ועיין לקמן סימן מ"ט מש"כ בזה דלמה אנן אסרינן אף שיש ספק ספיקא:

ג

עיין בש"ך סקי"ד שכתב דאף לרש"י ז"ל אין טרפה בהמסס רק אם יש קורט דם בפנים עי"ש. ועיין בתבואות שור שחולק על הש"ך ואוסר אפילו באין קורט דם בפנים משום דשמא אוכלין ומשקין שטפוהו. ואף שהרשב"א והר"ן כתבו דבהמסס ובית הכוסות לא אמרינן אוכלין ומשקין שטפוהו היינו רק משום דהם תופסין לחומרא הפי' בהברייתא דנמצא עליה קורט דם היינו אם רק בפנים להכי הוצרכו לחלק דלהכי כשר באין קורט דם משום דלא אמרינן אוכלין ומשקין שטפוהו בהמסס וביה"כ. אבל שמא הפירוש כרוב הפוסקים דהברייתא רק בנמצא בחוץ טרפה אבל אם רק בפנים כשר ואם כן אין ראיה לסברא זו דאוכלין ומשקין לא שטפוהו בהמסס ובית הכוסות עי"ש דכן כוונתו (ולפענ"ד דהפמ"ג לא הבין כך כוונת הת"ש לכן הקשה עליו מה שהקשה עי"ש). והנה הפמ"ג חולק על הת"ש בזה והוא דנהי דיש סברא לומר אוכלין ומשקין שטפוהו בבית הכוסות ובהמסס מכל מקום יש להתיר באם אין קורט דם בפנים משום דיש ס"ס ספק שמא לאחר שחיטה נתחב ואת"ל קודם שחיטה שמא לא היה ניקב לחוץ והא דאסרינן בוושט אף באם אין קורט דם בפנים משום דבוושט אינו מועיל ס"ס משום דאיתחזק איסורא עי"ש וכוונתו משום דנקיבת הוושט הוא נבלה וא"כ ה"ה כס"ס במקום חזקת איסור שאינו זבוח. וכן כתב הכרו"פ כמה פעמים דספק בוושט מיקרי ספק בשחיטה. והנה ידוע דסברא זו דחוי'. וכן כתבו רוב האחרונים דאף דנקיבת הוושט הוא נבלה מ"מ ספיקא בוושט הוא רק כספיקא דשאר טרפות משום דמ"מ יש להוושט חזקת כשרות (משום רוב בהמות כשרות) וכן מסוגיא זו יש להוכיח דהראשונים לא ס"ל סברא זו דא"כ בפשיטות היה להם לדחות דברי רש"י ז"ל ולחלק בין וושט דחיישינן שמא הבריא משום דהוא ספק בשחיטה מה שאין כן בהמסס וכן מהרשב"א והר"ן ז"ל הנ"ל דאם יש סברא לומר דבוושט אינו מועיל ס"ס אם כן למה הוצרכו לחדש משום דביה"כ לא שטפוהו אוכלין ומשקין בפשיטות היה להם לחלק דלהכי בוושט אסור אף באין קורט דם בפנים משום דאינו מועיל ס"ס בוושט משא"כ בביה"כ להכי כשר באין קורט דם משום דנהי דיש ספק דשמא אוכלין ומשקין שטפוהו מ"מ כשר משום ס"ס אלא ע"כ דאין לחלק לענין ספיקות בין וושט לשאר אברי הבהמה:

אכן לפי מש"כ לעיל אות א' מוכח בפירוש כהש"ך דרש"י ז"ל אוסר רק בקורט דם בפנים ולא אמרינן אוכלין ומשקין שטפוהו בהמסס דאל"כ עדיין קשה על עולא מנ"ל דהברייתא אוסר רק בקורט דם בפנים שמא גם באין קורט דם בפנים משום שמא אוכלין ומשקין שטפוהו אלא ע"כ דבהמסס לא אמרינן אוכלין ומשקין שטפוהו להכי ע"כ מיירי הברייתא רק ביש קורט דם בפנים ולהכי שפיר לא קשה לעולא מהברייתא ואין לדחות ולומר דעולא אפילו בלא הכרח מפרש הברייתא ביש קורט דם בפנים כדי שלא יקשה עליו מהברייתא וא"כ ממילא לדידן דפסקינן דלא כעולא דבוושט אסור אפילו באין קורט דם בפנים א"כ גם בהמסס יש לאסור אפילו באין קורט דם בפנים. דאי אפשר לפרש לומר כן על עולא דא"כ היה לו לומר דבריו על המסס דרך פירוש על הברייתא ולומר ולפרש הברייתא דמה דמוכח מהברייתא דבהמסס מצד אחד טרפה היא רק ביש קורט דם בפנים אבל בשאין קורט דם בפנים מותר משום ס"ס דזה העיקר מה שרצה עולא להשמיענו וא"כ למה נקט דבריו על וושט ויהיה קשה עליו מהברייתא הנ"ל עד שיהיה מוכרח לתרץ דהברייתא מיירי ביש קורט דם מה שאין שום רמז לכל זה. אלא ע"כ דבהמסס לא אמרינן אוכלין ומשקין שטפוהו. וא"כ באין קורט דם בפנים בלא"ה כשר משום הוכחא דלאחר שחיטה. ולהכי שפיר הוצרך רק לאשמועינן דבריו על וושט וממילא לא קשה עליו מהברייתא דשה ע"כ מיירי ביש קורט דם בפנים. ואם כן לפ"ז ממילא אי אפשר לתפוס כרש"י לאסור בהמסס ולאסור אפילו באין קורט דם בפנים דלפי מה שכתבתי דברי רש"י ז"ל צודקים רק אם אמרינן דהברייתא אוסרת בהמסס רק בשיש קורט דם בפנים דבהמסס לא שייך אוכלין ומשקין וכהנ"ל:

ד

בהגהה הנ"ל והכי נהוג אם לא במקום הפסד מרובה. והנה הפוסקים החולקים על רש"י בהמסס הוא ר"ת והרשב"א ור"ן אמנם כל אחד הוא מטעם אחר אשר לפ"ז לדידן דמקילינן במקום הפסד מרובה הוא רק משום סברת ר"ת וכמו שאבאר:

הנה ר"ת כתב לחלק בין וושט להמסס דבוושט חיישינן לשמא נתרפא משום דשכיח שתחזור המחט לאחוריה משום דפעיא ביה משא"כ ביה"כ כמו שהביא הש"ך ס"ק י"ט והרשב"א ז"ל חולק ג"כ על רש"י ז"ל בהמתה. אמנם אינו מחלק שום חילוק בין וושט להמסס דהא הרשב"א ז"ל גם בוושט אינו חושש לנתרפא. וגם סובר דאפילו לדידן דלא פסקינן כעולא הוא רק לחשוש לשמא ניקב ומועיל בדיקה אפילו בוושט עי"ש בחדושי רשב"א ז"ל. והוא דהרשב"א ז"ל אינו חושש כלל לנתרפא מכח הקושיא שהקשה ממחט שנמצאת בריאה דמועיל בדיקה ולא חיישינן לנתרפא (ועל רש"י ז"ל אפשר לתרץ דרש"י לשיטתו דסובר אין סירכא בלא נקב כמו כן יסבור דבריאה אם נתרפא הנקב יהיה סירכא וא"כ שפיר יהיה מינכר משא"כ בשארי אברים יתרפא רק ע"י קרום ולא ע"י סירכא ולהכי לא יהיה מינכר) והר"ן ז"ל חולק גם כן על רש"י דאוסר בהמסס משום דסובר דאין חשש לנתרפא משום דמינכר אם נתרפא עי"ש. והיינו כשיטת הרשב"א ז"ל. ומה שהר"ן ז"ל אוסר בוושט ואינו מועיל בדיקה היינו משום דסובר דוושט אין לו בדיקה מבחוץ אף לענין נקב עי"ש בר"ן בסוגיא דישב לו קוץ בוושט אם כן הרשב"א והר"ן ז"ל אינם מחלקים כלל בין וושט להמסס לענין חשש נתרפא. ולפ"ז צריך עיון מאד על הת"ש והפמ"ג שכתבו דהר"ן ז"ל מחלק בין וושט להמסס משום דבהמסס מינכר אם נתרפא ולהכי מועיל בדיקה מה שא"כ בוושט דהוא אדום אינו מינכר בעור החיצון אם נתרפא משום דהוא אדום עי"ש ולא ידעתי שום רמז מזה בהר"ן ורק שנאמר דאם אפילו הר"ן ז"ל לא כתב כן מ"מ יש סברא לומר כן דבוושט בעור החיצון לא מינכר אם נתרפא ובשארי אברים מינכר אם נתרפא. אכן על בעלי ש"ע אי אפשר לומר כן דהרי המחבר ורמ"א לעיל פסקו דבוושט חיישינן שמא נתרפא. וכתב שם הש"ך ס"ק ק' דע"כ אף אם גם עור הפנימי לא ניקב כולו מכל מקום טרפה משום שמא נתרפא דאל"כ למה הוצרכו הטעם שמא נתרפא הלא בלא"ה אין לוושט בדיקה בעור החיצון עי"ש הרי דהמחבר והרמ"א לעיל חיישו לנתרפא אפילו לעור הפנימי דוושט דהוא לבן מאד אם כן ממילא אי אפשר לומר דמה דהמחבר מתיר לגמרי בהמסס והרמ"א בהפ"מ הוא משום דמינכר בבדיקה אם נתרפא אם כן למה בוושט בעור הפנימי אם לא ניקב כולו חיישו המחבר והרמ"א לנתרפא. ואם כן לדידן דאסרינן בוושט אפילו לא ניקב גם עור הפנימי רק במקצת משום דחיישינן לנתרפא. אם כן ע"כ מה דמתיר המחבר כאן והרמ"א בהפ"מ בהמסס הוא רק משום סברת ר"ת שהביא הש"ך בס"ק י"ט. הרי דחיישו לחשש נתרפא ולא מינכר ואפשר מה שסברו כך הוא משום דישב קוץ בוושט טרפה משום חשש נתרפא ומצד הסברא אם יש להכיר נתרפא גם בוושט נוכל להכיר כי מה בכך שהוא אדום לזאת פסקו המחבר והרמ"א לעיל גבי וושט דחיישינן לנתרפא אפילו בעור הפנימי והרי ר"ת סובר גם כן דבוושט חיישינן לנתרפא ולא מינכר ואף על פי כן לא חייש בהמסס משום מי החזיר המחט לאחוריה. וכן פסק המחבר כר"ת משום סברת ר"ת משום מי החזיר ולפ"ז יש לעיין על הת"ש שכתב להחמיר בנאבד ההמסס ולא בדק אחר חשש נתרפא אפילו בהפ"מ דהרי הרמ"א סומך בהפ"מ על סברת ר"ת משום מי החזיר המחט א"כ אין לחוש כלל לנתרפא וצריך עיון:

אכן לפי מה שכתבתי לעיל על המקדש מעט ע"ש אפשר לומר דהר"ת לא חייש בהמסס משום מי החזיר המחט לאחוריה רק לנתרפא שלא ניכר כלל דהוא חשש רחוק וצריכין לחשוש שני חששים שהחזיר המחט וגם לנתרפא ולא מינכר דהוא חשש רחוק אבל לנתרפא ושיהיה מינכר דאינו חשש רחוק אפשר חייש ר"ת ואם כן צריך לבדוק על נתרפא וצ"ע כל זה:

ה

סעיף ח אם נמצא באחד מהם תחובה מחט ולא ניקב מעבר אל עבר הופכין ובודקין מבחוץ אם נמצא קורט דם בידוע שניקב כולו וטרפה וכו' והוא שלא מלחו ולא הדיחו. עיין ש"ך ס"ק כ"ג שכתב דמתשובות רשב"א אין ראיה להטריף באם ניקב מצד אחד ולא בדק אחר קורט דם כגון שהודח עי"ש. ולפענ"ד יש לעיין הרבה על זה הדין לאסור היכא שניקב רק מצד אחד באם הודח משום שלא נוכל לבדוק אחר ק"ד הרי אפילו רש"י שאוסר בהמסס בניקב מצד אחד משום שמא ניקב ונתרפא אבל בבית הכוסות היא ברייתא מפורשת דכשר מצד אחד משום דהוא עב. והמחבר פוסק כר"ת דמכשיר אפילו בהמסס משום דלא חיישינן לניקב ונתרפא משום מי החזיר המחט לאחוריה והרי כאן סובר המחבר אפילו בביה"כ באם ניקב רק מצד אחד וידענו בבירור שלא ניקב מעבר אל עבר דהרי אפילו בהודח או נמלח יכולין עדיין לבדוק אם ניקב מעבר החיצון ולהטריף יען לא נוכל לבדוק אחר קורט דם. וקשה מאד הרי חזינן שלא ניקב ועל כרחך רק לחוש שנתרפא הרי המחבר מכשיר אפילו בהמסס משום סברא זו דלא חיישינן לנתרפא משום מי החזיר המחט לאחוריה בחיי הבהמה דנייחי ומכש"כ בביה"כ דגם רש"י לא חייש לניקב ונתרפא דהוא ברייתא מפורשת דכשר בניקב רק מצד אחד ועל מעשה דרבי דהפכה ומצא ק"ד וטרפה כתב הרשב"א בתשו' רס"ו דהפכה רבי לבדוק אם ניקב בחוץ ומצא ק"ד משמע אבל קורט דם אין חיוב לבדוק בניקב רק מצד אחד וצ"ע על הרשב"א בחדושיו שכתב דבניקב מצד אחד צריך בדיקה דילמא איכא קורט דם בחוץ עי"ש וצ"ע. ועוד קשה על המחבר דאם החיוב לבדוק אחר ק"ד בניקב רק מצד אחד מה מועיל הבדיקה הא ליכא מידי למיסרך ונאבד הקורט דם כמו דאיתא בש"ס והרמ"א היקל רק בהפ"מ בניקב מצד אחד והודח וכן פסקו כל האחרונים וצריך עיון גדול:

סעיף הנ"ל עיין ש"ך ס"ק הנ"ל שכתב דמתשו' רשב"א אין ראיה להטריף באם לא בדק אחר ק"ד בניקב רק מצד אחד רק שהרשב"א כתב להטריף באם לא בדק אם לא ניקב לחוץ עי"ש. והנה כל המפרשי ש"ע טרחו מאד לעמוד על כוונת הרשב"א בשני תשובות סימן ר"ג וסימן תש"ס וזה לשונו שם בהשאלה נשאל במחט שנמצאת תחובה בכרס וקודם שבדקו אם נקבו משני צדדים ניטל המחט ומפני שהמחט דקה מאד לא ניכר מקום נקיבתו. וגם אי אפשר לבדוק בקורט דם לפי שאחר רחיצת הכרס היה מעשה. וכן בסגנון זה היא השאלה בסימן ר"ג. וע"ז השיב דמאחר שצריכה בדיקה ולא הספיקו לבדוק היא טרפה עי"ש. ויען שהרשב"א ז"ל בהשאלה נזכר ג"כ שלא היו יכולין לבדוק אחר ק"ד לפי שהיה אחר רחיצת הכרס לזאת רצו להוכיח מהרשב"א דגם אם לא בדקו אחר ק"ד בניקב מצד אחד הוא טרפה (ועיין ביש"ש ובת"ש ובפמ"ג כאן) ולפענ"ד נראה דבלא"ה אי אפשר לומר כן בכוונת הרשב"א שכתב כאן להטריף באם ניקב רק מצד אחד ולא בדק אחר ק"ד דהרי המעשה היה שהיה ספק אם ניקב לחוץ. ואם השואל היה שואל עוד כגון היכא שניקב רק מצד אחד כי גם אחר רחיצת הכרס יכולין לבדוק אם יש נקב. רק שלא נבדק אחר ק"ד היה לו לפרש ולא למיסתם. לכן נלפענ"ד לפרש כוונת הרשב"א ז"ל. והוא דהשואל היה שואל והוא דלא היה נבדק אם ניקב לחוץ וגם היו יכולין לבדוק אחר קורט דם. ואם כן אולי יש להתיר מחמת ס"ס ספק שמא המחט נתחב לאחר שחיטה ואת"ל קודם שחיטה שמא לא היה ניקב לחוץ. וע"ז השיב הרשב"א ז"ל לאסור. והרשב"א דאוסר גם גבי ישב לו קוץ בוושט אפילו אם אין קורט דם בפנים משום שמא אוכלין ומשקין שטפוהו הבאתי לעיל אות א' הרי דאוסר אף היכא שיש ס"ס אם כן כמו כן אוסר כאן ועל כרחך מוכרח לומר דסובר הרשב"א ז"ל דזה הענין שיהיה ניקב לחוץ שכיח יותר מלומר שהמחט לא ניקבה רק מצד א' כמו דאנן אסרינן לעיל בסימן ל"ג בהגהת רמ"א סעיף ד' אף היכא דאיכא ס"ס ועיין מש"כ עוד בזה לקמן מ"ט כנלפענ"ד ברור בכוונת הרשב"א ז"ל והוא בפשוט ויהיה מוכח בפירוש דהיכא דיהיה נמצא המחט תחובה ולא היינו יכולין לבדוק אם ניקב כולה וגם אפילו אחר ק"ד וא"כ יש עוד ס' שמא לאחר שחיטה וא"כ יש ספק ספיקא אעפ"כ אסור כדמוכח מתשו' רשב"א ז"ל הנ"ל:

בהגה"ה או שנאבד וכו'. וכתב הש"ך ס"ק כ"ה דאם ניקב מצד אחד ונאבד הביה"כ קודם שבדק מבחוץ אם ניקב בחוץ טרפה ומהת"ק ומהרש"ל נראה דמכשירין והש"ך פסק דטרפה וכתב הפמ"ג לפרש דעת המכשירין היינו היכא שידענו בבירור דהמחט לא היה עד לחוץ להכי יש סברא להכשיר אף אם לא בדק מבחוץ שמא ניקב דמי החזיר המחט לאחוריה והיינו אם המחט היה נוקב גם בחוץ היה צריך להיות המחט עוד תחוב שם כסברת ר"ת וכבר כתבתי לעיל דלאחר שחיטה שפיר יש לחוש דהמחט היה נוקב גם בחוץ ומה שהמחט אינו תחוב בחוץ משום דעל ידי משמוש ידי אדם וטלטול ממקום למקום חזרה המחט לאחוריה ומסתימת הש"ך משמע דגם באופן זה טרפה משום דלאחר שחיטה יש לומר שחזרה המחט ממקום תחיבתה וכהנ"ל:

ו

סעיף הנ"ל בהג"ה ויש לסמוך עליו בהפ"מ דעת הש"ך בס"ק ל"ב להתיר בהפ"מ אם הרגיש שהמחט תחוב רק במקצת אפילו אם לא בדק על נקב מבחוץ. והתבואות שור והפמ"ג אוסרים אפילו בהפ"מ אם לא בדק מבחוץ על נקב עי"ש. ובס' מקדש מעט חולק על הת"ש והפמ"ג וכתב להתיר בביה"כ בהפ"מ אפילו אם לא בדק אחר נקב וזה לשונו. אבל בביה"כ הרי רש"י ור"י וסייעתם מחלקים בו דלא חיישינן בו כבוושט משום דעורו עב ולא חיישינן כלל שניקב לחוץ כמבואר בלשון חידושי הרשב"א כולי האי לא עביד לנקובי. וכך כתב התה"ד הובא בש"ך ס"ק כ"ג דבעור דק הוא דחיישינן שבדבר מועט שתתפוס המחט תעבור הדופן אבל בדופן עב וכמו ביה"כ) ל"ח להבריא ר"ל לא חיישינן שניקב לחוץ וכו' הרי ר"ת וסייעתו ורש"י וסייעתו כדאי כל הנהו לסמוך עליהם בהפ"מ ושעה"ד ע"כ. הנה לפי דבריו קשה על הרשב"א לפי מה שהביא מהרשב"א בחדושיו והרי הרשב"א בתשובותיו פוסק דאם לא בדק הביה"כ מבחוץ טרפה. אכן בלא"ה דבריו תמוהין מה שהביא דבריהם דביה"כ שהוא עב ל"ח כלל שניקב לחוץ וכן אחר כך כתב אבל בדופן עב לא חיישינן להבריא ומפרש ל"ח שניקב לחוץ. הנה מלבד שאין שום רמז בדבריהם כאשר כתב אשר יען שהוא עב לא חיישינן כלל שניקב לחוץ אך גם אין שום סברא לומר דבשביל שהוא עב לא יהיה חשש נקב אך הלא דבריו אמורים על רש"י שסובר דבוושט ובהמסס חיישינן להבריא היינו שהיה נקב ונתרפא וכן כתב בפירוש התה"ד סימן קס"ה דרש"י חייש שהיה נקב ונסתם היינו נתרפא ומדוע דחשש נתרפא ושלא יהיה ניכר כלל הוא חשש רחוק (כאשר הרשב"א והר"ן חלקו על רש"י משום דסברו דלעולם מינכר אם נתרפא) וע"ז מפרש התה"ד וזה לשונו כל שהוא בשר עב אין לנו למיחש שמא הבריא (והרי לעיל כתב התה"ד דהבריא היינו שניקב ונסתם היינו נתרפא) דאמאי נימא שהבריא בשלמא בדבר שדופנו דק איכא למיחש שמא הבריא דבדופן דק בדבר מועט שתפס תעבור הדופן. (והיינו ששכיח מאד שתיכף ניקב כולו לזאת יען ששכיח מאד שניקב כולו לזאת אמרינן שניקב כולו והא דלא ראינו הנקב היינו משום שנתרפא ולא מינכר אף דנתרפא שלא מינכר הוא חשש רחוק עם כ"ז חיישינן משום דיותר נוטה בדבר שהוא דק שהמחט היה תעבור הדופן כולו ושהיה נקב). וסיים התה"ד אבל בדופן עב שיש לפניה לכנוס ולעבור הרבה ועדיין לא תעבור את כל הדופן לית לן למימר שמא הבריא עכ"ל. הרי דסיים התה"ד דאין לחוש שמא הבריא היינו נתרפא דבדבר שהוא עב אין יותר נוטה שניקב כל הדופן רק יש חשש שמא ניקב כולו ואם נחשוש לשמא ניקב נצטרך לומר שהבריא היינו נתרפא וזה לא שכיח להכי לא חיישינן להבריא ונתרפא. ועוד סיים שם התה"ד בדופן עב מילתא דפשיטא היא דלא חיישינן שמא הבריא לכולי עלמא ע"כ יע"ש הרי דרק להבריא היינו נתרפא לא חיישינן. אבל על נקב לבד בודאי יש לחוש היינו שאם לא בדק אחר נקב בודאי יש לחוש שמא היה נקב כי הוא ספק השקול בודאי טרפה מחמת הספק הרי דגם לרש"י ולר"ת וסייעתם ולתה"ד יש גם כן חשש נקב בביה"כ ובודאי טרפה לדידהו באם לא בדק אחר נקב. וצדקו הת"ש והפמ"ג שאסרו אפי' בהפ"מ:

ולפענ"ד יש ראיה גדולה ומוכרח לומר כדבריהם הנ"ל דהנה לכאורה קשה מאד על רש"י דחייש לנתרפא עד שאין ניכר א"כ קשה על הש"ס מנלן דאזלינן בתר רובא ויליף הש"ס מהקרבנות דאי אפשר למיבדק. משמע אבל אם הינו יכולין למיבדק לא היה עוד חשש על טרפה ולרש"י אף שהיו יכולין למיבדק על נקבים עדיין יש חשש שמא היה נקב ונתרפא. אכן לפי דבריהם דחשש נתרפא הוא חשש רחוק אשר אין לחשוש. ומה שרש"י חייש לנתרפא רק במחט שניקב דבר דק אשר יותר נוטה שהמחט היה נוקב כל הדופן להכי חיישינן חשש רחוק נתרפא אבל לחשוש חשש נתרפא באין הכרח לחשוש לא חיישינן דהוא חשש רחוק:

ז

סעיף יא מחט שנמצאת בקורקבן וכולה נבלעת בעובי ואין ניכר לא בפנים ולא מבחוץ תולין להקל ויש מחמירין ואוסרין אפי' בכה"ג. הדעה הראשונה הוא דעת הרשב"א משום שדרך הוושט לבלוע ועוד העמדנו על חזקת כשרות וטעם המחמירין הביא הש"ך בשם או"ה הטעם משום דתלינן שמא באתה מבחוץ וניקבה הוושט או הדקין עיין בש"ך ובט"ז:

והנה לכאורה קשה מאד על או"ה הלא ידוע מכח השכל והחוש אשר יותר שכיח שיבלע הוושט מחטין משיתחוב מחט מחוץ א"כ בודאי יותר יש לתלות שבאתה בפנים מבחוץ. ולזאת יש לעיין על הרשב"א ז"ל למה הוצרך גם טעם השני משום חזקת כשרות (ומה שכתב הט"ז בס"ק י"ח על טעם השני של הרשב"א ז"ל דגם הרשב"א לא מחשיב לטעם גמור אלא לסניף דהא אם כן למה מטריף הרשב"א לעיל בלא בדק הביה"כ באם ניקב מצד אחד עי"ש צ"ע לי דשם להכי מטריף הרשב"א ולא אוקמיה על חזקת היתר כמו שתירצו התוס' על ישב לו קוץ בוושט משום דשכיח שינקוב לחוץ כמו כן נוכל לומר גם בבית הכוסות דשכיח שינקוב משא"כ היכא דאין שכיח לאיסור יותר מלהיתר שפיר סובר הרשב"א דמוקמינן בחזקת היתר):

אכן אחר העיון נראה דנהי דבליעת הוושט הוא יותר שכיח מתחיבת חוץ מ"מ לעומת זה יש רוב דהמחטין הנבלעין אינן נוקבין האברים דאל"כ אין לנו רוב בהמות כשרות דכלהו חיותי ברייתא קוצי אוכלין. ועוד הרי חזינן דאם נמצאת מחט מונחת אין צריך שום בדיקה א"כ ע"כ דעדיין יש רוב שלא ניקבה. ואין לומר דהרוב היא שלא ניקבה לגמרי אבל מקצת שכיח לנקוב. דכבר הוכחתי לקמן סימן נ' מדברי התו' דישב קוץ בוושט דאדרבה אם התחיל לנקוב שכיח שינקוב לגמרי אם כן הרוב הוא שלא יתחיל לנקוב. ואם כן אדרבה קשה על הרשב"א ז"ל דמה בכ"ד שדרך הוושט לבלוע מ"מ אין דרך שינקבו האברים הפנימים ע"י המחטים שבולעין:

שוב ראיתי דגם על הש"ס במחט שנמצאת בריאה דמטרפינן היכא שנמצאת בחתוכא דריאה ופירש רש"י ז"ל הטעם משום דרוב הנבלעין דרך הוושט עי"ש. וקשה ג"כ מה בכך מ"מ הלא לעומת זה יש רוב דאין נוקבין האברים הפנימים. לכן ע"כ מוכרח לומר דדרך הוושט לבלוע אלים יותר מזה הרוב דאינם נוקבין והיינו דהנבלעין דרך הוושט הוא אלים יותר מרוב. או דאפשר לומר דלהכי מטרפינן שם משום ספק דגם דרך הקנה היא לא שכיח שיבלע ודרך הוושט שכיח שיבלע אף דאינו שכיח שינקוב מ"מ עכ"פ שקולים המה וא"כ טרפה מספק. ואם נאמר כן יהיה מוכח מהש"ס דבריעותא מחיים לא מוקמינן על חזקת היתר וכדעת הרמ"א ז"ל בסימן נ' ולפ"ז יש לכוון כ"ז בדברי הרשב"א ז"ל והוא דמתחלה כתב דהוושט יותר שכיח ליבלע ואף שיש רוב דאינן נוקבין מ"מ סובר דעדיין יותר נוטה לומר שבא מבפנים כי הרבה שכיח יותר שיבא מבפנים שיבא מבחוץ. וע"ז קאמר ועוד היינו שאם ת"ל כיון דעפ"י הרוב אינן נוקבין א"כ אין יותר שכיח לומר שבא מבפנים מ"מ כשר משום חזקת היתר ועל הרשב"א ז"ל לא קשה דהא מוכח מהש"ס הנ"ל דלא מוקמינן על חזקת היתר דהא הרשב"א ז"ל לשיטתו שם בסוגיא דמחט שנמצאת בריאה הוא מפרש פירוש אחר דלא כרש"י ז"ל ולשיטתו מה שמטרפינן בחתוכה דריאה הוא רק משום דחיישינן דהמחט ניקבה הריאה וחזרה לאחוריה אבל לא משום דרך הוושט עי"ש. ולפ"ז שפיר נוכל לומר כן על האו"ה והוא דסובר משום דרוב הנבלעין אין נוקבין להכי לא מהני הרוב הנבלעין דרך הוושט אם כן הצדדים שקולים וגם יסבור דבריעותא מחיים לא מוקמינן על חזקת היתר. ומה דהרמ"א מיקל בהפסד מרובה הוא משום דסומך על טעם הראשון של הרשב"א ז"ל דעדיין יותר נוטה שבא מבפנים מבחוץ וכהנ"ל:

אמנם עדיין קשה על האו"ה שאוסר דמ"מ איכא ס"ס להתיר ס' א' שמא בא מבפנים ואת"ל שבא מבחוץ שמא לא ניקבה יותר רק הקורקבן כמו שמכשירין לקמן בסימן מ"ט בקורקבן שניקב מחוץ וספק ע"י חולי או ע"י קוץ משום ס"ס. וראיתי שהפמ"ג הקשה זה ותירוצו לא ידעתי להולמו דהא מהיכי תיתי נימא דניחוש לשמא ניקב כולה והבריא דהא מי חזרה המחט לאחוריה כמו דאנן לא חיישינן בהמסס וצ"ע:

סימן מט

א

סעיף ב ניקב ושומן שעליו סותמו כשר. הנה זה הדין נובע מתו' דף מ"ט. עיין בתב"ש שהביא בשם הבאר עשק שבעופות מפוטמים יש לפעמים הרבה שומן על הנקב ואינה הגנה שאותו שומן לאו בתולדה הוא שאם תכחש יוסר השומן. וכן הסכים התב"ש לדינא. ולכאורה קשה מאד לפי דבריו על התו' והש"ע שכתבו זה הדין על קורקבן דשומן סותמו. והלא ידוע דשומן שעל הקורקבן אינו בתולדה. דהלא עינינו רואות דכמעט כל העופות אין להם שומן על הקורקבן רק לפעמים בעופות מפוטמים מאד יש גם השומן על הקורקבן א"כ הרי חזינן דהשומן של הקורקבן אינו בתולדה רק בא אחר הפיטום. וא"כ למה כתבו התוס' והש"ע זה הדין דקורקבן וא"כ לפי דברי הבאר עשק והתב"ש כתבו התו' וכל הפוסקים דין שאינו וצ"ע מאד דבריו:

והנה לכאורה בלא"ה יש להקשות על זה הדין דקורקבן בלא"ה כיון דהשומן אינו בתולדה רק אח"כ בא על ידי פיטום א"כ יש לחוש לשמא הנקב היה קודם הפיטום וא"כ הרי היתה טרפה ואינה חוזרת לכשרה. והרי כל הפוסקים חלקו על הרמב"ן ז"ל במה שהתיר ברגל שניטלו צוה"ג לחתוך הרגל וחלקו עליו דטרפה אינה חוזרת לכשרה וראיתי בדגול מרבבה שכתב לחלוק על הבאר עשק דמה בכך שחסר השומן כמו שכתב הר"ן על רש"י ז"ל בטעם דסירכא כסדרן דכשר לשיטת רש"י ז"ל דאין סירכא בלא נקב האיך טרפה חוזרת לכשרה. וכתב הר"ן ז"ל שבאמת נקב זה מעולם לא היה טרפה כי יש נקבים אשר ראוים להעלות סירכא וזה הנקבים מעולם לא נטרפו אף קודם שעלו בהם סירכא רק אנו מטריפין כל נקב אם נמצאת בלא סירכא כי שמא הוא מהנקבים אשר אינם ראוים להעלות סירכא ולהכי גם כאן אם עלה שומן על הנקב אמרינן דמעולם לא היה טרפה אפילו קודם שעלה עליו השומן כי חזינן שהוא מהנקבים אשר יקבלו סתימה ולהכי אף שיוסר השומן מה בכך מכל מקום זה הנקב אינו מהנקבים הנטרפים עי"ש. אך עכ"ז כתב דיש להטריף משום דיש לחוש שמא הנקב בא אחר כך ואח"כ יוסר השומן:

ולפענ"ד לפי דברי הדגול מרבבה א"כ כל נקב יהיה רק מספק טרפה דשמא הוא מהנקבים אשר יקבלו סתימה משומן ולא מצינו מי שיאמר דנקב יהיה רק ספק טרפה כי הוא נ"מ גדול כגון לענין תערובות או לענין אם יהיה עוד ספק:

והנה ראיתי בתשובות חתם סופר שכתב באמת דלהר"ן ז"ל כל נקב בריאה הוא רק ספק טרפה דשמא הוא מהנקבים אשר ראוים להעלות סירכא עי"ש. ובאמת לא ידעתי הלא אף להר"ן ז"ל אין זה שייך לומר בכל שטח הריאה רק יש לומר כן בנקב שבחיתוך האונות אבל במקום אחר אף אם יעלה סירכא יהיה שלא כסדרן וצ"ע מאד על החתם סופר שכתב כן על כל שטח שבריאה:

אמנם גם זה לא מצינו בשום אחד מהפוסקים שיאמרו דנקב בחיתוך האונות יהיה רק ספק טרפה. ועוד קשה לפענ"ד דא"כ דהוא רק ספק א"כ יהיה כשר משום רוב בהמות כשרות ונימא דגם בהמה זו כשרה והנקב הזה אינו מהמטריפין כי אם הנקב הזה אינו מהמטריפין לא יצאה מהרוב ואם הוא מהמטריפין יצאה מהרוב. אף לשיטת הרמ"א בהג"ה לקמן דבריעותא מחיים לא אמרינן נשחטה הותרה כבר הארכתי בסימן נ' דהיכא דשייך עדיין לומר רוב לא שייך לומר דבשביל ריעותא מחיים לא ניזיל בתר רוב עי"ש:

לכן ע"כ מוכרח לומר דהנקבים אשר ראוים להעלות סירכא לא שכיח והיינו דרק היא מעוטא דמעוטא דאל"כ דגם הוא מיעוט א"כ עדיין יהיה רק ספק טרפה. ולפ"ז יש לומר כן גם על הנקבים לפי דברי הדגול מרבבה הנ"ל. אמנם לפענ"ד נראה לי דסתימה זו דהשומן לא דמי לדברי הר"ן ז"ל בסירכא כי בשלמא בסירכא הסירכא נעשה מעצמה בלי שום תפיסת ידי אדם שפיר יש לומר כיון דזה הנקב עלה בו סירכא להכי מעולם לא נטרפה. אבל שומן דבא ע"י פיטום היינו שמפטמים העוף עי"ז נתהוה שומן בהעוף אם כן מהיכי תיתי נימא דמעולם היה ראוי להעלות שומן. וצריך לומר לדעת הדגול מרבבה דכך הוא דיש נקבים דאפילו אם מפטמים העוף לא יקבל הנקב סתימה מהשומן ולהכי זה הנקב אשר חזינן שעלה בו שומן אמרינן דמעולם לא היה טרפה והוא דאפילו אם לא היינו מפטמים העוף והיה נשאר הנקב בלא שומן גם כן לא היה טרפה רק אם לא היה נתפטם העוף היינו מטריפין העוף כי שמא הוא מהנקבים אשר לא היה עולה עליו שומן אפילו אם היינו מפטמים העוף:

אמנם לפענ"ד מנין לומר סברא זו דיש נקבים אשר אפילו אם מפטמים העוף ויתהוה שומן ובמקום הנקב לא יעלה שומן בשלמא בסירכא יש לומר כן דיש נקבים אשר הלחלוחית שיוצא על פי הנקב לא יתהוה הסירכא לקיום. אבל לומר שלא יעלה עליו שומן אין שום סברא לומר דיהיה חילוק בין הנקבים. ועוד דהנה זה הדין נובע מהתוס' וכתבו על מחט שניקב בקורקבן ושומן שעליו סתמו עיין שם:

ולפענ"ד בנקב שעל ידי מחט בודאי אין שום סברא לומר דיהיה חילוק בין הנקבים בשלמא בנקב מחמת עצמו יש סברא לומר כן דנקב זה שנתהוה לא היה באופן שיהיה טרפה אבל נקב על ידי מחט ובפרט שהמחט עדיין תחוב א"כ אם יש סברא לומר אשר אינם ראוים להעלות עליהם שומן א"כ כל נקב ע"י מחט אין ראוי להעלות עליו שומן. וא"כ ע"כ מוכרח לומר לדעת הדגול מרבבה על התו' שהכשירו במחט משום דאמרינן דאחר השומן נתהוה הנקב ואדרבה בזה יהיה מתורץ מה שהקשיתי דשמא הנקב היה מקודם דעל כרחך הנקב הזה שהוא על ידי מחט בודאי בא אחר השומן דאם היה מקודם לא היה עולה עליו שומן. אמנם לפ"ז עדיין קשה קושיית הבאר עשק דשמא יסור השומן כאשר גם הדגול מרבבה כתב אשר באם נתהוה הנקב אחר שהיה השומן יש להטריף משום סברת הבאר עשק כשיוכחש יוסר השומן וא"כ לא הועלנו כלום בדברי הד"מ ובפרט על התוספות שכתבו גם להכשיר בנקב שע"י מחט דאז לפי הדגול מרבבה עיקר ההיתר רק משום דאמרינן דאח"כ בא הנקב כי נקב ע"י מחט הוא בודאי מן המטריפין וכהנ"ל אם כן יש חשש כשיוכחש יוסר השומן:

לכן נלפענ"ד אף אם נאמר דלא כדגול מרבבה וא"כ קשה בלא"ה שמא היה הנקב קודם הפיטום ואין טרפה חוזרת לכשרה. אפשר לומר דהנה ידוע דהשומן שבא ע"י פיטום לא נתהוה ביום אחד או יומים רק לכה"פ יותר משלשה ימים וא"כ כל נקב אף שהוגלד פי המכה וידענו עי"ז שלכה"פ הנקב הזה הוא משלשה ימים. אך כיון שידענו שהשומן נתהוה יותר משלשה ימים והיינו הרי הוא כאלו ידענו בבירור שזה השומן היה לכה"פ מארבעה או חמשה ימים או יותר והנקב הזה לא ידענו בבירור רק משלשה ימים אוקמינן על חזקתו חזקת הגוף דלא נתהוה הנקב רק אח"כ כמו בכל חזקת הגוף דאמרינן השתא דאיתרע. אך לפ"ז חזקת הגוף שייך רק היכא דהנקב היה על ידי מחט או קוץ אבל היכא שהנקב הוא על ידי חולי אין כאן חזקת הגוף דשמא נולדה תיכף עם נקב ולהכי התו' כתבו בניקב ע"י מחט וצ"ע. אכן אפשר כמו שאנו מכשירין הגבינות מבהמה טרפה משום דאוקמינן על חזקה מכח רוב בהמות כשרות אם כן יש לנו לומר כן על כל הנקבים מכח חזקה מחמת רוב דהשתא הוא נטרפה. אכן התוס' לשיטתיה דאסרו הגבינות להכי נקטו רק נקב ע"י מחט וכהנ"ל ועדיין צ"ע כ"ז:

ב

סעיף ד תולין להקל. עיין בט"ז שהקשה מוושט דלא מכשירין משום ס"ס והנקודת הכסף מתרץ משום דשם בוושט הספק הב' שמא ניקב המחט וזה הספק הוא שכיח עי"ש והוא תמוה כמו שתמהו כל האחרונים דהרי הט"ז דחה סברא זו מעולא דאינו חושש בישב לו קוץ בוושט ובמחט בחלל הגוף לכ"ע טרפה עי"ש. ולי נראה לפענ"ד דהנה אנן פסקינן לעיל בוושט דאסור אם נתחב המחט בצד אחד אפי' אין קורט דם בפנים והיינו משום אוכלין ומשקין שטפוהו. ועיין ברש"י שם שפירש על דברי עולא דמיירי שאין קורט דם בפנים. ועיין מש"כ לעיל בסימן מ"ח אות א' לתרץ בזה קושית הכרו"פ על רש"י ולפ"ז שפיר אפשר לומר דאנן ג"כ סוברין בזה כרש"י דעולא מיירי רק באין קורט דם בפנים ולהכי מכשיר משום דיש עוד ספק שמא לאחר שחיטה נתחב. אם כן ממילא אין הוכחא מעולא דסובר דחשש שינקוב לחוץ לא שכיח כמו החשש שינקוב המחט בחלל הגוף את האברים. דשפיר נוכל לומר דגם לעולא דומה החשש שינקוב לחוץ לחשש שינקוב המחט בחלל הגוף את האברים. ואפשר עוד יותר ואעפ"כ מתיר משום דיש עוד ספק שמא לאחר שחיטה נתחב. אכן אנן דאסרינן בישב לו קוץ בוושט ואפילו אין קורט דם בפנים על כרחך מוכרח דאנן סבירא לן דלא מחשב לס"ס משום דשכיח שינקוב לחוץ. ואם כן שפיר נוכל להתיר כאן ביש נקב בחוץ ואינו ידוע אם מחמת חולי משום ספק ספיקא דשפיר נוכל לומר דזה הספק שמא ניקב אברים הפנימים לא שכיח כל כך כחשש נקיבת לחוץ ומעולא דאינו חושש בקוץ לא מוכח כלל דיסבור דנקיבת הקוץ לחוץ לא שכיח כמו נקיבת המחט בחלל הגוף את האברים הפנימים דהא עולא מיירי באין קורט דם בפנים. ואם כן יש עוד ספק שמא לאחר שחיטה ואם כן יסבור דנקיבת הקוץ לחוץ הוא שכיח כמו נקיבת מחט בחלל את האברים הפנימיים ואף על פי כן מתיר משום ספק ספיקא ואנן דפסקינן דלא כעולא משום דאנן פליגי בזה על עולא וסוברים דהוא יותר שכיח לנקוב לחוץ להכי אינו מועיל ספק ספיקא וכהנ"ל:

עוד נלפענ"ד לתרץ דהנה המחבר והרמ"א לעיל בסימן ל"ג בוושט פסקו דחיישינן גם לנתרפא הרי דהם מפרשים מה דאמר עולא אין חוששין שמא הבריא היינו שמפרשים דהבריא פירושו נתרפא. אם כן שפיר אפשר לומר דגם עולא סובר דענין נקיבת קוץ לחוץ שכיח ורק הא דמתיר משום דלא חייש לנתרפא ויש נפקא מינה היינו או דאם יש בדיקה לענין נקב בוושט מבחוץ או כגון היכא שגם הפנימי לא ניקב כולה מכשיר עולא משום דלא חייש לנתרפא אבל ענין נקיבת הקוץ לחוץ גם לעולא שכיח ושכיח ואפשר יותר מנקיבת מחט בחלל הגוף את האברים הפנימיים. אכן לפי זה יהיה הדין דמה דאסרינן לעיל סימן ל"ג בוושט היכא דניקב עור הפנימי ולא ידענו אם על ידי קוץ או על ידי חולי ואינו מועיל ספק ספיקא יהיה רק היכא שניקב העור הפנימי כולה ואם כן יש חשש לשמא ניקב עדיין עור החיצון כי אנן סוברין דאין לוושט בדיקה מבחוץ אף לענין נקב אבל אם לא ניקב עור הפנימי כולה א"כ צריכין אנו גם לחוש לנתרפא ושלא יהיה מינכר והרי חשש נתרפא מוכח עכ"פ מעולא דלא שכיח כל כך ואם כן עכ"פ צריך להיות מועיל ס"ס כמו כאן וכסברת הט"ז. ובזה מדויק מאד לשון הגהת רמ"א לעיל בסימן ל"ג סעיף ד' שכתב וז"ל אבל אם יש לחוש שניקב על ידי קוץ אפילו לא ניקב רק הפנימי (משמע דעכ"פ כל הפנימי ניקב) טרפה דחיישינן שמא ניקב גם החיצון דוושט אין לו בדיקה מבחוץ ע"כ הרי דבאופן זה אוסר הרמ"א ז"ל רק משום דוושט אין לו בדיקה מבחוץ משמע אבל אם גם הפנימי לא ניקב כולה אין אוסר כאן היכא שיש עוד ספק שמא ע"י חולי משום דלענין לחשוש עוד לשמא נתרפא לא חייש היכא דאיכא ס"ס:

אמנם לפענ"ד קשה למה יש להתיר כאן משום ס"ס הא ידוע דהספיקות צריכין להיות שקולים והרי הכא דאם זה הנקב הוא ע"י קוץ יש שני צדדים לאיסור צד אחד שמא בא הקוץ מבפנים וא"כ ניקב כולה ואת"ל שהקוץ בא מבחוץ ג"כ יש ספק שמא ניקב אחד מהאברים. ועיין בהרשב"א ובר"ן שכתבו להטריף באם ניקב הקורקבן בחוץ משום ממ"נ דאי בפנים הרי ניקב כולה ואם מבחוץ שמא ניקבו האברים עי"ש וא"כ צריך עיון על הש"ע למה התיר בספק ע"י חולי או ע"י קוץ משום ס"ס דאם ע"י קוץ יש ס"ס להחמיר וצ"ע:

עיין בתב"ש ובפמ"ג כאן ס"ק ה' שכתבו דמה דאנו מתירין כאן בספק ע"י חולי או על ידי קוץ הוא רק היכא שאין העור לפנינו דאם העור לפנינו אם הוא שלם אין כאן ס"ס דודאי באה המחט מבפנים דרוב הנבלעין דרך הוושט אך באם העור שלם יש להתיר בלא ס"ס משום דודאי ע"י חולי ואם העור נקוב אז בודאי על ידי קוץ. עוד כתב הפמ"ג דבבהמה או אווזא אם העור שלם ונמצא מחט או קוץ בחלל הגוף הוא ודאי טרפה דרוב הנבלעין דרך הוושט א"כ ניקבה הוושט רק בתרנגולת שיש להם זפק וניקב הזפק כשר ונמצא מחט בחלל הגוף אז הוא רק ספק טרפה ויש להתיר במליחה משום ס"ס עי"ש. ולפענ"ד יש לעיין בכל זה במה שכתבו דאם העור שלם ויש מחט בחלל הגוף הוא ודאי טרפה משום דרוב הנבלעין דרך הוושט אך הלא מ"מ יש נגד זה רוב שאינן נקובין האברים אם בלעו מחט או קוץ כמו שבארתי זה בסימן נ'. וא"כ עדיין הס' שקול. ועיין מש"כ לעיל בסימן מ"ח להקשות מכח זה על רש"י ז"ל בסוגיא דמחט שנמצאת בריאה עי"ש. וצ"ע גם מש"כ הפמ"ג דביש זפק יש ספק שמא יצא המחט דרך הזפק. ולכאורה יש לעיין דהא שאר האברים מרובים הרבה מהזפק א"כ למה לא נימא דהמחט יצא ע"י רוב האברים. וג"כ יש לומר להיפך דיש להתיר משום דנימא רוב עופות אינן נטרפין אם כן בודאי יצאה המחט דרך הזפק. אך עדיין יש לומר דנהי דיצא דרך הזפק מ"מ שמא ניקב המחט האברים אחר שיצאה מהזפק אם נאמר דלא כהרשב"א דאפילו היכא שלא באה בכח יש לחוש לשמא ניקבו האברים וצ"ע בכ"ז:

ג

סעיף הנ"ל אם נמצא מחט תחוב בו עיין בש"ך ס"ק ד' שהביא בשם הד"מ דבקורקבן אם המחט תחוב משני צדדים טרפה אפי' בלא קורט דם כיון דבשר הקורקבן הוא עב אין סברא לומר דניקב כל העב לאחר שחיטה. והש"ך הביא הרבה פוסקים שכתבו בפירוש דגם בקורקבן צריך ק"ד. והת"ש והפמ"ג סתרו דברי הש"ך דאנן מהפוסקים דהפוסקים האלו סברו דבבית הכוסות צריך קורט דם מבחוץ אבל אם רק בפנים כשר אם אין ק"ד מבחוץ אבל לדידן דפסקינן דאם קורט דם בפנים טרפה אף אם אין ק"ד מבחוץ משום דע"י ק"ד בפנים ידענו אשר התחיל לנקוב מחיים ותלינן דהכל נעשה מחיים ומשום זה הקשה על הש"ך דסותר דברי עצמו כי הש"ך פוסק בסימן מ"ח דק"ד בפנים ג"כ טרפה עי"ש בפמ"ג. ולפענ"ד יש לעיין בזו הסברא שכתבו דלהפוסקים המטריפין בק"ד בפנים הוא משום כיון דהתחיל לנקוב מחיים תלינן דהכל נעשה מחיים. וקשה ע"ז דאם ניקב מבחוץ היה צריך להיות ק"ד מבחוץ הכי זו הסברא דתלינן דהכל נעשה מחיים הוא בהכרח דנעשה מחיים א"כ מה דאין קורט דם מבחוץ יש סתירה דלא נעשה מחיים לכן נלפענ"ד דהטעם של הפוסקים המטריפין בק"ד בפנים הוא משום דיש סברא לומר דהקורט דם שמבחוץ נכנס מבחוץ לבפנים וכן נלפענ"ד מוכח מהב"ח סברא שכתב הב"ח וזה לשונו:

ומעתה אף להמטריפין בק"ד בפנים מ"מ בקורקבן שאין גם בפנים ק"ד יש להכשיר מכח הוכחא דאין ק"ד מבחוץ כי אין לומר דהק"ד שמבחוץ נכנס לבפנים דהרי גם בפנים אין ק"ד. אכן לכאו' יש סברא בקורקבן בלא ק"ד להטריף משום הסברא דבבירור התחיל לנקוב מחיים ולהכי אף שאין ק"ד מבחוץ הלא בפנים ניקב מחיים ואין קורט דם וא"כ למה אין קורט דם בפנים וא"כ אין לנו להכשיר משום דאין קורט דם מבחוץ אכן על כל זה יש לומר דבפנים שיש שם אוכלין ומשקין נהי דלהני פוסקים מוכרח לומר דבבית הכוסות או בקורקבן כיון דנייחי האוכלין ומשקין לא אמרינן שטפוהו היינו דלא שכיח שישטפוהו אבל מ"מ יוכל להיות ששטפוהו האוכלין ומשקין א"כ עדיין יש להכשיר משום דאין ק"ד מבחוץ והא דבפנים אין ק"ד יוכל להיות משום אוכלין ומשקין שטפוהו אכן לפי מה שאמרתי סברת הפוסקים המטריפין בק"ד בפנים משום דהק"ד שמבחוץ נסרך עד לפנים א"כ יש להטריף ואף שאין ק"ד מבחוץ די"ל דהק"ד שמבחוץ נכנס לפנים ואח"כ שטפוהו האוכלין ומשקין וא"כ שפיר יש לומר כהת"ש והפמ"ג דלהכי המטריפין בקורט דם בפנים יש להטריף במחט משני צדדים אף שאין קורט דם:

תוכן העניינים

בית יהושע יורה דעה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה