אור ברסלב
בית יהושע יורה דעה ענין חזקה שטרך בידי מה בעי

בית יהושע יורה דעה· רבי יהושע פריידין

ענין חזקה שטרך בידי מה בעי

ענין קידושין שאין מסורין לביאה

הנה זה הענין חזקה שטרך בידי מה בעי כבר הדפסתי בספרי חומות יהושע רוב מזה אך יען יש שם הרבה תקנתי

הנה קצת אחרונים רצו לומר דבטענת על פרעון מועיל רוב להוציא ממון כיון דיש חזקת חיוב לסייע. (או אפשר דע"י הרוב נעשה כטענת שמא והוא א"י אם פרעתיך דחייב) וכן יש שנסתפקו אם במקום שטר מועיל רוב להוציא כמו להפוסקים דמיגו להוציא לא אמרינן ובמקום שטר אמרינן כמו כן נוכל לומר על דבמקום שטר יהיה מועיל רוב להוציא:

הגה"ה והנה הא דאמרינן מיגו להוציא במקום שטר הוא רק מוכח משיטראי. והנה הקצה"ח הקשה ע"ז מדברי הרמב"ן ז"ל בחידושיו פ' חז"ה שכתב על סטראי דלאו מיגו להוציא הוא וז"ל דאיהו נאמן לומר סיטראי על מה שתפוס ואין נאמנות על מנה שבשטר אלא על מה שפרעו שהוא אומר סיטראי נינהו ואע"ג דממילא מהני ליה לגבות מנה שבשטר ע"כ להכי כתב הקצה"ח דאפילו במלוה ע"פ גם כן נאמן לומר סימראי במיגו וחולק על הש"ך ז"ל בזה ע"ש. ולפענ"ד נראה דלדידן ניחא דהנה הרא"ש בריש פרק שנים אוחזין הביא דיש מקשין מהא דשומר שמסר לשומר חייב משום דאינו יכול לישבע ואי עד המסייע פוטר משבועה א"כ יפטור אותו השומר הב' משבועה וכתב הרא"ש ז"ל לדחות ראיה זו והוא משום כיון דאינו יכול לישבע צריך לשלם להכי אין השומר השני יכול לפטור אותו דהא הוא ממון וע"א אינו קם לממון עיין בחידושי ר"ן בב"מ הביא ראיה זו משומר שמסר לשומר דעד המסייע אינו פוטר משבועה בשם הרמב"ן עי"ש. הרי נשמע דהרמב"ן ז"ל סובר אף דהשתא שאינו יכול לישבע נעשה חיוב ממון מ"מ כיון דחיוב ממון בא רק ע"י חיוב שבועה א"כ אם היה עד יכול לפטור משבועה ממילא היה פטור גם מחיוב ממון הרי דהרמב"ן ז"ל דן הדבר רק מהיכן בא שורה הדבר להכי כיון דהחיוב ממון בא רק משורש חיוב שבועה להכי גם עד היה יכול לפטור אותו אם היה הדין דעד המסייע פוטר משבועה להכי שפיר כתב ג"כ הרמב"ן ז"ל בסיטראי דאף אם היה נאמן סיטראי יהיה גובה המנה שבשטר וא"כ יהיה מוציא ע"י טענה זו מ"מ שפיר סובר הרמב"ן דלא מיקרי מיגו להוציא כיון דעיקר שורש הדבר שטוענים עליו היא על המנה פרעון שהיה וע"ז יש לו מיגו להכי סובר הרמב"ן ז"ל דמיקרי מיגו להחזיק ולא להוציא. אכן לפי סברת הרא"ש ז"ל דהוא סובר דאין אנו דנין על שורש הדבר רק כפי מה שהוא עכשיו דלהכי סובר הרא"ש כיון דעכשיו הוא חיוב ממון אין עד המסייע יכול לפטור אותו א"כ ממילא להרא"ש ז"ל גם בסיטראי שפיר מיקרי מיגו להוציא כיון דעכשיו בא להוציא המנה שבשטר וא"כ לפ"ז ממילא לדידן דפסקינן כהרא"ש ז"ל דעד המסייע פוטר א"כ בע"כ אנו סוברים כסברת הרא"ש ז"ל הנ"ל לדחות ראיות הרמב"ן ז"ל להכי ממילא בע"כ מוכרח לומר דלהכי נאמן בסיטראי במיגו משום דהוא במקום שטר, טעות הדפוס אשר מחמת הטעותים קשה להבין בטוב לזאת כל הטעותים ואדפיסם כעת פעם שנית. וא"כ לדידן שפיר יכולין לומר דבמלוה ע"פ אינו נאמן בסיטראי במיגו דהוא להוציא וכמו שכתב הש"ך ז"ל ע"כ: ע"כ הגה"ה

ונלפע"ד דגדולי ראשונים ז"ל פליגי בזה. והוא דהנה ידוע הקושיא שהקשו על התוס' ב"ב דף ע' שהקשו על הש"ס דרצו לומר דמ"ד דנשבע וגובה כולה משום דלית ליה החזרתי במיגו דנאנסה. והקשו התוס' דנטעון להם נאנסה. ותירצו דנאנסה ל"ש. והקשו וכן התומים הרי פרעון על השטר יותר ל"ש מנאנסה דהרי נאנסה נאמן השומר ופרעתי על שטר אינו נאמן וצריך לשלם היכא שאין לו מיגו א"כ האיך טענינן ליורשים טענת החזרתי והנה תירצו וכן הנתיבות לפי סברת הרשב"ם שם דף הנ"ל וסברת הסמ"ע סי' מ"ו וסי' רצ"ו כיון דיש לו טענה נאנסה להכי לא הי' ירא להניח השטר א"כ בלאו מיגו טענת החזרתי טענה טובה ושכיח. והנה האחרונים השתמשו הרבה בסברא זו ומכח זה חולקים על הט"ז בסימן פ"ב שכתב דאם מודה בשטר שכתבו ואחר כדי דיבור טען פרעתי אינו נאמן משום דהוא מיגו למפרע וכתב על זה השערי משפט דמה שנאמן לומר פרוע בשטר שאינו מקוים לאו משום מיגו רק משום כיון דיש לו טענת מזויף להכי פרע לו והניח השטר בידו ע"ש:

גם הנתיבות סי' צ"ט ס"ק ד' הקשה מכח סברתו על הש"ך ז"ל שם ס"ק י"ד שכתב דאם ליכא עידי ראה אף שהלוה מודה שאינו שלו מ"מ גובה הבע"ח מהחפץ כי טענינן לקוח דהלוה היה נאמן לומר לקוח במיגו דהחזרתי. והקשה הנתיבות מהיכי תיתי נטעון לקוח דבשלמא אם הוא טוען לקוח יש לנו הוכחה שהוא אמת מכח מיגו ולא דמי להא דטענינן ליתמי וללקוחות פרוע במיגו דמזויף או החזרתי במיגו דנאנסה אף שהלוה מודה שאינו פרוע דשם כיון שיכול לטעון מזויף (או נאנסה) לא חש מלהניח השטר ואיתרע חזקת השטר וכיון דליכא הוכחה שאינו פרוע ממילא אין יכול לגבות עי"ש הרי בפירוש דאלו האחרונים סברו דמה דנאמן בשטר שאינו מקוים פרעתי ובשטר פקדון החזרתי לאו משום מיגו רק משום דלא שייך חזקה שטרך בידי מה בעי משום דסמך על טענות מזויף או נאנסה להכי הניח השטר בידו:

והנה נלפענ"ד מלבד שמפורש בהראשונים ז"ל דהטעם הוא משום מיגו עיין בתוס' גיטין דף ב' ובתוס' בב"מ דף י"ג שכתב שם להוכיח דנהי דלא טענינן ליתמי מזויף מ"מ פרוע טענינן להם דהא גם נאנסה לא טענינן להם ומכל מקום החזרתי טענינן להם משום שאביהם היה נאמן במיגו דנאנסה וכן מהמלחמות בסוגיא דהחזרתי במיגו דנאנסה הבאתי לקמן בדיני משאיל"מ מוכח גם כן בפירוש דהטעם הוא משום מיגו. ומתוס' ב"ב בסוגיא דנסכא דר"א מפורש יותר דהטעם הוא משום מיגו דהנה התוס' הקשו שם דליהמניה דידי חטף בשבועה במיגו דלא חטפתי ואין לומר דאם היה טוען לא חטף היה צריך לישבע שבועה דאורייתא דהא נאמן החזרתי במיגו דנאנסה ונאנסה צריך גם כן לישבע שבועה דאורייתא עי"ש. ואם כדבריהם דטענת החזרתי בעצמותה טענה טובה בלא מיגו אין שום ראיה מהחזרתי על קושייתם דדידי חטף וכמובן. הרי מוכח מכל אלו המקומות דהטעם הוא משום מיגו. ואעפ"כ טענינן ליתמי וללקוחות החזרתי או פרוע היכא שהיה הלוה או הנפקד נאמן א"כ ממילא לא קשה על הש"ך הנ"ל קושית הנתיבות. אך גם על הרשב"ם והסמ"ע ז"ל לפענ"ד גם כן אי אפשר לומר דס"ל דהחזרתי או פרעתי דנאמן דלאו משום מיגו הוא דהנה הסמ"ע בסימן רצ"ו מתחלה כתב דנאמן החזרתי במיגו דנאנסה ואחר כך כתב ואין לומר אם איתא דפרע היה לו ליטול השטר דסמך אטענת נאנסה ע"ש. וקשה א"כ למה כתב לעיל מיניה משום מיגו:

שוב ראיתי דגם על הש"ס ב"ב דף ע' ועל הרשב"ם יש לעיין בזה דהנה מתחלה בעי רב עמרם מר"ח אם נאמן החזרתי במיגו דנאנסה ולא מצי א"ל שטרך בידי מה בעי ואמר ליה דנאמן ואחר כך הקשה ולימא ליה שטרא וכו'. וקשה הא זה היה שואל לו מתחלה. והרשב"ם ז"ל פירש על הא דמשני הש"ס כי אמר ליה נאנסה מי מצי א"ל שטרא וכו' וז"ל ולמיגו במקום עדים לא דמי דנפקד לא הוה חייש לשטרא דיכול לפטור בטענת אונס ע"ש. וקשה דלפי דבריהם כאן לאו מטעם מיגו והרי הש"ס אמרו לעיל בפירוש מיגו דאי בעי אמר נאנסה מהימן השתא נמי מהימן הרי משום מיגו. וכן הרשב"ם ז"ל כתב בפירוש מתחלה דהוא משום מיגו רק על תירוץ הש"ס כי א"ל נאנסה וכו' כתב הרשב"ם ולמיגו במקום עדים לא דמי. לכן נלפע"ד דצריכין מיגו וגם סברת הרשב"ם ז"ל והסמ"ע ז"ל והוא דהנה זה בודאי מצד הסברא מה דאינו נאמן לומר פרעתי בשטר והוא משום דלא היה לו להניח השטר בודאי אין לומר דלהכי לא היה לו להניח השטר משום שמא יתבע אותו פעם שנית מה בכך שיתבע אותו הלא יטעון פרעתי ואי דלא יהיה נאמן הא ע"ז אנו דנין למה לא יהיה נאמן. אלא ע"כ דהטעם הוא דאף אם יהיה נאמן לטעון פרעתי מ"מ היה לו ליקח השטר או משום דמה לו לבא עמו בדינא ודיינא או משום דזילו נכסי' כמו שנראה מהרמב"ן ז"ל במלחמות פרק ג"פ שכתב הטעם וז"ל דלהכי בכת"י נאמן לומר פרעתי משום דאינו גובה ממשועבדים אין מקפידין עליו ומניחין אותו ביד מלוה אף על פי שהוא פרוע ואין נוהגין כן בכתב ידי עדים מפני שיש לו קול וזילי נכסי דלוה שהרי גובה ממשועבדים ע"כ. אכן השתא דהדין הוא דאינו נאמן לומר פרעתי על שטר אז בודאי יש יותר סברא והוכחה גדולה דלא פרע לו דיוכל לבא לידי הפסד ממון באם יתבע אותו פ"ש. וסובר הרשב"ם דנגד הוכחה הגדולה הזו שיוכל לבא לידי הפסד ממון אם פרע לו והניח השטר בידו דאפילו במיגו לא יהיה נאמן לומר שפרע לו. ומעתה נבין שפיר לשון הש"ס ופירוש הרשב"ם ז"ל והוא דכשא"ל דנאמן החזרתי במיגו דנאנסה הקשה לו מצד הסברא דנגד הוכחא גדולה הזו דיבא לידי הפסד ממון לא יהיה מועיל מיגו. וכן כתב הרשב"ם דהוא כמיגו במקום עדים ומשני ליה דהיה יכול לטעון נאנסה וכמו שפירש הרשב"ם ז"ל דכיון דיכול לטעון נאנסה א"כ לא היה ירא להניח השטר משום הפסד ממון דיטעון נאנסה. וכתב הרשב"ם דלהכי לא דמי למיגו במקום עדים עי"ש. א"כ לא נשאר רק דאפילו אם יהיה נאמן מ"מ לא היה לו להניח השטר בידו משום חששות הנ"ל דזילי נכסיה או לבא עמו בדינא ודיינא. אכן החששות האלו אינם כ"כ גדולים ולהכי נאמן אם יש לו מיגו וזה הוא שכתב הרשב"ם ולמיגו במקום עדים לא דמי וכו' והיינו דאם היה חשש הפסד ממון אז גם מיגו לא היה מועיל דהיה נחשב כמיגו במקום עדים והיינו אנן סהדי שלא פרע לו. אכן השתא דקיימינן דהפסד ממון אין כאן דיכול לטעון נאנסה וא"כ לא נשאר רק סברות קטנות הנ"ל אשר גם משום זה אינו נאמן לומר פרעתי אך במיגו נאמן דעכשיו אין זה מיגו במקום עדים. ומעתה מובנים בטוב דברי הסמ"ע שכתב דנאמן החזרתי במיגו דנאנסה. ואין לומר אם איתא דפרע היה לו ליטול השטר (דיוכל לבא לידי הפסד ממון והוה כמיגו נגד אנן סהדי דלא אמרינן מיגו) דסמך אטענת נאנסה והיינו א"כ לא יוכל לבא לידי הפסד ולא נשאר רק החששות הנ"ל ונגד חששות אלו מועיל מיגו וכן הוא כונת הסמ"ע בסימן מ"ו:

ונ"ל ראיה גדולה לכל דברינו מהתוס' ב"ב בסוגיא דתוך זמנו ד"ה מי אמרינן. הקשה ריב"ם הא הך חזקה עדיפא משטר דבשטר אינו גובה אלא בשבועה ובהך חזקה גובה בלא שבועה א"כ מאי קא מיבעי ליה הא פשיטא דמיגו במקום עדים לא אמרינן כש"כ במקום חזקה דעדיפא טפי ע"כ. והנה דברי התוס' ז"ל נפלאים מאד במה שכתב דמיגו במקום עדים לא אמרינן וכי שטר שטר מיקרי עדים שלא פרע. ועוד הלא אמרינן מיגו בשטר כגון פרוע במיגו דמזויף והחזרתי במיגו דנאנסה וגם מה זה שכתב דמיגו במקום עדים לא אמרינן אי כונתו על שטר הלא אמרינן מיגו וכהנ"ל. אכן לפי הנ"ל מדויקים מאד דברי ריב"ם ז"ל והוא דכך הקשה דהא חזקה דאין אדם פת"ז היא עדיפא אפילו מהסברא הגדולה שלא פרע לו על שטר משום שיוכל לבא לידי הפסד ממון דהרי בשטר צריך לישבע מיתומים אף שיש חזקה שלא פרע לו משום הפסד ממון ובחזקה א"א פת"ז אינו צריך לישבע והרי מהש"ס ב"ב דף ע' הנ"ל מוכח דהיכא דיש ההוכחא הגדולה שלא פרע משום הפסד ממון אינו מועיל מיגו משום דנחשב כמיגו במקום עדים (כקושית הש"ס וכמו שפירש הרשב"ם ז"ל שם רק משום הכי מועיל מיגו משום דליכא הפסד ממון דיכול לטעון נאנסה דאם היה יכול לבא לידי הפסד ממון לא היה מועיל מיגו דהוא כמיגו במקום עדים (דהיינו אנן סהדי) כמש"כ הרשב"ם והריב"ם סובר כהרשב"ם בזה. וזה שכתב דמיגו במקום עדים לא אמרינן היינו היכא שהוא הפסד ממון אם פרע דהוא כאנן סהדי א"כ כש"כ במקום חזקה דעדיפא טפי מהוכחא גדולה דבהפסד ממון לא יהיה מועיל מיגו:

והנה לפי מה שבארתי קושית הריב"ם ז"ל קשה להבין תירוץ התוס' בשם ר"י ז"ל אכן לפענ"ד הר"י ז"ל לשיטתו דהנה התוס' כתבו שם בסוגיא דהחזרתי במיגו דנאנסה וז"ל לאו משום מיגו במקום עדים קא פריך דא"כ מה משני כי א"ל נאנסה וכו' הא על נאנסה לא שייך שטרא בידי מה בעי. אלא אומר ר"י דהס"ד היה נאמן בלא מיגו מדלא קאמר נאמן בשבועה וע"ז הקשה דלמה יהי' נאמן בלא מיגו ומתרץ ליה משום מיגו ובשבועה עיי"ש. הרי דלא ס"ל כפירוש הרשב"ם ז"ל בהש"ס דהחזרתי במיגו דנאנסה וסובר דאפי' נגד הסברא של הפסד ממון ג"כ מועיל מיגו. וא"כ ממילא לא קשה ליה קושית הריב"ם ז"ל כפי האופן שפירשתי להכי מתרץ דבאמת מועיל מיגו בשטר. אכן לפי סברת הרשב"ם קושית הריב"ם ז"ל היא קושיא אלימתא. ונראה לפענ"ד דלשיטת הרשב"ם נהי' מוכרחים לתרץ קושיא זו עפ"י סברת הרמב"ן ז"ל הובא בש"ך סימן ק"ח דמיגו דתבעו לאחר זמנו ואמר פרעתיך תוך זמנו הוא עדיפא משאר מיגו דהיה לו לומר רק סתם פרעתיך ולמה לו לומר תוך זמנו ולהכי אפשר לומר נהי דלפי פירוש הרשב"ם ז"ל שם בהש"ס מוכח דמיגו אינו מועיל היכא ששייך סברא דהפסד ממון מ"מ יוכל להיות דרק כמו שאר מיגו אינו מועיל אבל מיגו זו דעדיפא משאר מיגו שפיר מסופק הש"ס דאפשר מועיל אפי' נגד חזקה דאין אדם פורע תוך זמנו. ולפי כל זה מיושב מה שמקשין על קושיית התוס' בב"מ דף י"ג ד"ה הא קאמר שהקשו דאם בנפל לא מהני קיום א"כ יהי' נאמן פרוע במיגו דמזויף עיי"ש. וקשה הא שם לא שייך סברת הרשב"ם דסמך עצמו אטענת מזויף דמנין ידע שהמלוה יאבד את השטר ולהנ"ל יש שני תירוצים או דהתוס' ז"ל גם כאן סברי כסברת ר"י דאפי' נגד סברא של הפסד ממון מועיל ג"כ מיגו או משום דמיגו דמזויף הוא בגדר הפה שאסר להכי מועיל אפי' במקום הפסד ממון. אך זה נוכל לומר על הרשב"ם אכן מהסמ"ע ז"ל דפירש בסימן מ"ו גם על מיגו דמזויף דהטעם משום שסמך עצמו אטענת מזויף א"כ הרי הסמ"ע ז"ל סובר דאפי' מיגו דהוא הפה שאסר אינו מועיל נגד הפסד ממון. לכן על הסמ"ע ז"ל מוכרח לומר דמ"מ מיגו דפרעתיך סתם הוא עדיף ממיגו דמזויף דלמה לו לומר תוך זמנו היה לו רק לומר פרעתיך סתם ומעלת מיגו דמזויף דהוא כפה שאסר הוא מטעמא אחרינא דהוא כמיגו בעיקר החזקה כמו מיגו בעיקר נאמנות. ועיין מש"כ בדיני עדות דיש פלוגתא בזה בין הראשונים ז"ל:

והנה לפי סברת הרשב"ם והסמ"ע ז"ל לפענ"ד יש ליישב דברי רש"י ז"ל בפ' זה בורר דף ל"א שפירש רש"י ז"ל על הא דמשני הש"ס על הקושיא דליהמני' משום דאי בעי קלתי' כיון דאתחזק בבי דינא אי בעי קלתי' לא אמרינן ופירש רש"י דהשטר הוא מקוים והקשו התוס' דמה בכך שהוא מקוים מ"מ יש לה מיגו וכן הסמ"ע בסימן מ"ז מפרש על הא דכתב הש"ע והוחזק בב"ד שהוא מקוים. ותמה הש"ך ז"ל כמו שתמהו התוס' על רש"י ז"ל ולפי סברת הרשב"ם והסמ"ע הנ"ל לשיטתייהו יש ליישב דברי' והוא דגם רש"י סובר כהרשב"ם דנגד סברא של הפסד ממון אינו מועיל מיגו ולהכי בזה בורר הנ"ל וכן בש"ע הנ"ל אין האתתא נאמנת לומר פרוע אף שיש לה מיגו דאי בעי קלתי' דהוא נגד סברא הגדולה של הפסד ממון דודאי הלוה לא פרע דהא כיון דהשטר הוא מקוים א"כ לא הי' לו על מה לסמוך ולהכי מפרשי רש"י והסמ"ע ז"ל דמיירי שהוא מקוים וא"כ לא היה ללוה על מה לסמוך ולהכי אין נאמנים אפי' במיגו ובזה יש ליישב ג"כ שיטת הרשב"ם ז"ל שפוסק להלכה דאותיות נקנות במסירה ועיין בתוס' שם בסוגיא דאותיות במ' בבא בתרא דף ע"ז ד"ה אמר אמימר שהקשו על הרשב"ם ז"ל מהש"ס דזה בורר הנ"ל דמה משני הש"ס כיון דאתחזק בבי דינא הא מ"מ יש לה מיגו דטענה לקוח עיי"ש. ולהנ"ל לא קשה דהרשב"ם לשיטתו בודאי מפרש הפירוש בש"ס כיון דאיתחזק בב"ד כמו שפירש רש"י ז"ל משום שהוא מקוים. והיינו דשוב אינו מועיל מיגו וא"כ גם מיגו דלקוח אינו מועיל. והתוס' ז"ל לשיטתייהו דסברי דאפי' היכא דיש סברא של הפסד ממון ג"כ מועיל מיגו להכי שפיר הקשו בפ' זה בורר הנ"ל על פירש"י להכי מפרשו בהש"ס דהוא משום מיגו למפרע ולהכי שפיר הקשו גם על הרשב"ם ז"ל בסוגיא דאותיות דליהמני' עדיין במיגו דלקוח. והנה גם מדברי תוס' ז"ל כאן מוכח ג"כ דלית להו סברת הרשב"ם והסמ"ע ז"ל וכמובן והרי הש"ך ז"ל שם בסימן מ"ז מפרש ג"כ דהא דכתב הש"ע והוחזק בב"ד הוא משום מיגו למפרע. וא"כ הרי מוכח דהש"ך ז"ל אינו סובר סברת הרשב"ם והסמ"ע ז"ל. וכן נראה מפסק הלכה דאנן לא פסקינן כהרשב"ם ז"ל בזה דהרי אנן פסקינן דאין אותיות נקנות במסירה:

והנה לפי סברת רשב"ם והסמ"ע אפשר בזה ליישב דקדוק נכון על הש"ע סי' פה סעיף א' ראובן שהוציא שט"ח על שמעון ושמעון הוציא שטר שמכר לו שדהו ואומר אלו הייתי חייב לך היה לך לפרוע את שלך נאמן הלוה לומר פרעתי ושובר הי' לי ואבד עיי"ש. והנה לכאורה יש לדקדק על מה דהש"ע קאמר דהלוה אומר אלו הייתי חייב לך וכו' הלא דברים אלו המה הוכחה שפרע. וא"כ היאך מצינו דהטוען צריך שיזכיר בטענתו את ההוכחה הלא די שהב"ד יודעין מההוכחה כמו הוכחת מיגו דאנן אמרינן ולא שיצטרך לומר דיש לו מיגו וכן על המשנה יש לדקדק כן דאמר אדמון יכול שיאמר לו אלו הייתי חייב לך וכו' ואף שלפי שהוא הוציא השטר מסתמא הוא טוען. אך מ"מ היאך יהיה הדין באם אנחנו ידענו בלא אמירתו שמכר לו את השדה. ותו יש לדקדק על הש"ע דצייר את הטענה שובר הי' לי ואבד יש לעיין למה דוקא טענה זו ולמה לא יהי' נאמן סתם פרעתי. אכן לפי מש"כ כאן לפרש סברת רשב"ם ז"ל דנגד הוכחה שהי' לו ליקח השטר משום הפסד ממון אינו מועיל אף מיגו נגדה. והרי הש"ך ז"ל שם ס"ק א' הביא בשם המרדכי דמיגו עדיפא מהוכחה זו וא"כ קשה אם מיגו אינו מועיל נגד הוכחה של הפסד ממון א"כ מכש"כ הוכחה זו דאלו הייתי חייב לך לא יועיל. להכי הוצרך לכל דברי הש"ע כאן והוא דהלוה מוכרח לטעון דאחר פרעון מכר לו השדה (דאם הי' טוען שאחר מכירת השדה פרע לו דהרי הודה שמכר לו השדה בעוד שהי' חייב לו) להכי הוצרך לטעון דפרע על ידי שובר דאם פרע לו בלא שובר לא היה נאמן אף שיש עכשיו אחר מכירת השדה ההוכחה דאלו הייתי חייב לך וכו' לא הי' מועיל דהוא נגד הוכחה שלא פרע משום הפסד ממון להכי הוצרך לטעון דפרע ע"י שובר ולא הי' לו עוד חשש הפסד ממון ואף אם נאמר דגם פרעון ע"י שובר נשאר הסברא של זילי נכסי או דלמה פרע לו ע"י שובר ושיצטרך לשמור השובר נגד הוכחות קטנות האלו מועיל הוכחה זו דאלו הייתי חייב לך ולא נשאר רק ריעותא זו דלמה לא נזהר בשמירת השובר.

להכי הוצרך הש"ע שהלוה טוען הוכחה זו דאלו הייתי חייב לך וכו' וא"כ טוען דלאחר מכירת השדה לא היה עוד נזהר בשמירת השובר דסמך עצמו דיהי' נאמן שפרע משום הוכחא זו דאלו הייתי חייב לך ומתרץ עצמו בטוב למה אהי' נזהר בשמירות השובר להכי נאמן. אכן לשיטת התוס' וכן הש"ך דלא סבירא להו כסברת הרשב"א א"כ אי אפ"ל כל זה על הש"ע. נהי דסברו דאפי' נגד הפסד ממון מועיל מיגו אפשר דרק מיגו מועיל אבל הוכחה זו דאלו הייתי חייב לך וכו' דהוא גרוע מהוכחת מיגו אינו מועיל נגד חשש הפסד ממון להכי גם לדידהו נצרך ג"כ לכל דברי ש"ע כאן וכמובן:

והנה מעתה שפיר כתב הט"ז דאם טען לאחר כד"ד פרעתי אינו נאמן דהוא מיגו למפרע דאכתי צריך למיגו אפי' לפי סברת הרשב"ם ז"ל ומכש"כ לפי מה שהוכחתי מהתוס' ז"ל דודאי הטעם משום מיגו וכהנ"ל וא"כ אחר כל זה דרק נאמן משום מיגו הדר קושיא הנ"ל לדוכתי' דאם נאנסה לא טענינן משום דהוא לא שכיח א"כ האיך נטעון להם החזרתי דהוא יותר ל"ש ואף שאביהם הי' נאמן היינו כשהי' טוען אז הי' לו הוכחת מיגו שטוען אמת אבל כשלא שמענו מאביהם האיך נטעון להם החזרתי דהוא ל"ש. לכן נראה לפענ"ד דיש לומר דהא דאינו נאמן בשטר פרוע משום הסברא דשטרא בידי מה בעי. נוכל לומר דזה הוכחה לא אלים יותר רק כהוכחת רוב ואף דאין מוציאין ממון ע"י רוב אכן הכא מוציאין או משום דהוא בפרעון או משום דהוא במקום שטר. ומעתה אם הוכחת שטרא בידי מה בעי הוא רק כמו הוכחת רוב שפיר נוכל לטעון להיתומים טענת פרעתי או החזרתי בשטר פקדון היכא שאביו היה נאמן. כי יש סברא מתוס' פ' האשה שנתארמלה דמיעוט לגבי רוב לא מיקרי לא שכיח וטענינן ליתמי דהנה בד"ה רוב נשים בתולות נשאות כתבו דלרב פריך ע"ש. והנה התוס' לשיטתיי' דלא טענינן ליתמי מילתא דל"ש א"כ היו יכולין לומר דהקושיא גם לשמואל והיינו על שנתארמלה דלא נטעון ליתמי אלמנה נשאתיך אלא ע"כ דמיעוט לגבי רוב לא מיקרי ל"ש להכי שפיר טענינן ליתמי. וא"כ גם הכא שפיר טענינן ליתמי החזרתי דלא מיקרי ל"ש. אמנם נראה דפליגי בזה התוס' והראב"ד ז"ל אם הטעם הוא משום פרעון או משום דהוא במקום שטר. והוא דהנה הש"ך בסימן ס"ט הקשה על הש"ע שכ' דתוך זמנו גובה מהיתומים והקשה דהא אביהם הי' נאמן לומר פרוע תוך זמנו במיגו דמזויף ורצה לתרץ וז"ל ואפשר דחזקה אין אדם פת"ז גרע טפי ממילתא דלא שכיח ותדע דהא נאנסה נאמן איהו גופי' אף בשטר ופרעתי ת"ז אינו נאמן אפי' במלוה ע"פ ע"ש והנה מלבד שיש לעיין על כוונת הש"ך ז"ל במ"ש דאינו נאמן אפי' במלוה ע"פ אך גם קשה דאם כהוכחתו א"כ גם לא נטעון להם החזרתי דהוא לא היה נאמן בלא מיגו כמו שכתב הש"ך לענין ת"ז דלא טענינן ליתמי והוא משום דהי' צריך מיגו. והנה התומים הקשה על הש"ך דמתוס' ריש גיטין מוכח דטענינן ליתמי גם פרוע ת"ז דאל"כ קשה שמא יזייף שטר על תוך זמנו והרי התוס' סברו דנאנסה לא טענינן ואעפ"כ סברו דת"ז טענינן ולש"ך ז"ל הוא להיפך ע"ש. ונלפע"ד לתרץ דברי הש"ך ז"ל דל"ק עליו. דהנה התוס' בסוגיא דת"ז ד"ה ובא בזמנו הקשו התוס' דלהימן במיגו דפרע ביומא דמשלם זמני' ותירצו דהוא העזה ע"ש והש"מ הביא בשם הראב"ד דהוא מיגו דל"ש. והנה למה התוס' לא תירצו כן לכן ע"כ מוכרח לומר דהתו' סברי דבפרעון מועיל רוב והרי הוכחתי דענין ל"ש הוא יותר מרוב להכי לא יוכלו התוס' לסבור דפרעון ביומא דמשלם זמני' הוא ל"ש א"כ גם הוא לא יהי' נאמן דבפרעון מוציאין אפי' ע"י רוב א"כ מכש"כ ע"י דלא שכיח וא"כ שפיר יוכלו לסבור דגם פרעון ת"ז טענינן ליתמי ולא מיקרי ל"ש והא דאינו נאמן ומוציאין משום דהוא פרעון. אכן להראב"ד ז"ל וכן פסקינן בסימן ע"ח כהראב"ד דלא טענינן ליתמי פרעון ביומא דמשלם זמני' משום דהוא לא שכיח ואעפ"כ אם הוא טוען נאמן הרי מוכח דאפי' בפרעון אין מוציאין ממון ע"י רוב ואפי' לא ע"י ל"ש א"כ ע"כ מה דמוציאין ע"י סברא דשטרא בידי מה בעי הוא משום דהוא במקום שטר וא"כ ע"כ מה דמוציאין בחזקה דאין אדם פת"ז אפי' במלוה ע"פ ע"כ משום דחזקה הוא אלים כ"כ עד שהוא הרבה הוכחה יותר אפי' מדבר דלא שכיח להכי שפיר כתב הש"ך ז"ל לדידן דפסקינן לקמן בסימן ע"ח כהראב"ד דלא טענינן פרוע ת"ז להיתומים משום דהוא יותר מל"ש. ומעתה נבין שפיר לשון הש"ך מה שכ' דתוך זמנו אינו נאמן אפי' במלוה ע"פ והיינו א"כ ע"כ רק משום דהוא אלים יותר מענין ל"ש ולהכי לא טענינן ליתמי ול"ק מה שטענינן להיתומים החזרתי בשטר משום דשם נוכל לומר דמה דאינו נאמן הוא רק משום דהוא כהוכחת רוב כיון דהוא במקום שטר מועיל הוכחת רוב כמו מיגו להוציא דמועיל במקום שטר ולהכי שפיר טענינן ליתמי כמו שהוכחתי לעיל דמיעוט לגבי רוב לא מיקרי ל"ש ול"ק כלל על הש"ך ז"ל:

הנה מהרמב"ן והרשב"א ז"ל נלפענ"ד להוכיח אחת משתי אלה או דהם סברו דהא דמוציאין ממון ע"י חזקה שטרך בידי מה בעי או משום דהוא בפרעון או משום דסברו דחזקה זו אלים כ"כ להוציא ממון (והא דטענינן ליתמי החזרתי המה לשיטתייהו דסברי דטענינן ליתמי מילתא דל"ש) דהנה הרמב"ן ז"ל במלחמות פ' ג"פ כתב (הבאתי לעיל) והרשב"א ז"ל הקשה על הרמב"ן משטר פקדון דג"כ אינו גובה ממשעבדי ואעפ"כ אינו נאמן החזרתי רק במיגו דנאנסה עיין בש"ך סימן ס"ט שכתב לדחות דגם בשטר פקדון היה גובה ממשעבדי עיי"ש. והנה מדהוצרך הרמב"ן ז"ל לחלק דלהכי נאמן בכת"י פרעתי משום דלא זילי נכסי דאינו גובה ממשעבדי ולא קאמר בפשיטות כיון דאינו גובה ממשעבדי א"כ לא שייך שטר העומד לגבות ולהכי אינו מועיל הסברא דחזקה שטרך בידי מה בעי. אכן באמת הרמב"ן ז"ל לשיטתו דאינו סובר שיש מעלה בשטר לענין להוציא דהרי על סיטראי כ' דלהכי נאמן משום דהוא להחזיק (הבאתי לעיל) ולא כתב משום דהוא במקום שטר הרי דלא ס"ל מעלת שטר לענין זה. לכן ע"כ מוכרח לומר הוא משום דהוא בפרעון או משום דכ"כ החזקה שטרא וכו' אפי' להוציא ממון. וכן מהרשב"א ז"ל דסובר דבשטר פקדון אינו גובה ממשעבדי ואעפ"כ אינו נאמן בלא מיגו א"כ ע"כ דג"כ סובר אחת משתי אלה אכן לדידן דסברינן דהטעם דסיטראי דנאמן במיגו הוא משום דהוא במקום שטר שפיר י"ל כמו שכתבתי לעיל דחזקה לא אלים כ"כ רק כהוכחת רוב והא דמועיל להוציא משום דהוא במקום שטר ובפרט מש"כ על הש"ך ז"ל כי הש"ך ז"ל סובר דהטעם דסיטראי הוא משום דהוא מיגו במקום שטר:

אכן לכאורה יש להקשות על הש"ך ז"ל כפי מה שפירשתי שיטתו דלא יהי' נאמן נאנסה בשטר פקדון אם המפקיד טוען ברי דלא נאנסה דהא כבר הוכחתי דמה דלא שכיח הוא עדיף יותר מהוכחת חזקה שטרך בידי. דלהכי לא טענינן ליתמי נאנסה והחזרתי טענינן א"כ אם חזקה שטרך בידי וכו' מועיל להוציא ממון א"כ מכש"כ לא שכיח דנאנסה יהי' בודאי מועיל להוציא ממון והרי הש"ך ז"ל סובר דגם בשטר פקדון גובה ממשעבדי. אכן הש"ך ז"ל לשיטתו שכתב בסי' פ"ב דנאנסה שכיח עיי"ש. ועל שיטת התוס' ז"ל דסברו דנאנסה לא שכיח ג"כ לא קשה דהא כבר הוכחתי לעיל דסברת התוס' ז"ל הוא משום פרעון. וא"כ נאנסה לא מיקרי הספק בפרעון.

הנה אכתוב כאן מה שכתבתי בענין זה עוד בח"מ סימן מ"א סעיף ד. מי שהיה לו חוב על חבירו וכו' ואפי' הי' החוב לזמן וכו' זה הדין נובע מהרמב"ם ז"ל בשם הורו רבותי והראב"ד ז"ל השיג ע"ז דתו"ז אינו נאמן פרוע אפי' באבד השטר. והנה לכאורה יש לעיין הרבה על הרמב"ם בזה שסובר דהריעותא דנפילה אלים לעמוד נגד החזקה דאאפתו"ז דהנה ידוע דחזקה א"א פתו"ז הש"ס מסופק אם מועיל מיגו נגד חזקה אאפת"ז וריעותא דנפילה יש לו כח לעמוד נגד החזקה דאאפתו"ז א"כ הרי ריעותא דנפילה יש לו כח יותר וא"כ קשה על הא דאיתא בפ' חזקת הבתים בהאי דגחין ולחיש ליה לרבה אין שטרא זייפא הוא מיהו שטרא מעליא הוה לי ואירכס וסובר רבה דמהימן במיגו ובארעא פסקינן כרבה דנאמן לטעון שטרא מעליא הוה לי ואירכס במיגו וקשה דהיאך נאמן בטענה שנאבד ממנו השטר במיגו הרי ריעותא דנפילה אלים יותר מחזקה דאאפתו"ז א"כ מכש"כ שיש לו כח לעמוד נגד מיגו וא"כ נימא שבודאי שקר טוען שנאבד ממנו השטר ואף שיש לו מיגו. וקשה מאד לפענ"ד ונראה לתרץ דהנה ידוע הקושיא שהקשו על בעיית הש"ס אם מועיל מיגו נגד חזקה דאאפתו"ז לשיטת הפוסקים וכן הרמב"ם ז"ל דמיגו להוציא לא אמרינן וא"כ מה מסופק הש"ס הרי חזינן דחזקה אאפתו"ז עדיפא יותר ממיגו דהרי במיגו אין מוציאין ממון ובחזקה דאאפתו"ז מוציאין ממון (ומה שמתרצו משום דיש לו סיוע חזקת ממון להכי מסופק הש"ס דאפשר מועיל מיגו משום סיוע חזקת ממון. לפענ"ד יש לעיין בזה דהרי חזקת ממון אינה מבררת שום דבר א"כ מה מועיל לסייע עם מיגו לגרע ההוכחה הגדולה דאאפתו"ז וצ"ע) לכן נראה לפענ"ד דאפשר לומר דיש סברא כמו דברי ושמא אינו מועיל באינו יודע אם הלויתני ובא"י אם פרעתיך חייב לשלם הרי דברי ושמא בפרעון מוציאין ממון כמו כן אפשר לומר דגם מיגו או שט"ח מועיל בפרעון להוציא ממון והארכתי בזה במקום אחר מכח הוכחות לפ"ז אפשר לומר דגם חזקה דאאפתו"ז אלים רק להוציא משום דהוא בפרעון ומיגו ג"כ מועיל להוציא היכא דטענותייהו על פרעון ורק הש"ס מסופק אם מיגו שקול כמו חזקה א"א פתו"ז או גרוע מחזקה דאאפתו"ז ועיין מה שכתבתי בזה בסימן ס"ט ולפ"ז לא קשה על רבה דהא רבה סובר דמיגו מועיל אפי' להוציא א"כ שפר יש לומר דלרבה מיגו יש לו יותר כח מחזקה אאפתו"ז דאינו מועיל רק משום שהוא בפרעון ומיגו מועיל להוציא אפי' שלא בפרעון ולהכי יש לו כח לעמוד המיגו נגד ריעותא דנפילה ומה שאנו פוסקין כרבה בארעא אף דאנן סוברין דל"א מיגו להוציא נראה דאפשר לפי מה שכתב הרמב"ן ז"ל בפ' חזקת הבתים הטעם דמועיל חזקה ג' שנים הוא משום דלעולם יש הוכחא שמכר לו מדלא מיחה להמחזיק שלא לישב בשדהו או בביתו אך לעומת זה יש הוכחא שלא מכר לו מדאין להמחזיק השטר מכירה אכן אחר ג' שנים דאז לא מיזדהיר איניש בשטרא שוב סמכינן על הוכחא מדלא מיחה שבודאי מכר להמערער עיי"ש ולפ"ז להכי שפיר מועיל המיגו בארעא אף דהוא נגד ריעותא דנפילה דהא יש סיוע והוכחא לטענה שלקח השדה מדלא מיחה המערער להכי הוכחא זו ומיגו צירוף תרווייהו מועילים אפי' נגד ריעותא דנפילה. על רבה אין די בתירוץ הזה דהרי רבה גם באידך עובדא בשטר חוב סובר רבה דנאמן שטרא מעליא הוה לי ואירכס במיגו להכי מוכרח כתירוץ הנ"ל משום דסובר דמיגו מועיל להוציא וכהנ"ל. ולפ"ז לכאורה צ"ע על התו' שם בסוגיא בב"ב הנ"ל שכתב דלהכי לא הוי מיגו להוציא בארעא משום דהוא מוחזק בקרקע ולכאורה בפשיטות יש לומר לפי הנ"ל משום דיש לו סיוע מדלא מיחה המערער כמו בברי ושמא דאמרינן מיגו להוציא אך מהתו' דף ל"ז ד"ה ואי לפירות נראה דלא סברי כהרמב"ן ז"ל בטעמא דחזקה ג' שנים עיי"ש וא"כ לא קשה על הרמב"ם דחייש בנפל לפרעון אפי' בתו"ז מהש"ס אכן הראב"ד ז"ל נראה לפענ"ד דלשיטתו שפיר סובר דריעותא דנפילה לא מגרע החזקה דאאפתו"ז מכח ראי' הנ"ל מש"ס הנ"ל דהנה הראב"ד סובר הביאו הרמ"א ז"ל בסי' ע"ח דליורשי' לא טענינן דפרע ביומא דמשלם זמני' רק הוא נאמן אם טוען אבל ליורשים לא משום דהוא מילתא דלא שכיח וכבר הוכחתי דענין מילתא דלא שכיח הוא גרוע ממיעוט נגד רוב מהתו' בפ' האשה שנתארמלה מוכח דמיעוט נגד רוב לא חשיב לא שכיח כמו שכתבתי לעיל וטענינן ליתמי המיעוט א"כ ע"כ מה דמיקרי ל"ש אשר לא טענינן ליתמי הוא הרבה יותר גרוע ממיעוט א"כ מוכח מהראב"ד ז"ל דאינו סובר סברא בפרעון דהוא מועיל רוב או מיגו להוציא דאל"כ הלא גם הוא בעצמו לא יהי' נאמן לטעון פרעתי ביומא דמשלם זמני' דעומד נגד זה דנימא שלא פרע דהוא יותר מרוב וכהנ"ל אלא ע"כ דהראב"ד ז"ל לית ליה האי סברא א"כ ממילא מה דע"י חזקה דאאפתו"ז מוציאין ממון הוא ע"כ משום דהוא כודאי לגמרי וא"כ אם נאמר דריעותא דנפילה מגרע החזקה דאאפת"ז א"כ קשה הלא מיגו מסופק הש"ס אם יש להמיגו כח לעמוד נגד חזקה דאאפתו וריעותא דנפילה עומד נגד החזקה דאאפתו"ז א"כ מכש"כ דלא יהי' מועיל מיגו נגד ריעותא דנפילה וקשה על רבה וכהנ"ל. ואף שרבה סובר דמיגו אלים אפי' להוציא הוא מועיל ג"כ חזקה אאפתו"ז גם להוציא לפי שיטת הראב"ד להכי שפיר סובר הראב"ד ז"ל לפי שיטתו דחזקה דאאפתו"ז עדיפא מריעותא דנפילה ומעתה קשה על תוס' שאינם סוברים כסברת הרמב"ן ז"ל בחזקה ג' שנים א"כ קשה למה אנן פסקינן כרבה בארעא דמיגו מועיל נגד ריעותא דנפילה וכהנ"ל ומוכרח לומר דהתו' סברי כהראב"ד ז"ל דריעותא דנפילה אינו מגרע החזקה דאין אדם פורע ת"ז להכי גם מיגו מועיל נגד ריעותא דנפילה וכמו שכתבתי לעיל דהתוס' סברי דגם נגד ריעותא דהפסד ממון מועיל גם כן מיגו אכן לכאורה קשה על הרמ"א שהביא דעת הראב"ד ז"ל דלא טענינן ליתמי פרוע ביומא דמשלם זמני' וכאן סובר כהרמב"ם דריעותא דנפילה מגרע החזקה דאאפתו"ז א"כ למה פסקינן כרבה בארעא. וצריך לומר כסברת הרמב"ן ז"ל בחזקה ג' שנים כמו שכתבתי:

אמנם אחר כל זה קשה על הש"ע סימן נ' דבכתב יד שנכתב ממך נאמן לטעון לא ממך לויתי אלא מאחר ונפל ממנו ומצאתו עיי"ש. הרי דנאמן טענת נפילה וכאן לא שייך אחד מהתירוצים ואפשר כיון דבכתב יד נאמן הלוה לטעון פרעתי להכי אין נזהר כ"כ לשמור הכתב יד כי אין לו תועלת בהכתב יד שיהי' בידו דהא יוכל לטעון פרעתי להכי נפילת כתב יד נאמן במיגו דאין ריעותא כ"כ מה שלא נזהר בשמירת הכת"י כן אפשר לומר לפענ"ד:

תוכן העניינים

בית יהושע יורה דעה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה