אור ברסלב
בית יהושע יורה דעה ענין קידושין שאין מסורין לביאה

בית יהושע יורה דעה· רבי יהושע פריידין

ענין קידושין שאין מסורין לביאה

סוגיא דכ"מ שהאמינה תורה ע"א ה"ה כשנים

בקידושין (דף נ"א) פליגי אביי ורבא בקידושין שאין מסורין לביאה ופסקינן כאביי דהוי קידושין. והנה קדושין שאמ"ל הוא כגון שקידש אחת משתי אחיות או אחת מאשה ובתה כן איתא בש"ס שם. והנה באחת משתי אחיות יוכל להיות כגון שהיו קטנות וקיבל אביהם הקידושין. אמנם באחת מאשה ובתה לכאורה לא משכחת רק שאשה ובתה עשאו שליח לאחד שיקבל עבורם הקידושין וקידש אחת מהן ע"י השליח ואופן זה כתב רש"י ביבמות (דף ק"ג ע"ב) אמנם יש לחקור חדא דהוא שינוי בשליחות דזה בודאי עוות גדול דהא יהיו אסורים למקדש ולכל העולם צריכין גט וא"כ לא יהיו הקידושין חלין משום שינוי בשליחות (עיין מה שכתבתי בזה לקמן) ועוד דהא הכסף קידושין שנתן להשליח לא יוכל השליח לתת לשום אחת מהם דהא א"י מי היא המתקדשת וא"כ שום אחת מהנשים האלו לא ישיגו הכסף קידושין לידם וא"כ למה תהיה אחת מהם מקודשת דהא לא הגיע לה שום כסף קידושין ואף שהשליח זכה בשביל אחת מהם הכסף אכן כיון דסוף סוף לא תשיג שום אחת מהם הכסף קידושין א"כ ה"ה כמקדש בלא כסף. והנה ע"י שטר קידושין אי אפשר דהרי שטר קידושין צריך להיות לשמה.

והנה ראיתי בהרמב"ם פ"ט מה"א הלכה ג' שכתב וז"ל אמר לשתי אחיות אחת מכם מקודשת לי ונתן להן פרוטה או שקבלתה אחת ע"י חברתה. וכן האומר לאב א' מבנותיך מקודשת לי וקבל האב קידושין ע"כ. הנה הרמב"ם ז"ל צייר שלשה אופנים. ונראה דהרמב"ם ז"ל רצה לתרץ כל זה להכי הוצרך לכתוב האופנים האלו. והנה השני אופנים הראשונים מיירי דהשתי אחיות היו שם בשעת הקידושין והנה אופן הראשון דנתן להן פרוטה מיירי בודאי שנתן לכל אחת פרוטה. אך אופן השני שקיבלה אחת ע"י חברתה לכאורה בודאי לא מיירי שנתן לה שתי פרוטות דא"כ היינו אופן הראשון. אכן כאן שפיר נוכל לומר שנתן לה רק פרוטה אחת אך כיון שהחברתה עומדת כאן וא"כ היא מסכמת שהקידושין יהיו חלין גם עליה וא"כ אמרינן שבודאי דעתה מסכמת שהחברת' שקיבלה הפרוטה תחזיק הפרוט' לעצמה וא"כ הרי שפיר מקודשת דה"ה כמו תן מנה לפלוני ואקדש אני לך מקודשת מדין ערב. והנה עדיין יש לעיין על רש"י ז"ל הנ"ל ביבמות שפירש שליח של שני' ומשמע אפי' לא היו האחיות בשעת הקידושין א"כ קשה כל הנ"ל. אכן שוב ראיתי דרש"י ז"ל מתרץ כ"ז דזה לשונו שם דאמר הרי אחת מכם מקודשת לי ועשו שתיהן שליח לקבל קידושין עיי"ש הנה מדכתב רש"י ז"ל אחת מכם משמע שהיו שם בשעת הקידושין ודיבר אליה הלשון קידושין וא"כ היו שם בשעת קבלת הקידושין וא"כ ג"כ נוכל לומר כמו שכתבתי לעיל דהאחיות היו מסכימים שהכסף קידושין יחזיק השליח לעצמו ומקודשת אחת מהם מדין ערב או אפשר לפי דעת הרמב"ן ז"ל דגם בזרוק מנה לים ואקדש אני לך ג"כ מקודשת א"כ אפי' לא היה דעתם שיחזיק השליח לעצמו מ"מ הרי עכ"פ המקדש נחסר פרוטה ע"י הקידושין וא"כ הרי מקודשת אחת כמו בזרוק מנה לים דסובר הרמב"ן ז"ל דמתקדשת משום שנחסר על ידה:

אמנם אחר כל זה עדיין קשה על רש"י דהנה רש"י ז"ל כאן בקידושין בסוגיא הנ"ל על הא דמשני הש"ס דמיירי דהבוגרת שוויתי' להאב שליח דמהו דתימא כי קא מקבל קידושין אדעתא דידה פירש רש"י לקמן דף ס"ד ואף הבוגרת בספק קידושין והוה לי' קידושין שאמ"ל. והנה עכשיו מיירי הש"ס שהכסף קידושין של הבוגרת שייך להבוגרת ולא להאב דהא עכשיו קאמר הש"ס דלהכי אין הבוגרת בכלל משום דלא שביק מידי דאית ליה הנאה מני' וא"כ למה הוצרך רש"י לפרש דמש"ה באם האב היה מקבל הקידושין בעד שניהן לא היו הקידושין חלין משום קידושין שאמ"ל (דהא שם לרבא קיימינן) וקשה אפי' לאביי דקידושין שאמ"ל הוי קידושין מ"מ קשה איך יכולין לחול שום אחת מהקידושין לא מהבוגרת דלידה לא תשיג הכסף קידושין וגם הקטנה למה תהיה מקודשת דהא האב לא יוכל להחזיק הכסף קידושין דשמא הבוגרת מקודשת. ואין לומר כיון דהוא ספק אין אנו יכולין להוציא מהאב הכסף קידושין דהא אם נאמר כן א"כ ג"כ בלא"ה אין הבוגרת מקודשת משום דלא תשיג הכ"ק ולמה הוצרך רש"י לומר משום קידושין שאמ"ל ועוד לפי זה הקידושין מסורין דהקידושין חלין רק על הקטנה ולא על הבוגרת וגם אי אפשר לומר שהש"ס מיירי שהבוגרת היתה שם בשעת קבלת הקידושין א"כ הסכימה דעתה שהכסף קידושין יהיה שייך לאבי' ומקודשת מדין ערב דא"כ מה מסיק דאין הבוגרת בכלל משום דלא שביק איניש מידי דאית ליה הנאה מני' והרי אפי' אם היה כוונתו על הבוגרת היה ג"כ הכ"ק שלו וצ"ע מאד ואפשר לתרץ דהנה הדין באם זיכה לאחד מתנה ע"י אחר ותיכף כששמע המקבל מהמתנה צווח דאין רצונו במתנה הדרא המתנה להנותן ואף בדבר שהוא זכות גמור לא מהני לבטל הדבר אף כשצווח מ"מ במתנה מועיל משום שיש צד חוב שונא מתנות יחיה הרי עכ"פ מצינו דבמתנה יש קצת חוב משום שונא מתנות יחיה א"כ שפיר אפשר לומר דהבוגרת היתה שם בשעת הקידושין וא"כ בודאי הסכימה דעתה שהכ"ק יהיה שייך להאב כדי שיהיו הקידושין חלין גם עליה ואעפ"כ שפיר מסיק דעכ"ז אמרינן דודאי הי' דעת האב רק על הקטנה ולא על הבוגרת כי אם היה דעתו גם על הבוגרת היה הכ"ק שלו רק מחמת מתנה. ובאם דעתו רק על הקטנה יהיה הכ"ק שלו מחמת שזכתה לו התורה להכי אמרינן דודאי היה דעתו רק על הקטנה כדי שיהיה הכ"ק שלו ושלא מחמת מתנה. והא דהקשו הש"ס מי לא עסקינן דאמרה הבוגרת קידושי לדידך ולהנ"ל קשה דעדיין שייך לומר דקיבל רק בשביל הקטנה משום שיהיה שלו הכ"ק שלא בתורת מתנה דכאן כיון שאמרה לו בשעת מינוי השליחות שהכ"ק יהי' שלו א"כ כבר גלה האב דעתו שחפץ במתנה להכי שפיר הקשו הש"ס דבאופן זה שפיר יש לספק שמא היה דעתו גם על הבוגרת. אכן עדיין יש לעיין אם אומדנא כזו שטוב לו יותר שיהיה שלו שלא בתורת מתנה משיהי' שלו ע"י מתנה אם הוא אומדנא וגם לשון הש"ס לא שביק מידי דאין לו הנאה מיני' לא משמע כן וצ"ע עדיין והנה לא ראיתי לשום אחד מהמפרשים שהעירו בזה וצ"ע:

ב הדרינן להנ"ל דיש לעיין הרבה על הש"ס הנ"ל דהיאך הי' ההו"א דהאב קיבל הקידושין בעד אחד משתיהן דאם כן היאך יוכל להיות הקידושין דמי יקח הפרוטה. אכן אחר העיון אפשר ליישב ויהי' מיושב גם בזה למה הרי"ף ז"ל לא הביא האוקמתא דרבא על המשנה דמיירי שעשתה הבוגרת שליח והרמב"ם ז"ל הביא אוקימתא דרבא ועיין בר"ן ז"ל שכתב דלהכי פוסק הרמב"ם ז"ל כאוקימתא דרבא אף שלדידן דפסקינן כאביי אין לנו הכרח לפרש המשנה כאוקימתא דרבא מ"מ שפיר פוסק הרמב"ם ז"ל כאוקימתא דרבא דלא חזינן מי שפליג בזה על רבא עיי"ש. אמנם עדיין קשה דהנה לפי מה דסובר רבא דקידושין שאינן מס"ל לא הוה קידושין א"כ אם לא היינו סמכינן על הסברא דלא שביק איניש מצוה הי' הגדולה וגם הקטנה מותרת ומכח הסברא דלא שביק וכו' יש חומרא דעכ"פ הקטנה אסורה א"כ לפי סברת רבא ואוקימתא דיליה לא מוכח מהמשנה רק דהסברא דלא שביק מועיל להחמיר אבל לדידן דפסקינן כאביי דקידושין שאמ"ל הוה קידושין א"כ בלא הסברא דלא שביק איניש וכו' היו תרווייהו אסורין א"כ מנלן לסמוך על הסברא דלא שביק איניש להקל ולומר דאין הגדולה מקודשת ומותרת לעלמא א"כ עדיין קשה על הרמב"ם מנ"ל לדידן לפסוק כאוקימתא דרבא ולסמוך על הסברא דלא שביק איניש להקל, וכמדומה שכן הקשו המפרשים אכן מכח קושיא הנ"ל יש לתרץ כל אחד לשיטתו דהנה כבר כתבתי בספרי חומת יהושע דיש פלוגתא בין הראשונים אם אנו דנין הדבר כפי הספק או שאנו דנין הדבר כפי שהוא הדין מחמת הספק. הרמב"ם ז"ל בהלכות עירובין פוסק דספק עירוב כשר והקשה עליו הרשב"א ז"ל דלמה פוסק דאם הניח עירוב בספק תרומה טמאה דאינו עירוב ומתרץ הה"מ דבעירוב בעינן ראויה לאכילה והרי מחמת ספק שמא היא טמאה אסורה באכילה להכי אינו עירוב דאינה ראויה לאכילה עיי"ש. והנה על כרחך הרשב"א כשיטת התוס' במ' ר"ה (דף) ד"ה דאנו דנין הדבר כפי שהוא ספק והיינו שהספק במקומה עומדת וכן הוכחתי דהרי"ף ז"ל סובר כן כדי שלא יקשה עליו מה שהקשה היש"ש מהש"ס ביצה פ' א"צ דקאמרו הש"ס דר"ג התיר הדגים רק לטלטל אבל באכילה אסורה והקשה היש"ש על הרי"ף ז"ל דסובר דמה שאסור באכילה אסור בטלטול א"כ איך התיר ר"ג לטלטל הא מ"מ אסור באכילה אכן אם נאמר דהרי"ף ז"ל סובר דאנו דנין הדבר כפי הספק ולהכי רבן גמליאל דמתיר ספק בטלטול להכי שפיר התיר ר"ג הדגים לטלטל כי שמא מותרים באכילה וא"כ ממילא מותרים לטלטל ואף שמחמת ספק אסורים באכילה מ"מ הרי"ף ז"ל סובר דאין דנין הדבר כפי שהוא הדין מחמת ספק רק כפי שהוא ספק להכי שפיר מותרים לטלטל הדגים וכן סובר הרשב"א ז"ל להכי שפיר הקשה הרשב"א ז"ל דאם ספק עירוב כשר א"כ גם בס' תרומה טמאה הי' כשר דהא מ"מ יש ספק שמא היא טהורה וא"כ ראויה לאכילה וא"כ הרי יש ספק אם העירוב כשר או לא להכי הוכיח הרשב"א ז"ל דספק עירוב אינו כשר אכן הרמב"ם ז"ל סובר דאנו דנין הדבר כפי שהוא הדין מחמת ספק ולהכי שפיר סובר דנהי דס' עירוב כשר מ"מ בס' תרומה טמאה אינו עירוב דהא מ"מ אינה ראויה לאכילה עיי"ש שהארכתי בזה מכח ראיות. ולפ"ז שפיר אפשר לומר דלהני פוסקים דסוברים דאנו דנין הדבר כפי שהוא ספק ולא כפי שהוא הדין מחמת ספק א"כ שפיר אפשר לומר דבאופן הנ"ל שקיבל האב הפרוטה בעד אחת מהגדולה והקטנה מ"מ הקידושין חלין על אחת מהם דהא מ"מ אחת מהם זכתה בהפרוטה ואף שמחמת ספק מי היא המתקדשת אין אנו יכולין ליתן לשום אחת הפרוטה מ"מ הרי גם בס' תרומה טמאה כיון דמ"מ יש ספק שמא ראויה לאכילה א"כ כמו כן הכא דמ"מ יש ספק שמא זכתה הקידושין ולפ"ז הכל ניחא דלהכי הרי"ף ז"ל לא הביא אוקימתא דרבא משום דלרבא לא מוכח רק דהסברא לא שביק איניש מועיל להחמיר שתהיה הקטנה אסורה ולדידן דפסקינן כאביי אינו מועיל הסברא דלא שביק איניש וכו' להקל ולהתיר הגדולה. אכן הרמב"ם דהוא סובר דאנו דנין הדבר כפי שהוא הדין מחמת ספק א"כ ממילא באופן שקיבל האב הקידושין בעד הגדולה והקטנה אחת מהם הקידושין אינן קידושין כלל דהא מחמת הספק שום אחת מהם לא תשיג הפרוטה א"כ ע"כ אבי' לא קיבל הקידושין רק עבור אחת מהם א"כ ע"כ הפירוש בש"ס מהו דתימא כי קא מקבל אדעתא דידה. היינו רק בשביל הגדולה ואפשר משום סברת ר"ת דלא יעשה כן במקומנו לתת הצעירה וכו' וא"כ לפ"ז גם לאוקימתא דרבא הסברא דלא שביק מועיל להקל ולהתיר הגדולה להכי שפיר פוסק הרמב"ם ז"ל כאוקימתא דרבא אף לדידן:

ג) הנה בסוגיא זו תמוהין דברי רש"י דכאן פירש רש"י על המשנה דהמקדש בתו סתם דמיירי שאמר אחת מבנותיך ולקמן דף ס"ד פירש רש"י דמיירי שאמר בתך מקודשת ועל קושית הש"ס מהמשנה דקדשתי את בתי הגדולה ופירש רש"י ז"ל דגם האמצעות שבקטנות ג"כ אסורים ותמי' מאד כאשר תמה הרשב"א ז"ל דהא לקמן דף ס"ד אמר אביי דאמצעות מותרות משום דאמצעי בשמה קרי לה עיי"ש. והנה אחר קושיא זו הקשה הש"ס מהמשניות דיבמות ומתרץ גם כשהוכרו וכו' דיקא נמי דקתני אינו יודע וכתב רש"י הכי גרסינן דיקא נמי דקתני אינו יודע וכו' ולא ידענו מה הוסיף רש"י ז"ל הלא כך איתא בש"ס. וכי יכול להיות גירסא אחרינא. ונלפענ"ד לתרץ כ"ז והוא דהנה ר"ת ז"ל סובר דאם אמר בתך סתם אמרינן דודאי כונתו על הגדולה משום דלא יעשה כן במקומנו. א"כ לכאורה קשה על ר"ת מהמשנה דקדשתי את בתי הגדולה בין לפי ההו"א שבש"ס דמיירי בשעת קידושין אמר זה הלשון ובין לפי המסקנא דמיירי שהוכרו בשעת קידושין א"כ למה לא נימא דודאי רק הגדולה שבגדולות קידש משום לא יעשה כן במקומנו לכן נפלענ"ד דאפשר לומר דמה דר"ת ז"ל סובר דאמרינן דכונתו על הגדולה משום לא יעשה כן במקומנו וכו' לאו משום זה לבד רק בצירוף סברא דבלא"ה אין דרך בני אדם לקדש אחת מבנותיו סתם ויהיו כולם אסורים לעלמא בלא גט להכי יותר טוב לומר דודאי קידש רק אחת והא דלא פירש בפירוש משום דסמך עצמו דכולם יודעין דכונתו רק על הגדולה משום לא יעשה כן במקומנו אבל היכא שאין צירוף הסברא דלא קידש אחת מהם לא מועיל הסברא דלא יעשה כן במקומנו לבד ולפי זה יהיה הכל ניחא ונימא דגם רש"י ז"ל יסבור כר"ת ז"ל ויהי' ניחא מה שמפרש רש"י דגם האמצעות אסורות. והוא דהנה מה דמסיק אביי לקמן דהאמצעות מותרות הוא משום דמוכח מהמשנה דקתני שיש לו שתי כתי בנות ואם נאמר דגם על האמצעות יש לספק א"כ אף בכת אחת הי' הדין דכולם אסורות חוץ מן הקטנה אלא ע"כ דבכת אחת לא היתה אסורה רק הגדולה כי אמצעות בשמה קרי להו להכי נקטי המשנה דיש לו שתי כיתי בנות ואז כל הגדולות שבכת הראשונה אסורות משום דלגבי בנות שבכת השני' כולם מיקרי גדולות ולפ"ז דרק משום דקתני במתניתין שתי כיתי בנות משום זה יש הוכחא דאמצעות מותרות. אכן אם היה לנו הכרח אחר למה קתני שתי כתי בנות אזי לא היה מוכרח דאמצעות מותרות. והנה לפי ההוה אמינא שבדעת המקשן דהמשנה מיירי שבשעת קידושין קידש בתו הגדולה סתם א"כ היה מוכרח המשנה להעמיד בשתי כתי בנות דבכת אחת היינו אומרין דבודאי רק כונתו על הגדולה משום הני סברות הנ"ל דאין דרך לקדש הבנות בקידושין שאמ"ל א"כ בודאי היה כונתו על אחת והא דלא פירש משום דסמך על לא יעשה יעשה כן במקומנו וא"כ ידעינן דכונתו על הגדולה. אכן בשתי כתי בנות נלפענ"ד דכאן לא שייך הסברא דלא יעשה כן במקומנו עד שנאמר דודאי כונתו רק על הגדולה שבגדולות. כיון שיש לו גם בנות מאשתו השני' שהיה אפשר לומר דהכונה הי' גם על הגדולה שמאשתו השני' כי אפשר משום סיבה אהבת אשתו השני' רוצה להשיא תחילה הבנות שלה א"כ כשאמר בשעת קידושין בתו הגדולה יש לספק על הגדולה שמאשתו הראשונה וגם על הגדולה שמאשתו השני' להכי ממילא יש לספק ג"כ על שארי הבנות חוץ מן הקטנה שבקטנות כי מ"מ קידש את בנותיו הגדולות בקידושין שאמס"ל והרי הסברא דלא יעשה כן במקומנו לבד אינו מועיל וכהנ"ל. להכי שפיר פירש רש"י ז"ל דלפי אוקימתא דהשתא גם האמצעות אסורות דהא אין לנו הוכחה מהמשנה דיהיו מותרות דהא בלא"ה הוצרך המשנה להעמיד בשתי כיתי בנות וכהנ"ל אכן לפי תירוץ הש"ס דמיירי בהוכרו לבסוף נתערבו דבשעת קידושין היו יודעים איזה קידש רק אח"כ שכחו אך זאת זוכרים דאמרו בתי הגדולה א"כ לא קשה דנימא כסברת ר"ת ז"ל דודאי היה דעתו על הגדולה דהא בשעת קדושין קידשו אחת הידוע וא"כ היו הקידושין טובים וא"כ לא נשאר רק הסברא דלא יעשה כן במקומנו וסברא זו לבד אינו מועיל וא"כ קשה למה קתני בהמשנה שתי כתי בנות היה לו לכתוב רק כת אחת אלא ע"כ דאמצעות מותרות להכי צריך המשנה להעמיד בשתי כיתי בנות. דבכת אחת לא היה שום ספק כי האמצעות רק בשמם קרי להו. אמנם לכאורה עדיין יש להקשות מ"מ לאיזה כונה פירש רש"י דלפי ההו"א היו האמצעות אסורות דידוע דדרכו של רש"י ז"ל רק לפרש מה שנצרך אל הפשט אכן אחר העיון הכל ניחא כי הנה לפי הנ"ל לכאורה קשה מאד דהנה אביי אמר לקמן דהאמצעות מותרות ולהנ"ל מנ"ל לאביי דהא לאביי נוכל לומר דהמשנה מיירי שבשעת קידושין אמר בתי הגדולה א"כ אין הוכחא מהמשנה דהאמצעות מותרות אכן לא קשה דהנה הש"ס כאן אמרו על התירוץ דמיירי שהוכרו ולבסוף נתערבו דיקא נמי דקתני איני יודע והי' קשה לרש"י ז"ל דלמה לא הקשו הש"ס עכשיו על אביי דלמה קתני אינו יודע להכי הוצרך רש"י ז"ל לפרש דאם היה מיירי המשנה שקידש בשעת קידושין סתם בתי הגדולה אז היינו יכולים לומר דהאמצעות אסורות רק שם מיירי המשנה בהוכרו ולבסוף נתערבו דיש הוכחא מהמשנה דהאמצעות מותרות וכהנ"ל וא"כ ממילא לא קשה לאביי דלמה קתני אינו יודע דלהכי קתני אינו יודע דאז מיירי בהוכרו ולבסוף נתערבו כדי להוכיח דהאמצעות מותרות ולהכי אדרבה אביי הוצרך לומר לקמן דמוכח מהמשנה דהאמצעות מותרות כדי שלא יהי' קשה עליו דלמה קתני אינו יודע. אמנם לכאורה עדיין קשה. דהנה אח"כ הקשו הש"ס מהמשניות דיבמות ומתרצו ג"כ שהוכרו ולבסוף נתערבו וגם דיקא נמי דקתני אינו יודע א"כ משם קשה על אביי ואיזה תירוץ נאמר שם א"כ מה הועיל רש"י ז"ל בכ"ז עדיין קשה מהמשניות דיבמות. ונראה לתרץ דרש"י ז"ל מתרץ זה במה שאמר לקמן דהכי גרסינן. דהנה התו' ביבמות הקשו על מה דקאמרו בש"ס דיקא נמי דקתני ואינו יודע דא"כ קשה על אביי. ותירצו דאינו יודע משמע ג"כ אינו ידוע עיי"ש. והנה יסבור רש"י ז"ל דזה התירוץ יוצדק רק על המשנה דיבמות. אבל על המשנה דקדשתי בתי דנשנית בקידושין לא יוצדק תירוץ התו' כמו דאמרינן דאם שתי סתמות סתרי אהדדי אזלינן בתר הסתם משנה שנשנית בהמסכתא אשר נקבעה על דינים האלו. ולהכי כמו כן הכא דשם ביבמות נשנית אגב גררא הדין מהקידושין אז שפיר תירץ התו' ז"ל דלא קשה לאביי דהא הלשון אינו יודע משמע ג"כ אינו ידוע אבל כאן בקידושין היה להתנא להיות יותר נזהר ולכתוב אינו ידוע כדי שנדע בבירור הדין דקידושין שאמס"ל הוי קידושין ולא לכתוב אינו יודע דאז לא נדע הדין דקידושין שאמס"ל ולהכי הוצרך רש"י ז"ל לפרש בקושית הש"ס הנ"ל דאז אמצעות אסורות כדי שלא תקשה על תירוץ הש"ס לאביי וכהנ"ל:

ולפי זה כך כונת רש"י ז"ל במה שכתבתי לקמן על תירוץ הש"ס דיבמות דהכי גרסינן דיקא נמי דקתני אינו יודע ולא אינו ידוע והוא דלעיל על קושית הש"ס מהמשנה דקידושין דקדשתי את בתי הגדולה ותירץ הש"ס שהוכרו דיקא נמי דקתני אינו יודע ולא אינו ידוע שמע מינה. ולזאת בא רש"י ז"ל דעל תירוץ הש"ס על המשניות דיבמות לא גרסינן שמע מינה רק דיקא נמי בלבד כי בשלמא על המשנה דקידושין שייך שפיר הלשון שמע מינה והיינו כי משם יש הוכחא דהמשנה מיירי רק בהוכרו כי המשנה בקידושין בודאי דקדקה לכתוב כראוי כי כאן באו להורות דיני קידושין אך אעפ"כ לא קשה לאביי כהנ"ל דלהכי קתני אינו יודע כדי לידע דהאמצעות מותרות אכן על המשניות דיבמות לא גרסינן שמע מינה על הדיקא נמי דביבמות אין כ"כ הוכחא כי שם לא צריך התנא לדקדק כל כך ולהכי ממילא לא קשה על אביי כתירוץ התו' דיבמות הנ"ל. ולפי זה ממילא מיושב מה דרש"י ז"ל פירש כאן על קושית הש"ס מהמשנה דהמקדש בתי סתם דמיירי שאמר אחת מבנותי כי רש"י ז"ל סובר כר"ת ז"ל א"כ היה קשה לרש"י ז"ל דלמה כל הקטנות אסורות דנימא שודאי רק כונתו היה על הגדולה שבקטנות משום לא יעשה כן במקומנו להכי פירש רש"י דעכשיו... שבש"ס היה מיירי המשנה דאמר אחת מבנותיך מקודשת לי וזה הלשון מוכיח דלא היה כונתו בפרטות אחת דזה הלשון משמע או זו. או זו. אכן לקמן דף ס"ד דשם מייתי ג"כ הש"ס התירוץ שאין כאן רק בוגרת אחת וקטנה אחת והבוגרת שויה שליח להכי שפיר מפרש רש"י דמיירי שאמר בתך ולא אחת מבנותיך דהא לפי מסקנת הש"ס הפירוש בהמשנה דרק הקטנה קידש משום לא שביק איניש מצוה ואם היה אומר אחת מבנותיך הרי מראה דכונתו היה זו או זו להכי מפרש דאמר רק בתך:

אכן לכאורה יש להקשות על רש"י אם דסובר כר"ת ז"ל א"כ למה מפרש רש"י ז"ל על מה דקאמר הש"ס מהו דתימא כי קידש אדעתא דידה ופירש רש"י דההו"א היה דגם הגדולה יהיה בספק קידושין כי כונתו היה על שתיהן ולפי סברת ר"ת מהיכי תיתי נימא דהיה כונתו גם על הקטנה כי בודאי כונתו היה רק על הגדולה משום לא יעשה כן. אכן אפשר לומר דרש"י היה סובר דההו"א היה יודע ג"כ מהסברא דלא שביק איניש רק ההו"א הי' דהסברא לא שביק שקול כמו הסברא דלא יעשה כן במקומנו להכי היה שפיר הפירוש בהאי מהו דתימא דכונתו היה על שניהן וע"ז מסיק הש"ס דהמשנה משמיענו דהסברא לא שביק איניש מצוה עדיפא מהסברא דלא יעשה כן במקומנו ואין לספק כלל על הגדולה:

אמנם לכאורה יש לעיין בכ"ז דהנה הרשב"א ז"ל בחידושיו בשם ר"ת ז"ל דאם היה שידך אחת מבנותיו ואחר כך קידש סתם דאמרינן דמסתמא קידש המשודכת משום שארית ישראל לא יעשה עולה וכתב הרשב"א ז"ל דמצא לו סעד מהתוספתא שני אחים שקדשו שתי אחיות זה אינו יודע איזה קידש וזה אינו יודע איזה קידש שתיהן אסורות מספק ואם היו עסוקין הגדולה לגדול והקטנה לקטן אומר אני גדולה לא נתקדשה אלא לגדול וקטנה לקטן ומיהו יש לומר שאינו דומה לנידון שבפנינו דהתם בשקדש כל אחד שלו ועכשיו נסתפקו לפיכך אני אומר כיון שעסוקין בגדולה לגדול חזקה כשקידש לא קידש אלא היא אבל כאן שאומר בתך סתם דילמא לאחרת נתכוונו ואפילו תאמר לזו נתכוונו שמא אין הולכין אחר כונתם אלא אחר לשונם ע"כ עי"ש הרי להיפך כפי מה שכתבתי לעיל דאם קידש סתם יש סברא יותר לומר דנלך אחר האומדנא משום דיש עוד צירוף סברא דמסתמא לא קידש קשאמס"ל ובהרשב"א ז"ל מבואר ההיפך ועוד יותר קשה דהנה בהתוספתא קתני זה א"י וזא"י. ומשמע כמו שכתב הרשב"א ז"ל דמיירי שידעו בשעת קידושין למי קידש הרי דאפילו בלא צירוף סברא דלא מקדש קידושין שאמס"ל גם כן סמכינן על אומדנא וביותר קשה דלהלכה למעשה החמיר ר"ת ז"ל להצריך כולן גט אף בשידך ולהנ"ל יש ראיה גדולה מהתוספתא דסמכינן על סברא דשידך. דהרי לפי מש"כ לעיל דיותר יש סברא לסמוך על אומדנא היכא דקידש סתם מלסמוך על אומדנא היכא שבשעת קידושין ידע ואח"כ שכח וא"כ יש הוכחא גדולה מהתוספתא מכח כש"כ דאם סמכה התוספתא על הסברא דשידך היכא שבשעת קידושין ידע מכש"כ שיש לסמוך על הסברא דיש שידך היכא שקידש סתם ולמה הוצרך ר"ת לתת גיטין. לכן נלפענ"ד דאפשר לומר לר"ת ז"ל כמש"כ הר"ן ז"ל דכוונת התוספתא ואם היו עסוקין הגדולה לגדול היינו שהיו עסוקין באותו ענין והוא עדיף משידך:

ד הנה הרמב"ם ז"ל מהלכות אישות הלכה... הביא להלכה אוקימתא דרבא שיש לו בוגרת אחת וקטנה אחת ומהטור סימן ל"ז שהביא בשם הרמ"ה ז"ל דאפילו אם שויתה הבוגרת שליח לאביה לקדש לפלוני מ"מ כל הקטנות בספק קידושין ועיין בבית שמואל שם שכתב לפרש דברי הרמ"ה אף שפסקינן דאם עשה שליח לקנות קרקע ידוע אמרינן דודאי קנה אותה עבור המשלח מ"מ יש לספק דשמא כיוון על הקטנות כיון דלא שביק איניש מצוה עי"ש. הרי מוכח בפירוש דגם בהרבה קטנות והבוגרת עשתה שליח לאביה מ"מ אמרינן מכח סברא דלא שביק איניש מצוה דודאי היה כונתו רק על הקטנות משום דמצוה דידיה הוא. ולא זכיתי להבין דברים אלו דהרי רש"י ז"ל פירש דהמצוה היא מדכתיב ואת בנותיכם תתנו לאנשים וא"כ איזה מצוה עביד במה שקידש אחת מהם ועי"ז כולם אסורות להנשא להמקדש וגם לכל העולם אם כן מה מצוה עביד בזה. ואם נאמר דאפשר האב היה בטעות והיה סובר דאף אם קידש סתם אחת מבנותיו מ"מ מותרת אחת להנשא לזה המקדש. א"כ לפי דעתו מצוה עביד. דהא אם נאמר כן דלהכי קידש סתם משום דהיה סבור דתוכל אחת להנשא להמקדש. א"כ הרי היא קידושי טעות דהא הוא קידש רק שתהיה אחת מותרת להנשא להמקדש ויהיו כולם מותרות אבל שיהיו כולם אסורות לא היה בדעתו להתקדש. וגם בלא"ה קשה מאד לומר שיטעה אדם בזה ויסבור שתהיה אחת מותרת להנשא להמקדש דלפענ"ד דאם נוכל לומר שיטעה אדם בזה. א"כ לעולם היה מותר לומר דהמקדש שקידש אחת משתי אחיות שטעה בזה. כי באמת הוא שטות גדול שיקדש נשים ושיהיו אסורות לו ויצטרך ליתן גיטין. וא"כ אם היה באפשרי לומר שטעה וסבר שיוכל אחת מהם לישא א"כ יש סברא ואומדנא גדולה לומר שודאי טעה בזה מלומר שעשה שטות גדול וא"כ לא הוה קידושין כלל משום דהיא קידושי טעות אלא ע"כ מוכרח לומר דאין שום סברא לומר שטעה. וצ"ע מאד מה שנראה מהטור והב"ש דגם הרבה קטנות אמרינן מצוה ולא ראיתי מי שהעיר בזה אחר כך מצאתי בס' טיב קידושין שעמד ע"ז והניח בצ"ע ושמחתי מאד. והרי הרמב"ם ז"ל כתב רק קטנה אחת ואפשר משום זה דבהרבה קטנות לא שייך מצוה וצ"ע. והנה כדי שלא יהיו דבריו תמוהין כ"כ נלפענ"ד דאפשר לומר דמה דהמצוה לקדש את בנותיו הקטנות לאו דוקא שיהיו נישואין רק המצוה דע"י שיהיה עליהן איסור אשת איש על ידי זה יהיו נשמרים מזנות כי איסור א"א חמירא לאינשי כמו דמצינו בירושלמי משום גרירה ואם נאמר כן אפילו אם מקדש את בתו סתם ויהיו כולם בספק קידושין עדיין מצוה קא עביד דעי"ז יהיו כולם נשמרים מזנות כי יהיה על כלם ספק איסור א"א. והנה אם נאמר כן לכאורה יש לתרץ מה דהרמב"ם נקט קטנה אחת דהנה הרמב"ם בפ"א מהלכות אישות סובר דגם אם בא על הפנויה עובר בלאו והפוסקים חולקים עליו וכתב הה"מ דטעמו של הרמב"ם ז"ל מדאמרו בש"ס חזקה אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות א"כ ע"כ דהוא איסור דאורייתא דאיסור דרבנן אין נזהרין כ"כ ב"א עי"ש. והנה הרמב"ם ז"ל סובר דספיקא דאורייתא רק מדרבנן לחומרא להכי סובר שפיר שבהרבה קטנות לא שייך מצוה דאכתי לא יהיו נשמרים מזנות דבאיסור דרבנן אין נזהרין. אך זה אינו דהיכא דאיקבע איסורא גם להרמב"ם ז"ל אסור מדאורייתא והרי הכא איקבע איסורא דאחת בודאי מקודשת. אכן שפיר לומר באופן זה. דהנה לכאורה קשה למה יהיה הדין בקידש אחת משתי אחיות יהיו שתיהן אסורות למה לא יהיו שתיהן מותרות כמו בשני שבילין דפסקינן דכל אחד טהור א"כ כמו כן הכא נימא דכ"א מותרת. ונראה דהכא כמו שבא לשאול בב"א דהרי כל אחת מוכרחת להזכיר המעשה דקידש אחת משתיהן. ועיין בתו' כתובות בסוגיא דאם היה מחבואה דף ק"ז דאם רק ידוע לנו שהרבה כהנות יש שם ה"ה כבא לשאול עליו ועל חבירו. להכי כיון שידוע לב"ד מהאשה האחרת אף ששאלה רק אחת ה"ה כבא לשאול עליה ועל חברתה וה"ה כבת אחת להכי שתיהן אסורות. והנה התו' בפסחים כתבו דהא דבבת אחת שניהם אסורים הוא רק מדרבנן וא"כ הרי הכא רק שתיהן אסורות רק מדרבנן ולפ"ז הרמב"ם ז"ל לשיטתו דסובר כפי מה שכתב הרב המגיד דבאיסור דרבנן אין בני אדם נזהרין להכי נקט דוקא רק קטנה אחת דבהרבה קטנות לא שייך כי אכתי לא יהיו נשמרים מזנות דהא אסורות רק מדרבנן ובאיסור דרבנן אין נזהרין ב"א אכן הטור והרמ"ה המה סוברים דגם באיסור דרבנן נזהרין בני אדם דהרי הם סוברים דזנות של פנויה הוא רק מדרבנן ואף עפ"כ אמרו חזקה אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות להכי שפיר סברו דגם בהרבה עביד מצוה במה שיהיו כלן אסורות משום איסור אשת איש ואף שהוא רק מדרבנן הרי גם באיסור דרבנן נזהרין ב"א. כן היה נראה לפענ"ד לגודל חומר הנושא:

ה הנה לפי הנ"ל שכתבתי אפשר דמדאו' מותרות האחיות להנשא דהוא כמו שני שבילין אכן לפי זה המקדש בודאי כל אחת אסורה מדאורייתא דבשלמא לכל העולם מותרות כל אחת משום דמוקמינן כל אחת על חזקתה חזקת פנויה אבל המקדש אסורה לו כל אחת משום דשמא זו היא אחות אשתו וא"כ אדרבה החזקת פנויה מסייע לה להיות אסורה דהא ע"י חזקת פנויה היא לא נתקדשה א"כ הרי ממילא האחרת נתקדשה והרי זו אחות אשתו. וגם אין לומר שתהיה מותרת כל אחת להמקדש משום דנוקמינן אותה על חזקת היתר שהיתה מותרת לו מקודם דהא א"כ תצטרך לומר דזו היא שנתקדשה להכי מותרת לו א"כ שוב אינה כמעיקרא דהא מקודם היתה בחזקת פנויה ולפ"ז אפשר ליישב מה שהקשה הגהת מל"מ בפ"ט מהלכות אישות על המל"מ שחקר שם על הדין דאבימי מי שיש לו חמשה בנים וכו' שהביאו הש"ס כאן דלמה מהני הקידושין שהרי אביהם של הבנים שהוא שלוחם של הבנים וזה בודאי הוא שנוי גדול במה שקידש עבורם אחת מבנותיו וא"כ כלם אסורות להם וגם יצטרכו ליתן גט עי"ש. והקשה הגהת מל"מ דגם מהש"ס דקאמרי לעיל על דהבוגרת שויתיה שליח מהו דתימא כי קא מקבל קידושין אדעתא דידה ופירש רש"י ז"ל דגם בשביל בוגרת. וקשה דבלא"ה לא תהיה הבוגרת מקודשת דהוא שינוי בשליחות (והנה לכאורה על הש"ס אפשר לומר דשם הוא רבא והרי רבא סובר דקידושין שאינן מסורין לביאה לא הוי קידושין א"כ בלאו הכי אין כאן שינוי וצ"ע) אך גם אנן דפסקינן כאביי דקידושין שאינן מסורין לביאה הוי קידושין ופסקינן זה הדין דאף ששויתה הבוגרת שליח אמרינן דאין הבוגרת בכלל וכתבו כל הפוסקים הטעם משום דאמרינן לא שביק איניש מצוה עיין בר"ן וא"כ למה הוצרכו לטעם משום לא שביק איניש מצוה הלא בלא"ה אף אם היה כונתו לקבל קידושין גם בשביל הבוגרת מ"מ אינה מקודשת מספק משום דהוא שינוי בשליחות. אכן להנ"ל אפשר ליישב דהנה הרמב"ם ז"ל סובר דהא דהחמץ לא בטל בפסח משום דהוא דשיל"מ. והקשה הר"ן ז"ל הא מדרבנן אסור חמץ שעבר עליו הפסח וכתב הר"ן ז"ל בשלמא אם הא דדשיל"מ לא בטיל היה מדאו' שפיר אפשר לומר כיון דמדאורייתא מותר חמץ שעבר עליו הפסח ואם כן מדאורייתא לא היה בטל חמץ בפסח להכי אף שרבנן אסרו חמץ שעבר עליו הפסח מ"מ ע"י החומרא דרבנן לא נבא להקל שיתבטל חמץ בפסח אכן הא דדשיל"מ לא בטל הוא ג"כ רק מדרבנן והרי מדרבנן לא הוי חמץ יש לו מתירין כי גם אחר הפסח אסור מדרבנן עי"ש. הרי נשמע מהר"ן ז"ל דאם דשיל"מ לא היה בטל מדאורייתא אז שפיר נוכל לומר דאף שהרבנן אסרו מ"מ עדיין הדין דחמץ לא נתבטל משום יש לו מתירין כיון דרק מחמת חומרא דרבנן אין לו מתירין והכלל דעל ידי חומרא דרבנן לא נוכל להקל עי"ז נגד דאורייתא. א"כ כמו כן הכא כיון דמדאורייתא היתה כל אחת מותרת להנשא לכל העולם רק להמקדש היתה אסורה. ואפשר משום זה לבד אין קפידא להיות מיקרי שינוי בשליחות כי מה איכפת להו כי עדיין מותרות לכל העולם בלא גט ומה שאסורות להמקדש אין כל כך קפידא וא"כ מדאורייתא לא היה ביטול שליחות והיו נתפסין הקידושין בהם שיהיו אסורות להמקדש. רק משום חומרא דרבנן שאסורות לכל העולם בלא גט על ידי זה יש שינוי בשליחות. והרי ע"י חומרא דרבנן לא נוכל להקל נגד דאורייתא ולומר שלא יהיו הקידושין נתפסין בהבוגרת ותהיה מותרת אף להמקדש משום שינוי שליחות דע"י חומרא דרבנן לא נוכל להקל נגד דאורייתא וכסברת הר"ן ז"ל לעיל. אכן על האי דאבימי דאביהם שלוחם של חמשה בנים וקידש עבור אחד מהם סתם.... שהבנות א"כ לכאורה מצד הדין דשני שבילין היה צריך להיות דכל אחד מהבנים יהיה מותר לישא אחת מהבנות משום דנוקמא כל אחת על חזקת פנויה וגם מי שירצה לישא אותה גם כן אחזקתו דהוא לא היה המקדש וא"כ ממילא שניהם מותרים לישא זא"ז ורק מדרבנן אסורים משום דה"ה כבת אחת וא"כ שפיר הקשה המל"מ דנימא דהקידושין בטילין משום שינוי בשליחות דהרי הכא אנו מקילין רק באיסור דרבנן:

תוכן העניינים

בית יהושע יורה דעה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה