אור ברסלב
בית יהושע יורה דעה סוגיא דכ"מ שהאמינה תורה ע"א ה"ה כשנים

בית יהושע יורה דעה· רבי יהושע פריידין

סוגיא דכ"מ שהאמינה תורה ע"א ה"ה כשנים

שאלה דיחיד

הנה בארבעה מקומות נאמן ע"א. בסוטה לומר נטמאת. ובעגלה ערופה לומר ראיתי את ההורג. ובעדות אשה לומר מת בעלה. ולחייב שבועה ג"כ נאמן ע"א. אך חלוקים השלשה מקומות הנ"ל מחיוב שבועה באיזה דברים. והוא דבג' מקומות הנ"ל גם קרובים ונשים נאמנים. וגם יכולים להכחיש אפי' עד כשר (זולת לדעת הרמב"ם ז"ל חד פסול אינו יכול להכחיש עד כשר רק שני פסולים) ובשבועה אינם נאמנים הפסולים וגם אינם יכולים להכחיש העד. ויש לחקור למה. ועיין ברמב"ם פ"ה מהלכות עדות:

ונלפענ"ד דהנה הראשונים בסוגיא דקציצה עיין בר"ן וברשב"א כתבו דנהי דמועיל מיגו לאפטורי משבועה אבל לפטור משבועת עד אחד אינו מועיל מיגו דהוא כשנים לענין ממון כמו דאמרי בש"ס כל מקום ששנים מחייבין ממון ע"א מחייב שבועה עיי"ש:

א והנה באמת יש לחקור למה לא יהיה מועיל מיגו לפטור משבועת ע"א דהרי זה הדין הוא פשוט דאם מי שנאמן בטענתו על ידי מיגו ויש ע"א להכחיש טענתו אינו מועיל העד ואין לומר דע"א אינו קם לממון דנלפענ"ד זה ברור אף להפוסקים דסברי דלא אמרינן מיגו להוציא מ"מ נלפענ"ד באם הנתבע אינו נאמן בטענתו רק מכח מיגו ואם יש להתובע גם כן מיגו אז מועיל עכ"פ מיגו של התובע לגרע ולבטל את המיגו של הנתבע וממילא צריך לשלם דאין לו שום מיגו כי תבטלה ע"י מיגו של התובע כנלפענ"ד ברור להכי ממילא אף שאין ע"א לממון מ"מ יהיה מועיל העד לבטל את המיגו. אלא ע"כ דהוכחת מיגו עדיפא מע"א וא"כ למה בשבועה לא יהיה מועיל מיגו נגד העד המחייב שבועה לכן ע"כ מוכרח לומר דהוא גזירת הכתוב. והוא דיש לומר דיש הוכחה מהקרא ע"ז דהנה הילפותא לחייב שבועה ע"י ע"א הוא מהקרא דלא יקום ע"א באיש לכל עון ולכל חטאת דאמרינן דאבל לשבועה הוא קם להכי יש לומר כמו דבשני עדים לענין לחייב ממון אמרה התורה ע"פ שנים עדים יקום דבר והיינו דע"י שני עדים יש להדבר קיום. ולהכי אין מועיל שום הוכחא שבעולם לבטל אותם. להכי גם לענין חיוב שבועה ע"י ע"א דאמרה התורה דהוא קם והיינו דעדותו יש לו קיום ואין מועיל שום הוכחא נגדו:

ב מעתה לפ"ז יש להבין למה לענין לחייב שבועה פסולי עדות אינם נאמנים והוא משום דמה דנאמן ע"א לענין לחייב שבועה לאו משום דהוכחא של העד די לחייב שבועה דא"כ היה להיות מועיל מגו נגדו וגם זה לא מקרי קם אלא משום דלחייב שבועה גם עד אחד בעדותו עושה קיום הדבר לחייב שבועה וא"כ הרי יש עליו תורת עדות להכי ממילא פסולי עדות אינם נאמנים לחייב שבועה כי לאו תורת עדות עליה משא"כ בסוטה ובעגלה ערופה ובעדות מיתה דשם מה דנאמן ע"א הוא משום דשם די הוכחת ע"א להכי גם פסול נאמן:

ג ולפ"ז ממילא ניחא מה דבשלשה מקומות הנ"ל גם פסול יכול להכחיש כשר לרוב הפוסקי' ובשבועה אין הפסולים יכולים להכחיש העד המחייב שבועה משום דבשלשה מקומות הנ"ל הוא רק נאמן ע"א משום הוכחת ע"א להכי גם הפסול יכול להכחיש כי גם הוכחת פסול הוא כמו הוכחת כשר משא"כ בשבועה דנאמן ע"א בתורת עדות והרי פסולי עדות לאו בכלל עדות להכי אינם יכולים להכחיש:

ד אמנם לפי כל זה צריך להיות דבשבועה אפילו עד כשר אינו יכול להכחיש עד המחייב שבועה דהא כיון דע"א נאמן לחייב שבועה בתורת עדות והיינו דהתורה נתנה לו כח של עדות. והרי העד המכחיש לאו תורת עדות עליו א"כ ממילא אין יכול להכחיש העד המחייב שבועה. שוב ראיתי דכן סובר המהר"ם רוטנבורג בריש בב"מ הובא ברא"ש ובחידושי ר"ן שהביא ראיה דעד המסייע פוטר משבועה מהא דיליף הש"ס דהעדאת עדים מחייב שבועה מק"ו דפיו וע"א ואי עד מסייע אין פוטר משבועה א"כ מה לפיו וע"א שאין כיוצא בהן פוטרן והיינו דאם עד מכחיש העד אין יכול לפוטרו והיינו ע"כ משום סברא הנ"ל דעד המחייב שבועה הוא בתורת עדות להכי ממילא אין שום עד יכול להכחיש ולפ"ז צריך עיון מאד על החידושי ר"ן ז"ל שהקשה שם על המהר"ם רוטנבורג דאפי' אם אין מסייע פוטר משבועה מ"מ משבועת עד אחד יכול לפוטרו משום הכחשה כמו בסוטה דעד יכול להכחיש עד עיי"ש ולהנ"ל קשה מאד דשאני נאמנות עד בסוטה הוא משום נאמנות הוכחא דהרי גם הפסולי עדות יכול להכחיש משא"כ נאמנות עד בשבועה דהוא משום תורת עדות להכי בודאי מצד הסברא גם עד כשר אין יכול להכחיש דעד המכחיש לא נתנה לו התורה תורת עד וצ"ע דברי חידושי ר"ן ז"ל:

ה אמנם על הרמב"ם יש לעיין דהנה הר"י מיגש בשבועות בסוגיא דקציצה הביא ראיה דמיגו לאפטורי משבועה לא אמרינן משבועת ע"א עיין בר"ן שם והר"ן דחה משום דלשבועת ע"א אינו מועיל מיגו והנה ידוע דהרמב"ם ז"ל סובר בזה כהר"י מיגש דאין אומרין מיגו לאפטורי משבועה וא"כ בודאי ג"כ מכח ראיית הר"י מיג"ש משבועת ע"א וא"כ הרי הר"י מיג"ש והרמב"ם לא סברו סברא דעד אחד לשבועה הוא משום תורת עדות דגם רק כמו הוכחא בעלמא להכי אם היה מועיל בעלמא מיגו לאפטורי משבועה ג"כ נגד שבועת ע"א היה מועיל א"כ עדיין קשה למה באמת גם פסולים לא יהיו נאמנים לחייב שבועה והנה כפי הנראה הרמב"ם ז"ל סובר דעד מסייע אינו פוטר משבועה וא"כ בודאי מוכרח לסבור דעד יכול להכחיש עד המחייב שבועה דאל"כ קשה קושית מהר"מ רוטנבורג הנ"ל והנה הרמב"ם ז"ל לשיטתו דהוא סובר דעד המחייב שבועה הוא רק משום הוכחה להכי ממילא עד יכול להכחיש אותו. אך צריך עיון למה פסול לא יהיה נאמן כמו בסוטה אכן לפי מה שסברו מקצת פוסקי' בדעת הרמב"ם בעד מיתה דהרמב"ם ז"ל סובר דעד כשר נאמן מן התורה ובפסולי עדות נאמנים רק מדרבנן הרי דגם בעדות מיתה אינו נאמן מן התורה רק עד כשר ולא פסול הרי דאף היכא דנאמן העד משום הוכחת עד ולא משום תורת עדות מ"מ עדיפא עד כשר מעד פסול א"כ כמו כן יש לומר על חיוב שבועה אף דלהרמב"ם ז"ל רק משום הוכחה ולא משום תורת עדות מ"מ רק כשר נאמן ולא פסול. אך צ"ע למה בסוטה כשר ופסול שוין ויש מי שסובר בדעת הרמב"ם דגם בסוטה רק מדרבנן פסולי עדות נאמנים אך מלשון הרמב"ם בפ"ה מהל' עדות לא נראה כן עי"ש. ועיין מה שכתבתי עוד בזה לקמן:

ו והנה מהרמב"ם ז"ל הלכות סוטה ובפרק י"ב מהלכות גירושין נראה דהרמב"ם ז"ל סובר דעד פסול אינו יכול להכחיש עד כשר אפי' בבת א' (וכמה ראשונים חלקו וסברו דגם עד פסול יכול להכחיש עד כשר) ולהנ"ל ניחא דהרמב"ם ז"ל לשיטתו דלשיטתו גם בעד אחד לשבועה הוא ג"כ רק כמו עדות סוטה משום הוכחת עד דהרי משום זה היה סובר דאם היה מועיל מיגו לאפטורי משבועה הוא מועיל גם נגד שבועת ע"א ואף עפ"כ רק כשר נאמן ולא פסול הרי מוכח אף דהיכא דאין צריך רק הוכחה מעד אחד מ"מ רק כשר אבל לא פסול הרי דהוכחת עד כשר הוא יותר אלים מהוכחת עד פסול ולהכי שפיר סובר דנהי דבג' מקומות אלו גם פסולים נאמנים מ"מ לענין הכחשה אם פסול מכחיש הכשר אינו מועיל הכחשתו דמ"מ הוכחת הכשר עדיפא מהוכחת הפסול. אך שבאמת יש לעיין לפ"ז מנ"ל באמת למילף מהקרא בסוטה ועד אין בה אשר מניה ילפינן דאחד נאמן דגם פסולי עדות נאמנים. דילמא רק עד כשר נאמן ולא פסולים. ואפשר משום זה יש מי שסובר בדעת הרמב"ם ז"ל דגם בסוטה פסולי עדות נאמנים רק מדרבנן ועיין מה שכתבתי בזה לקמן:

ז והנה בהלכות הנ"ל פוסק דשני פסולים יכולים להכחיש עד כשר והיינו במקום שעד כשר יכול להכחיש דהיינו בסוטה ובע"ע בבת אחת ובעדות מיתה קודם שהורה גם שני פסולים יכולים להכחיש ואם באו השני פסולים ואומרים לא מת אחר שהתירוה להנשא ע"י עד כשר שהעיד שמת. הרמב"ן ז"ל סובר בדעת הרמב"ם דאינם יכולים להכחיש והרב המגיד סובר דגם הרמב"ם ז"ל סובר דיכול להכחיש וכן נראה מפשטות הש"ס ביבמות (דף קי"ז ע"ב) והנה לשון הש"ס שם דרבים פסולי' כע"א דמיין ועיין מה שאכתוב בזה לקמן ויש לחקור למה בשבועה אף רבים פסולים אינם יכולים להכחיש עד המחייב שבועה לשיטת הרמב"ם ז"ל לפי מה שפרשתי דגם בשבועה מה דנאמן ע"א הוא רק משום הוכחת עד וא"כ כמו דסובר הרמב"ם כאן באלו ג' מקומות דעד פסול אין יכול להכחיש עד כשר מהסברא כפי שבארתי משום דהוכחת עד כשר אלים יותר מהוכחת עדים פסולים. אבל שני פסולים כיון דיש להם מעלת רבים להכי יכולים להכחיש עד כשר דמעלת שהם רבים הוא כמו מעלת כשר כן מוכרח לומר לדעת הרמב"ם וא"כ לכאורה גם בשבועה יהיו יכולים פסולים רבים להכחיש ע"א. ובפרט לפי מה שכתבתי לעיל דהרמב"ם ז"ל בודאי סובר דעד כשר יכול להכחיש עד לענין שבועה אם כן כמו כן שני פסולים יהיו יכולים להכחיש עד לענין שבועה ולדברי חידושי הר"ן הנ"ל שסובר גם כן דעד כשר יכול להכחיש עד לענין שבועה וכאן סברו הראשונים דגם חד פסול יכול להכחיש עד כשר א"כ גם בשבועה יהיה יכול להכחיש עד כשר לענין שבועה:

אכן אחר העיון נראה לתרץ כ"ז רק יהיה עדיין קשה על החידושי ר"ן והוא דהנה להרמב"ם ז"ל דסובר דמיגו לאפטורי משבועה לא אמרינן. והנה נלפענ"ד דלאו דוקא מיגו ה"ה שארי הוכחות אינו מועיל לפטור משבועה. ולפ"ז שפיר ניחא דשני פסולים אינם יכולים להכחיש העד המחייב שבועה ולפטור אותו משבועה דהא פסולים אינם נאמנים בתורת עדות רק מכח הוכחא והרי הוכחא אין יכול לפטור משבועה. אכן לפ"ז יהיה לכאורה להרמב"ם ז"ל דגם עד כשר אינו יכול להכחיש עד המחייב שבועה דהא גם עד כשר הוא רק הוכחא אכן אחר העיון שפיר נוכל לומר כן אלא קשה קושית המהר"ם רוטנבורג להרמב"ם ז"ל מהש"ס דפיו וע"א הנ"ל דהא בשלמא למהר"ם רוטנבורג דסובר דאמרינן מיגו לאפטורי משבועה ורק בעד אחד אינו מועיל מיגו משום דהוא אלים כמו שני עדים לענין ממון להכי הוכיח דאם עד מסייע אין פוטר משבועה א"כ היה להש"ס לדחות דמה לע"א משום דהוא אלים שאין העד יכול להכחישו. אכן להרמב"ם ז"ל אף דאין העד יכול להכחישו לאו משום דהעד המחייב שבועה הוא אלים רק משום דלפטור משבועה אין מועיל שום הוכחא ולאו משום דהיא שבועה ע"י עד רק בכל השבועות אינו יכול לפטור שום הוכחא להכי לא קשה כלל קושית המהר"ם רוטנבורג להרמב"ם דהא אין לדחות ולומר דלהכי ע"א מחייב שבועה משום דאלים דאין העד יכול להכחישו דהא מה דהעד המכחיש אין יכול לפוטרו. הוא דק משום דלפטור משבועה אין מועיל שום הוכחה:

מעתה אבאר איזה דברי הרמב"ם בדינים אלו אשר המה תמוהים לכאורה:

א הנה בפ"י מהלכות רוצח כתב דעד אומר ראיתי את ההורג ואח"כ בא אחד ואמר לא ראית והיה בזה אחר זה אין האחרון נאמן משום כל מקום שהאמינה תור' ע"א הרי כאן שנים אבל אשה אומרת ראיתי ואשה אומרת לא ראית היו עורפין אפי' בזה אחר זה וכן בפ"א מהלכות סוטה מוכח כן מהרמב"ם ז"ל ופליג הראב"ד ז"ל דמהש"ס לא נראה כן ובאמת הוא תמיה דמלבד דאין שום רמז לזה בש"ס אך אדרבה בפירוש מוכח להיפך מדעולא מגי' המשנה דעד אומר ראיתי ועד אומר לא ראית. אשה אומרת ראיתי ואשה אומרת לא ראית דתני לא היו עורפין משום כל מקום שהאמינה תורה וכו' הרי דגם באשה אמרינן כל מקום שהאמינה וכו' דהא קתני בהמשנה גם אשה ואשה וע"ז מגי' עולא דתני לא היו עורפין:

ב ובפי"ב מהלכות גירושין הלכה כתב אשה אומרת מת ובא עד כשר ואמר לא מת אפי' אם נשאת תצא משמע אבל אשה לא היתה יכולה להכחישה והיינו משום דכל מקום שהאמינה תורה (ובודאי איירי הרמב"ם ז"ל בהתירוה להנשא) ואם כן הרמב"ם ז"ל סותר דברי עצמו ועיין בלחם משנה שהקשה כן:

ג הנה הרמב"ם בפי"ב מהלכות גירושין פוסק דבהתירוה להנשא אפי' לכתחלה תנשא ובש"ס כתובות דף ק"ב מסיק אביי דלכתחלה לא תנשא משום לזות שפתים בכ"מ:

ד הרמב"ם ז"ל פוסק דבעד המכחיש עד מיתה אפי בבת אחת אם נשאת לאחד מעידיה לא תצא. וכתב הרמב"ן ז"ל דהרמב"ם מדייק זאת מהמשנה ביבמות דף קי"ז עד אומר מת ועד אומר לא מת לא תנשא משמע דרק לכתחלה אבל אם נשאת לא תצא וקשה למה אלא ע"כ דאם נשאת להעד לא תצא והקשה הרמב"ן ז"ל מהש"ס כתובות הנ"ל דא"כ למה הוצרך אביי לתרץ דברי רבי יוחנן דמיירי התירוה ואפ"ה לכתחלה לא תנשא משום לזות שפתים היה לו לתרץ בפשיטות דמיירי בבת אחת להכי לא תנשא והא דקאמר רבי יוחנן דאם נשאת לא תצא מיירי דנשאת לאחד מעידיה ועיין במגיד משנה שכתב לתרץ קושית הרמב"ן ז"ל דהשתא לפי אוקימתא דאביי אין כ"כ דוחק בדברי ר"י והיינו דמה דנקיט ר"י שנים היינו חד ומשום דהאמינוהו כשנים ע"ש ולפענ"ד נראה דהרמב"ן ז"ל לא ניחא ליה לומר כן דמה נימא על השנים האומרים לא מת דעל לא מת לא נחשב כשנים אם כן ע"כ גם לפי תירוץ אביי היינו שהאביי אומר דר"י אמר רק בעד ועד א"כ שפיר הקשה הרמב"ן דהשתא הוא דוחק יותר דמ"מ חסר בדברי ר"י דמיירי בהתירוה להנשא דפשטות הלשון עד אומר מת ועד אומר לא מת מורה דלא התירוה קודם שבא עד הב' וא"כ שפיר הקשה הרמב"ן דיותר היה לאביי לומר דמיירי באמת בלא התירוה והאי דאם נשאת לא תצא מיירי בנשאת לעד המעיד על המיתה. ונלפענ"ד לתרץ כ"ז דהנה בש"ס סוטה בפ' מי ש... (וכן בפ' ע"ע) איתא שם בהמשנה עד אומר נטמאת ועד אומר לא נטמאת אשה אומרת נטמאת ואשה אומרת לא נטמאת היתה שותה והקשה הש"ס דלמה יכול הב' להכחיש הא' הא כל מקום שהאמינה תורה וכו' ומתרץ עולא וכן רבי יצחק תני לא היתה שותה ורבי חייא אמר תני היתה שותה וקושיא כל מקו' שהאמינה תורה וכו' מתרץ הש"ס דכאן בב"א וכאן בזה אחר זה. הנה מפשטות לשון הש"ס משמע דאפי' לרבי חייא אפי' בלא הורה הב"ד עדיין כעד הראשון רק אם בא בתחלה בפני עצמו והעיד עדותו ולאחר כדי דיבור בא העד השני אמרינן ג"כ כל מקום שהאמינה תורה. ומעולא ור"י שהגיהו על המשנה דתני לא היתה שותה מוכח דהמה סברי דאפי' בבת אחת אמרינן כל מקום שהאמינה. והנה התו' שם פירשו דגם רבי חייא מיירי בהורה כפי העד הראשון קודם שבא השני משום הקושיא דלמה בעד מיתה בעי דוקא התירוה להנשא עיי"ש ועל עולא יש שני תירוצים בתו' או דגם עולא סובר דוקא זא"ז רק דדחיק ליה לאוקמי המשנה דוקא בב"א ותירוץ ב' דעולא סובר אפי' בב"א עיי"ש. אמנם מהרמב"ם ז"ל בהלכות רוצח הנ"ל ובפ"א מהלכות סוטה כתב דבזה אחר זה אין עד השני יכול להכחיש העד הראשון משום דכל מקום שהאמינה תורה ובפי"ב מהלכות גירושין כתב דרק בהתירוה להנשא אמרינן כל מקום שהאמינה תורה. בודאי משמע דהרמב"ם ז"ל סובר דבסוטה ובע"ע לא בעי הורה זה ודאי גם כן נוכל לומר על הרמב"ם דהיה סובר דעולא ורבי יצחק סוברי' דאפי' בבת אחת אמרינן כל מקום שהאמינה תורה דאם לא למה הוצרך להגי' המשנה וכי דחוק הוא דאיירי המשנה בבת אחת דפשטות הלשון משמע דמיירי בבת אחת וכן כתבו התו' בכתובות וביבמות:

והיה קשה גם להרמב"ם ז"ל בין על עולא דסובר כאן דאפי' בב"א אמרינן כ"מ שהאמינה תורה וכן על רבי חייא דסובר כאן דרק בזא"ז אפי בלא הורה אמרינן גם כן כל מקום שהאמינה תורה. ולמה ביבמות בעדות מיתה קתני בהמשנה דרק בהתירוה להנשא אמרינן כל מקום שהאמינה תורה וא"כ קשה על עולא וכן על רבי חייא והנה לרבי חייא יש לתרץ ולחלק דבסוטה וכן בע"ע נאמן העד מדאורייתא להכי אפי' בלא הורה רק בזא"ז אמרינן כל מקום אבל בעד מיתה דהוא רק מדרבנן נאמן נחתינן דרגא דבעי גם כן הורה היינו התירוה להנשא אמנם על עולא דסובר כאן בעדות סוטה ובע"ע דאפי' בב"א אמרי' כל מקום שהאמינה תורה א"כ אי אפשר לומר דבעדות מיתה כיון דהוא רק מדרבנן להכי בעי הורה דהא די להחמיר ליתן חד דרגא היינו דבעדות מיתה דהוא דרבנן בעי זה אחר זה אבל לומר להחמיר דבעי עוד שני דרגות היינו זא"ז וגם הורה זה אין סברא הגם שהתו' בכתובות וביבמות תירץ ריב"ן על עולא משום לחלק בין דאורייתא לדרבנן הוא רק תו' לשיטתייהו דהם סברי דגם רבי חייא מצריך הורה (כמו שהבאתי לעיל בשם תו' בסוטה) וא"כ לדידהו אין יותר רק שתי מדרגות היינו הורה או לא הורה להכי שפיר כתבו דלעולא בדאורייתא לא בעי הורה ובדרבנן בעי הורה וכן יש ראיה לזו הסברא מתו' סוטה שהקשו על ר"ח למה הכא דסגי בזא"ז וביבמות בעי הורה ותירצו דגם כאן בעי הורה ולמה לא תירצו לחלק בין דאורייתא לדרבנן כמו שמתרצו בכתובות וביבמות אליבא דעולא אלא ע"כ משום דאם היו מתרצו כן על ר"ח וא"כ היו שני מדרגות זא"ז והורה א"כ יהיה קשה על עולא וכהנ"ל. להכי הוצרכו לתרץ דגם כאן בעי הורה לר"ח וא"כ אין כאן רק הורה ולא הורה להכי יש תירוץ על עולא דיש חילוק דבדאורייתא לא בעי הורה רק בזה אחר זה ובדרבנן בעי הורה א"כ על עולא אי אפשר לומר דהוא מחלק בין דאורייתא לדרבנן דאם כן היה די בדרבנן להוסיף חד דרגא היינו בזא"ז לכן נראה דע"כ להרמב"ם היה מתרץ לעולא והוא דבאמת עולא סובר דגם בעד מיתה אמרינן כל מקום שהאמינה תורה אפי' בב"א וכן נראה מאביי בכתובות דמתרץ דברי רבי יוחנן דמיירי בעד אומר מת ועד אומר לא מת דלהכי אם נשאת לא תצא משום דכל מקום שהאמינה תורה וכו' ולא נזכר כלל בדברי אביי דהיה התירוה להנשא וגם היה קשה מאד תירוץ אביי על רבי יוחנן דנהי דמגיה אביי דברי רבי יוחנן דהיה אומר עד אומר מת ועד אומר לא מת הלא זה הלשון משמע דההכחשה היה בב"א בלא התירוה אלא ע"כ כהנ"ל דבאמת לעולא גם בעדות מיתה אמרינן כל מקום אפי' בב"א ואדרבה לעולא מדויקים המשניות דיבמות דברישא קאמרה המשנה דבהתירוה להנשא אפי' לכתחלה תנשא ובהמשנה השניה קתני עד אומר מת ועד אומר לא מת לא תנשא משמע דרק לכתחלה לא תנשא אבל בדיעבד לא תצא משום כל מקום שהאמינה התורה והא דלכתחלה לא תנשא משום לזות שפתים כמו שמתרץ אביי אכן בהתירוה כיון דהיה היתר ב"ד אף לכתחלה תנשא ואפשר משום דאיכא זילותא דבי דינא ולפ"ז ממילא לא קשה על הרמב"ם ז"ל ולמה לא הביא האי דאביי דלכתחלה לא תנשא משום לזות שפתים דהא לפי מה שפירשנו דברי אביי גם אביי סובר דהיכא דהתירוה להנשא אף לכתחלה תנשא והרי אנן פסקינן דרק בהתירוה להנשא אמרינן כל מקום שהאמינה להכי שפיר פוסק הרמב"ם דבהתירוה להנשא אפי' לכתחלה תנשא דהרי גם אביי סובר כן ומעתה לפ"ז אין התחלה לקושית הרמב"ן הנ"ל על הרמב"ם ז"ל דלמה לא מוקי אביי בנשאת לעד דהרי לפי מה שפירשנו דאביי מיירי אפי' בב"א אמרינן כל מקום שהאמינה תורה וכו' וא"כ אפי' אם נשאת לשארי אנשים ג"כ לא תצא. ואין לומר דעדיין קשה דמנ"ל לאביי דרבי יוחנן סובר כעולא שמא מה דאמר רבי יוחנן אם נשאת לא תצא היינו בנשאת להעד. חדא דיותר יש לומר דסובר כעולא כי היכי דלא נצטרך לדחוק דמיירי בנשאת לעד הרמב"ן ז"ל בודאי סובר כשיטת התו' בסוטה דגם עולא סובר כרבי חייא. וגם בזה כשיטת התו' דגם לר"ח בעי הורה להכי שפיר הקשה על הרמב"ם ז"ל דהיה יותר מרווח לומר דמיירי רבי יוחנן בנשאת להעד דאז לא נצטרך לומר דמיירי בהתירוה להנשא דעיקר חסר בדברי רבי יוחנן אכן לפי מה שפירשנו להרמב"ם דהיה לו הכרח לומר דעולא סובר דגם בעד מיתה אמרינן כל מקום שהאמינה תורה אפי' בב"א לא קשה כלל קושית הרמב"ן ז"ל:

אמנם בהיות כן קשה לכאורה על הרמב"ם ז"ל למה פוסק כרבי חייא דבעי בזה אחר זה ולמה לא פוסק כעולא ורבי יצחק דהלכה כרבים ואזי יהיה ממילא דגם בעד מיתה אפי' בב"א אמרינן כל מקום שהאמינה תורה וכו' והא דהצריכה המשנה התירוה כדי להנשא לכתחלה דבלא התירוה חיישינן ללזות שפתים כמו שפירשנו לעולא ולאביי. אכן יש לתרץ זה ויהיה בזה מתורצים כל פסקי הרמב"ם דהנה שם ביבמות דף קי"ח הקשה הש"ס על רבי יוחנן דסובר דרבי מאיר מודה דאם צרה אומרת לא מת לאו הכחשה מהמשנה דאשה אומרת מת ואשה אומרת לא מת לא תנשא ופירשו תו' ד"ה דכל לא מת דקושית הש"ס הוא כך דע"כ המשנה משמיענו דאפי' אם הצרה אומרת לא מת הוי הכחשה דאי המשנה מיירי באשה דעלמא המשנה מיותרת כיון דקתני עד אומר מת ועד אומר לא מת למה הוצרך שוב למיתני הך דאשה ואשה עיי"ש שהניחו הש"ס בקושיא על ר"י והנה קושיא זו קשה רק אם נאמר דבבת אחת לא אמרינן כל מקום שהאמינה תו' ואפי' בדיעבד תצא אם נשאת לדעלמא ומה דקתני המשנה לא תנשא היינו משום דאם נשאת לעד המעיד לא תצא כמו שסובר הרמב"ם אבל אם אמרינן דאפי' בעד מיתה אמרינן גם בבת אחת כל מקום שהאמינה תורה כמו שפירשתי לעולא ורבי יצחק לא היה קשה קושית הש"ס הנ"ל דשפיר נוכל לומר דהמשנה מיירי באשה דעלמא והמשנה משמיענו דגם בפסולי עדות אמרינן הך דכל מקום שהאמינה תורה וא"כ מדהקשו הש"ס ע"כ דהש"ס סברו להלכה כרבי חייא ולא כעולא ובהיות כן שפיר מתורץ ר"י לדידיה ובפרט לפי דברי אביי הנ"ל שמתרץ דר"מ סובר כעולא וא"כ לא קשה לר"י מהמשנה ואפשר משום זה מתרץ אביי כן דברי ר"י דסובר כעולא כדי שלא יהיה קשה עליו קושית הש"ס מהמשנה רק אנן כיון דפסקינן כרבי חייא להכי הקשו הש"ס על דברי ר"י מהמשנה ולפ"ז שפיר פוסק הרמב"ם ז"ל כרבי חייא דמש"ס מוכח כן ולפי זה מיושב מאד מה דפוסק הרמב"ם בהלכות ע"ע ובהלכות סוטה דבפסולי עדות אפילו בזא"ז האחרון יכול להכחיש דהא קשה על הרמב"ם על המשניות בסוטה דקתני ג"כ עד אומר ועד אומר אשה אומרת ואשה אומרת ולפי דברי רבי חייא דתני היתה שותה וקשה ג"כ כמו שהקשו הש"ס ביבמות דהך אשה ואשה היא מיותרת אם לא להשמיענו בצרה אבל שם מה נימא להכי חידש הרמב"ם דפסולי עדות אפי' בזא"ז האחרון יכול להכחיש וזה משמיענו המשנה במה דקתני לכתחלה עד אומר נטמאת ועד אומר לא נטמאת והיינו בבת אחת ושוב אשה אומרת וכו' ואשה אומרת והיא מיותרת על בבת אחת וע"כ נדע דהמשנה אתיא לן להורות דבפסולי עדות אפי' לעולם האחרון יכול להכחיש אפי' בזה אחר זה וא"כ שפיר מתורץ דין הרמב"ם דהוציא זה הדין מהמשנה. ולפ"ז ממילא גם מיושב מה שפוסק הרמב"ם בהלכות דבאשה אומרת מת והתירוה להנשא אין אשה יכולה להכחישה דיש ראיה לזה מקושית הש"ס יבמות הנ"ל דאם נימא דאפי' בהתירוה להנשא ע"י אשה יכולה אשה להכחישה א"כ עדיין לא הקשו הש"ס כלום דלעולם מיירי המשנה באשה דעלמא והא דקתני שוב אשה ואשה להורות דאשה ואשה לעולם לא תנשא אפי' בהתירוה להנשא כמו שמוכרח לומר על המשניות בסוטה וכהנ"ל. אלא ע"כ דבהתירוה להנשא על ידי אשה אין אשה יכולה להכחישה. ומעתה כל פסקי של הרמב"ם מוכח מהש"ס. אך נשאר רק קושיא אחת דלעולא דאמר תני לא היתה שותה א"כ מוכח בפירוש דגם בפסולי עדות אין האחרון יכול להכחיש. הגם שאפשר לומר דבאמת גם בזה פליגי ר"ח ועולא והרי אנן פסקינן כרבי חייא אכן נלפענ"ד דנהי דהוכחתי דכן מוכיח מהש"ס הנך תרווייהו דינים של הרמב"ם מ"מ צריכינן לידע הטעם למה יהיו הדינים כך לכן נראה לפרש סברות הדינים ואזי ממילא ניחא דלעולא גם בפסולי עדות האחרון אין יכול להכחיש בזה אחר זה והוא דהנה כתבתי לעיל דמוכרח לומר להרמב"ם ז"ל דמחלק בין דאורייתא לדרבנן דהיכא דנאמן העד מדאורייתא אמרינן כל מקום שהאמינה תורה בזה אחר זה אפי' בלא הורה והיכא דנאמן רק מדרבנן לא נחשב כשנים רק אם הורה. והנה ידוע דיש מי שסברו בדעת הרמב"ם ז"ל דסובר דעד כשר נאמן מדאורייתא להעיד שמת בעלה ורק פסולי עדות רק מדרבנן נאמנים ואם כדבריהם קשה למה בעד כשר שהעיד שמת הצריכה המשנה גם כן דוקא התירוה להנשא. אכן על כרחך הטעם משום גזרה דאם נימא דבעד כשר לא בעי התירוה דילמא נקיל גם בפסולי עדות דלא ניבעי התירוה להנשא להכי השוו חכמים את כולם דלבעי התירוה אפילו בעד כשר ולפ"ז כמו דגזרו הכא בעד כשר דאחרון יהיה יכול להכחיש בזא"ז משום גזרה אטו פסולים כמו כן גזרו בסוטה ובע"ע בפסולי עדות דאחרון יהיה יכול להכחיש אפי' בזא"ז. משום שלא נבא להקל גם בעידי מיתה בפסולי עדות אבל בעד כשר בסוטה ובע"ע הניחו על דין תורה דבזא"ז אין יכול להכחיש כי אין לגזור אטו פסולי עדות בסוטה ובע"ע דהוא גזרה לגזרה וכן אין לגזור דילמא נכשיר בעד מיתה בעד כשר בזא"ז הוא ג"כ גזרה לגזרה. אכן כ"ז לר"ח. אכן לעולא דהוא סובר דאפי' בפסולי עדות בדרבנן כגון בעידי מיתה ג"כ לא בעי הורה ואפי' בב"א אין האחרון יכול להכחיש א"כ מכש"כ בסוטה ובע"ע גם בפסולי עדות אין האחרון יכול להכחיש. אך נראה דאף אם נאמר דהרמב"ם ז"ל סובר כרוב הפוסקים דסברי דגם עד כשר במיתה נאמן רק מדרבנן מ"מ אפשר לומר כי יש מי שסובר בדעת הרמב"ם ז"ל דמה דפסולי עדות נאמנים בסוטה ובעגלה ערופה הוא רק מדרבנן. וא"כ בפשיטות ניחא כמו בעידי מיתה דהוא רק מדרבנן להכי יכול האחרון להכחיש הראשון בזא"ז בלא הורה להכי גם פסולי עדות בסוטה ובעגלה ערופה האחרון יכול להכחיש בזא"ז אך לפי זה צריך להיות הדין דגם בסוטה ובע"ע אם הורה כהעד דאפילו בפסולי דות אין האחרון יכול להכחיש. ומה דלא ביאר הרמב"ם כן בפירוש דסמך עצמו על מה שכתב בהלכות גירושין דבהורה גם בפסולי עדות מועיל. ומעתה נדע מהיכן הוציא הרמב"ם את כלו פסקי וגם נדע הטעמים של הדינים וגם אין שום סתירה פסקיו כי רק בזה אחר זה בלא הורה לא אמרינן בפסולי עדות דאין האחרון יכול להכחיש אבל בהורה היינו בהתירוה להנשא שפיר מצד הדין גם בפסולי עדות אין האחרון יכול להכחיש וכהנ"ל:

תוכן העניינים

בית יהושע יורה דעה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה