אור ברסלב

בית יהושע יורה דעה· רבי יהושע פריידין

שאלה דיחיד

דיני סימנים

ו והנה הואיל ואתי לידן דברי הח"צ הנ"ל אכתוב כאן מה שנ"ל לתרץ דברי הח"צ מקושית האחרונים שהקשו עליו (וגם אבאר דדברי הח"צ ז"ל במחלוקת שנויה בין הראשונים) מסוגיא דיצחק רי"ג ביבמות דף קי"ט דאמר אביי שם אי לנפילה מזהיר זהיר ואי לפקדון כיון דשמי' כשמי' לא מפקיד גבי'. והנה התוס' פירשו בד"ה אי לנפילה דכונת אביי הוה כאן דלהכי ל"ח לנפילה משום דהוא נפילה דיחיד. ואם כדעת הח"צ דגם היכא דבא מדעת ג"כ מחלקינן בין יחיד לרבים. א"כ למה הוצרך אביי לדחות החשש פקדון משום דשמי' וכו' הא בלא"ה אין חשש לפקדון משום דהוא פקדון דיחיד לכן העלו להלכה דהיכא דבא מדעת אין חילוק בין יחיד לרבים. (והנה באמת גם הב"ח בתשו' כ' כדברי הח"צ עי"ש). ולפענ"ד נ' דממקום שבאו לסתור דברי הח"צ. משם יש ראיה לפענ"ד לדברי הח"צ ז"ל (וזה רק לשיטת התו' והרא"ש. אכן לשיטת הרמב"ן ז"ל שם נראה לכאו' דלא כהח"צ ז"ל). והנה מקודם אבאר מעט הסוגיא דשם כי הסוגיא תמוה מאד שם. א) קשה קו' התו' דאמאי לא פשיט רבא מרבה רבי' גבי גט. ב) קושית התו' בד"ה והא חבו היאך פשיט איסורא מממונא כקו' הש"ס בס"פ שנים אוחזין ע"ש. וגם קשה לי אמאי לא פשיט רבא מר"י נשיאה דלא שלח לבדוק כל העולם. ועוד יותר קשה לי על ראיית רבא מחבו ב"נ כו' וקשה האיך מדמי החששות להדדי דנימא מדל"ח שם (יהי' החשש שם מה שיהי' חשש נפילה או פקדון או מסירה) גם כאן ל"ח לתרי יצחק ולכאו' אין שום דמיון והשוואה להדדי. והי' נ"ל לתרץ כ"ז דהנה ידוע דעת הריב"ש ז"ל בתשו' שכתב דבמת יש תרי חזקות חזקת א"א וחזקת חי. ולפ"ז בפשיטות ל"ק קו' התו' דלפשוט מרבה וגם קושיתי דלפשוט מר"י נשיאה דשם הוא רק גבי גט וגבי גט אין כאן רק חזקת א"א להכי ל"ח שם. משא"כ כאן במת יש תרי חזקות וכנ"ל. להכי אפשר דחיישינן לתרי יצחק:

הגה"ה ובד"ז אמרתי עוד באופן אחר לתרץ עוד איזה קושיות והיינו אי נימא דראיית רבא לענין חשש. וכמו שאכתוב לקמן לדעת התוס' ז"ל. דהנה התוס' בד"ה דילמא מסר הקשו דהא גם רבא סובר אותיות נקב"מ עי"ש. וגם הרשב"א הקשה על רבא דלמה לא מייתי ראיה מהמשנה דפ' ג"פ דמשם ג"כ מוכת דב' יוב"ש מוציאין ש"ח זע"ז (והנה בלא"ה צ"ע על הרשב"א ז"ל בזה דאפשר מהמשנה אין ראיה דאפשר המשנה סובר דאותיות נקב"מ ודו"ק). ולפמש"כ כאן דמה דיש לחוש כאן יותר מבגט הוא משום דיש תרי חזקות ולהכי הוצרך רבא להביא ראיה מממון כי ידוע דחזק"מ אלים כ"כ כשני חזקות באיסורא (דהא דעת כמה פוסקים דרוב עדיפא אפילו מב' חזקות ונגד חזק"מ לא עדיפא רובא) וא"כ שפיר יליף משם דל"ח גם כאן. אמנם לכאורה קשה דהא כאן גבי הנהו שטרי ליכא חזק"מ דהא עכ"פ חייב לאיש אחד. לכן נ"ל דאפ"ל דהאי עובדא דתרי שטרי היה יודע רבא דהמעשה שהיה דהחבו האחר היה מוחל להלוה כל תביעותיו וא"כ שפיר יש לו חזק"מ וכמובן. ולפ"ז ממילא י"ל קו' הרשב"א הנ"ל דהא מהמשנה לא היה שום ראיה לכאן דאפשר המשנה מיירי רק היכא שגם האידך לא מחל לו וא"כ אין כאן חזק"מ. מה שא"כ הכא וכנ"ל. ולפ"ז ממילא י"ל גם קושית התוספות דלעולם אפ"ל דרבא סובר אותיות נקבמ"ס ואעפ"כ שפיר מביא ראיה מכאן דהא לפי הנ"ל דבע"כ מיירי שהחבו האחר מחל לו. וא"כ אם ניחוש לדילמא מסר א"כ לא היה יכול המוציא השטר לגבות דהא המוכר שט"ח יכול למחול והרי הכא החבר האחר מחל לו ומחילתו מהני אף אם מסר לו. והא דאביי ל"ח לדילמא מסר ואם כן מהני מחילתו. דאפ"ל דאביי ל"ל הך דשמואל דהמוכר שט"ח לחבירו כו'. וכן נראה לכאורה מהש"ס ס"פ ש"א דאמר אביי שם אפ"ת ליתא לדשמואל כו' ע"ש. ובזה יש ליישב שיטת הבעה"מ ז"ל בפרק ג"פ דסובר דשטר ששמיה כשמיה לכ"ע נקנית במסירה לחוד. והשיג הרמב"ן ז"ל במלחמות עליו מהסוגיא דהכא. (אביאו לקמן). ולהנ"ל ניחא. דעדיין יש לחוש לדילמא מסר ואז מהני מחילתו. ואם כן שפיר מייתי רבא ראיה מהנהו שטרי וכמובן: ע"כ הגה"ה

ובהיות כן דעיקר מה דיש לחוש כאן יותר מבגט הוא רק משום דכאן יש עוד חזקה והיינו חזקת חי. והנה בענין חזקת חי אפ"ל סברא לכאן ולכאן דאפ"ל דכאן לא שייך לומר חזקת חי דאם תאמר דניקום בעלה של האשה הזאת על חזק"ח וזה הוא איש אחר שמת. א"כ בע"כ צריך אתה להוציא איש א מחזק"ח שלו וא"כ מה לי אם נוציא בעלה מחזק"ח או איש אחר וא"כ ה"ה כאלו אין כאן חזק"ח ולא דמי לנידון הריב"ש דשם אין מת לפנינו וכמובן]. אך אפשר לומר דעדיין שייך כאן חזק"ח דאנו משגיחין רק על מה שאנו דנין עליו (והיינו על בעלה של האשה הזאת) והוא יש לו חזק"ח. וא"כ אעפ"י שע"י שמעמידין אותו על חזק"ח מוציאין איש אחר מחזקתו זה לא איכפת לן כיון דאין דנין עליו כעת (ועי' בב"ש סימן י"ז ס"ק ועי' בנוב"י שהאריך בדברי ב"ש האלו ולפענ"ד כונת הב"ש הוא כמ"ש כאן). ולפ"ז שפיר אפ"ל דמה דמייתי רבא ראיה מחבו כו' לא משום דמדמי החששות להדדי רק מייתי ראיה דלא שייך הכא חזק"ח וכפי סברא הא'. דהנה בהנהו שטרי דחבו יהיה החשש מה שיהי' ואף אם תמצא לומר דלא שכיחי החששות והוי כמיעוטא. מ"מ בממון גם אחר רוב אין הולכין אלא ע"כ צ"ל דלהכי ל"ח שם להני חששות דלא שכיחי משום דאין כאן חזק"מ דהא עכ"פ לאחד חייב. וא"כ אין לומר להעמידו נגד זה על חזקתו חזק"מ ושלא חייב לו דהא עי"ז אתה צריך להוציאו מחזקתו נגד החבו האחר. ולהכי החזק"מ שלו אינה עושה שום פעולה כאן ואם כן מוכח מכאן דל"א כסברא הב' דאם כסברא הנ"ל גם כאן נימא דנעמיד אותו על חזק"מ שלו נגד זה שאנו דנין עליו כעת כי חבו האחר אין עדיין לפנינו אע"כ דל"א סברא זו. וא"כ בנידון יצחק ר"ג ג"כ החזק"ח אינו משמש כלום. וא"כ לא נשאר רק חזקת א"א. וא"כ שפיר יכולין למילף מגט דל"ח לתרי יצחק. ולפ"ז דעיקר ראיית רבא הוא רק לענין זה לגרע החזק"ח גם קושית התוס' השני' י"ל ברווחא דהא בשלמא שם בס"פ ש"א שפיר פריך הש"ס היאך פשיט אמ"מ דשם רצה הש"ס למילף מממון לענין החשש דל"ח באיסורא שפיר הק' הש"ס דאיסורא חמור וצריכין לחוש בו יותר מבממון. משא"כ הכא בנידון דידן דהילפותא דרבא מהנהו שטרי כו' אינה לענין החשש רק ללמוד משם סברא הנ"ל כדי לגרע החזק"ח וא"כ לא שייך כאן להקשות היאך פשיט איסורא מממונא וכמובן. כי עיקר מה דל"ח רבא לתרי יצחק יליף מגט דהוא ג"כ איסורא:

אכן התוס' שהקשו כל הני קושיות נראה בפירוש דהם ס"ל כפשטא. והוא דרבא בא להוכיח משם לענין החשש. לכן נלפענ"ד דהנה יש להקשות על התוס' ד"ה אי לנפילה שהקשו התוס' דהא אביי חייש לנפילה דסובר דצריך להביא ראיה

הגה"ה והנה לכאורה קשה מאד על קושית התוס' דמנ"ל דאביי חייש שם לנפילה דילמא חייש שם רק לפקדון. ומה דל"ח הכא לפקדון משום דשמיה כו' ולכאורה צ"ע. ועיין ברשב"ם בפרק ג"פ שכתב באמת על אביי רק חשש פקדון. ונ"ל דאפ"ל דהתוס' דייקו מדסתם אביי דצריך לה"ר משמע דעל כל מה שיטעון התובע צריך הנתבע לה"ר ומשמע אפי' על טענת נפילה. אמנם לכאורה עדיין אפ"ל דאביי חושש רק לפקדון אבל לנפילה ל"ח. ואעפ"כ שפיר סתם אביי דצלה"ר והיינו אף אם טוען טענת נפילה משום דיש להתובע מיגו דפקדון משא"כ הכא ל"ל מיגו דפקדון משום דשמיה כשמיה כו' ולהכי ל"ח לנפילה. אך אפשר התו' כאן אזלי בשיטה זו דל"א מיגו להוציא. ומהרשב"ם נ' דסובר מיגו להוציא. וא"כ כ"א לשיטתו וכמובן. אמנם לכאורה אא"ל דטענת התובע שם מיקרי להוציא. דהא א"כ יהיה קשה על אביי דסובר דצריך לה"ר למה יוגרע מכל מטלטלין דנאמן המוחזק בל"ר אע"כ דהמוחזק בשטר לא מיקרי מוחזק וצ"ע. ועמ"ש לקמן:

ע"כ הגה"ה ותירצו דלהכי ל"ח הכא משום דהוא נפילה דיחיד. ולכאורה ק' דא"כ העיקר חסר מן הספר דה"ל לאביי לומר אי לנפילה משום דהוא נפילה דיחיד. ועוד ק' לי על התוס' ד"ה דילמא מסר שהקשו שם התוס' ורבא היכי מייתי ראיה הא איהו גופא ל"ח לנפילה ופקדון. ולכאורה קשה מאד דהא דלמא באמת מה דרבא ל"ח שם לנפו"פ הוא ג"כ מכח הראיה דהכא. ועי' ברמב"ן במלחמות פ' ג"פ שהקשה ג"כ כקושית התוס' על הבעה"מ. אך על הרמב"ן ז"ל לשיטתו דפירש כאן במלחמות סברת רבא משום כאן נמצא כו' ועל סברא זו בא להביא ראיה מהנהו שטרי דאמרינן סברא זו עי"ש. אם כן שפיר הקשה הרמב"ן ז"ל דאא"ל דמה דרבא סובר שם דל"ח לנפילה הוא מכח ראייתו דהכא דאינו דומה זל"ז דהא שם לא שייך סברת כא"נ כ"ה. דהא מה לי אם בא לידו במכירה או ע"י נפילה ופקדון. וא"כ באמת אין ראיה מהכא להתם. ולהכי שפיר הקשה הרמב"ן לשיטתו. אכן מהתוס' והרא"ש ז"ל מסוגיא זו נראה בעליל דלא מפרשי הסוגיא כהרמב"ן ז"ל עיש"ה א"כ קשה כ"ז. לכן נלפענ"ד דהתו' מפרשי הסוגיא דהכא מיירי דזאת היינו יודעין בבירור דיצחק ר"ג הוה קאזיל מקורטבא לאספמיא ואח"כ שלחו משם דזה היצחק ר"ג דהוה קאזיל מקורטבא לאספמיא שכיב (וכן נראה מהתו' ד"ה מי חיישינן שכתבו דהכא בשכיחי שיירתא עי"ש. ואם נאמר דלא ידעינן איזה יצחק דכאן הוה אזיל לשם. א"כ מה לי אם ש"ש או לא דהא מה לי יצחק דהכא או יצחק אחר) ומעתה יש לחוש דשמא גם יצחק ר"ג דעלמא היה הולך ג"כ מקורטבא לאספמיא. זה הוא כעין נפילה דיחיד. דכמו דל"ח לנפילה דיחיד משום דל"ש שיקרה הדבר במכוון למי ששמו כשמו. כמו כן י"ל הכא דל"ח דיצחק אחר הלך ג"כ במכוון אל המקום המיוחד ההוא אשר יצחק זה היה שם:

ומעתה י"ל דבזה פליגי אביי ורבא דרבא סובר דלהכי ל"ח כאן לתרי יצחק משום דהוא חששא דיחיד ומייתי ראי' ע"ז הסברא מהנהו שטרי כו'. כלומר כמו דל"ח שם לחששא דיחיד (יהיה החשש מה שיהיה) כמו כן גם כאן ל"ח. וע"ז בא אביי לסתור דאין ראיה משם. דבהנהו שטרי החששות בעצמם המה רחוקים. ולהכי עם צירוף חששא דיחיד ל"ח להו כלל. משא"כ כאן דגוף חשש ההליכה אינו רחוק. יכול להיות דחיישינן גם לחששא דיחיד. וזה היה כוונת אביי במה דאמר אי לנפילה מזהיר כו'. והיינו אם כיון רבא לחשש נפילה אין ראיה מכאן לחששא דיחיד דאפשר מש"ה ל"ח כאן לחששא דיחיד משום דחשש נפילה בעצם הוא רחוק לכאורה לחשוש לה. דהא מזהיר וכו'. ומעתה לפ"ז דכל כונת רבא מהראיה זו שמביא רק לענין חששא דיחיד דל"ח. א"כ ממילא אין התחלה לקושיא הנ"ל שהקשיתי וכמובן. א"כ מה דאמר אביי ואי לפקדון כו' ג"כ כוונתו כנ"ל משום דאם תרצה להוכיח מכאן מדל"ח לפקדון גם לזה ל"ח שם לח"פ דיחיד. משום דשם עצם החשש גם כן הוא רחוק כיון דשמי' כשמי'. ומה דאמר רבא ואי דלמא מסר. ג"כ כוונתו על אופן הנ"ל. אם כן שפיר הקשו התוס' ד"ה דלמא ורבא היכי מביא ראיה. ול"ק מה שהקשיתי לעיל דאי אפ"ל דהא דרבא ל"ח שם לנפילה הוא ג"כ מכח ראיה הלזו דהא מהכא אין ראיה לשם דכאן הוא נפילה דיחיד משא"כ שם הוא נפילה דרבים. כי אין לומר דרבא לא מחלק בין יחיד לרבים כמו שמקצת אחרונים רצו לומר כן. עי' בש"ך סימן ס"ט ובנוב"י סימן הלא כבר הבאתי ראיה מחידושי רשב"א גיטין בסוגיא דשליש דגם הוא מחלק בין יחיד לרבים בטענת נפילה עי"ש שכתב דהבעל לא היה נאמן בטענת נפילה אפי' לרב הונא עי"ש. וקשה אמאי לא יהיה נאמן בטענת נפילה משום מיגו דפקדון. אע"כ דבנפילה דיחיד אפי' במיגו אינו נאמן. ועיין בתומים סי' נ'. ואין להקשות דא"כ לכאורה מוכח משם דפקדון דיחיד אמרינן ויהיה מוכח דלא כהח"צ דהא שם השליח בא אל הבעל שיתן לו הגט וא"כ לא שייך שם הסברת יחיד לענין פקדון וכמובן]. דהא עיקר מה דל"ח כאן רבא לתר"י הוא רק משום דהוא חששא דיחיד וכנ"ל. ושפיר הקשו התוס'. להכי הוצרכו לחדש דרבא לעצמו סובר דאין אותיות נקב"מ וא"כ יש חשש דלמא מסר. ומעתה כיון שכן אם כן לא די שאין סתירה מכאן לסברת הח"צ והב"ח ז"ל. אך אדרבה דבריהם מפורשים בש"ס כי זהו סברת רבא וכנ"ל. והרי אנן פסקינן בזה כרבא דל"ח לתרי יצחק. הרי אף דההליכה ג"כ בא מדעת ואעפ"כ ל"ח משום דהוא חששא דיחיד. ומעתה ג"כ לא קשה מה שהקשו על הח"צ ז"ל מכח מה שהקשה הח"צ ז"ל לעצמו שם בתשו' מקושית הש"ס ממצאו קשור ושם הוא יחיד. ומתרץ לנפשי' משום דבגט יש להחמיר יותר אפי' חשש יחיד וכתבו ז"ל דדוחק לומר כן. ולפי הנ"ל אין זה דוחק כי מוכרח לומר כן דהנה הרא"ש והבעה"מ ז"ל כאן בסוגיא זו כתבו לתרץ דברי הרי"ף ז"ל דלהכי בגט מחמרינן יותר מכאן משום דכאן הוא עיגון עי"ש [ובזה י"ל דברי רש"י בסוגיין מה דפירש על האי גיטא דאשתכח כו' דהאשה תובעת הגט. ולכאורה מה בעי רש"י בזה הא דלמא מיירי שנאבד מן השליח המביא ולפי דברי הרא"ש ובעה"מ מוכרח לומר כן דבאופן זה הוא גם כן עיגון]. הרי גם דחילוקו של הח"צ ז"ל בין גט למיתה לענין חששא דיחיד ג"כ מפורשים בדברי הראשונים ז"ל.

ומעתה מה מאד צדקו שיטת הב"ח ז"ל בסימן נ' שסובר דבשטרא דממך נקנית במסירה לחוד. והנה האחרונים חלקו עליו עי"ש. ולהנ"ל מוכרח לומר כן דאל"כ קשה היאך אפשר לגבות בשטר דממך ניחוש דלמא מסר. כי מה דל"ח בהנהו שטרא דחבו לדלמא מסר הוא רק משום סברת יורד משא"כ בשטרא דממך הוא חששא דרבים אע"כ כשיטת הב"ח ז"ל דבשטר דממך נקנית באסי' לחוד. ועתה בוא וראה דהב"ח ז"ל לפי שסובר בתשו' הנ"ל דגם לפקדון דיחיד ל"ח. א"כ בודאי הי' ע"כ מפרש סוגיין משום חששא דיחיד דאל"כ היה סתירה לדבריו מסוגיין כקו' האחרונים על החכ"צ וכמובן. להכי כתב כאן בש"ע דשטרא דממך נקב"מ לחוד דהא בהא תליא. אמנם מהרמב"ן ז"ל דפירש הסוגיא דכאן באופן אחר עי' במלחמות והיינו דלא היינו יודעין יותר רק דמי ששמו יצחק אזיל מקורטבא וכו' אך לא ידעינן מי היה היצחק אם היצחק דכאן או מעלמא. ומאי דל"ח רבא משום כאן נמצא ומייתי ראיה משטרא דחבו דל"ח שם משום כאן נמצא. ואם נאמר דהרמב"ן מחלק ג"כ בין חששא דיחיד א"כ יקשה לפירושו בסוגיא על ראיית רבא דהא דלמא מש"ה ל"ח בהנהו שטרי משום חששא דיחיד. ומנ"ל להוכיח הסברת כ"נ דהא לפי פי' הרמב"ן כאן בתרי יצחק לא שייך סברת יחיד וכמובן. אע"כ או דרמב"ן סובר דלדידן אין חילוק בין יחיד לרבים אפי' לענין נפילה [וכמקצת אחרונים שהבאתי לעיל] או דאפשר דהוא מחלק בין היכא שבא מדעת לשלא מדעת. ומעתה דינו של הב"ח והח"צ הנ"ל במחלוקת בין הפוסקים שנוי' וגם הדין של הב"ח בשטרא דממך ג"כ לפי פי' הרמב"ן כאן אין מוכרח כי גם שם שייך סברת כאן נמצא לענין דלא ניחוש לדלמא מסר:

[הגה"ה אמנם לכאורה עוד קשה על קושית התוס' הנ"ל בד"ה מאי אמרת שהקשו דהא רבא גופי' ל"ח לנפילה ופקדון דהוא סובר דאצלה"ר עי"ש. וק' דלעולם שפיר אפ"ל דהוכרח רבא מהנהו שטרי הוא מדל"ח לנפילה וע"כ משום סברת יחיד. ומה שהק' התו' דרבא ל"ח לנפילה אפי' דרבים. אפ"ל דלהכי ל"ח שם לנפילה משום דשם אין התופס השטר הטוען לקוח בא להוציא רק להחזיק מה שבידו (כי נגד הלוה אין נ"מ למי ישלם) ולהכי לא מהני החשש נפילה להוציא מחזקתו משא"כ כאן דהתופס השטר טוען דהוא המלוה והלוה טוען דלא לוה ממנו וא"כ שפיר אפשר דגם רבא מודה כאן דחיישינן לנפילה אם לא משום סברת יחיד. ואין לומר דהתו' סוברים דגם כאן ל"ש חזק"מ כיון דמ"מ חייב לאחד מהם. דא"נ כן יקשה קו' יותר גדולה על פי' התו' דמנ"ל לרבא להוכיח מהנהו שטרי על עובדא דיצחק ר"ג דאמרי' סברת יחיד. וק' דלמא מש"ה בהנהו שטרי סגי סברת יחיד משום דאינו נגד חזקה משא"כ הכא בעובדא דיצחק ר"ג הוא נגד חזקת א"א. אלא ע"כ דהתו' ס"ל דגם בכאן מיקרי חזק"מ וא"כ קשה כנ"ל. והנה מכ"ז יש ליישב שיטת הבעה"מ בפ' ג"פ (הבאתי לעיל) מקו' הרמב"ן שהק' על בעה"מ דא"כ איזה חשש חושש רבא כאן בהנהו שטרי דהא לנפילה ופקדון גם בעלמא לא חייש וכקו' התו' בכאן עי"ש. ולהנ"ל לא קשה דאפ"ל דבעה"מ מחלק כמו שחלקתי לעיל והוא דנהי דשם ל"ח רבא לנפילה ופקדון משום דהוא להחזיק משא"כ הכא דהוא להוציא וכנ"ל:

אמנם אחר העיון נראה דא"א לומר כנ"ל. דאם נאמר כחילוק הנ"ל שחלקתי א"כ יהיה מוכח מכאן דהיכא דל"ש סברת יחיד והוא להוציא חייש רבא לנפילה א"כ יקשה מאד על מה דפסקינן דבשטרא דממך ל"ח לנפילה וק' הא שם הוא נפילה דרבים וגם הוא להוציא (ועוד בודאי מה שאנן פסקינן כרבה בשטרא דממך הוא רק משום דהלכה כרבא דא"צ לה"ר ולפי החילוק הנ"ל אין שום ראי' מהך דרבא לדרבה וכמובן) לכן אפשר מכח זה לא חילקו התו' כחילוק הנ"ל. ובע"כ מוכרח לומר דגם בנידון דרבא הוא כמו להוציא. והוא דנהי דתופס השטר מ"מ בגוף החוב אינו מוחזק וא"כ ה"ה כאלו בא להוציא.

והנה לכאו' היה נראה דבלא"ה מוכרח לומר דשם בפלוגתא דאביי ורבא מיקרי להוציא דאל"כ ק' על אביי דס' צלה"ר דלמה יוגרע מכל המטלטלין וכמש"כ לעיל בהג"ה עי"ש. ולהנ"ל ניחא. אמנם אף אם נאמר כן מ"מ אין הכרח לומר דגם רבא סובר דזה מיקרי להוציא דאדרבא אפשר דבזה פליגי אביי ורבא אביי ס' דהוא להוציא ורבא ס' דהוא להחזיק. וע' בר"ן פ' הכותב בסוגיא דמלוגמא דשטרא ונראה משום דלמ"ד דאותיות נקב"מ דינו כשאר מטלטלין עי"ש וצ"ע כ"ז. אמנם על הרמב"ן ז"ל עדיין קשה כי לשיטתו דסברת רבא בכאן הוא משום כאן נמצא כו' א"כ עדיין שפיר אפ"ל לפי סברא הנ"ל כי לשיטת הרמב"ן אין סתירה לד"ז משטרא דממך דהרי שם ג"כ שייך הסברא דכאן נמצא וכמובן. אם לא דנאמר דאפי' בלא הכרח ג"כ ס"ל להרמב"ן סברא זו דגם שם בנידון דרבא דאין צריך לה"ר מיקרי להוציא וכמש"כ לדעת התוספות וכנ"ל:

תוכן העניינים

בית יהושע יורה דעה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה